אני עדיין מהלך ביניכם, כמו צמח בר.
רק הגישה שלי למחשב ולאינטרנט נלקחה ממני. מישהו למעלה מרחם עליכם, כנראה. או, אם זהו הרוח, אז למטה, באדמה. (תהיתי בעבר אודות הדמיון שבין הרוח והאדמה)
מכיוון שהספרייה יצאה להתפגר למשך שבועיים, גם אופציה זו לא הייתה זמינה לי (ברי מזל שכמותכם).
אני מקוה שלא שכחתי איך כותבים פוסט.
עד שאתאושש מהלם הפגישה עם מחשב ומקריאת הר של מיילים.
בוא ניפגש - יזהר כהן
מילים - נתן יונתן
לחן - נחום היימן
עיבוד - קובי אשרת
תיכננתי לקרוא את Silent Knowledge של קסטנדה שהזכרתי לא מזמן, אבל מכיוון שלא היה לי מחשב התחלתי לקרוא את "משנתו של דון קרלוס" של ויקטור סנשז. הספר יושב אצלי על המדף מאז שיצא ב-1995, ועד כה לא מצאתי את הנכונות לקרוא בו. זהו תרגום לאנגלית מהמקור הספרדי. שמעתי שהוא יצא גם בעברית.
הספר יצא בספרדית בשנת 1991 כשהוא מסתמך על שמונה של קסטנדה בלבד שיצאו עד אז. האחרון שבהם לעת ההיא היה "כח השקט".
ההקדמה מתישה באריכותה.
אני זוכר שקראתי שיצא קצפו של קסטנדה על דון ויקטור ואני לא זוכר על מה בדיוק. כמדומני שהוא אפילו הגיש נגדו תביעה משפטית. בכל אופן, ממה שקראתי עד כה בספרו אינני רואה כל פסול ביוזמתו של סנשז. הוא לא טוען שהיה חניך של דון חואן והוא רק מציע פרשנויות לתורה שהביא קסטנדה בספריו והצעות ליישום מעשי של הרעיונות.
אולי בהמשך נבין את חרון אפו של קסטנדה בעניין זה.
פינת הספרות
החוסר במחשב הגדיל עבורי משמעותית את זמן הקריאה של ספרים וכמה מהם היו מוצלחים מאד.
- נסיקה - של הסופר הבריטי ג'ד מרקוריו.
קצת ידע טכני בענייני תעופה יכול מאד לעזור בקריאת הספר.
הגיבור הוא טייס רוסי, מלך ההפלות במלחמת קוריאה. קרבות אוויר מרתקים ואחר כך המירוץ לחלל. ספר טוב.
- צלה של הרוח - של קרלוס רואיס סאפון.
מצוין מכל הבחינות: כתוב טוב, מרתק, משובץ בהומור ובתובנות חיים חכמות רבות (תובנות הנוגעות לחיים (החיים החברתיים) ולא מעבר לחיים. בשביל הסוג השני צריך לקרוא את הטולטקים :)).
בהיבט טולטקי, הקריאה מציגה המחשה לדרמה האנושית המבוססת על אגו מעוור ומטמטם, ומחזקת את הרצון לבקש את החירות, שעל הדרך אליה מצביעה התורה הטולטקית.
ציטוט מעניין:
"צירופי מקרים אינם אלא הצלקות שמותיר הגורל.
אין מקרים, דניאל. אנחנו בובות התיאטרון של משאלותינו הכמוסות." (עמוד 414)
זוכרים את "תיאטרון האינסוף" אצל קסטנדה?
עד כמה כמוסות המשאלות האלה? האם הן כמוסות אפילו מפנינו? (החלטות מתקבלות בנגואל, מחוץ לטונל - דון חואן)
- כדור - של מייקל קרייטון, הסופר שכתב, בין היתר, את "פארק היורה".
ספר מצוין. מרתק ועתיר בידע מדעי פופולרי.
אולי בהמשך אביא מתוכו ציטוט או שניים המעוררים למחשבה טולטקית.
הערות ותוספות
=============
25.8.17
אני מקווה שאתם לא מבזבזים את זמן החופשה, ושאתם לא שוכחים להמתין להופעת הרצון.
הייתי אומר המתנה פעילה, אבל מכיוון שהחברה העלתה על נס את הפעלתנות, כגון "הפסקה פעילה" בבית ספר, לכן אני לא אומר.
רק הגישה שלי למחשב ולאינטרנט נלקחה ממני. מישהו למעלה מרחם עליכם, כנראה. או, אם זהו הרוח, אז למטה, באדמה. (תהיתי בעבר אודות הדמיון שבין הרוח והאדמה)
מכיוון שהספרייה יצאה להתפגר למשך שבועיים, גם אופציה זו לא הייתה זמינה לי (ברי מזל שכמותכם).
אני מקוה שלא שכחתי איך כותבים פוסט.
עד שאתאושש מהלם הפגישה עם מחשב ומקריאת הר של מיילים.
בוא ניפגש - יזהר כהן
מילים - נתן יונתן
לחן - נחום היימן
עיבוד - קובי אשרת
***
תיכננתי לקרוא את Silent Knowledge של קסטנדה שהזכרתי לא מזמן, אבל מכיוון שלא היה לי מחשב התחלתי לקרוא את "משנתו של דון קרלוס" של ויקטור סנשז. הספר יושב אצלי על המדף מאז שיצא ב-1995, ועד כה לא מצאתי את הנכונות לקרוא בו. זהו תרגום לאנגלית מהמקור הספרדי. שמעתי שהוא יצא גם בעברית.
הספר יצא בספרדית בשנת 1991 כשהוא מסתמך על שמונה של קסטנדה בלבד שיצאו עד אז. האחרון שבהם לעת ההיא היה "כח השקט".
ההקדמה מתישה באריכותה.
אני זוכר שקראתי שיצא קצפו של קסטנדה על דון ויקטור ואני לא זוכר על מה בדיוק. כמדומני שהוא אפילו הגיש נגדו תביעה משפטית. בכל אופן, ממה שקראתי עד כה בספרו אינני רואה כל פסול ביוזמתו של סנשז. הוא לא טוען שהיה חניך של דון חואן והוא רק מציע פרשנויות לתורה שהביא קסטנדה בספריו והצעות ליישום מעשי של הרעיונות.
אולי בהמשך נבין את חרון אפו של קסטנדה בעניין זה.
***
פינת הספרות
החוסר במחשב הגדיל עבורי משמעותית את זמן הקריאה של ספרים וכמה מהם היו מוצלחים מאד.
- נסיקה - של הסופר הבריטי ג'ד מרקוריו.
קצת ידע טכני בענייני תעופה יכול מאד לעזור בקריאת הספר.
הגיבור הוא טייס רוסי, מלך ההפלות במלחמת קוריאה. קרבות אוויר מרתקים ואחר כך המירוץ לחלל. ספר טוב.
***
- צלה של הרוח - של קרלוס רואיס סאפון.
מצוין מכל הבחינות: כתוב טוב, מרתק, משובץ בהומור ובתובנות חיים חכמות רבות (תובנות הנוגעות לחיים (החיים החברתיים) ולא מעבר לחיים. בשביל הסוג השני צריך לקרוא את הטולטקים :)).
בהיבט טולטקי, הקריאה מציגה המחשה לדרמה האנושית המבוססת על אגו מעוור ומטמטם, ומחזקת את הרצון לבקש את החירות, שעל הדרך אליה מצביעה התורה הטולטקית.
ציטוט מעניין:
"צירופי מקרים אינם אלא הצלקות שמותיר הגורל.
אין מקרים, דניאל. אנחנו בובות התיאטרון של משאלותינו הכמוסות." (עמוד 414)
זוכרים את "תיאטרון האינסוף" אצל קסטנדה?
עד כמה כמוסות המשאלות האלה? האם הן כמוסות אפילו מפנינו? (החלטות מתקבלות בנגואל, מחוץ לטונל - דון חואן)
***
- כדור - של מייקל קרייטון, הסופר שכתב, בין היתר, את "פארק היורה".
ספר מצוין. מרתק ועתיר בידע מדעי פופולרי.
אולי בהמשך אביא מתוכו ציטוט או שניים המעוררים למחשבה טולטקית.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
=============
25.8.17
אני מקווה שאתם לא מבזבזים את זמן החופשה, ושאתם לא שוכחים להמתין להופעת הרצון.
הייתי אומר המתנה פעילה, אבל מכיוון שהחברה העלתה על נס את הפעלתנות, כגון "הפסקה פעילה" בבית ספר, לכן אני לא אומר.
Chuck Loeb - Good To Go
הנה אחד הקטעים מתוך "כדור" של מייקל קרייטון, המעוררים מחשבות טולטקיות.
(עמוד 263, 262)
אני מתכוון למושג כַּוַונַה.
מושג מרכזי ומסתורי, המציין כוח קוסמי הנמצא בנגואל, מעבר לתחביר. מושג אשר זוכה בכתבי קסטנדה למיסוך ערפל כבד ומכוון.
למה?
לדעתי, כי זה מה שחסר לרוח, שאגו-ים יתחילו להגשים כאוות נפשם.
בעקבות הקטע הנ"ל:
האם פעולה יומיומית שכיחה ביותר כמו דיבור עושה שימוש בהתכוונות?
חומר למחשבה.
שבת שלום.
==============
27.8.17
פינת הספרות
סיימתי את הספר "אני הורג" של ג'ורג'ו פאלטי, סופר איטלקי.
ספר מתח עב כרס, 530 עמודים שזורמים מהר מדי.
קשה להניח מהיד.
אני נוטה לחשוב שסופר טוב אינו בודה את הסיפור מדמיונו, אלא מתכוון לסיפור שכבר קיים בגלגל הזמן (בספריה האקאשית).
הסופר אוסף את העלילה - כמו שעושה נקודת המאסף - מלקט את האצלות הנשר כמו שמלקטים שיבולים.
בהקשר זה אני מזכיר קטע מ"סיפורי עוצמה" שבו דון חואן אומר לקסטנדה שהוא לא מרוכז, כי הוא היה אמור לשאול באותו רגע שאלה מסוימת.
קסטנדה שואל איזה, ודון חואן אומר לו את השאלה.
קסטנדה: זו שאלה טובה.
דון חואן צחק ואמר: בטח שזו שאלה טובה, זו הרי שאלה שלך.
אם הסופר אינו מרוכז הוא לא יחשוף את הגירסה הטובה של הסיפור.
אלה הם רק הרהורים שלי.
בהקשר זה אני מביא עוד אמירה, הפעם מתוך ההקדמה החדשה לרגל שנת ה-30 לצאת "משנתו של דון חואן".
ניתן לקרוא אותה כאן בתרגומי.
דון חואן אישר בפניי שהאפשרות של מסע לכל אחד מעולמות אלו, או לכולם, היא עובדה אנרגטית, והיא נחלתו של כל אדם. הוא אמר שעולמות אלה הם שלנו אם רק נבקשם, כפי ששאלות לפעמים מתחננות להישאל, וכל שמכשף או אדם צריך על מנת להגיע אליהם הוא להתכוון את תנועתה של נקודת המאסף.
קראתי שוב את ההקדמה החדשה, שיצאה בשנת 1998, כי חיפשתי בה תשובה לשאלה מסוימת הקשורה לגוף האנרגיה, אותה לא מצאתי, אבל נתקלתי בה בקטע הסותר אמירה הנמצאת ב"צדו הפעיל של האינסוף".
ב"צדו הפעיל" ישנה שרשרת זהויות הטוענת שהים האפל של המודעות הוא הרוח הוא הכוונה, הוא האינסוף ונדמה לי שבלהט ההתלהבות נוספו שם עוד כמה מושגים לרשימת הזהויות הזו.
אני מביא את כל הקטע, כי הוא חשוב.
הדגשתי את הנקודה הרלבנטית בקו תחתון.
מסה נוספת של סיבים, מלבד הים האפל של המודעות, שבה הבחינו ואותה חיבבו השמאנים בגלל הרטט שלה, הייתה משהו שאותו הם כינו כוונה, ולפעולה של השמאן הבודד הממקד את תשומת לבו במסה כזו הם קראו התכוונות. הם ראו שכל היקום הוא יקום של כוונה, והכוונה, עבורם, הייתה שקולה [אקוויוולנטית] לאינטליגנציה. על כן, היקום היה, עבורם, יקום של אינטליגנציה עילאית. המסקנה שלהם, שהפכה לחלק מהעולם הקוגניטיבי שלהם, הייתה שאנרגיה רוטטת, מודעת לעצמה, היא אינטליגנטית במידה רבה ביותר. הם ראו שהמסה של הכַּוַונה ביקום היא האחראית לכל המוטציות האפשריות, לכל הווריאציות האפשריות הקורות ביקום, לא בגלל נסיבות עיוורות שרירותיות, אלא בגלל ההתכוונות הנעשית על ידי האנרגיה הרוטטת, במישור של שטף האנרגיה עצמו.
המשפט האחרון בעצם טוען שתורת הברירה הטבעית של תורת האבולוציה איננה נכונה, על פי הטולטקים.
מי משני הטקסטים קולע לאמת, ההקדמה המאוחרת או "צדו הפעיל של האינסוף"?
לדעתי הטקסט שכאן (ההקדמה), למרות ש"צדו הפעיל" יצא מאוחר יותר באותה שנה, אבל לאחר עזיבתו של קסטנדה את העולם. (האם מישהו התערב והשלים חללים שלדעתו קסטנדה לא הספיק ב"צדו הפעיל"?)
לדעתי, הרוח/הכוונה איננה הים האפל של המודעות, שהוא, לדעתי, כינוי להאצלות הנשר.
שלושה אנשים שהוזכרו כאן לאחרונה כבר אינם נגישים בעולם הזה:
זו תזכורת לאמירה מאד יסודית בדרך הטולטקית,
הנמצאת גם ב"הקדמת ה-30", אמירה הנוגעת להכרה במותנו הבלתי נמנע, הכרה שחשיבותה עליונה בדרך הטולטקית:
הפנמת התהליכים של מערכת קוגניטיבית שונה מתחילה תמיד בהסבת תשומת הלב המוחלטת של החניך השמאני להכרה בכך שאנו יצורים הנמצאים בדרכנו אל המיתה. דון חואן והשמאנים האחרים של שושלתו האמינו כי ההכרה המלאה בעובדה אנרגטית זו, בַּאמת הבלתי ניתנת לצמצום הזו, תוביל לקבלת והטמעת ההכרה [קוגניציה] החדשה.
===========================
28.8.17
בהמשך לתוספת הקודמת
האמירה הטוענת שהאינסוף = הרוח = הים האפל של המודעות נמצאת ב"צדו הפעיל של הרוח" עמוד 77.
במקום אחר בספר יש עוד אוסף זהויות של אחד מהשלושה הנ"ל, כך שמבחינה לוגית עלינו לצרף את הרשימת ההיא לרשימה זו.
כמדומני, המושג הים האפל של המודעות מופיע רק ב"צדו הפעיל של האינסוף".
מה הסיבה ליצור כפילויות מרובות של מושגים, כגון זה, ולבלבל את הקוראים כהוגן?
לפותרים נכונה אני מכין פרס נובל (טולטקי).
הצעתי בזמנו תשובה לשאלה זו.
בנוגע לאמירה שהטבע מתנהג מתוך תכליתיות, קרי מתכוון לשינוי, ולא מייצר כל מיני שינויים אקראיים שחלקם מתברר כמתאים לתנאים החדשים, אני מזכיר את האמירה מהספר של ארמנדו "מפגשים עם הנגואל", שם אומר קסטנדה שחלק מהדינוזאורים התכוונו לעופף, ובחרו באפשרות אחת מבין אחרות לממש שאיפה זו, קרי כנפיים.
האם הסרטון שלפנינו מדגים בחירה באמצעי תעופה אחר?
===========================
28.8.17
עוד כמה מילים המבקשות להיכתב.
ציינתי את החשיבות הרבה של ההכרה בכך שאנו יצורים ההולכים אל מותם, המובאת גם בהקדמת ה-30.
הכרה במותנו הצפוי והבלתי נמנע היא אחד משלושה חלקים של אסטרטגיה שציינתי לאחרונה:
- הכרה במותנו,
- ריחוק רגשי מהעולם המוכר,
- החלטות נחושות.
כמדומני, האסטרטגיה הזו מתוארת ב"משנתו של דון חואן", ואם לא אז בספר שאחריו.
גירסה אחרת של ההכרה במוות הצפוי היא ההכרה של הלוחם שהוא כבר מת, והייתי מצרף לזה את הטענה שהלוחם מתהלך בעולם כצל כמעט בלתי מובחן (כמו מת), לא נוטל מהעולם דבר מעבר לנדרש. כדוגמה קיצונית לכך הזכרתי בזמנו את הציד של בעלי חיים העומדים למות ממילא.
הריחוק [detachment] של הלוחם מהעולם ומחפציו [בהם אינו חפץ :)] משחררת אותו מהחיבור אל הים האפל של המודעות ומחברת אותו אוטומטית אל הרוח. הדבר נמצא ב"צדו הפעיל של האינסוף".
נוסח אחר של אמירה זו נמצא ב"כוח השקט":
ברגע שהאנרגיה המשמשת ברגיל לקיבועה של נקודת המאסף למקומה (=לעולם המוכר) משתחררת, היא באופן אוטומטי מתמקדת בחוליה המחברת אל הכוונה.
===========================
30.8.17
בזבזתי עכשיו איזה חצי שעה על משהו שאני לעולם לא עושה.
צפיתי בסרטון וידאו (מחליא) המבטיח להסביר מדוע המציאות היא סימולציה וירטואלית. הוא יוצא מהקטע בסרט המטריקס שבו ילד בודהיסט מסביר לניאו איך לכופף כף מתכת.
אני לעולם לא צופה בסרטון שאין בו אינדיקציה של אורך הזמן ואפשרות לנוע בקפיצות על גבי הסרטון.
הסרטון לא מפסיק להבטיח לצופה נסים ונפלאות, כיצד הוא/היא יוכלו לכופף את המציאות כך שתתאים לרצונותיהם.
ולאחר בזבוז של זמן יקר ולמרות אינספור ההבטחות לאורך הסרטון, שלא לדבר על שטיפת המוח פר אקסלנס, החלאה מציע לך לשלם כסף כדי להירשם לקורס שלו, בו הוא יגלה לך את סודות היקום, שום דבר מעבר לכך.
כאן נמצא הסרטון המחליא.
העינוי שבצפייה בסרטון הזכיר לי את האייטם הבא, שבפינת הספרות.
פינת הספרות
מכיוון שאני עדיין ללא מחשב אני קורא יותר.
סיימתי את "צבעוני ארבע", מאת גיורא רום. הספר מספר על נפילתו של גיורא, טייס מיראז' במלחמת ההתשה בשבי המצרי ואת הקורות אותו ואת השתקמותו לאחר מכן, והגעתו לתפקיד סגן מפקד חיל האוויר.
עכשיו אני רואה שהספר ישנו ביוטיוב בפורמט האודיו. מהקשבה של כמה שניות, עדיף לקרוא. גם להקריא ספר צריך נתונים מסויימים, כמו למשל: אורך נשימה.
הספר לא רע. ההתמודדות שלו עם השבי היא התמודדות של אדם בעל מחשבה צלולה ויכולות נפשיות מעל הממוצע, אבל אין בו הרבה רלבנטיות לתפיסה הטולטקית, מלבד העובדה שהחשיבות העצמית שלנו היא מקור גדול לסבל בחיים, ובתנאֵי שֶבי הדבר בולט במיוחד; להיפגע מעלבון ומיחס "לא הולם" מצד שוביך הוא דבר טפשי, אבל דווקא טייסים, העוברים כמעט שטיפת מוח ללא הרף אודות עליונותם (הטובים לטיס וכו.), מועדים להיכשל בכך.
הוא נפל בשבי עם רגליים ויד שבורים וכל השבי היה כך (חלק מהזמן בגבס). רוב הזמן הוא היה בצינוק, ובגלל מצבו הגופני הוא לא היה יכול לזוז אפילו באותו חלל צר. מצד שני הוא לא "זכה" לעינויים גופניים כמעט. רוב העינוי היה נפשי (כלומר ממקור פנימי): פחדים, דאגות.
לא צריך להיות בשבי בשביל זה, אנו מענים את עצמנו במו מחשבותינו.
כזכור, הפחד הוא האוייב הראשון מבין ארבעה בדרכו של הלוחם.
כפי שטענתי בעבר, השאיפה היא לא לסלק את הפחד אלא לתפקד ממקום שאינו מושפע ממנו, היא הנפש האמיתית, קרי לתפקד למרות הפחד. במובן זה, הפחד הוא הזדמנות להתעלות.
כמו שנהוג לומר: לא לתת לפחד לנהל אותך, לקנות בך שליטה.
עכשיו אני שם לב שבפוסט זה יש הרבה ענייני תעופה: שני ספרים על תעופה ועוד התייחסות לתעופה פאראנורמלית.
אנו נמצאים כאן בבית ספר טולטקי לטיסה :)
==========================
30.8.17
התייחסתי לעיל לטרמינולוגיות המקבילות שיש לדברים, דרך הדוגמה של הרוח = הכוונה = האינסוף = ההאצלות הענבריות.
לדעתי מדובר לא רק בשמות שונים, אלא ברובדי מציאות שונים הנתפסים באופני תפישה המתאימים להם. בהשערה הנוספת, אני משער שכל רובד מציאות כזה פתוח לסוג שונה של לוחם. כידוע ישנם הבדלים אנרגטיים בין 4 סוגי הלוחמים. על כן, אם השערתי נכונה, לכל מושג צריכים להיות 4 מקבילות. לא פחות ולא יותר.
בהסתייגות אחת, אני עדיין לא יודע אם בעצם זה אמור להיות 4 או 5, כי ישנו נגואל וארבע לוחמים. כנ"ל בצד הנשי, אבל יש דוגמאות לא מעטות של קבוצות בנות ארבעה מרכיבים בתורה הטולטקית, כך שכנראה 4 הוא המספר.
==========================
30.8.17
נסיים להיום במוסיקת סקסופון יפה.
==========================
31.8.17
אם להתייחס לקטע מהמטריקס שבו הילד הבודהיסט מדבר על כיפוף הכף, קטע שגויס על ידי אותו חלאה כדי לנסות למכור תובנות סוג זין,
הילד אומר שם שאין במציאות כף, ובעצם כדי לכופף את הכף הוא צריך לכופף את עצמו.
מכיוון שאני לא מצליח לתת לאמירה הזו פשר טולטקי, כלומר אני לא מצליח לראות איך טענה זו משתלבת עם התפיסה הטולטקית, כפי שאני מבין אותה, אני נאלץ לדבוק בדיעה שמדובר בשטות.
"המטריקס" הוא סרט מעולה עם המון נקודות דמיון לתפיסה הטולטקית, אבל הקטע הזה הוא כנראה קשקוש.
הכף נמצאת במציאות כלשהי. המקסימום שניתן לומר הוא שזו מציאות חלומית, וירטואלית, סוביקטיבית... אבל את התופעה הזו אי אפשר להכחיש. במציאות שניאו והילד נמצאים נמצאת גם הכף.
=========================
31.8.17
הרהור המקדים את זמנו.
אנו מתקרבים ליום הכיפורים, בו מצופה מאיתנו להרבות בתחינות למחילה על חטאינו.
לדעתי, טולטק אינו מבקש מחילה על מעשיו. הוא מעלה את אירועי חייו בזיכרונו, אבל הוא אינו מבקש עליהם מחילה, אלא מחלץ את האנרגיות שלו מתוכם, וברמת החוויה, יוצר מהם ריחוק.
גישתו היא שלא הוא/היא עשה את הדברים. זהותו החברתית עשתה זאת, וכמי שכלוא בה הוא לא יכול היה לשנות הרבה את מעשיה.
הגישה הזו לא תתקבל בבית המשפט וכנראה גם לא בבית הדין של מעלה, עוד סיכון שההולך בדרך הטולטקית צריך לקחת על עצמו.
דרך אגב, חזיונות על סף המוות אודות בית משפט של מעלה, שכמה מהם הבאתי בזמנו בבלוג במסגרת "מראים לו אלוהים", הצעתי להם את הפרשנות שמדובר בתפאורה מבית היוצר של הלא-אורגנים, תפאורה המותאמת לעולם האמונות והמושגים של מי שהגיע לגבולות המלכודת טרם זמנו ויש להשיבו פנימה. במקרה זה הדרמה מותאמת ליהודים שעוצבו להאמין בקיומו של בית דין של מעלה השוקל חטאים ומצוות.
=========================
31.8.17
אם כבר העליתי את הנושא של התנהגות מוסרית, כדאי להביא את העיקרון המנחה לפעולותיו של הלוחם: התנהגות ללא-רבב (impeccable). הלוחם שואף להימצא מחוץ לחברה ככל האפשר, אין לו חלק בשאיפותיה, לא ביעדים המוגדרים כהצלחה חברתית ולא בהתאמת עצמו לציפיותיה.
אבל במגעיו הבלתי נמנעים עם החברה, התנהגותו תחפוף בדרך כלל התנהגות מוסרית כי אין לו עניין ליטול לעצמו מהזולת, הרי אין לו אגו, או לפחות אינו מספק את רצונות האגו שלו. ממילא הוא מסתפק במועט.
הגדרת "התנהגות ללא רבב" נמצאת ב"כוח השקט" עמוד 193 (להלן בתרגום שלי):
"הניקיון מרבב, דבר אין לו עם המוסר," אמר [דון חואן]. "הוא רק דומה למוסר. הניקיון-מרבב הוא, בפשטות, השימוש הטוב ביותר ברמת האנרגיה שלנו. באופן טבעי, הדבר קורא ל (calls for): הסתפקות במועט, שיקול דעת (thoughtfulness - שיש בה גם משמעות של התחשבות באחרים), פשטות, תום לב; ומעל הכל הוא קורא להיעדר ההשתקפות העצמית. כל אלה מעלים בזיכרון חוברת הדרכה לחיים במנזר, אך אין זה כך."
נשארתי צמוד לנוסח המילולי לגבי calls for (בספר תורגם כ"מחייב"), כי פעמים רבות יש לקחת אותו באופן מילולי כביטוי המציין זימון, קריאה (לרוח, לדוגמה).
המרכיב האחרון ברשימה, היעדר ההשתקפות העצמית, הוא כמובן החידה הגדולה.
שבת שלום.
=========================
31.8.17
אם אני צודק לגבי הפרשנות שלי אודות בקשת המחילה מאלוהים,
אז לפנינו נקודה אחת (ולא היחידה) שבה דרכיהם של המאמין היהודי הדתי ושל הטולטק מתפצלים.
בנקודה זו אינך יכול להיות גם זה וגם זה. יש ביניהם סתירה יסודית.
לבקש מחילה מחייב את הזדהותך עם אירועי הביוגרפיה שלך והכרה בהיותך זה שפועל בהם, ואילו הטולטקים אומרים לך לסלק כל הזדהות מהם.
========================
1.9.17
בהמשך לטענתי שאין מקום בתורה הטולטקית לבקשת מחילה:
נניח שאת/ה מוכנס לתוך רובוט אשר פועל על פי תוכניות אשר לך אין כל שליטה עליהן. אתה מובא, על ידי החינוך החברתי, לזהות את עצמך אתו ,עם מחשבותיו ורצונותיו (אשר נמצאות בהתאמה לכאורה עם מעשיו), ועל כן אתה סבור שאתה הוא השולט ברובוט (אולי, מרוב הזדהות, אתה אפילו לא יודע על קיומו של רובוט).
האם במצב כזה יש מקום לבקשת סליחה מצדך על מעשיך, והרי אלה הם מעשיו של הרובוט?
קראתי כבר כ-50 עמודים מהספר של ויקטור סנשז "משנתו של דון קרלוס" ועדיין לא נתקלתי בתובנה המצדיקה את הקריאה.
נראה שהוא הולך בין הטיפות; נזהר שלא לחרוג מאמירות מפורשות שיש בספרים, ולייגע את הקורא באמירות בסגנון אקדמאי.
פינת הספרות
בזמנו הצעתי תיזה הקושרת בין צבא החימר הסיני שיצר קיסר סיני לבין רעיון הגולם. נפל לידי אז הספר "הגולם והג'יני" של הלן וקר ועתה החלטתי לקרוא אותו. ספר לא קטן, 500 עמודים, ואני עדיין באמצעו, אבל, עד כה, הוא סיפור טוב.
גולם הוא ישות מהמסורת המיסטית היהודית וג'יני הוא ישות לא-אורגנית מהמסורת המיסטית הערבית. בספר זה, הגולם הוא אישה והג'יני הוא זכר.
נראה שהסופרת קראה את הספרות הפולקלוריסטית אודות שתי ישויות אלה, אבל כמו בפולקלור, רסיסי אמת טובעים בים של דמיונות.
לכשאסיים אביע דיעה מבוססת יותר. בכל אופן, עד כה, הסיפור טוב, והספר כתוב היטב.
========================
1.9.17
גרסת ג'אז יפה לשיר משנת 1933.
========================
3.9.17
בטיעון הרובוט שלי לעיל, שתי תגובות למעלה, כתבתי:
"מרוב הזדהות, אתה אפילו לא יודע על קיומו של רובוט".
משפט זה מזכיר לי את המשפט של דון חואן ב"צדו הפעיל", שכאשר הטפיל עוזב, אז מבחין הלוחם בכך שהדעת שלו (ה- mind) היא התקן זר, כלומר איננה חלק ממנו.
========================
אני מתכוון למושג כַּוַונַה.
מושג מרכזי ומסתורי, המציין כוח קוסמי הנמצא בנגואל, מעבר לתחביר. מושג אשר זוכה בכתבי קסטנדה למיסוך ערפל כבד ומכוון.
למה?
לדעתי, כי זה מה שחסר לרוח, שאגו-ים יתחילו להגשים כאוות נפשם.
בעקבות הקטע הנ"ל:
האם פעולה יומיומית שכיחה ביותר כמו דיבור עושה שימוש בהתכוונות?
חומר למחשבה.
שבת שלום.
==============
27.8.17
Contigo Aprendi - Carmen Cuesta Loeb
Chuck Loeb - גיטריסט ג'אז שהלך לעולמו לפני כשלושה שבועות.
סיימתי את הספר "אני הורג" של ג'ורג'ו פאלטי, סופר איטלקי.
ספר מתח עב כרס, 530 עמודים שזורמים מהר מדי.
קשה להניח מהיד.
אני נוטה לחשוב שסופר טוב אינו בודה את הסיפור מדמיונו, אלא מתכוון לסיפור שכבר קיים בגלגל הזמן (בספריה האקאשית).
הסופר אוסף את העלילה - כמו שעושה נקודת המאסף - מלקט את האצלות הנשר כמו שמלקטים שיבולים.
בהקשר זה אני מזכיר קטע מ"סיפורי עוצמה" שבו דון חואן אומר לקסטנדה שהוא לא מרוכז, כי הוא היה אמור לשאול באותו רגע שאלה מסוימת.
קסטנדה שואל איזה, ודון חואן אומר לו את השאלה.
קסטנדה: זו שאלה טובה.
דון חואן צחק ואמר: בטח שזו שאלה טובה, זו הרי שאלה שלך.
אם הסופר אינו מרוכז הוא לא יחשוף את הגירסה הטובה של הסיפור.
אלה הם רק הרהורים שלי.
בהקשר זה אני מביא עוד אמירה, הפעם מתוך ההקדמה החדשה לרגל שנת ה-30 לצאת "משנתו של דון חואן".
ניתן לקרוא אותה כאן בתרגומי.
דון חואן אישר בפניי שהאפשרות של מסע לכל אחד מעולמות אלו, או לכולם, היא עובדה אנרגטית, והיא נחלתו של כל אדם. הוא אמר שעולמות אלה הם שלנו אם רק נבקשם, כפי ששאלות לפעמים מתחננות להישאל, וכל שמכשף או אדם צריך על מנת להגיע אליהם הוא להתכוון את תנועתה של נקודת המאסף.
***
קראתי שוב את ההקדמה החדשה, שיצאה בשנת 1998, כי חיפשתי בה תשובה לשאלה מסוימת הקשורה לגוף האנרגיה, אותה לא מצאתי, אבל נתקלתי בה בקטע הסותר אמירה הנמצאת ב"צדו הפעיל של האינסוף".
ב"צדו הפעיל" ישנה שרשרת זהויות הטוענת שהים האפל של המודעות הוא הרוח הוא הכוונה, הוא האינסוף ונדמה לי שבלהט ההתלהבות נוספו שם עוד כמה מושגים לרשימת הזהויות הזו.
אני מביא את כל הקטע, כי הוא חשוב.
הדגשתי את הנקודה הרלבנטית בקו תחתון.
מסה נוספת של סיבים, מלבד הים האפל של המודעות, שבה הבחינו ואותה חיבבו השמאנים בגלל הרטט שלה, הייתה משהו שאותו הם כינו כוונה, ולפעולה של השמאן הבודד הממקד את תשומת לבו במסה כזו הם קראו התכוונות. הם ראו שכל היקום הוא יקום של כוונה, והכוונה, עבורם, הייתה שקולה [אקוויוולנטית] לאינטליגנציה. על כן, היקום היה, עבורם, יקום של אינטליגנציה עילאית. המסקנה שלהם, שהפכה לחלק מהעולם הקוגניטיבי שלהם, הייתה שאנרגיה רוטטת, מודעת לעצמה, היא אינטליגנטית במידה רבה ביותר. הם ראו שהמסה של הכַּוַונה ביקום היא האחראית לכל המוטציות האפשריות, לכל הווריאציות האפשריות הקורות ביקום, לא בגלל נסיבות עיוורות שרירותיות, אלא בגלל ההתכוונות הנעשית על ידי האנרגיה הרוטטת, במישור של שטף האנרגיה עצמו.
המשפט האחרון בעצם טוען שתורת הברירה הטבעית של תורת האבולוציה איננה נכונה, על פי הטולטקים.
מי משני הטקסטים קולע לאמת, ההקדמה המאוחרת או "צדו הפעיל של האינסוף"?
לדעתי הטקסט שכאן (ההקדמה), למרות ש"צדו הפעיל" יצא מאוחר יותר באותה שנה, אבל לאחר עזיבתו של קסטנדה את העולם. (האם מישהו התערב והשלים חללים שלדעתו קסטנדה לא הספיק ב"צדו הפעיל"?)
לדעתי, הרוח/הכוונה איננה הים האפל של המודעות, שהוא, לדעתי, כינוי להאצלות הנשר.
שלושה אנשים שהוזכרו כאן לאחרונה כבר אינם נגישים בעולם הזה:
Chuck Loeb
הסופר ג'ורג'ו פאלטי
הסופר מייקל קרייטון.
זו תזכורת לאמירה מאד יסודית בדרך הטולטקית,
הנמצאת גם ב"הקדמת ה-30", אמירה הנוגעת להכרה במותנו הבלתי נמנע, הכרה שחשיבותה עליונה בדרך הטולטקית:
הפנמת התהליכים של מערכת קוגניטיבית שונה מתחילה תמיד בהסבת תשומת הלב המוחלטת של החניך השמאני להכרה בכך שאנו יצורים הנמצאים בדרכנו אל המיתה. דון חואן והשמאנים האחרים של שושלתו האמינו כי ההכרה המלאה בעובדה אנרגטית זו, בַּאמת הבלתי ניתנת לצמצום הזו, תוביל לקבלת והטמעת ההכרה [קוגניציה] החדשה.
28.8.17
בהמשך לתוספת הקודמת
האמירה הטוענת שהאינסוף = הרוח = הים האפל של המודעות נמצאת ב"צדו הפעיל של הרוח" עמוד 77.
במקום אחר בספר יש עוד אוסף זהויות של אחד מהשלושה הנ"ל, כך שמבחינה לוגית עלינו לצרף את הרשימת ההיא לרשימה זו.
כמדומני, המושג הים האפל של המודעות מופיע רק ב"צדו הפעיל של האינסוף".
מה הסיבה ליצור כפילויות מרובות של מושגים, כגון זה, ולבלבל את הקוראים כהוגן?
לפותרים נכונה אני מכין פרס נובל (טולטקי).
הצעתי בזמנו תשובה לשאלה זו.
***
בנוגע לאמירה שהטבע מתנהג מתוך תכליתיות, קרי מתכוון לשינוי, ולא מייצר כל מיני שינויים אקראיים שחלקם מתברר כמתאים לתנאים החדשים, אני מזכיר את האמירה מהספר של ארמנדו "מפגשים עם הנגואל", שם אומר קסטנדה שחלק מהדינוזאורים התכוונו לעופף, ובחרו באפשרות אחת מבין אחרות לממש שאיפה זו, קרי כנפיים.
האם הסרטון שלפנינו מדגים בחירה באמצעי תעופה אחר?
===========================
28.8.17
עוד כמה מילים המבקשות להיכתב.
ציינתי את החשיבות הרבה של ההכרה בכך שאנו יצורים ההולכים אל מותם, המובאת גם בהקדמת ה-30.
הכרה במותנו הצפוי והבלתי נמנע היא אחד משלושה חלקים של אסטרטגיה שציינתי לאחרונה:
- הכרה במותנו,
- ריחוק רגשי מהעולם המוכר,
- החלטות נחושות.
כמדומני, האסטרטגיה הזו מתוארת ב"משנתו של דון חואן", ואם לא אז בספר שאחריו.
גירסה אחרת של ההכרה במוות הצפוי היא ההכרה של הלוחם שהוא כבר מת, והייתי מצרף לזה את הטענה שהלוחם מתהלך בעולם כצל כמעט בלתי מובחן (כמו מת), לא נוטל מהעולם דבר מעבר לנדרש. כדוגמה קיצונית לכך הזכרתי בזמנו את הציד של בעלי חיים העומדים למות ממילא.
הריחוק [detachment] של הלוחם מהעולם ומחפציו [בהם אינו חפץ :)] משחררת אותו מהחיבור אל הים האפל של המודעות ומחברת אותו אוטומטית אל הרוח. הדבר נמצא ב"צדו הפעיל של האינסוף".
נוסח אחר של אמירה זו נמצא ב"כוח השקט":
ברגע שהאנרגיה המשמשת ברגיל לקיבועה של נקודת המאסף למקומה (=לעולם המוכר) משתחררת, היא באופן אוטומטי מתמקדת בחוליה המחברת אל הכוונה.
===========================
30.8.17
בזבזתי עכשיו איזה חצי שעה על משהו שאני לעולם לא עושה.
צפיתי בסרטון וידאו (מחליא) המבטיח להסביר מדוע המציאות היא סימולציה וירטואלית. הוא יוצא מהקטע בסרט המטריקס שבו ילד בודהיסט מסביר לניאו איך לכופף כף מתכת.
אני לעולם לא צופה בסרטון שאין בו אינדיקציה של אורך הזמן ואפשרות לנוע בקפיצות על גבי הסרטון.
הסרטון לא מפסיק להבטיח לצופה נסים ונפלאות, כיצד הוא/היא יוכלו לכופף את המציאות כך שתתאים לרצונותיהם.
ולאחר בזבוז של זמן יקר ולמרות אינספור ההבטחות לאורך הסרטון, שלא לדבר על שטיפת המוח פר אקסלנס, החלאה מציע לך לשלם כסף כדי להירשם לקורס שלו, בו הוא יגלה לך את סודות היקום, שום דבר מעבר לכך.
כאן נמצא הסרטון המחליא.
העינוי שבצפייה בסרטון הזכיר לי את האייטם הבא, שבפינת הספרות.
פינת הספרות
מכיוון שאני עדיין ללא מחשב אני קורא יותר.
סיימתי את "צבעוני ארבע", מאת גיורא רום. הספר מספר על נפילתו של גיורא, טייס מיראז' במלחמת ההתשה בשבי המצרי ואת הקורות אותו ואת השתקמותו לאחר מכן, והגעתו לתפקיד סגן מפקד חיל האוויר.
עכשיו אני רואה שהספר ישנו ביוטיוב בפורמט האודיו. מהקשבה של כמה שניות, עדיף לקרוא. גם להקריא ספר צריך נתונים מסויימים, כמו למשל: אורך נשימה.
הספר לא רע. ההתמודדות שלו עם השבי היא התמודדות של אדם בעל מחשבה צלולה ויכולות נפשיות מעל הממוצע, אבל אין בו הרבה רלבנטיות לתפיסה הטולטקית, מלבד העובדה שהחשיבות העצמית שלנו היא מקור גדול לסבל בחיים, ובתנאֵי שֶבי הדבר בולט במיוחד; להיפגע מעלבון ומיחס "לא הולם" מצד שוביך הוא דבר טפשי, אבל דווקא טייסים, העוברים כמעט שטיפת מוח ללא הרף אודות עליונותם (הטובים לטיס וכו.), מועדים להיכשל בכך.
הוא נפל בשבי עם רגליים ויד שבורים וכל השבי היה כך (חלק מהזמן בגבס). רוב הזמן הוא היה בצינוק, ובגלל מצבו הגופני הוא לא היה יכול לזוז אפילו באותו חלל צר. מצד שני הוא לא "זכה" לעינויים גופניים כמעט. רוב העינוי היה נפשי (כלומר ממקור פנימי): פחדים, דאגות.
לא צריך להיות בשבי בשביל זה, אנו מענים את עצמנו במו מחשבותינו.
כזכור, הפחד הוא האוייב הראשון מבין ארבעה בדרכו של הלוחם.
כפי שטענתי בעבר, השאיפה היא לא לסלק את הפחד אלא לתפקד ממקום שאינו מושפע ממנו, היא הנפש האמיתית, קרי לתפקד למרות הפחד. במובן זה, הפחד הוא הזדמנות להתעלות.
כמו שנהוג לומר: לא לתת לפחד לנהל אותך, לקנות בך שליטה.
עכשיו אני שם לב שבפוסט זה יש הרבה ענייני תעופה: שני ספרים על תעופה ועוד התייחסות לתעופה פאראנורמלית.
אנו נמצאים כאן בבית ספר טולטקי לטיסה :)
==========================
30.8.17
התייחסתי לעיל לטרמינולוגיות המקבילות שיש לדברים, דרך הדוגמה של הרוח = הכוונה = האינסוף = ההאצלות הענבריות.
לדעתי מדובר לא רק בשמות שונים, אלא ברובדי מציאות שונים הנתפסים באופני תפישה המתאימים להם. בהשערה הנוספת, אני משער שכל רובד מציאות כזה פתוח לסוג שונה של לוחם. כידוע ישנם הבדלים אנרגטיים בין 4 סוגי הלוחמים. על כן, אם השערתי נכונה, לכל מושג צריכים להיות 4 מקבילות. לא פחות ולא יותר.
בהסתייגות אחת, אני עדיין לא יודע אם בעצם זה אמור להיות 4 או 5, כי ישנו נגואל וארבע לוחמים. כנ"ל בצד הנשי, אבל יש דוגמאות לא מעטות של קבוצות בנות ארבעה מרכיבים בתורה הטולטקית, כך שכנראה 4 הוא המספר.
==========================
30.8.17
נסיים להיום במוסיקת סקסופון יפה.
==========================
31.8.17
אם להתייחס לקטע מהמטריקס שבו הילד הבודהיסט מדבר על כיפוף הכף, קטע שגויס על ידי אותו חלאה כדי לנסות למכור תובנות סוג זין,
הילד אומר שם שאין במציאות כף, ובעצם כדי לכופף את הכף הוא צריך לכופף את עצמו.
מכיוון שאני לא מצליח לתת לאמירה הזו פשר טולטקי, כלומר אני לא מצליח לראות איך טענה זו משתלבת עם התפיסה הטולטקית, כפי שאני מבין אותה, אני נאלץ לדבוק בדיעה שמדובר בשטות.
"המטריקס" הוא סרט מעולה עם המון נקודות דמיון לתפיסה הטולטקית, אבל הקטע הזה הוא כנראה קשקוש.
הכף נמצאת במציאות כלשהי. המקסימום שניתן לומר הוא שזו מציאות חלומית, וירטואלית, סוביקטיבית... אבל את התופעה הזו אי אפשר להכחיש. במציאות שניאו והילד נמצאים נמצאת גם הכף.
=========================
31.8.17
הרהור המקדים את זמנו.
אנו מתקרבים ליום הכיפורים, בו מצופה מאיתנו להרבות בתחינות למחילה על חטאינו.
לדעתי, טולטק אינו מבקש מחילה על מעשיו. הוא מעלה את אירועי חייו בזיכרונו, אבל הוא אינו מבקש עליהם מחילה, אלא מחלץ את האנרגיות שלו מתוכם, וברמת החוויה, יוצר מהם ריחוק.
גישתו היא שלא הוא/היא עשה את הדברים. זהותו החברתית עשתה זאת, וכמי שכלוא בה הוא לא יכול היה לשנות הרבה את מעשיה.
הגישה הזו לא תתקבל בבית המשפט וכנראה גם לא בבית הדין של מעלה, עוד סיכון שההולך בדרך הטולטקית צריך לקחת על עצמו.
דרך אגב, חזיונות על סף המוות אודות בית משפט של מעלה, שכמה מהם הבאתי בזמנו בבלוג במסגרת "מראים לו אלוהים", הצעתי להם את הפרשנות שמדובר בתפאורה מבית היוצר של הלא-אורגנים, תפאורה המותאמת לעולם האמונות והמושגים של מי שהגיע לגבולות המלכודת טרם זמנו ויש להשיבו פנימה. במקרה זה הדרמה מותאמת ליהודים שעוצבו להאמין בקיומו של בית דין של מעלה השוקל חטאים ומצוות.
=========================
31.8.17
אם כבר העליתי את הנושא של התנהגות מוסרית, כדאי להביא את העיקרון המנחה לפעולותיו של הלוחם: התנהגות ללא-רבב (impeccable). הלוחם שואף להימצא מחוץ לחברה ככל האפשר, אין לו חלק בשאיפותיה, לא ביעדים המוגדרים כהצלחה חברתית ולא בהתאמת עצמו לציפיותיה.
אבל במגעיו הבלתי נמנעים עם החברה, התנהגותו תחפוף בדרך כלל התנהגות מוסרית כי אין לו עניין ליטול לעצמו מהזולת, הרי אין לו אגו, או לפחות אינו מספק את רצונות האגו שלו. ממילא הוא מסתפק במועט.
הגדרת "התנהגות ללא רבב" נמצאת ב"כוח השקט" עמוד 193 (להלן בתרגום שלי):
"הניקיון מרבב, דבר אין לו עם המוסר," אמר [דון חואן]. "הוא רק דומה למוסר. הניקיון-מרבב הוא, בפשטות, השימוש הטוב ביותר ברמת האנרגיה שלנו. באופן טבעי, הדבר קורא ל (calls for): הסתפקות במועט, שיקול דעת (thoughtfulness - שיש בה גם משמעות של התחשבות באחרים), פשטות, תום לב; ומעל הכל הוא קורא להיעדר ההשתקפות העצמית. כל אלה מעלים בזיכרון חוברת הדרכה לחיים במנזר, אך אין זה כך."
נשארתי צמוד לנוסח המילולי לגבי calls for (בספר תורגם כ"מחייב"), כי פעמים רבות יש לקחת אותו באופן מילולי כביטוי המציין זימון, קריאה (לרוח, לדוגמה).
המרכיב האחרון ברשימה, היעדר ההשתקפות העצמית, הוא כמובן החידה הגדולה.
שבת שלום.
=========================
31.8.17
אם אני צודק לגבי הפרשנות שלי אודות בקשת המחילה מאלוהים,
אז לפנינו נקודה אחת (ולא היחידה) שבה דרכיהם של המאמין היהודי הדתי ושל הטולטק מתפצלים.
בנקודה זו אינך יכול להיות גם זה וגם זה. יש ביניהם סתירה יסודית.
לבקש מחילה מחייב את הזדהותך עם אירועי הביוגרפיה שלך והכרה בהיותך זה שפועל בהם, ואילו הטולטקים אומרים לך לסלק כל הזדהות מהם.
========================
1.9.17
בהמשך לטענתי שאין מקום בתורה הטולטקית לבקשת מחילה:
נניח שאת/ה מוכנס לתוך רובוט אשר פועל על פי תוכניות אשר לך אין כל שליטה עליהן. אתה מובא, על ידי החינוך החברתי, לזהות את עצמך אתו ,עם מחשבותיו ורצונותיו (אשר נמצאות בהתאמה לכאורה עם מעשיו), ועל כן אתה סבור שאתה הוא השולט ברובוט (אולי, מרוב הזדהות, אתה אפילו לא יודע על קיומו של רובוט).
האם במצב כזה יש מקום לבקשת סליחה מצדך על מעשיך, והרי אלה הם מעשיו של הרובוט?
***
נראה שהוא הולך בין הטיפות; נזהר שלא לחרוג מאמירות מפורשות שיש בספרים, ולייגע את הקורא באמירות בסגנון אקדמאי.
***
פינת הספרות
בזמנו הצעתי תיזה הקושרת בין צבא החימר הסיני שיצר קיסר סיני לבין רעיון הגולם. נפל לידי אז הספר "הגולם והג'יני" של הלן וקר ועתה החלטתי לקרוא אותו. ספר לא קטן, 500 עמודים, ואני עדיין באמצעו, אבל, עד כה, הוא סיפור טוב.
גולם הוא ישות מהמסורת המיסטית היהודית וג'יני הוא ישות לא-אורגנית מהמסורת המיסטית הערבית. בספר זה, הגולם הוא אישה והג'יני הוא זכר.
נראה שהסופרת קראה את הספרות הפולקלוריסטית אודות שתי ישויות אלה, אבל כמו בפולקלור, רסיסי אמת טובעים בים של דמיונות.
לכשאסיים אביע דיעה מבוססת יותר. בכל אופן, עד כה, הסיפור טוב, והספר כתוב היטב.
========================
1.9.17
גרסת ג'אז יפה לשיר משנת 1933.
========================
3.9.17
בטיעון הרובוט שלי לעיל, שתי תגובות למעלה, כתבתי:
"מרוב הזדהות, אתה אפילו לא יודע על קיומו של רובוט".
משפט זה מזכיר לי את המשפט של דון חואן ב"צדו הפעיל", שכאשר הטפיל עוזב, אז מבחין הלוחם בכך שהדעת שלו (ה- mind) היא התקן זר, כלומר איננה חלק ממנו.
========================
