האלמנה השובבה

שתי אלמנות מוזכרות בספרים. שתים אני זוכר כרגע.
אלמנה אינדיאנית משבט היאקי שדון חואן חי איתה ועם שני בניה כשנה (כמדומני). היה זה כאשר הוא עזב כחניך, אחרי מספר שנים של חניכה, את ביתו של הנגואל חוליאן, כדי לחזור, לכאורה, לחיים של האנשים הרגילים.

האלמנה השניה היא האלמנה המצודדת שהנגואל חוליאן הראה לו בכנסיה וסיפר לו שהיא נמשכת אליו, אל דון חואן. קטע זה מסופר לקסטנדה לפני שהוא עומד לפגוש את המַמרַה את המוות בכנסיה.
ההתפכחות של דון חואן הייתה קשה, כך הוא מספר.

בשני מקרים אלה, של האלמנות, מדובר על קשר מיני.

המפגש של קסטנדה עם הממרה את המוות נועד להענקת אנרגיה לממרה את המוות, חוב שיש לכל הנגואלים בשושלת הזו. הרעיון שהאנרגיה הזו מועברת לממרה את המוות באמצעות אקט מיני הוא בגדר רושם שההגעה אליו מצריכה כמה קפיצות פרשניות.
כפי הנראה (לי), במסגרת הענקת האנרגיה הממרה את המוות כבר לבשה את צורתה של האישה נגואל ("אין יותר קרול טיגס"); המקרה שבו הם הלכו לישון עירומים במלון במסגרת "יקוש היוקשים".

אני חושב ששתי האלמנות בחייו של דון חואן הן אחת, הממרה את המוות, ובעצם שני המקרים הם שני חלקים של אותו סיפור.
היציאה של דון חואן מביתו של הנגואל חוליאן לא הייתה תוצאה של גחמה שלו. המלכודת הזו הייתה מתוכננת היטב. דחף פנימי שלח אותו צפונה ועורר בו תחושה שמשהו ממתין לו שם.
היכן נתקלנו במשהו דומה?
טאישה חשה דחף לחצות את גבול מקסיקו וללכת לצייר במדבר במקום מסוים.

הקטע שבו הנגואל חוליאן נהג לקחת אותו לכנסיה ושם סיפר לו על האלמנה שנמשכת אחריו אמור לדעתי להשתלב בסיפור האחר בחלק החסר שם, ההיכרות ביניהם. הנגואל חוליאן לא היה בדמותו הרגילה, כמובן, אבל בדיעבד, אחרי שדון חואן יודע על המלכודת לפרטיה יש הצדקה לדון חואן  לומר שהיה זה הנגואל חוליאן.
הליכות לכנסיה עם הנגואל חוליאן היו גם במקרה של יצירת רושם על הוריה של האישה-נגואל כדי שירשו לה להתחתן אתו.
האם גם מקרה זה משתלב עם הסיפור של הקשר המיני כמו במקרה של קסטנדה?

בהחלט אפשרי בעיניי, אך איך השניים משתלבים זה בזה נראה מסובך וכרגע אינני רואה כיצד.
אני נוטה לחשוב ששתי האלמנות הן אותה אחת כי קשר מיני הוא קשר אנרגטי חזק ולא הגיוני שדון חואן במהלך החניכה שלו יתועל לחיבור סתמי כשמדובר בחיבור אנרגטי כה משמעותי. התאחדות הממרה את המוות עם האישה-נגואל משרתת שתי מטרות:
את החוב האנרגטי לממרה את המוות, ואת החיבור האנרגטי החיוני שבין גבר-נגואל ואישה-נגואל.

ההתפכחות הכואבת של דון חואן הייתה כאשר הוא מצא את עצמו בקבר רדוד.

כפי הנראה (לי), משימת "יקוש היוקשים" גם משתלבת באותו אקט מיני. כזכור, כמעט ולא מוסבר מהי המשימה הקרויה "יקוש היוקשים" מלבד שמדובר בלקיחת אנרגיה מהלא אורגנים מבלי לשלם עבורה.
איך מצד אחד מוענקת אנרגיה לממרה את המוות ומצד שני לוקחים מהלא-אורגנים ללא תשלום?
אני חושב שהאנרגיה של הזוג הנגואלי משמשת לשחרור הממרה את המוות מעולם הלא-אורגנים, כל זוג משחרר עוד חלק ממנו. השחרור הזה הוא הלקיחה האנרגטית מהם. השושלת מספקת דירה לדייר. השושלת לא תוכל להגיע לחירות בלעדיו.

הצעתי בעבר שיקוש היוקשים משתלב עם תמרון אחר המיוחס למכשפים הקדומים, בו מציע המורה זוג נגואלים, גבר ואישה, במתנה ללא-אורגנים. מסופר על הנגואל אליאס והאישה-נגואל שלו שנחטפו כשקיימו יחסי מין בתוך ארון.

אם ההשערות הללו נכונות, יש בהם כדי לתת לנו מושג קל אודות מידת המורכבות הבלתי נתפשת של תמרוני המכשפים.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

1.8.18

טריילר לסדרת אנימציה מתוכננת על פי הספרים של קסטנדה. 

בדרך כלל אני לא אוהב את הרעיון לעשות מהספרים האלה סרט(ים), רגילים או אנימציה.

לדעתי סרטים לא יעזרו בהבנה, ואפילו עלולים לפגוע על ידי הטמעת פרשנות שעלולה להיות מוטעית. 

אבל הקטע הקצר הבא נחמד ונראה בלתי מזיק.

================

2.8.18

הערה לגבי השיר המופיע בתחילת "סיפורי עוצמה". 

שירו של סן חואן דה לה קרוז (חואן הקדוש של הצלב, John of the Cross). מסטיקן ומשורר ספרדי בן המאה ה-16.

הנה הגירסה כפי שהיא מופיעה בספר, כנראה בתרגום לאנגלית של קסטנדה.

The conditions of a solitary bird are five:

The first, that it flies to the highest point;

the second, that it does not suffer for company,

not even of its own kind;

the third, that it aims its beak to the skies;

the fourth, that it does not have a definite color;

the fifth, that it sings very softly.

- San Juan de la Cruz, Dichos de Luz y Amor

מכיוון שאין זה שיר של קסטנדה או דון חואן, או טולטק אחר, אין לצפות שכל אמירה בשיר תשקף במדויק תובנה טולטקית, אבל יש בשיר הזה משהו שגרם לקסטנדה להציב אותו בתחילת הספר.

לדעתי יש בו ערבוב של מאפיינים של הלוחם ושל ציפור החירות, היא הרוח.
שני האחרונים נוגעים, לדעתי, לרוח:
- אין לנוצותיה צבעים ידועים - זה מתקשר להצעה שלי שהעולם המוכר בנוי מהרצועות הלא-אורגניות, ועל כן כל תחום מחולק ל-7 קטגוריות, ביניהם שבעת צבעי הקשת.
כלומר, לרוח ולמופעיה אין צבע ידוע, כלומר אין אף אחד מצבעים אלה או גווניהם. 

אפרופו הקשת בענן, היא שימשה אות מישות הנמצאת מחוץ לעולם (מחוץ לתחביר) כאות, כמסר. 
כפי הנראה, לא היה זה אות מאת הרוח.

- קולה (שירתה) של הציפור רך/שקט. 
המיינד האמיתי שלנו, קולו כמעט ואינו נשמע. 

Every one of us human beings has two minds. One is totally ours, and it is like a faint voice that always brings us order, directness, purpose. The other mind is a foreign installation. It brings us conflict, self-assertion, doubts, hopelessness."

(צדו הפעיל)

ובמקום אחר באותו ספר:

But there was another voice inside me, a voice that came from a greater depth, more distant, almost faint.

================ 

3.8.18

אני רוצה להתייחס לנושא של "יקוש הקורא" של ספרי קסטנדה והנשים.

מיהו הטרף של יקוש זה?

אנחנו.
ליתר דיוק, מי שאנחנו חושבים שאנחנו.

היקוש כולל בתוכו הולכת שולל כמרכיב מרכזי. היקוש נועד להתגבר על המחסום של המיינד הטפילי וליצור תקשורת בין הגוף הפיסי והכפיל מתחת לאף של המשגיח הטפילי.

הנה קטע שכתבתי באיזשהו פורום בשינויים ותוספות, כי כאן אני בבית :) 

אני מציע את הטענה שרובו של "יקוש הקורא" נסוב סביב העיקרון של הגשת דברי אמת תוך אריזתם ברושם שקרי, כלומר הרושם שהם אינם אמת.
לדוגמה: שמים את הדברים בפיו של הליצן (חנארו) וגם מעודדים את הרושם שאלה הן רק שטויות משעשעות.
זה מאפשר לאמיתות להסתובב בשטח, כי המשגיח אינו מייחס להן חשיבות. (כמו לירות בנשק ולצעוק "סרק, סרק").

באחד הספרים המאוחרים, כמדומני, תובא אמירה שתחשוף את התמרון, אבל היא לא תחרוג בתודעת הקורא מההקשר המקומי שלה: "חנארו לעולם לא רק צוחק", כלומר דבריו אמת. אבל הרושם שחנארו הוא ליצן שאין לקחת את דבריו ברצינות כבר התקבע.

דוגמה נוספת: אם יוצרים רושם שפרקטיקה מפחידה (כגון הגשה של המורה זוג נגואלים חניכים ללא-אורגנים במתנה, "אמנות החלימה") היא פרקטיקה של המכשפים הקדומים, אז אפשר שלא לעמוד על המשמר (הצעתי בעבר שפרקטיקה זו היא שנמצאת ביסוד התמרון "יקוש היוקשים", "אמנות החלימה"). השיטה במקרה זה של הולכת השולל: להביא את קסטנדה (ואת הקורא) למסקנה לא נכונה, אבל מסַפק המידע לא שיקר, השומע/הקורא הוסיף הנחות משלו והגיע למסקנה שקרית. במקרה זה השומע הוסיף את המילה "רק" (פרקטיקה זו שייכת "רק" לימים עברו).

יש גם שימוש מועט מאד, לדעתי, באמירת שקר ואריזתו ברושם של אמת: שהיא מאד אופיינית לאינטראקציה בין בני אדם בכלל (בטרמינולוגיה שלי: יקוש נחות מהסוג הטפילי. הטפילים הם יוקשים, כמו שמרמז הביטוי "יקוש היוקשים"). דון חואן גם אומר לפלורינדה שהוא לא יבחל בשקר אם ימצא לנכון לעשות זאת. 

בכל מקרה זה נדיר מאד, לדעתי.

זה נדיר כי אם איננו יכולים להניח שדברי דון חואן אמת, אין לנו שום נקודת אחיזה לפענוח התפישה הזו. 

בנוסף, דון חואן שימש שומר לטונל של קסטנדה, וגם ברמה התודעתית של קסטנדה נתפס דון חואן כמגנו. לכן הוא חייב היה לשמור על רושם של אמינות.

דוגמה ליקוש כזה של אריזת דבר במעטפת של רושם שקרי יש ב"מסע לאיכטלאן" (כמדומני). שם אומר לו דון חואן שיגיד לעצמו שוב ושוב שהוא חסר הפגמים שכידוע יש לו, תוך ידיעה שזהו שקר. פרקטיקה זו עשויה להביא, עם (הרבה) מזל, לשינויו.

וכמובן הדוגמה החשובה של הנגואל חוליאן באירוע השלכת דון חואן החניך לנהר השוצף ("כח השקט"). הצהרת כוונות באמצעות מילים היא חיונית בדרך היוקש, כי "מילים פותחות כל מה שסגור", אבל מאידך, יש להסוות את הכוונה האמיתית.

באותו אירוע השתמש הנגואל חוליאן גם בהומור כדי להסוות את כוונותיו האמיתיות. הכוונות המוצהרות שלו היו שהוא עומד להראות לחואן הצעיר כיצד מגדירים את הרוח.

מה היו הכוונות האמיתיות שלו?

שבת שלום.

================ 

3.8.18

אני נזכר עתה במקרה של הסקת מסקנה מוטעית, אם כי לא מעורב שם יקוש, לדעתי.

ב"להתעורר אל החלום" יש את דֶליַה שמביאה את פלורינדה הצעירה אל עולם המכשפים. (במקרה של טאישה הייתה זו קלרה).

שם משפחתה: פְלוֹרֶס.

גם חנארו מופיע בספר ושם משפחתו גם כן פלורס.

פלורינדה מסיקה שהם בעל ואישה (ומאשימה אותם שהוליכו אותה שולל....).

חנארו אומר שם שאינו בעלה של אף אחת.

בעבר הסתמכתי על שם המשפחה המשותף הזה כדי להגיע להשערה מסוימת, די פרועה.

זו לא דוגמה שממש תורמת לנו בדיון זה, כי מי מאיתנו אינו יודע שאנו מגיעים למסקנות חפוזות מבלי להיות ערים לכך?

לדעתי איננו יכולים לחיות בחברה ולתקשר בינינו ללא שימוש בהנחות משלנו, אותן אנו שותלים לתוך דברים שנאמרים או קורים סביבנו. כלומר זו פירצה שהחיים בחברה והשימוש בשפה אינם אפשריים בלעדיה. האם הלא-אורגנים הפילו אותנו בפח כשהעניקו לנו מיינד ושפה קלוקלים שכאלה?

חוסר העירות הזה הוא פירצה שנעשה בה שימוש עצום בחניכה (כולל חניכה שלנו הקוראים, החווים על בשרינו את החניכה הזו).

דרך אגב, טאישה נופלת בפח של מסקנה דומה - שדון חואן וקלרה הם בעל ואישה - רק מפני שהם היחידים שהיא רואה שם בחצי השנה הראשונה להיותה שם.

================ 

4.8.18

סרט מערוץ ההסטוריה על ליאונרדו דה וינצ'י.

יש בו כמה וכמה נקודות מעניינות.

הוא עוסק בין היתר ביצירה הנקראת "גואל העולם" ומצויר בה ישו, כנראה.

Salvator Mundi

יצירה שהתגלתה כנראה לא מזמן ונרכשה בסכום הגבוה ביותר שבו נרכש אי פעם ציור: 450 מיליון דולר.
על ידי מי?

נסיך סעודי. היצירה מוצגת במוזיאון באבו דאבי.

המחשבה שאולי מדובר כאן בסילוק פיסת מידע הנוגעת לגאולה חלפה בי, אבל אני לא ממהר לסלקה.

הסרט מתמקד במסרים עלומים ומוסווים בציוריו של ליאונרדו.
הכנסיה כידוע לא איפשרה לרעיונות שאינם מאושרים על ידה להתקיים. המרתפים של הוותיקן מלאים באוצרות כאלה שאולי בכל זאת שרדו. 
הדתות אינן סובלניות, בלשון מעטה, זו כלפי זו ויחדיו הן יתאגדו בלהט מיוחד כדי לחסל את האמת. אנו מחכים לצבאותיהן שיצבאו על ציון באחרית הימים, הבאה עלינו לטובה. 😊

הציור האחרון של ליאונרדו דה וינצ'י נקרא "יוחנן המטביל". מומחים, שקראו את מחברתו, יודעים לומר שליאונרדו נהג להשתמש בשיטת השיקוף (mirroring), הכפלה על ידי הנחת מראה.

כאשר מכפילים את הציור, מופיע במרכז פרצוף שנראה כמו חוצן. 

מה זה מזכיר לכם?

התשובה הנכונה היא:
את הקטע מ"סיפורי עוצמה", בו קסטנדה מביט בראייה כפולה על דון חואן וחנארו, וכאשר שתי התמונות נחפפות במידה חלקית ומסוימת !!! מופיעה ביניהן דמות של כדור זוהר: כדור של אש לבנה המכוסה בסיבי אור.

The result of the merger was that I saw an iridescent being standing in between don Juan and don Genaro. It was not a man as I ordinarily see men. It was rather a ball of white fire. Something like fibers of light covered it.

אם כבר הזכרנו את יוחנן המטביל.

היכן הוא מופיע בספרים שלנו?

התשובה הנכונה היא:

בהצעה שלי למשמעותו של השם John לדון חואן עבור טאישה: הנגואל ג'ון מייקל.

הצעתי בעבר מדרשים על שמותיו השונים של הנגואל כלפי חניכים שונים והצעתי שם הסבר לנוהג זה. 

ג'ון לדעתי ציין את יוחנן המטביל, ומייקל את המלאך מיכאל.

עכשיו אוסיף עוד אמירה מהברית החדשה של יוחנן המטביל שנוגעת אולי לספרים שלנו. הוא מדבר על ישו:

“This is the one I spoke about when I said, ‘He who 

comes after me has surpassed me because he was before me".

כלומר, זה שיבוא אחריי (ישו) יעלה עליי כי הוא היה לפניי.

מה זה מזכיר לכם?

התשובה הנכונה היא:

את הרמזים הרבים לכך שקסטנדה הוא הנגואל חוליאן (זוכרים? כמדומני ב"האש שבפנים"). כלומר, זה שבא אחרי דון חואן הוא זה שהיה לפניו.

אזכיר שוב משהו שכבר הזכרתי, אבל ההקשר כאן מבקש זאת:
הדמיון הצורני (ואני מציע גם תוכני) בין המילים "גואֵל" ו"נגואל".

***

יש עוד נושאים מעניינים בסרט. 
בין היתר: העיסוק של ליאונרדו בצללים. הדמויות בציוריו כאילו מגיחות מן הצללים. (כל כך טולטקי). הרחבתי בזמנו על סוד חיוכה של המונה ליזה שעניינו הצל המרפרף על שפתיה.

***

נסיים בקצת מוזיקה שתאפשר לכם להמציא לה איזה מעבר קסום.

יש בך משהו.

משהו זוהר שהולך אל מותו.

================ 

5.8.18

הצעתי לעיל את מקרה החטיפה של הנגואל אליאס ואמליה כחניכים על ידי הלא-אורגנים (המורה שלהם הציע אותם ללא-אורגנים כמתנה) כמהלך שאחר כך נעשה לקסטנדה ולקרול טיגס.

הצעתי שהיקוש שעושה דון חואן לקסטנדה (ולקוראים) הוא בכך שהוא גורם להם להאמין שהפרקטיקה הזו שייכת רק לעולמם של המכשפים הקדומים. זוהי מסקנה מוטעית, אותה אנו מסיקים, הוא לא אמר זאת. תועלנו להסיק זאת.

ראשית, מכיוון שלאורך כל שנות החניכה ולאורך כל הספרים לימדו אותנו שהרואים החדשים הולכים בדרך אחרת לגמרי, אז מאמירות כמו: זוהי פרקטיקה של המכשפים הקדומים ברור לנו (באופן לא מוצדק) שהן אומרות שהיא רק שלהם, לא של הרואים החדשים.

נגשתי לבדוק את הקטע של הגשת זוג הנגואלים במתנה כדי לעמוד מקרוב על הרמזים המטעים המובילים למסקנה זו.

הסיפור נמצא ב"אמנות החלימה" 99-101.

שלוש פעמים מצוין שם שמדובר בפרקטיקה של המכשפים הקדומים.

1. "המורה שלהם, רוסנדו, היה קרוב מאד למכשפים הקדומים במזגו ובשיטותיו". (99)

2. "he followed the old sorcerers' prescribed technique" - בעברית זה עוד יותר מוליך שולל מאשר במקור: "הוא נקט את השיטה המובהקת שהייתה מקובלת על המכשפים הקדומים". (100)

3. "Don Juan explained that making gifts of their disciples to the inorganic beings was precisely what the old sorcerers used to do." - 

בעברית זה חלש יותר הפעם, לאיזון: "דון חואן הסביר שנתינת חניכיהם במתנה ליצורים הלא-אורגנים הייתה נוהג מקובל ורגיל אצל המכשפים הקדומים.

באף אחת מהאמירות הללו לא נאמר במפורש שזהו נוהג של המכשפים הקדומים בלבד, אבל הקורא לא מצליח לדעתי לחמוק מהמסקנה השקרית שאליה הוא מתועל. 

עכשיו נותר למצוא ולהוכיח שזה מה שנעשה לקסטנדה ולאישה-נגואל. משימה קשה יותר. 

עסקתי בזה בעבר. כאן רק רציתי להתמקד ביקוש הקורא (וקסטנדה, כנראה).

אנו עוסקים כאן בניתוח טקסטואלי, וזה מזכיר לי שקסטנדה נתן מקום חשוב למושג "הרמנויטיקה". המושג הזה מופיע אצל קסטנדה בכתב העת שהוא הוציא "קוראי האינסוף"; אם קוראים אז צריך לדעת לקרוא, לא?

מתוך הוויקיפדיה:

הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות.

מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה באל היווני הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו').

מתישהו נצטרך להתעמק גם בזה. 

אחת השאלות שאני ארצה לברר תהיה: האם בעיסוק הקצר של קסטנדה במושג הרמנויטיקה (באותו כתב עת) יש התייחסות ליקוש; להולכת שולל של הקורא. מצד שני, אם מדובר כאן בקריאת הרוח (זהו הדיבור של הרוח, אבל בשפה כתובה), האם המסרים שלה ארוזים ביקוש?
מכיוון שהספרים האלה הגיעו אלינו על ידי קריאת האינסוף על ידי קסטנדה, והם יקוש מקצה לקצה, אז כנראה שהתשובה היא חיובית.

***

הערה לגבי החטיפה של הנגואל אליאס ואמליה לעולם הלא-אורגנים:

הם חולצו משם לבסוף, אבל לא בשלמותם. משהו מהם נותר כלוא שם. אני נוטה לחשוב שזה מה שקרה לקסטנדה בעקבות שחרור הסיירת הכחולה וכליאתו שם במקומה. ואולי גם במקרה של "יקוש היוקשים" שלו עם קרול טיגס.

למה?

אני מהמר שכך משחררים הנגואלים של השושלת הזו את הממרה את המוות משביו בעולמותיהם של הלא אורגנים.

================

6.8.18

הערה נוספת לגבי שחרור הממרה את המוות.

דון חואן אומר שהביקורים בעולמות הלא אורגניים אינם לרוחו והוא מיעט להגיע לשם, אבל זהו אילוץ שנכפה על השושלת שלו. אני תולה זאת בממרה את המוות. לדעתי הוא שמאלץ את השושלת להגיע לשם כדי לשחרר אותו משם.

הצעתי את הרעיון שהשחרור נעשה על ידי כך שהנגואלים משאירים שם משהו מעצמם במקום הממרה את המוות (מסתמך על האמירה אודות הנגואל אליאס ואמליה).

אם זה נכון, אז לא רק שמתברר ששיטות המכשפים הקדומים ממשיכות לשמש את הרואים החדשים, חלקן במפורש וחלקן במרומז (לדוגמה: נתינת החניכים במתנה ללא אורגנים), אפילו הדבר שנראה ממש לא שייך לרואים החדשים ממשיך להיות בשימוש: שעבוד של החניכים למוריהם (ובכך ללא-אורגנים).

אם כי, נראה שהפעם השעבוד נעשה במסגרת מטרה גבוהה יותר: השגת החירות.

דרך אגב, אם הביקורים בעולמות הלא-אורגנים הם אילוץ לא הכרחי, פירושו שישנן דרכים להגיע אל החירות מבלי לעבור דרך העולמות הלא-אורגנים. מאידך, נאמר שאנו זקוקים לאנרגיה שלהם.

(גם) לכם יש רעיון איך לעקוף את העולמות הלא-אורגנים?

"לא בשמים היא", מילולית.

קרוב יותר ל"דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" ול"דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר" מאשר ל"דֶּרֶךְ נשֶׁר בַּשָּׁמַיִם".

😊

================ 

7.8.18

אתנחתא מהנושא המידי, לא מהעולם הטולטקי. כמו שנאמר ב"להתעורר אל החלום": המכשפים, שלהם נפלת קרבן, אין להם חופשות. 

אורי גלר, בריאיון הבא מספר בין היתר שהוא, מבחינה מסוימת, הבן התשיעי של הוריו. כל אחיו ואחיותיו הופלו במצוות האבא שלו; לא זכו לחיות בגופם. רק אותו הצליחה אמו בהתעקשותה להותירו בחיים. 

הוא מספר שהוא תמיד חש מחובר לאחיו ואחיותיו (כנראה גם כילד שלא ידע במודע על קיומם), חש שהם מצויים סביבו. הוא הרגיש (ועדיין מרגיש, כנראה) את האנרגיה הזו סביבו, דוחפת אותו (הוא משתמש במילה "תנופה"). והתחושה הזו היא סוג אחר של תחושה, הוא קורא לזה סאבלימינלי. מהאנרגיה הזו הוא שואב את כוחו ויש לה חלק בהצלחותיו.  

לדעתו, האנשים שמתו ממשיכים להתקיים איפשהו. לדעתי, הוא כנראה בעל רגישות לחוש זאת. 
על פי קסטנדה, המתים ממשיכים להיות ניזונים מקרוביהם שנותרו מאחור, בגוף הפיסי. עבודת הסיכום מפסיקה את ההזנה הזו. אדם רגיש יכול, כנראה, לדעתי, לחוש את החיבור הזה ולהסיק שהמתים עדיין קיימים. אם הוא לא קרא את קסטנדה וגם לא עד כדי כך רגיש, הוא כנראה לא יבין שהוא ממשיך להזין אותם, שהוא זה שמקיים אותם סביבו. 
קסטנדה בספר של ארמנדו, אומר שאנשים שהיו נערצים על רבים עשויים להמשיך ולהיות מוזנים כך גם אלף שנים (ואולי יותר?).

ומה הפסיכולוג עושה עם זה?
שולף את השבלונות של מדע הפסיכולוגיה ומסיק (במרומז) שאורי בעצם ממציא זאת כדי לפתור את תחושת הבדידות שלו כילד.
(נפתחה ההרשמה ללימודים גבוהים בפסיכולוגיה :))

הלוחמים משחררים את עצמם מחיבורים אנרגטיים עם קרוביהם וחבריהם, אבל במקומם, לדעתי, מעצימים את החיבורים האנרגטיים שלהם עם לוחמים מחבורתם ושושלתם. הדַרגה הגבוהה ביותר היא של ישויות משלימות: זוג לוחמות (לדוגמה פלורינדה ונלידה) שהאחת בצד ימין (בגוף פיסי) והשנייה בצד שמאל, כשיש החלפה ביניהן של הצדדים כרצונן. האחת מלווה את השנייה כל הזמן.
את הלוחם מלווים אנשי החבורה והשושלת שלו, משפחתו האנרגטית. 

================ 

7.8.18

נתקלתי בפסוק הבא המתייחס ליד אבשלום.

"וְאַבְשָׁלֹום לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַייו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן, בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת זו, עַל-שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב', י"ח)

השאלה "האם מה שנקרא "יד אבשלום" הוא אכן זה שעליו מספר הכתוב?" היא שאלה במקומה. הרושם שלי הוא שמבנה מגליתי זה, וזה הקרוי "יד זכריה" שבסמוך לו, הם מבנים מגאליתיים קדומים שמשמעותם המקורית, כמו אתרים מגאליתיים אחרים, אבדה.

אבל מה שצד את עיני היה משהו שהזכיר לי את הצעתי המשעשעת-משהו ששֵם האל הנרמז ב"אהיה אשר אהיה" הוא אֲשֶׁר, בין היתר בגלל קרבתו לשם האלה "אשרה".

================ 

8.8.18

חידה

יש 8 נקודות בדיאגרמה המייצגת את האדם (human being). ("סיפורי עוצמה")

ישנן 8 רצועות גדולות של האצלות הנשר. ("האש שבפנים")

האם זה מקרי?

================ 

9.8.18

נתקלתי בטענה שלאורך הדורות היה נוהג של הטלת אבנים על מבנה האבן הקרוי "יד אבשלום" (מַצֶּבֶת אֲשֶׁר 😊) על ידי עוברי האורח במקום.
אותו נוהג היה נהוג, כפי שציינתי באחד הפוסטים, לגבי הדולמנים.

זה משתלב עם השערתי שהדולמנים ויד אבשלום (וקבר זכריה) הם אולי אתרים מגאליתיים מאותו עידן ובעלי אותה פונקציה עלומה. כפי הנראה, הם אינם קשורים בקבורה, לפחות לא קבורה רגילה, או של אנשים רגילים.
אני לא בקי בפולקלור הזה של זריקת אבנים, אבל יש לי הרושם שמטרת זריקת האבנים נועדה להרחיק נוכחות חסרת גוף הנמצאת במקום. מצד שני היה גם נוהג של הנחת אבנים על הדולמנים, וזה דווקא כן מתקשר לנוהג הקשור בקבורה.

================ 

9.8.18

ארבע זריקות, הטלות של חפצים, זכורות לי כרגע בספרות שלנו.

קסטנדה שכמדומני זרק אבנים על הקויוטה שהתקרב אליו ולבסוף דיבר אתו ועזר לו לראות את קווי העולם ("מסע לאיכטלאן"). אני לא בטוח שנכתב שהוא אכן זרק.

פלורינדה הצעירה שהשליכה חפצי מתכת שיצרו רעש רב בפגיעתם: פעם על איזו דמות או צל במסדרון, ופעם על קויוטה שעבר בסמוך אליה, אבל לא ממש התרגש מהזריקה הזו.

פעם אחת בספר של ארמנדו: קסטנדה הביט במוזיאון בפסל יפה ביותר. הוא הבחין בישות לא אורגנית שהשתכנה בפסל, או מאחוריו, וניזונה מרגשות ההתפעמות של המבקרים שהתבוננו ביצירה. אחד האנשים שם השליך משהו על הפסל, הוא כנראה זיהה את המלכודת האנרגטית שבו בדרגה כלשהי של הבנת הדבר.

האם המבנים המגאליתיים הם מלכודות שמשתמשות בהתפעמות הצופה כפירצה ליניקת אנרגיה?

יש איזו כניעה בהתפעמות, לא?
האם לא הייתה זו התפעמותו של קסטנדה שהביאה אותו להשתחוות לפני צורת-האדם ולהבטיח להיות משרתה לעד?

================