יום חמישי, 27 בספטמבר 2018

כוכב הצפון


האם כוכב הצפון הוא נציג של הרוח ברקיע?
האם הוא להבת הנר הקטנה הניצבת מול כל צבא השמים?
חומר למחשבה.

גירסה יפה של Joni Mitchell לשיר שיצא לראשונה ב-1924.

The Man I Love



**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

29.9.18

הרוח נותנת לנו תכלית, כיוון !!!!!!! (ועוד).
ומה נתן כוכב הצפון לאנושות לאורך הדורות אם לא כיוון?
שתי הערות לאמירה זו,
1. זה לא נראה טיעון רציני. זה נכון, אבל נקודה זו עשויה להדליק נורה. :)
2. חיפשתי את הקשר בין הרוח וכיוון direction וכרגע לא מצאתי זאת, אבל זכור לי שהאמירה הזו קיימת בספרים.

להבת הנר הניצבת מול מיליארד כוכבים מופיעה באמירה הבאה, ואין בה רמז לכוכב הצפון:

"To seek freedom is the only driving force I know. Freedom to fly off into that infinity out
there. Freedom to dissolve; to lift off; to be like the flame of a candle, which, in spite of being up
against the light of a billion stars, remains intact, because it never pretended to be more than what
it is: a mere candle."
כמדומני לקוח מ"כח השקט". 


בספר "להתעורר אל החלום" נמצא הקטע הבא. ההקשר: קסטנדה מסיע את פלורינדה אל בית המכשפות:

I tried to orient myself by looking at the sky, but I didn't know how to identify the constellations.
"We're facing east," Joe Cortez whispered, as if I had spoken out loud; then patiently he tried to teach me the major constellations in the summer sky.
I could only remember the star Vega, because the name reminded me of a seventeenthcentury Spanish writer, Lope de Vega.

הכוכב וֶגַה הוא הכוכב השני בעוצמת הזוהר שלו בשמים של חצי הכדור הצפוני (אני לא יודע אם ב"כוכב" הם, בוויקיפדיה, לא כוללים "כוכבי לכת"; stars לעומת planets). הוא שייך לקונסטלציה הנקראת נֶבֶל. בעבר הקונסטלציה הזו הייתה מכונה ציפור ובעיקר נשר. 

הציר שסביבו מסתובב כדור הארץ מצביע פחות או יותר אל כוכב הצפון (הנקרא פולאריס), ומכאן חשיבות הכוכב. 
מתברר שהציר הזה נע בעצמו במעגל קטן שמחזוריותו בת כ-26,000 שנים. 
מתוך הויקיפדיה:
"12,000 שנים לפני הספירה הצביע ציר הסיבוב של כדור הארץ אל עבר וגה, כך שווגה היה אז כוכב הציר הצפוני, אך בשל נקיפת ציר כדור הארץ מצביע כיום ציר הסיבוב אל הכוכב פולאריס. בעוד כ-12,000 שנים יחזור וגה להיות כוכב הציר הצפוני."

כלומר, לפני כ-14,000 שנים כוכב הצפון היה וגה.

הקטע הבא הוא אודות מסַפֵּר הסיפורים היאקי המספר את סיפור ההיסטוריה באופן שהוא לכאורה שונה בבירור מההיסטוריה המוכרת, כלומר בסיפור שלו היאקים נגאלו, כשבמציאות הם הובסו, הוגלו נהרגו וסבלו מאד מידי הצבא המקסיקני.
ההסבר שלי הוא שהמנהיג שלהם הצליח לגאול אותם מבחינה אנרגטית, לא מבחינת ההיסטוריה המוכרת. כך יש להבין לדעתי את סוף הקטע הבא.

לענייננו, אני חושב ש-direction כאן איננו במובן של הוראה, אלא של כיוון. בסוף הקטע מצביע דון חואן בכיוון השמים, מעל האופק. ייתכן שהוא מצביע על כוכב.
יש גם אפשרות שהוא לא מצביע על כוכב אלא על השקיעה באופק. ראינו שזמן זה הוא הסדק שבין העולמות, הפתח אל הרוח. עמוד או שניים לפני הקטע נאמר שהם יצאו לטיול לקראת ערב.

ההדגשות שלי.
בתרגום העברי זה נמצא ב"כח השקט" עמוד 107.

"The sorcerer storyteller who changes the ending of the 'factual' account," he said, "does it at the
direction and under the auspices of the spirit. Because he can manipulate his elusive connection
with intent, he can actually change things. The sorcerer storyteller signals that he has intended it by
taking off his hat, putting it on the ground, and turning it a full three hundred and sixty degrees
counterclockwise. Under the auspices of the spirit, that simple act plunges him into the spirit itself.
He has let his thought somersault into the inconceivable."
Don Juan lifted his arm above his head and pointed for an instant to the sky above the horizon.
"Because his pure understanding is an advance runner probing that immensity out there," don Juan
went on, "the sorcerer storyteller knows without a shadow of doubt that somewhere, somehow, in
that infinity, at this very moment the spirit has descended. Calixto Muni is victorious. He has
delivered his people. His goal has transcended his person."


בתרגום העברי זה תורגם כ"הוראה", לא "כיוון".
להבין זאת כ"כיוון" מסתדר הרבה יותר טוב עם ההצבעה של דון חואן על השמים מעל האופק.

הדיון כאן הוא רק כיוון מחשבה שאני מציע. 

אפרופו אסטרונומיה, ישנו תיאור אסטרונומי לגמרי לא טריביאלי במסגרת קורותיו של קסטנדה בתוך חלומו של הממרה את המוות. קטע שלדעתי מצריך ידע אסטרונומי מעמיק בכדי להבין מה מנסה קסטנדה לרמוז שם.
============== 
30.9.18

הקטע אודות הכוכב וֶגָה נראה חסר כל משמעות ולכן מיותר, אלא אם כן יש כאן רמז לגבי הכוכב. אני חושב שהספרות הזו דחוסה במשמעויות על גבי משמעויות ומחושבת מאד במידע וברמזים שבה.
לדעתי, האזכור של הכוכב וגה בספר של פלורינדה מרמז על היותו גורם חיובי ב"צבא השמים". לדעתי, הוא לא היה מוזכר אם הוא לא היה חיובי. אילו הוא היה שלילי, אזכורו היה, לדעתי, מלווה באמירה אודות כך.
העובדה שרק צוין השם היא רמז חיובי בעיניי.
============== 
2.10.18

נישאר באסטרונומיה. עוד כמה מילים על הכוכב "וגה" מתוך הויקיפדיה:

"בשל בהירותו הבולטת, היה וגה מוכר ברוב התרבויות שמצפון לקו המשווה: בתרבות האינואיטית הוא נקרא "האשה הזקנה", אצל הפולינזים הצפוניים הוא נקרא "כוכב השנה" שכן מועד תחילת השנה נקבע על פיו. הכוכב היה מוכר גם באשור, שם נקרא "השופט השמימי", באכד, שם נקרא "חיי השמים" ובבבל, שם נקרא "שליח האור". במצרים העתיקה ובהודו הוא זוהה עם נשר ושמו בערבית היה "הנשר הצולל" (אנ-נאסר אל וואקי - النسر الواقع) והמילה "וואקי" שובשה לשמו הנוכחי."

בסמוך לכוכב וגה, ולקונסטלציה "נֶבֶל" שאליה הוא שייך, נמצאת קונסטלציה הקרויה "דרקון". היא נראית כמו נחש והיא מקיפה/חוסמת את כוכב הצפון משלושה צדדים, תיאור מצב המשתלב היטב עם הרעיונות המיתיים הבאים (וגם עם המיתוס הטולטקי). לקוח מהוויקיפדיה:

זו אחת מהקבוצות הכוכבים העתיקות ביותר וכבר במיתולוגיה המצרית היא מופיעה בתור אלה. במיתולוגיה היוונית זהו לאדון, הדרקון שהרקולס הרג במשימתו ה-11 על ידי חץ מורעל (קבוצות הכוכבים הרקולס וחץ נמצאות בסמוך לה). אגדות אחרות מייחסות את הקבוצה לדרקון ששמר על גיזת הזהב וחוסל על ידי יאסון.

גם אצל טאישה יש אזכור של דרקון אימתני הכולא אותנו והדרך אל החירות עוברת דרך עינו.

ואני תוהה, האם "לַאדוֹן" (שם הדרקון) אינו שיבוש של השם "לוויתן", נחש הים המפלצתי המופיע במקרא? ואולי שניהם שיבוש של שם קדום יותר, הרי יש דמיון צלילי.

עוד אני מדבר ואני נתקל בקטע הבא בוויקיפדיה:

חוקרי המקרא רואים בלווייתן שריד למוטיב מיתי כנעני קדום. בכתבי אוגרית בסיפור עלילות בעל וענת מתוארת מלחמתו של בעל בנחש ים מפלצתי מרובה ראשים המכונה "לתן בת'ן ברח" ו"בת'ן עקלתן". כינויים אלה מקבילים במובהק לכינויים המופיעים בישעיהו כז א: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹןהמילה האוגריתית בת'ן משמעותה "נחש", והיא קרובה למילה העברית פֶּתֶן."

השם הכנעני, שככל הנראה הוא קדום יותר, דומה עוד יותר ל"לאדון".

מעניין שהפילוסוף תומס הובס בן המאה ה-17 כתב ספר בשם "לוויתן" ובו הוא מדמה את המדינה ללויתן המיתי: "הובס מתחקה אחרי תולדות צבירת הכוח על ידי המדינה, שאותה הוא מכנה "לויתן", כיוון שבדומה ליצור התנ"כי, גם היא רבת כוח והשפעה ואין דבר העומד בדרכה".

על המדינה כיישות לא-אורגנית במובן הטולטקי כבר הכברתי מילים. 
בנוסף, אני חושב שהיא דוגמה מצוינת הממחישה  ישות חסרת גוף פיסי, בלתי נתפשת בחושים, אבל בעלת שליטה אדירה על חיינו.
לגמרי במקרה נתקלתי בציטוט הבא:

כל מדינה הקיימת בפועל היא מושחתת - ראלף וולדו אמרסון

============== 

יום שלישי, 11 בספטמבר 2018

מנחת הלוחם


הציטוטים הבאים לקוחים מהספר הנפלא "מפגשים עם הנגואל", מתוך הפרק "אין צורך במורים".

בהזדמנות אחרת שאלתי אותו: "קרלוס, מה קובע את נגישותו של
האדם הרגיל לידע של המכשפים?"
הוא השיב: "התכוונות. התכוונותו של אדם צריכה להביא מינחה
לרוח, והרוח חייבת לקבל זאת ולהציב את האמצעים להתפתחות על
דרכו.
"בזמנים קודמים, הדרך הזמינה היחידה הייתה באמצעות הצבעה
ישירה של הרוח לנגואל. כיום יש לאדם הרגיל את ההזדמנות להיות
מודרך באמצעות ספרים. (עמוד 98)

"לאחר שנים של למידה, אני משוכנע שכל שהמחפש הרוחני צריך
הוא הזדמנות להיעשות מודע לאפשרויות שלו, ומחוּיבוּת למוות עם
מטרה". (עמוד 99)

הטרמינולוגיה היא מאד מקראית: הגשת מינחה לרוח אשר צריכה לקבל אותה. מזכיר את קין והבל, לא?

אני מציע שהמנחה המוזכרת בקטע הראשון היא "המחויבות למוות בעל מטרה" שבקטע השני.

נראה לי שהספרים הם האמצעי להיות מודע לאפשרויות. הספרים מכילים את ההתנסויות של קסטנדה ואת הידע של דון חואן. הם מאפשרים לנו ליצור היכרות עם הרוח, עם מימד אחר שזמין לנו, אשר מבקיע לעתים לתוך עולמנו באותות מסוימים.
לדעתי, האמירות של דון חואן ושאר הלוחמים והלוחמות הן דוגמאות לאמירות של המיינד האמיתי שלנו, שבדרך כלל קולו אינו נשמע, וכאשר הוא בכל זאת נשמע, בד"כ אין לו את העוצמה לגרום לנו לציית לו (או לנו אין את העוצמה לציית לו, מחק את המיותר)
כאשר את/ה שומע בתוכך אמירות שנאמרו על ידי דון חואן, או אמירות הזהות להן ברוחן, דע לך שזהו המיינד האמיתי שלך.


המחויבות למוות בעל מטרה מופיעה בספרים במקרים הבאים, לדוגמה:
- ההמתנה של דון חואן הצעיר למוות (עם האלמנה האינדיאנית וילדיה). המְּתנה למוות היא המְּתנה לרצון, לדעתי.
- נקודת השבירה, רגע של ייאוש-גדול מהחיים, בו אתה מתכוון באופן מעשי לשים קץ לחייך ועולה בך הקריאה לנגואל שיציל אותך, הקריאה לרוח (מופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף"). דון חואן מופיע על דלתו של קסטנדה ברגע הקריטי ואומר בהדגשה שהוא הופיע כי: "קראת לי ולכן הגעתי". אני = הנגואל.

אותה מינחה מוגשת גם באקט פחות קיצוני:
יצירת העתק באמצעות עבודת הסיכום, אותו מגישים לנשר.
עבודת הסיכום היא הפסקה הדרגתית של ההזדהות שלך עם זהותך (החברתית, השקרית), ובמילים אחרות: הקרבתה של זהות זו, של עצמך.


**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

12.9.18

ציינתי לעיל שאמירות דון חואן בספרים הן מה שהנגואל יאמר לך באותן נסיבות, אלה דברי המיינד האמיתי.
נדמה לי שכבר ציינתי בעבר, ואם לא אז "כל המרבה...", שלדעתי עצות המוות הן הדיבור של המיינד האמיתי. באופן מפורש יש בערך אמירה אחת המיוחסת למוות: עדיין לא טפחתי על כתפך לומר לך שהגיע הזמן, אז שום דבר אינו באמת מצדיק דאגה מצדך (ניסוח שלי).
ברגע שאני טוען שהעצות הן דברי המיינד האמיתי, ואמירות דון חואן הן דוגמאות לדברי המיינד האמיתי, לפתע המוות הופך להיות משתקן לפטפטן רציני. 😊
מאחורי טענות אלה נמצאת טענה יסודית יותר שהצעתי: שהמוות הוא הכפיל.
============== 
12.9.18

אם בדבריו של המיינד האמיתי אנו עוסקים, הנה עוד מחשבה מבית היוצר שלו:
מחשבה המעוררת בנו צחוק על עצמנו.

מחשבה המעוררת בנו צחוק אודות העיוורון שלנו לגבי עצמנו, שימת לב לדימוי המצוין שיש לנו אודות עצמנו, דימוי מעולה, אבל מבלי שיהיה לו על מה להישען, מקורה במיינד האמיתי. זהו הבסיס להומור הטולטקי, כפי שכבר הרחבתי בפוסטים רבים בעבר.
העצה שנותן חנארו לחניכים בטרם חבורתו עוזבת: לצחוק על עצמם. זוהי עצה של המוות, הנגואל, המיינד האמיתי.
לצחוק על עצמך פירושו ריחוק מעצמך. ולעיל ציינתי את דרך הריחוק המובילה לניתוק מוחלט (מות הזהות המוכרת).

אומרים שההומור היהודי מאופיין בצחוק על עצמו. 
כבר אמרתי שיש משהו טולטקי ביהודים :)
============== 
12.9.18

דוגמה נוספת שאני מציע לקולו של המיינד האמיתי בספרים: 
המקרה שבו שמע קסטנדה ניגון של חצוצרה כה יפה שגרם לו לחוש שיכור מהיופי הזה. לקוח מ"מתנת הנשר":

When it concluded, I knew that
there would be no way of ever repeating that experience, and I had enough detachment not to
rush into the store and buy the record and a stereo set to play it on.


דון חואן אומר שכאשר יגיע זמנו של קסטנדה לעזוב, הוא ישמע את המוסיקה הזו כאות לכך.

אני מציע שהריחוק הזה הוא החיבור לכפיל, ואפשר לשער שהריחוק הזה פעל בצורת אמירה של המיינד האמיתי. מידת הריחוק מהקול של המיינד הרגיל היא מידת הקירבה למיינד האמיתי. (נמדד בפרסאות 😊)
============== 
13.9.18

מקרה דומה מאד למוסיקה הנפלאה, המקסימה, ששמע קסטנדה מופיע גם אצל טאישה.
אם נניח שמדובר בתופעה מאותו סוג, ויש טעם לחשוב כך, נוכל להשלים מידע מתוך שני המקרים.
"סיפרתי לה [לקלרה] ששמעתי את הצחוק והשירה המכושפים ביותר עלי אדמות ושהם ממש סחפו אותי לרקוד." (עמוד 98)
המקרה מובא שם כדוגמה לקול הרוח. The Voice of the Spririt
קלרה מבהירה שהמושג "קול הרוח" אינו מתייחס דווקא לחוויה שמיעתית של קול, אם כי לעתים גם זו היא דרך שבה הרוח מדברת אלינו.

הצעתי לגבי המקרה של קסטנדה שמידת הריחוק שהייתה בו היא קול הרוח, לו הוא ציית. נראה, בעקבות זיהוי המקרה שלו עם המקרה של טאישה, שגם מרכיב ההיקסמות מהצלילים היה מרכיב שתרמה הרוח. ובעצם זה לא מאד מפתיע, הרי דון חואן אומר לו במפורש שהרוח העניקה לו הצצה לעתיד, לרגע העזיבה שלו את העולם.

בעבר הצעתי ללמוד מכך שהכניסה לעולם נעשית בפיתוי המערכת הטפילית (האור האלוהי הנפלא שבקצה המנהרה), והיציאה ממנו (עבור הלוחם בלבד?) נעשית בפיתוי של צלילים מופלאים.
דיברתי על כך תוך אזכור "שירת הסירנות" מהמיתולוגיה היוונית, שירה מופלאה שהביאה את המלחים לקפוץ אל מותם בים.

אם השערה זו נכונה, אז הכניסה לעולם היא באמצעות פיתוי ויזואלי, והיציאה ממנו באמצעות פיתוי שמיעתי.
בעולם החושי יש דומיננטיות של המערכת הטפילית ושל החוש הויזואלי, וברוח, ככל הנראה, יש דומיננטיות של חוש השמיעה.

נראה שפיתוי הוא עיקרון יסוד במלכודת העולם הזו. פיתויי העולם לוכדים אותנו בו, ופיתוי יוציא אותנו. את הרוח הלוחמים מפתים, וכפי הנראה יקוש היוקשים (תמרון הלא אורגנים) גם הוא נעשה על ידי פיתוי.
מרכיב הפיתוי חוזר ומופיע גם לכל אורך הספר הנפלא "חלום המכשפה": פיתויים המוליכים אנשים לתוך גורלותיהם (מהלך שמעורבים בו צללי מכשפה). מתוך מקרים אלה נראה שמרכיב הפיתוי ממשיך להיות פעיל בעולמנו לאורך כל חיינו. כניעה לפיתוי עשויה לשנות את מהלך חיינו.

מהי מהותו של הפיתוי?
כוח משיכה/אחיזה המגיע מבפנים, מתוך רצון שלך ולא מתוך כפייה.
בחירה כזו, שלא מתוך כורח, היא חזקה מאד, ואותה חומדים הלא-אורגנים המנסים להפיל את קסטנדה בפח במסעותיו בעולמותיהם: לגרום לו לומר "רוצה אני להשתכן שם".
============== 
13.9.18

"אתמול" - שירלי בייסי. 
ביצוע יפה, אם כי לא מרגש וחודר (ומטלטל) כמו הביצוע של שארל אַזנַווּר.


I never stopped to think what life is all about.
============== 
15.9.18

הפוסט הזה גלש מהר לנושא "קול הרוח", קול המיינד האמיתי.
הספר הנפלא של טאישה אבלאר "מעבר (החצייה) של המכשפים" עמוס בעניינים, ומכיוון שברובם יש רק נגיעה, אפשר לראות בהם רמזים.
יש בו עיסוק גם במושג "קול הרוח" (בפרק 8).
קלרה מציעה שם לטאישה תרגיל של התכופפות לצדדים בשילוב נשימות, כי כך: "מגיעה המודעות שלנו - שברגיל מופנית לחזית - אל הצד". (עמוד 99)
ההתמקדות שלנו בחזית, מזכירה את התמקדות המבט שלנו בתֶּלֶם (פלורינדה ב"מתנת הנשר"), המבט שלנו הלכוד כל חיינו במראַה שמציב לפנינו הטפיל.

המבט הרגיל שלנו אכן מכוון תמיד קדימה, כלומר תמיד נע בתחומי זווית די צרה ביחס לגוף. כאשר אנו מסיטים את המבט הצידה מעבר לזווית הזו, אנו בד"כ מסובבים את הגוף ביחד עם הראש. כלומר שומרים על הימצאות המבט בתחומי הזווית הצרה הזו. עבודת הסיכום לוקחת את הראש מעבר לאותה גיזרה (זווית) ובכך, באופן לא מפתיע, מאלצת אותנו להפעיל את הגוף באופן בלתי שגרתי.

אם כן, המבט הרגיל שלנו לכוד בזווית (גיזרה) מסוימת ביחס לגוף, (הצעתי שזה אספקט מוחשי להילכדות של המבט (הפנימי, כנראה) במראַה, בתלם האישי שלנו שבגלגל הזמן.
ההבטה במראת העצמי (שמציב בפנינו הטפיל) מכשפת אותנו. באותו עמוד אומרת קלרה "התרגיל נועד לעצירת המחשבות ולחישת קווי האנרגיה, אחרת אעשה את מה שתמיד עשיתי: להיות מוקסמת מעצמי". (enthralled)

מה משחרר אותנו מהמבט הלכוד קדימה?
חוש השמיעה, הוא המוליך את תשומת הלב שלנו לצדדים. האוזניים שלנו פונות כידוע לצדדים.
הדברים  משתלבים עם הטענה שהועלתה כאן, שחוש הראייה נשלט על ידי המערכת הטפילית וחוש השמיעה הוא נתיב טוב יותר אל הרוח?

באותו עמוד מספרת קלרה על קו אופקי הנמתח מפתחי האזניים [לצדדים]: "היא אמרה שבמפתיע הקו לא נע עם תנועת הגוף [לצדדים], אלא נשאר אופקי לחלוטין, ושזוהי אחת התעלומות שהיא וחבריה חשפו."  
הקיבעון של הקו הוא לדעתי ביחס לגוף, כלומר ביחס לפקעת. הקו הזה הוא לדעתי ערוץ של הדיבור הפנימי הרגיל (הטפילי), וההטיה לצדדים מחלצת את האוזניים באופן זמני מההאזנה הבלתי פוסקת הזו.
דון חואן אומר שהטפילים לא לוחשים באוזנינו (ובכך מנהלים אותנו), אלא הם שתלו בנו את המיינד שלהם.
עם זאת, הנוהג האנושי לכנות את המחשבות "דיבור פנימי", כלומר קול הנשמע באוזנינו, חייב להיות בו משהו מן האמת, והקו הזה, הממוקם באופן קבוע מול פתחי האוזניים, אם מקבלים את ההצעה הפרשנית שלי, עשוי להסביר (קצת) מדוע מחשבות המיינד הטפילי מתוארות כדיבור פנימי, כלומר נתפסות בשמיעה.
============== 
15.9.18
ב"צדו הפעיל של האינסוף" מסופר על שמאני עננים ההופכים עצמם לענן או ערפל. ביל, האנתרופולוג שמביא את קסטנדה לפגוש את דון חואן בתחנת האוטובוס בנוגאלס שעל גבול ארה"ב מקסיקו, מספר על שמאנים כאלה.
נתקלנו ב"להתעורר אל החלום" ב"סורם", יצורים הנעים על גבי עננים (והרוח, WIND, כמדומני).
מתברר שרעיון רכיבה על עננים נמצא גם ביהדות.
הכינוי "רוכב בערבות", המיוחס לאלהים, פירושו רוכב על עננים.
הסבר די מורחב לפירוש המושג באופן זה יש בלינק זה.
לדעתי יש לכלול באוסף האזכורים של האל בהקשר זה את "עמוד הענן" שליווה את מחנה היוצאים ממצרים. הענן הופיע במשך היום, ובלילה החליף אותו עמוד האש שהאיר לבני ישראל. מאוחר יותר, לאחר בניית המשכן, הענן שכן על גבי המשכן ובלילה הוא נראה כאש. בני ישראל נעו כאשר הענן נע, וחנו כל עוד הענן חנה.
============== 
16.9.18

בדיאגרמת 8 הנקודות ("סיפורי עוצמה") נאמר שהרצון הוא היחיד מבין 8 הנקודות שיש לו גישה ישירה לטונל ולנגואל.
אני נוטה לחשוב שהרצון הוא כמו בורר בין שני המצבים.
הרצון, כשמו, הוא דחף, שאיפה. 
את התכנים, המושאים, שלו הוא מקבל מהמערכת שאליה הוא מחובר: הטונל או הנגואל.
הצעה פרשנית זו עוזרת לנו להבין את ההיגיון בטענה ("כח השקט") שהלוחם מפשיט את התשוקה ממושאיה הארציים (כמו הפשטת הכיסופים בשירה) ומסיט את השאיפה הזו (המופשטת מכל תוכן השייך לעולם הזה) אל העולם שמעבר.

============== 
17.9.18

צורת האדם והמגנטוספירה

התרשימים הבאים מציגים את צורת השדה המגנטי סביב כדור הארץ, שדה הקרוי  הקרוי "מגנטוספירה".
הצעתי בזמנו את ההשערה שהאצלות הנשר/הסיבים/קווי העולם, הם בעצם קווי שדה מגנטי.



אני רוצה להוסיף לאותו דיון כמה הערות:

אני חושב שהדמיון של צורת המגנטוספירה לאדם הוא רק מרכיב אחד מבין כמה בזיהוי של המגנטוספירה עם צורת האדם, אני מתכוון למושג הטולטקי (the human form).
צורת האדם, כזכור, מגינה עלינו מפני מגע ישיר עם ההאצלות (קרינה ישירה של השמש, כשהשמש מייצגת את הנשר).
כדור הארץ נמצא בתרשים באיזור הצוואר, בין הראש לגוף של הדמות.

אם כן, מדובר כאן בצורת האדם של.... הארץ. 
אבל חשבנו שצורת האדם ישנה רק לאדם?
אם נקבל את הפרשנות הזו נצטרך לוותר על ההבנה המקורית הזו. ואם נבדוק בספרים, ייתכן שנגלה שמעולם לא נאמר שצורת האדם היא של האדם בלבד.

הסרטון הבא מדבר על שערים קוסמיים: פתחים במעטפת המגנטית של הארץ שדרכם חודרת קרינת השמש את המעטפת הזו. 




כידוע, הרוח מזינה אותנו. הכוח המתגלגל נושא אתו אנרגיית חיים, אבל גם את חבטות המוות. נאמר שהכוח המתגלגל פוגע בסדק שבנו, סדק הנמצא בחזית הפקעת שלנו, הוא הסדק שבין העולמות, דרכו בוקע הרצון. (בעבר הצעתי גם שהחיבור שלנו דרך הסדק אל מה שישנו מעבר לסדק הוא השורש (הנע) שלנו המחבר אותנו אל האדמה, שכידוע מזינה אותנו. סילביו מנואל אומר שאנו עצים המסוגלים לנוע).

בשעות הזריחה והשקיעה הסדק הזה נפתח לזמן קצר. אבל בשביל הזנה אנו מצפים שהסדק הזה יהיה פתוח בתדירות הרבה יותר גבוהה, לא?
ואכן.  על הסדק שבין העולמות נאמר ב"משנתו של דון חואן" בערך עמוד אחד לפני סוף הספר (לפני הניתוח האינטלקטואלי)

The crack is there. It
opens and closes like a door in the wind.

בסרטון הנ"ל נאמר שהפתחים הללו נפתחים עשרות פעמים ביום.

על פי הפרשנות המוצעת כאן: הרוח הנמצאת בסביבות הדלת היא הרוח הסולרית, המופיעה אפילו במפורש בתרשים השני, זוהי לדעתי רוח הנגואל (the Nagual wind).

ולמען הבהרת הדברים: הפתחים הללו בחזית במגנטוספירה הם, על פי ההצעה כאן, פתח הרצון במעטפת של הארץ. בסרטון אלו הם השערים, portals.
ייתכן שחבטות הכח המתגלגל, ההתפרצויות הסולריות, הם שמצליחות בכל חבטה להבקיע מעט את הסדק לרגע קצר ולהחדיר דרכו מנת קרינה/אנרגית חיים לתוך המעטפת.
============== 
19.9.18

היום, יום כיפור, הוא יום עוצמה. 
והסייג הרגיל, אם התחשיב נכון. 
מי שפספס,
הבא בעוד 18 יום.
============== 
19.9.18

סֵדוֹנַה באריזונה נחשב כמקום בעל אנרגיות מיוחדות, ופעמים רבות זה מתואר בעזרת המונח "vortex". סרטון קצר על המקום, בדגש על עצים שגזעיהם בצורת ספירלה.



דון חואן נולד באריזונה, וחלק מבני שבט היאקי חיים שם.

בהקדמה לספר הראשון מספר קסטנדה שהוא התחיל את החניכה שלו באריזונה ובשלבים מאוחרים יותר היא המשיכה בסונורה, מקסיקו.

I carried out the apprenticeship first in Arizona and then in Sonora, because don Juan moved to Mexico 
during the course of my training.

כזכור, המכשפים רואים בגבול מקסיקו ארה"ב גבול בין העולם הרגיל לעולם המכשפים. מופיע כמדומני (גם) ב"להתעורר אל החלום". נוגאלס היא עיירת הגבול באריזונה שעל גבול מקסיקו, שם פגש קסטנדה את דון חואן לראשונה.

עברתי על איזכורי המילה "אריזונה" בספרים ונתקלתי בכך שביל, האנתרופולוג שהביא את קסטנדה לדון חואן, הציע לו לבוא אתו לסיור בכל המקומות של מושבות שבט היאקי, באריזונה שבארה"ב ובמקסיקו, בהם הוא ערך את מחקריו, כדי להודות לאנשים שסיפקו לו את המידע והציע לקסטנדה להצטרף אליו.

I decided to fly back to Los Angeles, but another anthropologist friend of mine let me
know then that he was going to drive throughout Arizona and New Mexico, visiting all the places
where he had done work in the past, renewing in this fashion his relationships with the people
who had been his anthropological informants.
("צדו הפעיל של האינסוף")

באותו ספר מוזכר שביל היה במצב בריאותי סופני. כנראה שזה חלק ממשמעות האמירה של דון חואן: יסודות שבריריים הביאו אותך אליי, וזהו סימן לסוף עידן.

מה מזכירה לכם הנסיעה הזו של ביל?
ב"צדו הפעיל" נאמר שיש להודות לכל מי שעזר לך בחייך. קסטנדה מבקר נשים שבצעירותן בילה איתן ומעניק להן מתנות. זו משימה שצריך לבצע לפני שעוזבים את העולם.
האם זה לא מה שעושה ביל?
הוא קרוב למותו, אם כי אולי אינו מודע לכך, והוא מודה לאנשים שעזרו לו.
דווקא לביל הוא לא הספיק להודות.

מעניין שמוטיב ההודיה והביקור של מכרים מופיע אצל אנשים רגילים רבים בסמוך לעזיבתם את העולם מבלי שהיו סימנים מקדימים לכך שהם עומדים לעזוב, כלומר הם מתו כתוצאה מתאונה, פיגוע, טביעה, צירוף מקרים, וכדומה.
============== 
20.9.18

הסרטון הבא מתאר מצב של הימצאות מחוץ לגוף, הקרנה אסטרלית (השער השלישי של החלימה) שבו הבחורה מציצה לתוך מראה. בעצם מכניסה את ראשה לתוכה.
אני חושב שיש בסרטון הרבה דמיון למתואר ב"אמנות החלימה".



כמדומני, החצי הראשון של הסרטון הוא פטפוטי. 

ה-ORBS שהיא רואה, וכפי הנראה הם שמדברים אליה ומנחים אותה, מועמדים אצלי לתואר: סיירי חלומות.
האם המסדרונות (מערות) המתפצלים לא מזכירים לכם את.... מבוך הפנומברה (מבוך הצללים המתואר ב"אמנות החלימה")?

ייתכן שההזמנה של ה-ORBS להציץ או להיכנס נועדה כדי ללכוד אותה מחדש, שהרי במצב שבו היא נמצאת היא השיגה מידה מסוימת של שחרור מהם.

אני חושב שמראות הם מסוג העצמים בעולמנו שיש לנו הכי הרבה דיסאינפורמציה אודותיהם.
============== 
21.9.18
אפרופו מראות:
האלה המצרית "חַתחוֹר" היא אלה הממונה על לא מעט דברים (ראו בוויקיפדיה), בין היתר היא אלת המראות, קצווי עולם והארצות הזרות. 
האם בעקבות הקשר האפשרי שבין המערכת הטפילית ומראות, שראינו, בין היתר, בסרטון הקודם, אבל לאורך כל הספרים מראות קשורות בחלק השלילי של עולמנו, בו יש להילחם (הנגואל עוזר לחניכיו לנפץ את המראה של העצמי, מראות הן מלכודות, בבית המכשפות לא היו מראות...), האם חתחור היא אלה המייצגת מרכיב של המערכת הטפילית? מכיוון שיש 7 רצועות לא-אורגניות, האם היא מייצגת אחת מהן?
סביר, אבל לא בהכרח.
אני לא פוסל את האפשרות שיש גם מראות חיוביות, המשקפות את החלק המהותי שבנו, ובעיקר את הזוהר שלו. אצל שליט האצטקים הייתה מראה העשויה מזכוכית געשית שחורה מסוג אובסידיאן. הכובש הספרדי כמובן לקח אותה והביא אותה לאירופה. 
ציינתי בעבר שאובסידיאן מופיע בספרים בתיאור עיניו של סילביו מנואל שהיו "כמו אובסידיאן מבריק", וכך גם עיניהן של זוילה וזולייכה - כל השלושה שייכים לבית ה.... מערבי. וחתחור: "נחשבה ל"אדונית המערב" שמקבלת בברכה את המתים בעולם שאחרי-המוות." (מתוך הוויקיפדיה)
ראוי לציין שגם עיני דון חואן מתוארים כאבני אובסידיאן פעם אחת.

במקומות אחרים בספרים נאמר, לדוגמה על פלורינדה ודון חואן שעיניהם שיקפו את הנצח, או האינסוף (כלומר, מבט קר חסר אנושיות). 
האינסוף המביט בך כאשר אתה מביט בו (האם אין הדבר רומז למראַה?) מופיע אצל טאישה. שם נאמר, על ידי קלרה, שמבט כזה יש גם לתרנגולי קרבות.
מבט קוסמי דומה, המביט בו בחזרה, חווה קסטנדה כשהביט על עולם הלא-אורגנים בשלמותו, אותו הוא תיאר כספוג ענק ("אמנות החלימה").

נדמה לי שהזכרתי בעבר את המראות של הנשים הצובאות שככל הנראה השתמשו בהן לצורך פריון (במראות, אלא במי, בנשים? 😊)
מאיזה חומר הן היו עשויות? 
רמז, מאוחר יותר התיכו אותן ויצרו מהן את כיור הנחושת של המשכן :)
הבטה בנחושת בעלת תוצאות מאגיות מופיעה גם היא בתקופת ישראל במדבר בסיפור נחש הנחושת שריפא את בני ישראל, כאשר הביטו בו.

[הערה צדדית: 
האם ייתכן שגם משה רבנו השתמש במראת נחושת כדי להביט באל?
לדעתי (חוקר המקרא הידוע) ייתכן, אם ננקד בפסוק הבא את המילה "מראה" בהתאם ולא כפי שבדרך כלל מנקדים אותה.
"פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח).
מראַה המראַה לך את מהותך, את הזוהר האמיתי שלך (אם יש מראה כזו), מראה לך בעצם את הרוח.]

האם יש קשר בין מראות הנחושת של הנשים הצובאות לאלה חתחור?
שרידי מקדש לאלה חתחור נמצאו בתמנע, שבה כרו בעולם העתיק נחושת.

ציינתי שחתחור היא אלה של קצווי העולם.
מה יש בקצה העולם?
קיר הערפל, כמובן. (בגבול התפיסה, גבול הטונל)
איך משתמשות יוקשות בקיר הערפל?
כמראַה. (חולמות חודרות דרך הקיר אל האיזור שבין הקווים המקבילים)

במילים אלה ננוחם.

שבת שלום.
============== 
22.9.18

שיחה עם תום קמפבל על התנסויות מחוץ לגוף (השער השלישי של החלימה).
דבריו תואמים מאד את הרעיונות הטולטקיים. הנה אחדים שכרגע אני זוכר מהשיחה:
- העולם הוא וירטואלי. אצל הטולטקים: העולם הוא אנרגיה, הוא איננו מורכב מחומרים מוצקים. 
- מעבר התודעה אל מחוץ לגוף הוא מצב של התחברות לזרם נתונים אחר. הרואים החדשים מתחברים לעולם המכשפים. 
- כדי להגיע לזרם אחר של נתונים צריך להשתחרר מהכבלים של הידע של העולם הזה. כלומר, צריך לבצע unlearning. על פי הטולטקים: להכיר בכך שאיננו מבינים את המציאות, ושבעצם אימוץ ההבנה המקובלת של המציאות מונעת מאיתנו להבחין בכל אותם דברים שאינם תואמים את הסדר המצופה. צריך להיות מוכן להופעת הפלאי.
- אפשר להימצא בו זמנית בשני זרמי הנתונים, בשני העולמות או ביותר, אבל זה יהיה על חשבון עושר הפרטים בכל אחד מהם (ראו את הפרק על הנקודה השלישית ב"כח השקט").

הכותרת מבטיחה ולא מקיימת.
כמה דקות ראשונות זה בלבולי מוח של המראיין. בסוף השיחה הנושא הוא תיאורית העולם השטוח. אחסוך לכם את החלק הזה. כל מה שהוא אומר שם: כדור הארץ אינו תלת מימדי ואינו שטוח, הוא וירטואלי, אוסף של יחידות מידע, אפס-ים ואחד-ים, שמקבלים פירוש כזה. ולגבי השאלה האם פירוש הנתונים בהתאם לתיאורית כדור הארץ השטוח עומד בפני הביקורת: מהטיעונים של חסידיה הוא חושב שלא.



============== 
22.9.18

פרשנות ומסקנתה:

"האינסוף תובע אותך לעצמו" ("צדו הפעיל") = "בעולם שבו המוות צד אותך, אין זמן לחרטות או לספקות, רק להחלטות". ("מסע לאיכטלאן")

הנה המשפטים בהקשריהם (באנגלית כדי לחסוך זמן 😊):


"you have entered an irreversible process. Your true mind is emerging, waking up from a state of lifelong lethargy.
"Infinity is claiming you," he continued. "Whatever means it uses to point that out to you cannot have any other reason, any other cause, any other value than that. What you should do, however, is to be prepared for the onslaughts of infinity. You must be in a state of continuously bracing yourself for a blow of tremendous magnitude. That is the sane, sober way in which sorcerers face infinity."


"In a world where death is the hunter, my friend, there is no time for regrets or doubts. There is only time for decisions."

המסקנה (שלי),
המוות הוא צייד, אבל רק (או לפחות, בעיקר) של הלוחמים (כי נראה שהקטע הראשון מתייחס ללוחמים).

הצעתי שהמוות הוא הכפיל, שהוא חלק מהרוח, האינסוף. כאשר עשית כברת דרך מסוימת לכיוונו, אחרי שחצית סף מסוים, הוא מתחיל את הציד שלו אחריך, כלומר תובע עליך את בעלותו, שהיא תביעה צודקת (אם כי צדק אינו מטבע בעל ערך רב בעולם הטורף הזה).
============== 
24.9.18

האם אפשר להתפלל אל הנשר, לבקש ממנו להיטיב את גורלנו, לצפות ממנו לחסד?
התשובה המפורשת היא: לא.

The Eagle - the power that governs the destinies of all living things- reflects equally and at once all those living things.
There is no way, therefore, for man to pray to the Eagle, to ask favors, or to hope for grace.
The human part of the Eagle is too insignificant to move the whole.
("מתנת הנשר")

אבל רגע, אולי אנו ממהרים לפרש זאת באופן מוטעה.
מה שעושה אותנו לבני אדם הוא הצורה האנושית, שהיא התקן זר, חלק מישות טפילית.

כשידיעה זו בידינו, האם זה לא משנה את משמעות הנאמר?
כבני אדם, כלומר ישויות זוהרות הפועלות מתוך ההתקן הזר, ששאיפותיהן הן שאיפותיו, שתאוות הבצע והפחדנות שלנו מקורן בו ("צדו הפעיל"), ככאלה אנו לא מסוגלים להשפיע על הנשר.

****
דרך אגב, המילה "move" מציינת גם הזזה במובן של שינוי מיקום וגם תזוזה אמוציונלית, ריגוש, אכפתיות. המשפט הבא, מיד אחרי הנ"ל, משתמש במילה זו במובן רגשי.

It is only from the Eagle's actions that a seer can tell what it wants. The Eagle, although it is
not moved by the circumstances of any living thing, has granted a gift to each of those beings [...]

וההמשך: הנשר העניק לכל יצור את העוצמה לחפש את הפתח אל החירות. הכוונה היא, לדעתי, לסדק שבין העולמות.
****

הנה תמיכה מסוימת להצעה זו, שאנו, כישויות זוהרות, מסוגלים להניע את הנשר:
"להניע" מערכת קוסמית נאמר לגבי להנעת גלגל הזמן. נאמר שדון חואן וסילביו מנואל מסוגלים היו להניע את הגלגל, כשהוואגינה הקוסמית היא ביטוי ליכולת הזו שלהם (פלורינדה ב"מתנת הנשר").

האם הנשר הוא גלגל הזמן?
אכן עולה רושם כזה:
בציטוט הראשון שהבאתי נאמר שהנשר משקף במידה שווה ובו זמנית את כל היצורים החיים. 
מי מסוגל לשקף? מראַה. 
כזכור, בגלגל הזמן ישנם תלמים שבהם מבטינו לכודים כבמראות. (לא בדקתי כרגע את הנוסח המדויק וייתכן שאני לא לגמרי מדייק). 
לזה נוסיף עתה את ההנעה/הזזה.

מסקנה (אם מקבלים את הפרשנות שהצעתי):
אנו יכולים לשנות את גורלותינו דרך תפילה או בקשה מהנשר, אבל כל עוד איננו פועלים מתוך ההתקן הזר, מתוך האני הקטן, הזהות החברתית.

מצד שני, שינוי הגורל הוא לא כל כך אטרקטיבי ביחס ליעד החשוב: מציאת הפתח אל החירות.
============== 
25.9.18

פסוקו של יום
קלרה אומרת בספרה של טאישה: "תכלית עבודת הסיכום היא להעניק לרואה את החופש לראות [...] כשאנחנו נותנים לו מקום, אנחנו יכולים במודע להפוך את הרואה לכוח שהוא גם מסתורי וגם יעיל, כוח שבסופו של דבר ידריך אותנו אל החופש במקום להרוג אותנו." (עמוד 112)
הצעתי בעבר ש"ידריך אותנו" רומז ל"מוות כיועץ", ושהמוות הוא בעצם הכפיל.
כמה שורות דרומה משם טאישה משתמשת במפורש במילה "מייעץ" לגבי אותה ישות.

עמוד קודם קלרה מתארת מה בעצם רואה אותו רואה:
"עבודת הסיכום חושפת לפנינו פן חיוני של ההוויה שלנו: את העובדה שלהרף עין, רגע לפני שאנו צוללים לעשייה כלשהי, אנו יכולים לאמוד במדויק את תוצאותיה, את הסיכויים שלנו, המניעים והציפיות. הידע הזה אף פעם לא נוח לנו או מספק אותנו, ולכן אנו מרחיקים אותו מיד". (עמוד 111)

בשביל מה התכנסנו?
בשביל להציע שהגעה לרואה הזה, היודע מראש את העומד לקרות, היא מה שמתואר בטרמינולוגיה אחרת (של פלורינדה ב"מתנת הנשר"): להסיט את המבט אל הזמן המתקרב, כשברגיל אנו מביטים אל הזמן המתרחק.

אם המבט הרגיל שלנו הוא קדימה, ובמצב זה אנו מביטים בזמן המתרחק, אז מהיכן מגיע אלינו הזמן, זרם הנתונים?
מאחורינו, מאיזור הגב.
עבודת הסיכום, אם כן, מסיטה את המבט שלנו מקבעונו.

אבל הזמן מגיע מכיוון דרום מזרח. איך לשלב את שני מקורותיו של הזמן: ביחס לגוף (מאחוריו) וביחס לרוחות השמים (דרום-מזרח)?
מי שיפתור זאת, אציע את מועמדותו לפרס נובל 😊
==============