הכריכה של שבונו מכל צדדיה.
בקרוב מאד על מדף הספרים שלכם, "ספרים" בהא הידיעה
(לא ב"וו" החיבור או, רחמנא ליצלן, ב"בית" השימוש)
האם זו עוד טביעת רגל של הרוח בעולמנו?
הספק ממני והלאה (נישא עם הרוח).
בינתיים:
I wish you Love
ובגירסת ג'אז
שבת שלום.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
25.1.19
לגבי החניכה כמשימת שכנוע, הפוסט הקודם, מבלי לוותר על ההצעה שלי שם, שלהיות משוכנע הוא מצב של קיבוע נקודת המאסף, אני נוטה לחשוב שהמשפט הבא ביהדות מתאים לרעיון החניכה כמשימת שכנוע:
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
החניך, וכל אדם, צריך להשתכנע ולהגיד רוצה אני (לקבל על עצמי את חוק הנגואל וכו.), ובניסוח אחר שהצעתי בעבר: לבחור את האדון שלך: הרוח או המערכת הטפילית.
אנו לכודים בעצמנו ובעולם הזה כי אנו משוכנעים בעמדה הטפילית; לכודים בכוונה של הקשב הראשון.
גירסה אנגלית לשיר הנ"ל:
=================
27.1.19
כתבתי לעיל: I wish you Love, שורה הנמצאת בשיר הנ"ל במסגרת כמה משאלות שהאוהב/ת מאחל לאהובתו/אהובה טרם פרידתם.
תהיתי אם איחול כזה, הבעת משאלה, הוא חלק מעולמו של הלוחם, או שאצל הלוחם מעורבת בזה כוונה/התכוונות. כלומר, האם הלוחם נמנע ממשאלות אנושיות רגילות?
נזכרתי שדון חואן איחל משהו כזה לביל, האנתרופולוג שהביא את קסטנדה אליו.
בבדיקת הקטע מתברר שהוא אכן איחל לו כל טוב, אבל.....
מהריקנות שבו, כמכשף, מהדממה שבו, כמכשף.
"Your
anthropologist friend talked to me once," don Juan went on. "I
remembered him so clearly that I
wasn't surprised at all when he brought you to me at that bus depot. I couldn't
help him when he
talked to me. He wasn't the man I was looking for, but I wished him well from
my sorcerer's emptiness,
from my sorcerer's silence. For this reason, I know that on his last trip, he
was saying thank
you to the people who counted in his life."
("הצד הפעיל של האינסוף")
כלומר הלוחם אינו סתם מפזר משאלות כאקט חברותי של גילוי אכפתיות. זה מסתדר עם דבריו, ממש בהמשך, שלוחם שוקל היטב את דבריו לפני שהוא אומר אותם.
I admitted to don Juan that he was so very right,
that there had been so many details that I had been aware of, but that they
hadn't meant a thing to me at the time, such as, for instance, my friend's ecstasy
in watching the scenery around us. He would stop the car just to watch, for
hours on end, the mountains in the distance, or the riverbed, or the desert. I
discarded this as the idiotic sentimentality of a middle-aged man. I even made
vague hints to him that perhaps he was drinking too much. He told me that in
dire cases a drink would allow a man a moment of peace and detachment, a moment
long enough to savor something unrepeatable.
"That was, for a fact, the trip for his eyes
only," don Juan said. "Sorcerers take such a trip and, in it, nothing
counts except what their eyes can absorb. Your friend was unburdening himself
of everything superfluous."
I confessed to don Juan that I had disregarded what
he had said to me about my dying friend because, at an unknown level, I had
known that it was true.
"Sorcerers never say things idly," he
said. "I am most careful about what I say to you or to anybody else. The
difference between you and me is that I don't have any time at all, and I act
accordingly. You, on the other hand, believe that you have all the time in the
world, and you act accordingly. The end result of our individual behaviors is
that I measure everything I do and say, and you don't."
מעניין שביל האנתרופולוג ערך מסע לספיגת מראות העולם, כמו שעושה לוחם שמתקרבת שעתו לעזוב את העולם, וכמו שעשה דון חואן, ב"סיפורי עוצמה" כמדומני, ממש לפני שהוא עזב את העולם.
=================
28.1.19
נראה שגם הצייר השוויצרי Arnold Böcklin ידע (בדרגה זו או אחרת) שהמוות נמצא מעבר לכתפו השמאלית.
הציור הוא מ-1872 והוא נקרא:
דיוקן עצמי עם המוות המנגן בכינור.
כזכור, קסטנדה למד אמנות, באיטליה כמדומני, ולבטח הכיר את יצירת האמנות הזו.
=================
28.1.19
ראיתי עכשיו שיצא ספר ביוגרפיה בספרדית על חייו של קסטנדה:
החיים הסודיים של קרלוס קסטנדה - אנתרופולוג, מכשף, מרגל, נביא
מאת מנואל קרבלל
הכריכה נחמדה, אם כי לא הייתי לוקח אותה כפשוטה - דון חואן כצמוד אליו ומביט אחורנית.
עוד פרטים על הספר כאן.
מהסרטונים שם אני מתרשם שגם הוא עושה את הטעות ורואה בתמונות של פרופסור בשם זה את קרלוס קסטנדה שלנו.
אני משער שהספר לא יספק הבנה משמעותית נוספת לתפישת העולם המוצגת בספריו, אלא יביא פרטים ביוגרפיים רכילותיים בדרגה זו או אחרת.
=================
28.1.19
בתקווה שקצת חוליו איגלסיאס לא יזיק :)
=================
29.1.19
אפרופו החניכה כשכנוע,
העפתי מבט על כריכת "חלום המכשפה" ובין הציטוטים הבודדים המופיעים שם:
"כישוף הוא בדיוק הפעולה של שכנוע ההיגיון להתעלות מעל עצמו, או, אם תרצי, לנוע אל מתחת לעצמו".
=================
31.1.19
צריך שיהיו נימוקים לקריאה רגישה של כל מילה הנאמרת בספרי קסטנדה באוריינטציה של חיפוש אחר רמזים.
הנימוק העיקרי הוא שאי אפשר למסור את המידע כשהוא פשוט וברור כי האויב מאזין, ולא מדובר באויב חיצוני. האויב מנטר כל פיסת מידע המגיעה אלינו. לכן העברת מסרים באמצעות המילה הכתובה חייבת להיעשות במלאכת מחשבת, כך שהמסר יחמוק מהרדאר של המיינד/ים הטפילי/ים.
זהו המסר הראשון של הספרים, שהם נושאי מסרים חבויים, רמוזים, שהמיינד האמיתי מסוגל לזהותם, אם בכלל.
גם המסר הראשון הזה הוא בעצמו רמוז.
גם המסר הראשון הזה הוא בעצמו רמוז.
רמז שני נמצא בציטוט לעיל, קיצצתי אותו מעט (לקוח מ"צדו הפעיל"):
"Sorcerers never say things idly," he said. "I am most careful about what I say to you or to anybody else. [...] The end result of our individual behaviors is that I measure everything I do and say, and you don't."
דון חואן שוקל כל מילה שהוא אומר לקסטנדה וזה בעצם מה שאנו קוראים, את המילים השקולות הללו.
כזכור, קסטנדה כתב את הספרים כתרגיל בכישוף, הוא ראה את הטקסט בחלימה, כקורא של האינסוף. אני מציין זאת כדי שלא יטען מי שיטען, או קיי, דון חואן הקפיד על כל מילה, אבל קסטנדה הביא את הדברים על פי זיכרונו, וההתחשמקויות שלו באותו רגע, וכו.
הרעיון שהמשגיח תמיד ער, ולכן צריך להערים עליו ("לייקש את היוקשים"), מזכיר לי משהו מתחום הצפנת מידע, הצפנה בעזרת מפתחות, שיטה הנהוגה בהצפנת מידע ברשת.
החידה, שהייתה כמובן בעלת השלכות עצומות, בניסוח אנלוגי:
איך לנעול קופסה עם מנעול, כך שהנמען יוכל לפתוח אותה, מבלי שהשולח ישלח אליו את המפתח, כי הדואר פותח וקורא כל דבר שהוא יכול לפתוח.
(דרישת העל היא שהתיבה תינעל באמצעות מנעול(ים), והמנעול ייפתח באמצעות מפתח, ולא בשום דרך אחרת)
(הפתרון גאוני)
- הערת אגב, זה מזכיר לי אמירה מעניינת, שהמילים אצל היוקשים משמשים לפתיחת כל דבר נעול, ועם זאת הם לא יכולים לומר דברים כפשוטם ("כח השקט").
- הערת אגב 2: מהספר על ההיסטוריה של משפחת רוטשילד, שהזכרתי והמלצתי בעבר בבלוג, למדתי, שמלבד אינסוף הקשיים והקיפוח כלפי היהודים, מכתבי הדואר של היהודים נקראו על ידי הפקידים כנוהל מוקפד, דבר שכמובן אילץ אותם, לעתים, להעביר מסרים במרומז, וכמובן עיכב מאד את הגעת הדואר אליהם, 2 דברים שהיו הרסניים לעסקיהם של הרוטשילדים. האבא המייסד, מאיר רוטשילד, הגיע לרעיון מעניין בחליפת המידע בינו לבין בנו שהתגורר באנגליה: המסר העיקרי הועבר באמצעות... צבעי המעטפות. היהודים יכלו לראות את המעטפות שהגיעו, בזמן שהן ממתינות ימים ארוכים עד שהפקידים יפתחו ויקראו אותן.
אשיב על החידה מאוחר יותר, כדי לאפשר מחשבה למי שאיתרע מזלו ונקלע לפוסט זה.
האם הפתרון לבעיית המפתחות רלבנטי להתגברות על הפקידים המצנזרים שלנו?
עוד חידה.
=================
3.2.19
זהו,
"שַבּוֹנוֹ" נמסר לבית הדפוס. אם לא יהיו הפתעות, בתוך כשבוע הוא יתהלך בינינו.
הפתרון הגולמי לבעיית ההצפנה הנ"ל:
השולח נועל את התיבה במנעול.
הנמען מקבל את התיבה הנעולה, מוסיף עליה מנעול משלו ומחזיר לשולח. התיבה נוסעת חזרה אל השולח עם שני המנעולים.
השולח מסיר את המנעול שלו ושולח לנמען.
הנמען פותח את המנעול היחיד, שלו, והתיבה פתוחה.
בדרך ביניהם התיבה תמיד נעולה. המפתחות של המנעולים אינם נשלחים.
=================
6.2.19
הוא רומז שזה כאילו משיקולים של נימוס, כדי להביט בדון חואן בזמן שהוא מאזין לו, וגם כי פעמים רבות הוא נאלץ לכתוב בתנאי חשיכה.
ואני תוהה, האמנם?
כי זה מסתדר עם ההשערה שהעליתי לאחרונה אודות המעקב של המיינד הטפילי אחרי מחשבות המיינד האמיתי, מעקב שהוא אפשרי רק כאשר מחשבות אלה מועלות על הכתב או נאמרות בדיבור.
אבל הנכתב מיועד להיקרא מתישהו. תשובה: אם הוא ייקרא בתודעה גבוהה, זו שהוא היה בה, כנראה, כאשר הוא האזין לדון חואן וכתב, אז אין בעיה.
ושמא הכתיבה מבלי לראות את הנכתב היא בעצם כתיבה באמצעות האצבע, כפי שהמליץ חנארו?
אני משאיר לכם חומר למחשבה.
מה שאני מציע כאן, אם נעשה ממנו הכללה, זה הצצה לאופן, או אחד האופנים, שבהם מפיל אותנו הכתוב בפח, קרי הסברים כאלה הם כנראה נכונים, אבל רק בחלקם והם שוליים; הנימוק העיקרי מוסתר.
משהו נוסטלגי להתאוששות.
=================
