החניכה הטולטקית כמשימת שכנוע

ערב קיץ ויונים - רוחמה רז

מילים: תרצה אתר לחן ועיבוד: מוני אמריליו

התזכור?
היזכרות היא, לדעתי, הדוגמה הכי שכיחה להסטת נקודת המאסף, כלומר להתכוונות.

בתחילת "כח השקט" אומר דון חואן לקסטנדה:

"Everything I've put you through," don Juan went on, "each of the things I've shown you was only a device to convince you that there's more to us than meets the eye.

We don't need anyone to teach us sorcery, because there is really nothing to learn. What we need is a teacher to convince us that there is incalculable power at our fingertips. What a strange paradox!

Every warrior on the path of knowledge thinks, at one time or another, that he's learning sorcery, but all he's doing is allowing himself to be convinced of the power hidden in his being, and that he can reach it."

"Is that what you're doing, don Juan - convincing me?"

"Exactly. I'm trying to convince you that you can reach that power. I went through the same thing. And I was as hard to convince as you are."

(בתרגום העברי, עמוד 10)
התרגום העברי, וכבר כתבתי זאת רבות, הוא גרוע למי שרוצה להתעמק בדברים.
בקטע זה, ה-convince הראשון הוחלף ב"להוכיח לך". הכח לאין שיעור הנמצא בקצות האצבעות שלנו מתורגם ל"הכח הזה מצוי כפסע מאיתנו".
נכון שרבים עשויים להבין את האמירה הזו באופן כזה, כדימוי, ולא באופן מילולי. אבל אני בדיעה שבמקרה זה, וברבים רבים אחרים, יש לקחת את הביטויים באופן מילולי. דילוג על המשמעות המילולית וגלישה למוסכמה החברתית הרואה בזה ביטוי גרידא איננו מקרי, אלא ביטוי ליעילותו של היקוש המוטמע בטקסט.

תמיכה קלה לטענתי במקרה זה, שיש לקחת זאת מילולית:
בהמשך, כמה שורות משם, הוא אומר שכל שהחניך עושה הוא:

allowing himself to be convinced of the power hidden in his being,

כלומר, בתוך הוויתו, ולא כפסע ממנו.
לדעתי, לא בסמוך לקצות האצבעות (כפסע מאיתנו), אלא בוקע מתוך הוויתנו דרך קצות האצבעות.
האם זכור לכם קטע אודות קווים היוצאים ממקומות שונים בגוף,כשאלה היוצאים מהעיניים הם חזקים יחסית, אבל הכי חזקים יוצאים דרך פתח הרצון?

 גם המשפט הנ"ל:

there's more to us than meets the eye.

תורגם לא באופן מילולי. 

לא מזמן נתתי דוגמה נוספת לוויתור על המובן המילולי, שנגעה לביטחון העצמי לעומת הענווה: האדם הרגיל מחפש וודאות [certainty] בעיני הזולת וקורא לזה ביטחון עצמי. והלוחם מחפש ניקיון מרבב בעיני עצמו . בתרגום לא הופיע כמעט כל שריד למילה "עיניים".


אז מה יש במשוכנעות שמכתיר אותה כתמצית החניכה?
והאם זוהי המשוכנעות המוכרת לכל, בת הדודה של האמונה? [ההכרח להאמין]

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

8.1.19

דוגמה נוספת להתעקשות שלנו שלא לקחת דברים כפשוטם (או באופן מילולי),

דון חואן אומר שהמאבק האמיתי מתרחש כאן וטופח לקסטנדה על החזה,

והקורא, המיומן ב"הבנת דבר מתוך דבר" (מיומנות שכנראה קיבלנו מהמיינד הטפילי) מתעקש להבין זאת כמאבק פנימי ולאו דווקא ככזה המתרחש ממש בחזה.

=============== 

12.1.19

השערה בשליפה:

היות משוכנע הוא כנראה (במילים אחרות: לדעתי) האספקט החוויתי/התנסותי של קיבוע נקודת המאסף.

כשנקודת המאסף מקובעת, העולם נתפס כוודאי.

אבל המשוכנעות נוגעת, לדעתי, לקיבוע של האצלות מחשבתיות, או לאספקט המחשבתי של ההאצלות.

***

אני רוצה לומר כמה מילים על רעיון ההרמוניה.

כמה הזיות של שבת בבוקר.

כזכור, הרמוניה היא אחת מ-4 הדברים שהנגואל מוריד מהרוח ומעניק לחבריו (בנוסף לידע, הומור, ושלווה).

בעולם הזה צריך הרמוניה, כי כל דבר בו מורכב משבע כוחות (לא אורגניים) הנמצאים במאבק שליטה מתמיד ביניהן. ההרמוניה מאפשרת את השתקת המיינדים והגעה לרוח. אבל התהליך הוא תהליך המזין את עצמו: קצת חיבור מביא קצת הרמוניה המביאה ליותר חיבור לרוח וכך הלאה, חוזר חלילה.

הנה לדעתי הרעיון כשהוא מבוטא במיתולוגיה של הודו.

סוּרְיֶה surya, הוא אל השמש. הוא מופיע כרוכב על מרכבה המחוברת ל-שבעה סוסים. שליטה כזו מחייבת הרמוניה. [זה מזכיר לי את ההכנות למירוץ המרכבות בסרט "בן חור". שם הוא סידר את ארבעת הסוסים באופן הרמוני כדי להפיק את המיטב מהשילוב שלהם]

אין לי שמץ מושג במיתולוגיה הזו, ואינני יודע אם יש שם ביטוי לצורך בהרמוניה. מתאים לי שהסיפור ידבר על שליטה בשבעה סוסי פרא המביאה להרמוניה ביניהם, אבל זה הסיפור שלי, כך אני הייתי כותב את הסיפור. 😊

סוריה ביצירה זו היא הדמות העליונה. מתחתיו זהו רַכַּב. (הנהג)

כבר הבאתי את התמונה בהקשר לדיון ברעיון ה-7 בעבר. עתה אני מוסיף את מרכיב ההרמוניה.

השמש קשורה במיתולוגיה, ובכלל, לשבע צבעי הקשת הנמצאים באורה.

המיתולוגיה מתחברת לעניינים נוספים שהזכרתי: השמש נחשבת אצלם כעין היקום. הרהרתי באפשרות שהיא עין הנשר.

בחלק מהייצוגים האמנותיים יש שתי נשים משני צדדיו. לאחרונה דיברתי על שתי הנשים מימין ומשמאל בספרות שלנו, על בריאת האישה מצלע, ועל ההתכרבלות במיטה.

כאן רואים את שתי הנשים.

וגם הסוסים נראים כאן די פראיים :)

שבת שלום.

=============== 

18.1.19

שבוע עבר מההגיג האחרון בבלוג, פששש, איך שהזמן רץ.

הנה עוד משהו שחלף עם הרוח. גירסת חליל ג'אז מקסימה לשיר יפה משנות השבעים.

You Make Me Feel Brand New

וזו הגירסה הווקאלית.

סוג של חידה

דון חואן אומר לקסטנדה שלא יעשה את הטעות שהוא עשה כחניך ויחשוב שהמעבר לקשב השני נמצא במקום (או מקומות) גיאוגרפי. אני מהמר על "מתנת הנשר", פלוס מינוס ספר :)

מצד שני, ברור לנו שהגיאוגרפיה מאד חשובה; יש מקומות עוצמה, מקומות טובים ומקומות רעים. (נדמה לי שביהדות יש רעיון דומה: "מקום גורם"). 

קסטנדה אומר בספר של ארמנדו שיש מקומות, מדבר סונורה הוא כזה, שיש בהם מעברים בין מימדים, מעין משפכים אנרגטיים, ושם עוברות ישויות שונות בין המימדים.

לכאורה לפנינו סתירה.

זו לא ממש חידה כי אין בידי את האמירה המדויקת, ועד שלא אמצא אותה, זו איננה חידה במלוא מובן המילה.

שבת שלום.

=============== 

19.1.19

דיברתי על ה"שבע" בפוסט זה, ונדדנו עד למזרח הרחוק.

אבל גם במקומותינו חושבים משוררים בני זמננו על השבע.

לאה גולדברג "בארץ אהבתי":

בארץ אהבתי השקד פורח 
בארץ אהבתי מחכים לאורח 
שבע עלמות, שבע אמהות, שבע כלות בשער. 

הרושם שלי הוא שהאורח בשיר הוא אולי המשיח. 

הנה שני בתים נוספים מהשיר שתומכים בכך:

אך מי עיני נשר לו ויראנו 
ומי לב חכם לו ויכירנו 
מי לא יטעה, מי לא ישגה, 
מי יפתח לו הדלת? 

בארץ אהבתי על הצריח דגל 
אל ארץ אהבתי יבוא עולה רגל 
בשעה טובה בשעה ברוכה 
המשכיחה כל צער. 

******** 

גם טשרניחובסקי לא קוטל קנים בעניין ה"שבע":

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –

אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,

אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים:

יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,

שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת

צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

שיר שהוא כתב בברלין.
הנה עוד בית שמדליק נורה:

אוּלַי 

כְּבָר אֵינֶנָּהּ?

וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!

דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ

אֲדֹנָי לֹא צִוָּה.

אנו רגישים כאן גם לרעיון "זִיוָהּ של הארץ", ולזוהר באופן כללי.

                                               החליל והמרכיב האינסטרומנטלי בסוף יפים.

אני, כשלעצמי, אסתפק בכך שהנַגוּאַל יצווה זאת. :)

=============== 

19.1.19

חדשות "שבונו":

השבוע, כנראה, יהיה הספר מוכן למסירה לבית הדפוס.

מחכה לכם ספר הרפתקה מרתק, ידע וחוכמה מיוחדים, והומור.

אני לא יודע מה מחיר הזהב היום, אבל הוא יהיה שווה את משקלו בזהב (כמו שאר ספרי חבורת קסטנדה)

=============== 

20.1.19

קסטנדה צירף חוות דעת, או הקדמה, ל"שבונו".
ככל הנראה, היא הופיעה במהדורות המוקדמות בלבד. העותק שיש לי בביתי, לדוגמה, משנת 1992, עשר שנים אחרי הופעת המהדורה הראשונה, חסר את חוות הדעת הזו.

הנה היא לפניכם.

צירפתי אותה גם לכריכה האחורית של הספר.

אין ספק בלבי כי "שַּבּוֹנוֹ" הוא יצירת מופת. עבורי הוא בעת ובעונה אחת אמנות, קסם, ומחקר במדעי החברה, המאוזנים בכזו מיומנות שאני לא יכול לקבוע מי מהם עולה על האחרים.

זהו מחקר מעולה בתחום מדעי החברה, כי באמצעות בחירותיה חסרות הרבב לתיאור חוויותיה בקרב האינדיאנים בג'ונגל של ונצואלה, פלורינדה דונר מצניחה, פשוטו כמשמעו,  את הקורא לתוך עולם לא מוכר, אבל אמתי מאד. 

המידע האתנוגרפי נמצא כאן, אבל הוא מוצג בדרך עשירה, מלאת חיים, ופונקציונלית.

בו בעת, הסיפור העוצמתי רודף את הקורא ומצליח לעורר בו תחושה מוזרה וייחודית של יִרְאַה. משום כך "שבונו" הוא קסם טהור, כי הוא מקיים לכל אורכו הילה מהממת ואסורה של עולם מסתורי ומכַשֵף.

ולבסוף, "שבונו" הוא אמנות בשל ארגון המילים והרעיונות ברמה של רב אמן. האמנותיות של פלורינדה דונר מתבטאת במהלומות באמצעות מילים; יצירת תמונות חולפות בעלות נוקבוּת עליונה, ולאחר מכן חריזתן למחרוזת אחת עד שהן משיגות תוצאה סופית; קתרזיס של הַרְגַשַה [ [feeling".

           
                                                                                     קרלוס קסטנדה

****

אני מקווה שעד שתסיימו לרדת למשמעותם של דבריו הספר כבר יראה אור. 😊

=============== 

21.1.19

לגבי החידה-על-תנאי (עד שאמצא את הניסוח המדויק. וזה לא יקרה כנראה עד שלא אתחיל לחפש, אם כי העולם הוא פלאי 😊),

הכיוון שלי לפתרון החידה הוא שההימצאות במקום גיאוגרפי כלשהו (על פני הארץ) הוא בו זמנית הימצאות של נקודת המאסף במיקום מתאים בפקעת שלך.

ולכן, לדעתי, ההגעה למקומות מתאימים בפקעת כבר תביא אותך למיקומים המתאימים בפקעת של כדור הארץ, כלומר למקומות הגיאוגרפיים המתאימים.

זהו רעיון המזכיר את רעיון האופונופונו: שהעולם שמחוצה לך משקף את מצבו של עולמך הפנימי שלך. (בזה בערך מסתכמות הידיעות שלי אודות האופונופונו).

תמיכה נוספת לכיוון שהצעתי, 

דון חואן אומר על המכשפים הקדומים שירדו למעמקי מקוואות של מים במקומות מסוימים בעזרת חבל המחובר לטבורם (מזכיר את הכהן הגדול בבית המקדש שנכנס ביום הכיפורים כשהוא קשור לחבל אל קודש הקודשים, לא?), והם חשבו שהם יורדים למימדים אחרים, כשבעצם הם הניעו את נקודת המאסף שלהם פנימה. [לצורך חיסכון בזמן אני לא מאתר, גם במקרה זה, את הנוסח והמקום המדויקים בספרות].

הציור הבא נקרא "התחייב לאור שבתוכך".

יש בו את הקפיצה לתהום, ותזכורת לאש הבאה מבפנים ("האש שבפנים").

ההתחייבות מזכירה את קבלת חוק הנגואל על עצמך. (עול מצוות 😊)

Commit ToThe Light within

ראיתי שרוצים עליו כמעט אלף יורו, וזהו כנראה לא עותק יחיד.

הדמות הנופלת מזכירה לי את הדמות בתמונה שצילם טוני, חברו של קסטנדה, בטאוטיוואקאן; הדמות שמעל הפירמידות, אותה פירש קסטנדה ואנשי/נשות חבורתו כאות שהגיע הזמן להפיץ בציבור את רעיון המעופפים הטפיליים.

היום ט"ו בשבט,
יום רביעי הקרוב, ה-23.1.19, הוא יום עוצמה.

=============== 

21.1.19

הקראה של כשניים וחצי ספרים של קסטנדה באנגלית.

בקצב איטי וברור (למי שעשוי למצוא בזה עניין)

=============== 

22.1.19

היום הוא יום עוצמה, גל אנרגיה קוסמית המופיע במחזוריות של ח"י ימים. כך על פי שתי אמירות של קסטנדה בריאיון, ועל פי הצהרתה של המראיינת corvalan לגבי מועד הריאיון.

מכיוון שאי אפשר לסמוך על הצהרתה של המראיינת (לאו דווקא בגלל כוונות זדון), ובנוסף נתקלתי בטענה (שאיננה בהכרח ראויה לאימון עיוור) שאירעה קפיצה בזמן של חמישה ימים איפשהו בסביבת סוף המילניום, אם אינני טועה (Team Almine). המסקנה: איננו יודעים אם זהו באמת יום עוצמה, והכלל שנכון יהיה לאמץ הוא שכל יום עשוי להיות כזה, דבר המשתלב עם התפיסה הטולטקית: 

הלוחם צריך להיות ער בכל רגע להופעה של הרוח, שהיא דבר בלתי צפוי במהותו. 

(חבל, אם היינו יודעים בוודאות, היינו יכולים להניח לתשומת הלב "לנוח" (לצאת להפסקת פרסומות) 17 יום בכל סבב כזה 😊)

נתקלתי באמירה הבאה של עמוס עוז, המופיעה כנראה בספרו "ארצות התן".

"חילופי העונות הם עניין נדוש. סתיו, חורף, אביב, קיץ, סתיו. כבר היו דברים מעולם. המבקש אחיזה קבועה בתוך זרימת הזמן והעונות, כדאי לו להקשיב אל קולות הלילה שאינם משתנים לעולם. הקולות האלה באים אלינו משם".  

ואומר דון חואן הנגואל, "בלילה הכל צל".

דרך אגב, אפרופו תן (קויוטה), זוכרים את הפואמה שכתבה הסיירת הכחולה "זיון משועמם"? בו היא מספרת על הסצנה שבה אמה התעברה, אב שיכור וכו.., כשקריאת הבדידות של התן באותו רגע הייתה הדבר היחיד שהיא קיבלה בכניסתה לעולם. ייתכן שאני לא מדייק בניסוח לגבי המילה "קיבלה" או "הֵביאה".

=============== 
23.1.19

ציפורים בראש.
ב"שָבּוֹנוֹ" נגלה שלפעמים זה לא רק דימוי.

מתי כספי וחווה אלברשטיין מילים: שמרית אור לחן: מתי כספי
===============