מפתח היוקשים - דו המשמעות של הכרזותיהם(הן)

עדיין בשיעור שהנהר הגועש נתן לדון חואן.

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט" עמוד 201 בחצי התחתון.

First, the nagual Elias explained to don Juan that sound and the meaning of words were of supreme importance to stalkers. Words were used by them as keys to open anything that was closed. Stalkers, therefore, had to state their aim before attempting to achieve it. But they could not reveal their true aim at the outset, so they had to word things carefully to conceal the main thrust.

The nagual Elias called this act waking up intent. He explained to don Juan that the nagual Julian woke up intent by affirming emphatically in front of his entire household that he was going to show don Juan, in one stroke, what the spirit was and how to define it. This was completely nonsensical because the nagual Julian knew there was no way to define the spirit. What he was really trying to do was, of course, to place don Juan in the position of silent knowledge.

After making the statement which concealed his true aim, the nagual Julian gathered as many people as he could, thus making them both his witting and unwitting accomplices.

מכיוון שהרוח שומעת אבל כך גם המערכת הטפילית (באנלוגיה: גם כוח החילוץ וגם הסוהר), הפתרון הוא שימוש בדו משמעות. השימוש צריך להיות מחושב מאד:

"to word things carefully to conceal the main thrust"

הנגואל אליאס הסביר שהנגואל חוליאן הכריז לפני כולם שהוא עומד להראות לדון חואן בבת אחת מהי הרוח ואיך מגדירים אותה (it), אבל, הוא אומר, זו שטות, כי אי אפשר להגדיר את הרוח. כזכור, הרוח היא מעבר לתחביר.

המשמעות שרואה המיינד במילים היא כזו שלא מאיימת עליו. המיינד של דון חואן ושל הקהל חשב שהולך להיות כאן שיעור לשוני, הגדרה של מושג, ולכן הוא היה נינוח, לא עמד על המשמר (כטוב לבו באוכל, ביין, במוסיקה, בבדיחות...). ואז, כשהנגואל חוליאן השליך את דון חואן לנהר הגיע הזעזוע וההלם נוכח המעשה השטני.

המשמעות המוסווית, כפי שאמר הנגואל אליאס, הייתה להביא את דון חואן למקום הידע השקט.

אני משער שדו-המשמעות מסתתרת במילה define. המובן הרגיל שלה הוא להגדיר במילים. המובן הקדום שלה (אחד מהם, כנראה) הוא de-fine, כלומר שלילת הסופיות, ביטול גבולות, כלומר שחרור; שחרור של הרוח מהעמדה הקבועה שלה.

אם כן, מה סגור במקרה הזה?

לדעתי, הדרך אל הידע השקט.

הערת אגב לפוסט: ממקומו של הידע השקט ניתן להבחין ברוח; בכוונה הנמצאת בתשתית העולם הרגיל שלך, ובכוונה האחרת שבתשתית עולמו של הכפיל שלך.

אנלוגיה שלי, בתקווה שתבהיר את כוונתי:
עד שלא תסובב את מבטך לא תדע שהעולם הנראה הוא פונקציה של מבט עיניך (מבט = הסתכלות + כיוון).
הנמשל: כל עוד רק עולם אחד מוכר לנו, לא נוכל להבחין בכוונה שבתשתיתו.

שתי דוגמאות, דווקא לא טיפוסיות, להכרזות דו משמעיות:
- הכרזתו של דון חואן על שמו בפגישה הראשונה שלו עם קסטנדה.
- הכרזת טאישה אבלאר על שם שונה בכל פעם שהיא לובשת אישיות אחרת (ראו בראיון איתה, מתורגם באתר הוצאת טולטק). הדו-משמעות המסתתרת בדוגמאות אלה, לדעתי, היא בכך שההכרזה כלפי השומע איננה בעלת אותה משמעות עבור המשמיע. כפי שאומרת טאישה: זוהי הכרזה על חלום חדש (אחר) שהיא בוחרת בו.

הספרים מלאים באמירות דו משמעיות: אמירה שמובנת בצורה אחת על ידי המיינד, צד ימין, ואחרת על ידי צד שמאל.

אנסה להביא כמה דוגמאות מאוחר יותר בתגובות.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

14.2.20

מה לוכד אותנו בעצמנו?

או

דון חואן בנהר הגועש - התמצית

=================

איסוף קהל גדול נועד לשחרר את דון חואן מהטונל (עיין ערך "הוצאה מהקהל" :) )

שחרור זה התבטא ביכולת הניידות של נקודת המאסף שלו.

דון חואן גילה באותו שיעור את נקודת המבט של הרוח: את שני הגשרים החד-סתריים שבין הגוף הפיסי והכפיל, כלומר בין החולם והנחלם.

הגשר המוליך מהגוף הפיסי (בפרק זה מופיע כ"תבונת ההיגיון") אל הכפיל (בפרק זה הוא מופיע בשם "הידע השקט") קרוי "הבנה טהורה". מה שהוליך את דון חואן על גבי הגשר הזה היה רצונו להבין מהי הרוח, ולצורך כך תמרן הנגואל את נקודת המאסף של דון חואן אל הידע השקט, כי משם אפשר להבין מהי הרוח, כלומר לראות את שני הגשרים.

בספר נאמר שתבונת ההיגיון (reason) היא אי אחד בים של אינסוף איים. אני מציע את הפרשנות שכל חלום אפשרי שלך הוא אי (בים האפל של המודעות) וממנו יש גשר אל הכפיל שלך החולם את החלום הזה.

מה שהוליך את דון חואן משם בחזרה אל גופו הנאבק על חייו בנהר היתה תחושת השתתפות בצער, חמלה, הזדהות (המונח בספר הוא anguish). שם הגשר הוא concern (דאגה, אכפתיות).

וזה מציע תשובה לשאלה שבכותרת:

הכפיל שלך מעוגן בפרסונה זו, בחלום זה, בגלל תחושת האכפתיות לגבי עצמך, הדאגה, שמתעצמת והופכת עם הזמן לרחמים עצמיים.

לחברה (הקהל בסיפור) יש חלק גדול בקיבוע הזה.

it is that simple :)

******

* על שני הגשרים החד-סתריים, ראו ב"כח השקט" עמוד 203.

זו שאלה של נקודת מבט 

שבת שלום.

================
15.2.20

 מה עוד יש לומר על סיפור דון חואן בנהר שלא נאמר ? :)

אני משער שאנו יכולים לדבר עליו עד קץ הדורות, או לפחות עד קריאת שמע של שחרית :)

עכשיו בא לי להציע לכם את הרעיון הבא:

יש דימיון רב ביותר בין סיפור זה לסיפור על הסבר המכשפים.

 
הצעתי שהנגואל חוליאן משתמש במפתח היוקשים (דו המשמעות של האמירות) כשהוא מבטיח לדון חואן במשך זמן רב מאד שהוא יראה לו מהי הרוח ואיך מגדירים define אותו/ה.
המיינד שלו ושל כל מי ששמע את ההבטחה הבין זאת כהבהרה שכלית, אקט לשוני, בעוד שישנה משמעות נסתרת אשר מיועדת לצד שמאל: de-fine, שחרור ויציאה מגבולות. (הגדרה היא כידוע הצבת גדרות, גבולות).

הנגואל דון חואן, בתורו, עשה לדעתי דבר דומה מאד לקסטנדה: הוא משך אותו זמן רב עם הבטחה אחרת: הבטחה לומר לו מהו הסבר המכשפים ( sorcerers' explanation , בספר תורגם כ"תשובת המכשפים". ב"סיפורי עוצמה", כמובן, בפרק "האסטרטגיה של המכשף").
במקרה זה, לדעתי, מסתתרת דו-המשמעות במילה explanation. מבחינה אטימולוגית, כלומר משמעות קדומה מקורית, אומר המילון על מושג זה:
"literally "make level, flatten", from ex "out" + planus "flat

כלומר, להשטיח, לעשות לשטוח.

בבסיסו, השיעור של הסבר המכשפים הוא אותו שיעור כמו הזריקה לנהר, קרי הגעה אל הכפיל ולאחר מכן תנועה הלוך חזור בין שני הגופים: הגוף הפיסי והכפיל. בסיפור הנהר הטרמינולוגיה היא של תנועה בין מקום תבונת ההיגיון reason ומקום הידע השקט. בסיפור הסבר המכשפים זוהי תנועה בין הטונל (הצוק) והנגואל (תחתית הנקיק). הרעיון זהה, הטרמינולוגיות שונות.

והיכן באה לידי ביטוי המשמעות השנייה של explanation ?

המבט מנקודת המבט של הכפיל מתואר כשטוח (ללא עומק) וחסר מוקד:

I had instead the sensation that I was actually on the ground at the bottom. I distinguished every feature of the rocks in a short circle around me. I noticed that my view was not unidirectional and stereoscopic from the level of the eyes, but flat and all around me. After a moment I panicked and something pulled me up like a yo-yo.

מ.ש.ל :)
.

נ.ב.
אם אני צודק בשימוש שאני עושה (לא פעם ולא פעמיים) במשמעויות מקוריות קדומות של מונחים (לדוגמה, במושג חוסר-רבב), אז לדוברי השפה האנגלית כשפת אם אין יתרון עלינו (דוברי שפת הקודש כשפת אם), כי משמעויות אלה אינן נגישות להם יותר מאשר למי שאינו דובר אנגלית כשפת אם.

שאלת רשות :)
האם יש קשר בין ההשטחה הזו להשטחה שעושה הנשר לפקעות של המתים קודם שהוא טורף אותן/ם?
 ================ 
19.2.20

חידה
====

לה גורדה:

"לא היה עליו [על סילביו מנואל] ללמוד את הכוונה של דבר כלשהו. הוא היה לאחד עם הכוונה. הבעיה הייתה שכבר לא היו לו תשוקות כי לכוונה אין תשוקות משל עצמה, לכן היה עליו להסתמך על רציותיו [volition] של הנגואל. במילים אחרות, סילביו מנואל יכול היה לעשות כל שהנגואל רצה [wanted]. הנגואל כיוון [נתן כיוון, directed] את הכוונה של סילביו מנואל. אך מאחר שגם לנגואל לא היו תשוקות, רוב הזמן הם לא עשו דבר."

("מתנת הנשר", עמוד 125, סוף העמוד)

.

מדוע דון חואן וסילביו מנואל לא רצו דבר?

.

תשובתי: כי הרצון [the will] היה בחזקתו של חנארו.

***

ראוי לציין שבקטע יש שימוש בשלושה מונחים שונים לאותו דבר כדי, לדעתי, להסתיר את המונח הרביעי:
volition, wanting, desires
כדי להסתיר את:
the will

================ 
20.2.20

אם כן, מה רצה חנארו?
חנארו רצה להגשים את כוונת החירות, אותה הביא סילביו מנואל.
ויסנטה, האמון על הייקוש, המחשבה והידע, קיבע את נקודת המאסף במיקום שאליו הביא אותה חנארו.
ומה תפקידו של דון חואן בכוח?
לאפשר את החיבור בין כולם, הוא האמון על הגשרים ביניהם. 

תזכורת, אני מציע כאן פרשנויות, לא אמיתות.
================ 

רעיון ההמשכיות וחוק הזהות הלוגי

Let the feeling flow

 בקרוב אכביר מילים על המילה Let

שבירת ההמשכיות של הדברים היא ניפוץ המראה המשקפת לנו את עצמנו, זהו המצב של עצירת העולם, כלומר שיתוק המיינד, שהוא כידוע התקן זר (לא שייך למהותנו).

חוק הזהות בלוגיקה אומר את הדבר הכי טריויאלי האפשרי, הכי מובן מאליו, שזה נראה כמעט טיפשי לומר אותו:
כל דבר זהה לעצמו: a=a.
ברגע שדברים אינם שומרים על זהותם, העולם הופך להיות בלתי מובן, אין יותר סדר וחוקיות בעולם, והמיינד יוצא מכלל פעולה. 

שתי דוגמאות לשבירת ההמשכיות, שתיהן מ"כח השקט":
- ההילרית ששינתה את קולה וטענה שלוחם קדום השתלט על גופה, ואכן קול גברי דיבר מתוכה, והתנהגותה נעשתה חסרת רחמים (ruthless). בחווית הנוכחים היא נעשתה למישהו אחר.

- דון חואן שהפך את עצמו לזקן במידה כזו שקסטנדה כבר לא יכול היה לחשוב שזהו אותו האיש שהוא הכיר כדון חואן. המיינד שלו לא הצליח לתרץ את העניין ולשמור על חוק הזהות.

ברגע שהמיינד משתתק, הכל אפשרי (אנו נמצאים אז בממלכת הפלא, אין את המיינד שיגיד מה אפשרי ומה לא. הוא לא רק אומר, אלא חוסם מתודעותינו כל מה שאינו מציית לחוקיו). אז יכולה הרוח להיכנס לפעולה ולהניע את נקודות המאסף.
במקרה הנ"ל של קסטנדה, הרוח הניעה את נקודת המאסף שלו למקום חוסר הרחמים. דון חואן עזר לכוון את הרוח שתוליך את נקודת המאסף של קסטנדה לאותו מיקום ספציפי.

כיצד ייתכן להפר את חוק הזהות?
הרי אם חוק הזהות אינו תקף אפשר להפסיק לחשוב ולדבר. הדיבור הוא אז סתם השמעת רעשים, והכתיבה, כצורה של דיבור, היא אז סתם קשקושים גרפיים.*

התשובה (לדעתי),
המכשף חי ביותר מעולם אחד, והזהות, שהיא המהות, איננה בעולם המוכר, אלא ברמה האנרגטית ש"מתחת" לכל העולמות. לכן כל מה שנתפש הוא רק "לבוש" של מהויות אנרגטיות, תופעה, ולכן כל שינוי בעולם המוכר, קיצוני ככל שיהא, אינו פוגע בחוק הזהות.
בדוגמאות לעיל, דון חואן וההילרית נשארו במהותם כל הזמן אותן ישויות אנרגטיות זוהרות.

כלומר, הפרת חוק הזהות קורית מבחינת המיינד הזר כי הוא לא מכיר עולם אחר מהעולם הזה, ולכן הוא משתתק ויוצא מכלל פעולה.
עבור המכשפים, שאינם מוגבלים לעולם הזה, חוק הזהות אינו נפגע.

* הדיבור הוא תמיד על משהו, על נושא המשפט, אבל אם חוק הזהות אינו נשמר, אין משהו יציב שאפשר לדבר עליו.

שבת שלום

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

7.2.20

אני חושב שיש לנו כאן המחשה לרעיון של תקיעת יתד העוצר את זרימת הכוונה של הקשב הראשון, עצירת העולם, כפי שמתואר בעיקר, למיטב זכרוני, ב"שישה פסוקי הסבר", הפרק המסתורי שנוסף למהדורה הספרדית של "מתנת הנשר". הפרק נמצא באתר הוצאת טולטק מתורגם לעברית.
כלומר, עצירת הזרימה של העולם היא עצירת ההמשכיות; הפסקת הזהות העצמית (לכאורה) של משהו.

דרך אגב,
six explanatory propositions - שהוא שם הפרק: proposition באנגלית הוא פסוק, משפט, טענה, אבל גם הצעה.
אבל צריך לבדוק אם המשמעות של הצעה נמצאת גם בספרדית, שבה הופיע הפרק לראשונה.

================== 
7.2.20

שיר מטונל אחר.

מילים: שלמה סקולסקי
לחן: צבי בן-יוסף
כתיבה: 1939
הלחנה: 1944
==================  
8.2.20

 רעיון ההמשכיות (או, בניסוח שהצעתי, חוק הזהות הלוגי) הוא אחד ממחשבות המפתח (key ideas) הבודדות שבתשתיתו של המיינד. אם אחד מהם מופר, המיינד קורס, העולם עוצר.

הטענה שבפוסט, במילים של הספר:
ההמשכיות/הרציפות בנויה על המחשבה שאנו ישויות מוצקות, ואנו מקבלים את האפשרות של השתנות הדברים אבל רק עד לרמה מסוימת.
במילים שלי: אדם לא יכול להיהפך לכלב או לעורב. זה לא שינוי המותר על ידי המיינד. 

he explained that the world of our self-reflection or of our mind was very flimsy and was held together by a few key ideas that served as its underlying order. When those ideas failed, the underlying order ceased to function.
"What are those key ideas, don Juan?" I asked.
"In your case, in that particular instance, as in the case of the audience of that healer we talked about, continuity was the key idea," he replied.
"What is continuity?" I asked.
"The idea that we are a solid block," he said. "In our minds, what sustains our world is the certainty that we are unchangeable. We may accept that our behavior can be modified, that our reactions and
opinions can be modified, but the idea that we are malleable to the point of changing appearances, to the point of being someone else, is not part of the underlying order of our self-reflection.
Whenever a sorcerer interrupts that order, the world of reason stops."

("כח השקט" עמוד 144)

==================  
8.2.20

הנוף ממקום חוסר הרחמים (הגיגים פרשניים לעונג שבת)

===============

מה רואים משם? או, מה מן הראוי שנראה משם?

את הדבר שראוי למות למענו.

המושג מופיע בפרק "הקפיצה אל התהום" שב"צדו הפעיל של האינסוף".

כפי הנראה, זוהי אחת הליבות המופשטות של הכישוף, הלקח של אחד האירועים הראויים להיזכר ולהיכלל באלבומו של הלוחם.

לדעתי, דון חואן תימרן את קסטנדה לבחור לעצמו משהו הראוי למות עבורו כשגרם לו להאמין שהמכשפה לה-קטלינה רוצה להרגו, את דון חואן. שו ולז הילד, בסיפור השיט בנחל התת-קרקעי, היה מוכן למות למען אביו והוכיח זאת. קסטנדה, בשלב מאוחר בחייו, השיג לעצמו יעד כזה: דון חואן, הוא הנגואל, הרוח. גם הוא הוכיח שהוא מוכן לכך כשיצא למלחמה נגד לה-קטלינה.

הדיון מזכיר לי אמירה רלבנטית מ"להתעורר אל החלום":

"[קסטנדה לפלורינדה:] הלוחם איננו עבד, אלא משרת של הרוח. לעבדים אין ברירה, למשרתים יש. הבחירה של הלוחמים היא לשרת ללא-רבב." (עמוד 184)

לסיכום

הפוסט מציע שחוסר הרחמים העצמיים (האכזריות, ruthlessness) הוא הדחה של האני מכס "הדבר שראוי למות למענו" והכתרת הרוח במקומו.
ללא ההכתרה החדשה, ההדחה לא תחזיק מעמד.

במבט אחר

הבחירה החופשית היחידה שיש ללוחם היא הבחירה: את מי להכתיר כאדונו: את האני (זוהי ברירת המחדל, מגיעה מהמפעל :) ) או את הרוח.

אספקט נוסף
מה שרואים מנקודת חוסר הרחמים זוהר בעוצמה מבעד לעיניים המתבוננות :)

================== 
8.2.20

אמנם אין לחרטות ולהתנצלויות מקום בעולמו של הלוחם, אבל השיר טוב :)

==================
9.2.20

בלכתך אל ההילר/ית
============

הבא איתך חבר/ים. כל המרבה הרי זה משובח. 3,4 חברים הוא כנראה מספר מעולה. (להלן "הוא" יציין הוא/היא/הם/הן)
רצוי שהוא לא יהיה אמון על העשייה של הלעג, שלא יהיה קטן אמונה.

למה להביא חבר/מכר?

(פרשנות לסיפור הנפלא על ההילרית, "כח השקט" עמוד 110)

כי הוא ישמש עוגן במציאות המוסכמת להתנסות הפאראנורמלית של הריפוי (לאירוע שאירע במודעות מוגבהת, heightened awareness).

הוא ימנע מהמיינד את אפשרות המילוט אל נפנוף כל העניין כאשליה, כאחיזת עיניים.

ההילרית נכנסה לטרנס ויצרה רושם משכנע לחלוטין של השתלטות רוח של לוחם קדמון על גופה. התמרון הזה נועד לסלק ספקות, לשכנע, לשבור את ההמשכיות של זהותה העצמית => להוציא את האירוע מחוץ לתחום השיפוט היומיומי, לנפץ את ההשתקפות העצמית, לשתק את המיינד, לעצור את העולם עבור הנוכחים (סתם תרגיל בסינונימים :) )

.

קסטנדה אומר שבנוסף לכמה עוזרים של ההילרית שנכחו באירוע, נכחו שם גם interested observers like myself, והוא שוחח בתום האירוע עם שלושה מהם. כולם הסכימו שהם חוו את אותו הדבר; ראו את אותו אירוע בלתי יאומן. קסטנדה לא משתמש במילים "חברים של החולה", אבל ייתכן מאד שזה נרמז במילה "כמוני". בכל מקרה, הוא היה מספיק קרוב לחולה כדי ללמוד לאחר מכן שהוא אכן הבריא. ככל הנראה, הוא היה בקשר אתו. כלומר: לפחות הוא (אולי נוספים) שימש עוגן לריפוי הפלאי במציאות המוסכמת.

מה שמצחיק (אותי) זה שהוא בא לכאורה כצופה תמים, ובלא יודעין שימש גורם פעיל בריפוי.

הערה

נכון שמאוחר יותר הציג קסטנדה בפני דון חואן דיעה צינית לגבי האירוע, כלומר נטה לראות באירוע מקרה של אחיזת עיניים, זריזות ידיים...
יש כמה אפשרויות:
- ככל הנראה הוא פיתח את הספקנות הזו מאוחר יותר, עם הזמן. 

- שעמדתו הספקנית היא רק ברמה שטחית, אבל ברמה עמוקה יותר הוא היה משוכנע בממשות האירוע.

- שעמדתו הספקנית לא הובאה לידיעתו של חברו החולה.

- ייתכן שחברים אחרים שנכחו באירוע והשתכנעו בממשותו שימשו מספיק עוגן במציאות עבור המיינד של החולה.

==================
10.2.20

מדובר כמובן בהילר/ית שמשתמש ב"מופע" החורג מהיכולת להבינו (שיתוק המיינד וכו.) ולא באיזה קקמייקה שקורא לעצמו הילר. אל האחרון אפשר ללכת בלי חבר :)
.
הרעיון בפוסט אינו קל לעיכול והייתי מביא דוגמה נוספת, אבל כרגע אני לא מצליח להיזכר בכזו, וזה לא מפתיע.
למה?
כי השימוש בבני אדם רגילים הוא רלבנטי כאשר המכשפים רוצים לשנות דברים במציאות המוסכמת, ודי נדיר שיש להם עניין בזה.
יש לי דוגמאות לשימוש בחפצים שמטרתם דומה, אבל הם משמשים עוגנים למציאויות אחרות, לא למציאות המוסכמת.

דוגמה אחת שבכל זאת יש בה שימוש בבני אדם "מן היישוב", לא רק במכשפים, היא כאשר הנגואל חוליאן ערך מסיבה גדולה על גדת נהר, אליה הוא הזמין שכנים, עוברי אורח ו"כל מי שהוא יכול היה להזמין" = כל המרבה הרי זה משובח, כשמטרת האירוע ושיאו היו השיעור לדון חואן החניך: מהי הרוח וכיצד מגדירים אותה/אותו. השיעור כלל את השלכתו למים הקרים והסוערים של הנהר, כשדון חואן לא ממש ידע לשחות.
לי ברור שהנגואל חוליאן, בהזמינו אנשים רבים, רצה לשנות משהו במציאות המוסכמת, אבל לא ברור לי מה. אולי לרשום בתודעה הקולקטיבית את מותו של דון חואן (כביכול). לדון חואן היה ברור שהוא עומד למות.
==================
10.2.20

השימוש באנשים, בצופים, מודגש בתיאור:
"לאחר שהכריז על כוונתו, אשר הסתירה את מטרתו האמיתית, קיבץ הנגואל חוליאן אנשים ככל אשר יכול היה, בכך הוא עשה אותם לשותפים למעשיו, מדעת ושלא מדעת." ("כח השקט" עמוד 201 למטה)
==================
10.2.20

מה מזכירה לכם כותרת העיתון הבאה:

"62% of New Hampshire Democrats say they’d prefer human extinction to 2nd Trump term: poll"

("New York Daily News" Feb 07, 2020)

.
לי היא הזכירה את זה:

"What you were doing this morning was absurd. You call it explaining. I call it a sterile and boring insistence of the tonal to have everything under its control. Whenever it doesn't succeed, there is a moment of bafflement and then the tonal opens itself to death. What a prick! It would rather kill itself than relinquish control. And yet there is very little we can do to change that condition."

("סיפורי עוצמה, בפרק "זמן הנגואל")

================== 
11.2.20

הוצאה מן הקהל
==========

מהסיפור על ההילרית התגלגלתי אל הסיפור על השלכת דון חואן החניך אל הנהר, כי גם שם נאספו אנשים "מן היישוב" לשמש צופים, ובכך הפכו לשותפים למהלך שלא הבינו וללא ידיעתם.

טענתי שאינני יודע מה ניסה הנגואל חוליאן להשיג בגיוס קהל גדול ככל האפשר של אנשים רגילים, לא מכשפים, למסיבה הגדולה שהוא עשה, שבסופה הוא השליך את חואן החניך לנהר הקר הגועש.

עם זאת, כמה רשמים ואפשרויות בכל זאת עולים נוכח התיאורים.

 

- הנגואל חוליאן אסף אנשים רבים ככל האפשר, האכיל אותם היטב, הביא נגנים, שיעשע אותם בבדיחות ובהצגות, ולבסוף, בערב (שעת העוצמה), כנראה, (המסיבה החלה אחר הצהריים) הוא דיבר במעין תפילה, כנראה אל השמש הגוועת. היה זה ביום של הפוגה בגשמים ולכן סביר שהשמים לא היו מעוננים, כלומר השמש נראתה (או זוהר השקיעה).

זה מציע פירוש ל: "כל שהנגואל חוליאן עשה באותו יום ליד הנהר היה מעשה של ראווה, שלא נועד לקהלו האנושי, כי אם לרוח נועד, לאותו כוח הצופה ומשגיח בו. הוא קיפץ ופיזז מתוך חירות להנאת הכל, וביותר התכוון לכוח ההוא." (עמוד 204)

הכח הצופה הוא הרוח, וככל הנראה היא השמש. גם האזכור של הרוח ככח החיים, בקטע שמעל, עשוי לרמוז לשמש. יש מקומות אחרים בספרות שהזיהוי בין הרוח והשמש הוא הרבה יותר ממרומז.

 

- מה הייתה הטקטיקה של הנגואל חוליאן באירוע?
לדעתי הוא הרדים את הטונל של הקהל (עושים כיף, אוכלים, מוסיקה, בדיחות...). רגע הזריקה של חואן לנהר היה זעזוע עבורם (דון חואן מספר שראה את הזעזוע במבטם כשהיה באוויר). לדעתי, זוהי חבטת נגואל לקבוצה. חבטת הנגואל מופעלת ברגע של היסח דעת, רגע של אי עמידה על המשמר.

 

- אחת המטרות של האירוע היתה לדעתי להוציא את דון חואן מקהל המעריצים של אותם מעטים שנקודת המאסף שלהם נמצאת בדיוק באחד משני המיקומים:

 

 

The rest of humanity, the old nagual told don Juan, was merely the audience. In our day, they were the lovers of reason. In the past, they had been the lovers of silent knowledge. They were the ones who had admired and sung odes to the heroes of either position.

להוציאו מהמון "בור אך עמוס ברגשות שחיבה יתרה נודעת מאתו לפועלה המתוקן של תבונת ההיגיון [... ושלא יהיה] חלק מקהל בור האוהב אהבה חולנית את הלא ידוע". (עמוד 203)
.
זה גם מסביר מדוע שאל הנגואל חוליאן אם יש עוד מישהו בקהל שרוצה לדעת מהי הרוח. כלומר, להדגיש את הוצאת דון חואן מהקהל.

==================

מי מניע את נקודת המאסף

חידה, פתרונה, והבהרת הפיתרון

=================

את שני הראשונים עושה דון חואן. את השלישי, אני :)

"הבה נראה איך תבין את הדבר הבא," הוא אמר. "הרגע אמרתי שתנועתה של נקודת המאסף קורית מעצמה. אבל גם אמרתי שנוכחותו של הנגואל מניעה את נקודת המאסף של חניכו, ושהדרך שבה הנגואל מסווה (masks) את אכזריותו (ruthlessness) עשויה לעזור או לחבל (hinders) בתנועה זו. איך תפתור את הסתירה הזו?"

                                     ("כח השקט" עמוד 142. בהתערבות תרגומית שלי)

דון חואן נותן את התשובה החל מכמה שורות משם, באותו עמוד:

"הסתירה-לכאורה היא בעצם שני צדדים של אותו מטבע [...]". (עמוד 142)

.

כדי לחסוך בזמן, אביא את התשובה באנגלית. הקטע לקוח מסוף פיסקה אחרונה בעמוד 142 וממשיך ב-143:

He stated that what seemed a contradiction was really the two sides of the same coin. The nagual entices the assemblage point into moving by helping to destroy the mirror of self-reflection. But that is all the nagual can do. The actual mover is the spirit, the abstract; something that cannot be seen or felt; something that does not seem to exist, and yet does. For this reason, sorcerers report that the assemblage point moves all by itself. Or they say that the nagual moves it. The nagual, being the conduit of the abstract, is allowed to express it through his actions.

I looked at don Juan questioningly.

"The nagual moves the assemblage point, and yet it is not he himself who does the actual moving," don Juan said. "Or perhaps it would be more appropriate to say that the spirit expresses itself in accordance with the nagual's impeccability. The spirit can move the assemblage point with the mere presence of an impeccable nagual."

במילים פשוטות, הוא אומר שהפיתרון הוא שהרוח, ככח בלתי נראה ובלתי מוחש, היא שמניעה את נקודת המאסף, ולכן לכאורה הנקודה נעה מעצמה ולכאורה הנגואל-האיש מניע אותה.

מה אני (הקטן) רוצה לתרום לעניין?

אני רוצה להציע שהמודל להבנה (ואולי יותר מאשר רק מודל/משל/אנלוגיה) הוא שנקודת המאסף היא כמו מגנט שאוחז בהאצלות הנשר באמצעות כוח מגנטי, שהוא כידוע בלתי מוחש ובלתי נראה, והרוח, המתגלמת בנגואל-האיש, בנוכחותה/נוכחותו פועלת על נקודת המאסף כמגנט דוחה (כמו קוטב מגנט הדוחה קוטב אחר).
עכשיו אציע שיפור להצעה ואטען שהמצב דומה יותר למטענים חשמליים: לרוח ולנקודות המאסף יש את אותו מטען ולכן היא עשויה לדחוף אותן ממקומן.

חומר למחשבה.

*******

כמה עניינים התומכים, לכאורה, ברעיון.
שני הראשונים לקוחים מ"האש מבפנים" והם משווים את נקודת המאסף למגנט:
1.
"He explained that the assemblage point is like a luminous magnet that picks emanations and groups them together wherever it moves within the bounds of man's band of emanations. This discovery was the glory of the new seers, for it put the unknown in a new light."
2.
"He said that there is a definite laxness in that version, and that personally he did not appreciate the idea of something devouring us. For him, it would be more accurate to say that there is a force
that attracts our consciousness, much as a magnet attracts iron shavings. At the moment of dying, all of our being disintegrates under the attraction of that immense force."
3.
באחד הפוסטים לאחרונה הבאתי את האמירה של פבליטו שהגברים הם כמו דבק (המחזיק את החבורה יחדיו, לכאורה את הנשים, יחדיו). פיתוח אפשרי של הרעיון שהצעתי: גברים ונשים הם נקודות מאסף בעלות מטען "חשמלי" שונה.
4.
המילה עוצמה היא תרגום של המילה power, ואחת המשמעויות של מילה זו היא אנרגיה חשמלית.

******

ועדיין לא התייחסתי להסוואה (באמצעות מסיכה) של האכזריות, המוזכרת בחידה.
המסיכה "האנושית" של הנגואל היא האמצעי שבעזרתו הוא שולט במידת החשיפה של האכזריות, כלומר במידה העוצמה של נוכחות הרוח.
בטרמינולוגיה של הרעיון שהצעתי: מידת הכיסוי למגנט (או המטען החשמלי).

*****

דבר נוסף שצריך לזכור ברקע הדברים שבפוסט:
חבטת הנגואל בין השכמות, על הגוף, איננה מניעה את נקודת המאסף. מטרתה להרגיע, לסלק ספקות (נאמר שם). מה שמניע את נקודת המאסף היא נוכחות הרוח, שנוכחת בנגואל בגלל שהוא חסר רבב.
איך אפשר לחשוב שהנוכחות הזו איננה פועלת מרחוק כמו מגנט באופן שנראה כאילו הנקודה נעה מעצמה?
:)

  

שבת שלום

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

הערות ותוספות 

2.2.20

במשעול לאיכטלאן, ללא מסיכה 
==================

עדיין בנושא של הפוסט:
חנארו מספר שבדרכו חזרה לאיכטלאן:
"רוחות רפאים [phantoms, כלומר, בני אדם רגילים] אחרים הופיעו בחטף ממחבואם וניסו להפילני לתהום". (עמוד 252)
.
מדוע? מה עורר בהם פחד ודחייה כאלה?
הסבר אפשרי:
חוסר הרחמים שלו [אכזריות, ruthlessness] לא היה מוסווה.
.
הסבר: 
הרוח ככוח דמוי מגנטי הפועל מרחוק (כפי שפועלים מגנטים) על נקודת המאסף מעורר דחייה ברמה האנרגטית (דחיית הנקודה ממקומה), אבל גם דחייה במובן התחושתי. אנשים חשים באיום על קיומם הפרסונלי והם מגיבים כך כדי לסלק את האיום הזה.
מכשפים, בעיקר נגואלים, צריכים להסוות את חוסר הרחמים אם הם רוצים לבוא במגע עם בני אדם אחרים, אחרת נוכחותם ....
.
דוגמאות למסיכות הסוואה:
נדיבות, פתיחות, חמלה, רציונליות...
.
בטרמינולוגיה של ההסבר המגנטי שהצעתי:
כאשר אתה מסתובב עם מגנט חזק מאד בסביבה של רסיסי ברזל*, רצוי שתעטוף אותו כדי לנטרלו :) 

*ליתר דיוק, רסיסי מגנט.

************

בשיחה הבאה עם פרופ. קנוהל מדובר, בין היתר (להערכתי, כ-30 דקות מההתחלה) על רעיון המשיח שהוא מצד אחד יושב בשמים ומצד שני סובל כאן בגוף פיסי על הארץ. רעיון שאומץ כנראה על ידי הנצרות בדמותו של ישוע.
הרעיון נמצא באחת ממגילות קומראן, שייתכן שבעקבות שייכותו של יוחנן המטביל לכת, כנראה, הגיע בסופו של דבר לישו.
דרך אגב, הצעתי שהשם של הנגואל ג'והן מייקל כלפי טאישה משלב את הדמויות יוחנן המטביל ומיכאל המלאך.
הרעיון הזה של כפילות של המשיח הוא בעצם, להבנתי, התפישה של הטולטקים לגבי כל אחד מאיתנו. אבל החלק הלא פיסי לא נמצא בשמים, אלא מעבר לעולם. שני החלקים הם הכפיל והתודעה שבגוף הפיסי.

================ 
2.2.20

כמה בורותתתתתתתתתתתתתת 
לוקחים אבנים ומסדרים אותם במקום אחר, כאילו למיקום אין חשיבות, לאנרגיה במקום, לישויות שבמקום...
במקום לשמר את המקום כפי שהוא ולשנות את תוכניות הבניה.
הורסים אתר מיוחד ביותר ועוד משוכנעים שהם עושים משהו גדול.
חבורת אפסים מטומטמים.
כמו חכמים אחרים שמציגים במוזיאון ישראל צילומים של מגילות מדבר יהודה כאילו שזה אותו הדבר כמו לשים את המקור.
כמו שאומר דון חואן בהקשר אחר: ככה זה כשהרוח מתה. (your spirit is dead)

================  
3.2.20

אפרופו מספרי הסיפורים היאקים, הצעתי בעבר הסבר לאמירה המוזרה שקליקסטו מוני ניצח וגאל את עמו, כשההיסטוריה אומרת אחרת, שזהו מקרה של:
"כוונה היא מה שגורם לאדם להצליח כאשר מחשבותיו אומרות לו שהוא הפסיד."
נצחון הרוח בד"כ (ואולי תמיד) ייראה בסטנדרטים הארציים ככישלון.

הציטוט לקוח "מגלגל הזמן". מעניין שהמקור לאמירה נמצא ב"מציאות נפרדת" ושם מופיע "רצון" במקום "כוונה". 
================  
3.2.20

הקטע הבא לקוח ממש מתחילת הפרק "הסלטה של המחשבה" ("דילוג רב של המחשבה") שב"כוח השקט", עמוד 99.
.
דון חואן מסביר מדוע הוא בחר בדרך הארוכה הביתה.

 

He explained that we had to collect our wits before we got home.
I answered it was very kind of him to say "our wits" when I was the only one whose wits were disordered. But he replied that he was acting not out of kindness but out of warrior's training. A warrior, he said, was on permanent guard against the roughness of human behavior. A warrior was magical and ruthless, a maverick with the most refined taste and manners, whose wordly task was to sharpen, yet disguise, his cutting edges so that no one would be able to suspect his ruthlessness.

זה מזכיר לי שאיפשהו בספרים מספר קסטנדה שדון חואן נהג לומר לכל חניך שהוא כמוהו, או היה כמוהו, כלומר בעל חיסרון או קושי כלשהו. עתה אנו יכולים לפרש את האדיבות (kindness), טוב הלב, או החברמניות הזאת כדוגמה לשימוש במסיכה להסוואת חוסר הרחמים שלו.

בקטע זה, חוסר הרחמים מדומה ללהב שנדרש מצד אחד להשחיזו ומצד שני להסוותו.

בינתיים צברנו שני דימויים לחוסר הרחמים (המאפיין את הרוח), מגנט ולהב.

אולי נעשה משני גויים אחד: להב עשוי מגנט ? :)
.
שאלת רשות:
האם יש קשר בין הלהב הזה של חוסר הרחמים והלהב שילדים גונבים מהוריהם, אשר לוחמים נאלצים לגנוב אותו מהם בחזרה?

*******

העפתי מבט בשורשי המילה:

המקור של ruthless.
ruth (n.)
"sorrow for the misery of another; repentance, regret,". The Old English word was rue
rue (v.) "feel regret,"

כלומר, המילה מציינת רחמים, חמלה, וגם חרטה. את שניהם דוחים בתפישה הטולטקית.
הדורסנות של הנגואל חוליאן, התחושה שבאמצעותה הוא היה אוגר עוצמה, היה דורס ועובר דרך דברים בדרכו, היא המחשה להלך הרוח של-ruthless (שהיא אחד מארבעת הלכי הרוח של הייקוש). קסטנדה נכנס להלך רוח כזה (כנראה) בסוף הפרק "קרב העוצמה" כאשר הוא נדרש לרוץ במורד ההר כשהוא מרוחק, משוחרר ובמחשבה שהמוות דולק בעקבותיו.
================  
5.2.20

היום,  יום ד, ה-5.2.20 הוא (כנראה) יום עוצמה.

ראיון עם ארין אלכסנדר, חניכה של קרלוס קסטנדה. גם בעלה היה חניך שלו.
יש לה ילדים, למרות הסיפור על חורים בזוהר שזה יוצר.
היא מספרת על כך שקסטנדה היה מדבר אל השמש.
אנו אנרגיה.

היא מספרת שהוא היה מדבר אל השמש בחוף הים בשעות המוקדמות של הבוקר, כאילו השמש היה אביו.
מה שמוזר הוא שזהו חוף בקליפורניה, השמש נראית שם בשקיעה (אלא אם כן הוא ישב על החוף עם הגב לים).
זמן העוצמה של קסטנדה היה דווקא בזמן השקיעה.
================  
5.2.20

מהי המקבילה אצלנו למשפט המפורסם של הרמב"ם:

"במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו".
.

תשובה (אפשרית)

הדוברת היא לה-גורדה. אחרי שהיא חטפה את הלהב שלה מבנותיה היא נעשתה שלמה ומאוזנת. (להב חוסר הרחמים?)

"I am balanced. My emptiness, which was my disadvantage, is now my advantage.

Once a sorcerer regains his completeness he's balanced, while a sorcerer who was always complete is a bit off. Like Genaro was a bit off. But the Nagual was balanced because he hadbeen incomplete, like you and me, even more so than you and me. He had three sons and one daughter.

"The little sisters are like Genaro, a bit off. And most of the

times so taut that they have no measure."

("הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 106, פסקה אחרונה)

.

דרך אגב,
מצד אחד נאמר שהילדים גונבים את הלהב מהוריהם. מצד שני ההורים מעניקים אותו:

"I didn't know what I was doing when I gave it to them."

אפשר להסיק שהגניבה היא כנראה הולכת שולל הגורמת להורים לתת אותו. [משהו כמו: "הוא כזה פוצי מוצי, איך אפשר שלא לתת לו את כולי ?!" :) :) ]

שאלת רשות:

האם הלהב הוא "הטוב שבנו", אותו המכשפים מגישים לרוח בדממה?

דרך אגב, בריאיון עם ארין אלכסנדר היא התייחסה לעניין זה של יצירה יזומה של היצמדויות בעולם, כמו הבאת ילדים, והאתגר שבהתעלות ובשחרור מאחיזתן של ההיצמדויות. 

 ================