לאחרונה כתבתי על מחזוריות העוצמה שהיא בת 18 ימים, מידע המופיע רק בראיון של קסטנדה עם גרסיאלה קורבאלן. בהזדמנות ההיא הזכרתי עוד שלוש מקרים שבהם מופיע המספר 18: - 18 אבנים בכל אחד משני המעגלים: שעל הגבעה במדבר ובתחתיתה. נאמר שם שהאבנים הללו הם מיתרים (strings) ("מסע לאיכטלאן" הפרק "העמידה האחרונה של הלוחם"). - 18 הטפיפות עם האצבע של טאישה על צווארה כהכנה לשמיעת הרוח. - בראיון עם גרסיאלה: 18 יחידות של ידע המסכמות את התורה הטולטקית, אלה הן 18 חבטות קשות שהוא נחבט בראשו, 18 דרכים שונות לפרק את הידוע. הוא אומר שזהו חומר כבד מחשבתית, אבל בו הוא מביא את ייחודו לעומת המכשפים האחרים. כפי שהזכרתי בפוסט ההוא: הוא ארגן את המידע במסגרת התיאורטית של הפנומנולוגיה של הוסרל. אנחנו כמובן ממתינים שגם הספר האבוד הזה יצוץ :) . מופע נוסף של 18 מסתתר לדעתי מאחורי המספר 17: כשקסטנדה מספר על הקורות אותו בזמן קפיצתו לתהום הוא מספר: "בקפיצתי נעה התפישהשלי דרך 17 ניתורים אלסטיים [כמו יויו] בין הטונל והנגואל. בתנועותיי הייתי עד [תפשתי] להתפרקות גופי". ("הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 9 פסקה שניה. שימו לב למילה המסומנת בקו תחתי: צריך להיות "תפישתי" [my perception] ולא "קפיצתי". חשוב! מה שנע בין הטונל והנגואל היא התפישה) . 17 ניתורים אלסטייים של התפישה ביצע קסטנדה בקפיצתו, בין הטונל והנגואל = בין ראש הנקיק ותחתיתו, פירוש הדבר שהוא סיים בנגואל. כלומר הוא לא חזר לנקודת המוצא = לא חזר לעצמו, דבר שהוא מעיד עליו בסוף "צדו הפעיל של האינסוף" במסעדת שיפ. נראה שנותר מיתר אחד שתנועת התפישה שלו לא מחקה (מחיקה המתוארת לעיל כנראה כהתפרקות גופו). אין לי תשובה לגבי מיתר זה (ייתכן שהנפילה הפיסית לתהום היא שניתקה אותו). . הטפיחות של טאישה על הצוואר אינן בעלות משמעות שונה. הצוואר הוא כנראה מקום החיבור בין הטונל והנגואל. . והאזהרה הרגילה: מה שאיננו ציטוט הוא בגדר פרשנות, כלומר עלול להיות לא נכון.
**************
החומרים של קסטנדה הולכים ועוברים סילופים וגם נעלמים מהרשת.
הנה הראיון עם קורבאלן, צילום של המאמר מתוך כתב העת שבו הוא הופיע. (שני חלקים בשתי חוברות)
באותו כתב עת הופיע ראיון עם שלושת המכשפות: קרול טיגס, טאישה ופלורינדה. אשתדל לתרגם אותו לעברית. זהו ראיון שאינו נמצא בקובץ שבו נאספו (כמעט) כל הראיונות עם אנשי החבורה, אבל ראיון זה אינו מופיע שם והוא מופיע בלינק אחד בחיפוש בגוגל. התחושה היא שהוא עומד להיעלם.
יש למסמך עכשיו צורה אנושית(ההערות עברו לשוליים, הדגשות וכו.),
למרות שכטולטקים אנו שואפים להשתחרר מהצורה האנושית. :)
====================
3.10.20
האמנם צמתים בזמן?
==============
האמירה הסתומה הבאה, מפי קרול טיגס (האישה-נגואל), הופיעה בריאיון עם שלושת המכשפות, שאת תרגומו הבאתי בפוסט הקודם (בהערה הקודמת) :
.
קרול
טיגס: מה שהמכשף מחפש הוא את אותה התפתחות בתוך המודעות או בשדה האנרגטי
שלו; את אותו הרגע או האפשרות של שינוי למצב קיום שיש בו יותר בריאות(wellness). .
אני
מתרשם שהעניין הבריאותי הוא רק מקרה פרטי הקשור להקשר שבו האמירה נאמרה.
כלומר, ישנם רגעים בזמן המאפשרים את השינויים, כלומר: הם צמתים של שינוי.
הספר הנפלא הזה, במהדורתו העברית השניה, שוחרר היום, א' תשרי תשפ"א, לאינטרנט והוא זמין לכל מבקש ידע, ללא רבב של כסף. אסור שכסף יחסום (או יתווך) מישהו מהחיבור אל הנגואל (הרוח).
.
בספר זה קסטנדה כבר איננו חניך מבולבל ומפוחד שאינו יודע דבר, אלא נגואל בזכות עצמו, איש ידע שגורל הידע והשושלת מונח על כתפיו.
.
האם מישהו צריך עידוד לקרוא את הספר?
למקרה שיש מישהו כזה: הספר נוגע בהמון נושאים מהדרך הטולטקית, ומספק להם תוספות, הבהרות וזוויות מבט חדשות. בין היתר, קסטנדה מספר בספר זה על המשימה שהוטלה עליו כנגואל, משימה שלא תיאמן כי תסופר.
.
ניתן לקרוא ולהוריד את הספר מכאן. אני ממליץ מאד להוריד אותו למחשב האישי, ואפילו להדפיס אותו. הוא מוכן להדפסה משני צידי כל דף (מידות הדף אינן A4). אם יש בעיה כלשהי בנגישות או בהורדה, אנא הודיעו על כך. . מוזמנים לשתף את הלינק, או הקובץ, עם כל מי שמבקש את האמת והחירות.
קריאה נעימה ומחכימה. (אני לא מאחל, אני מנבא :) ).
.
בהשוואה למהדורה הראשונה, הפיסית, ישנם מספר תיקונים/שינויים, ובעיקר תוספת של הערות שוליים רבות. כשלעצמם, שינויים אלה אינם מצדיקים קריאה מחודשת של הספר. אני מציע שבכל גישה עתידית לספר, רצוי יהיה לגשת למהדורה דיגיטלית זו.
.
****************
הערות ותוספות
=======
23.9.20
אני קורא, סוף סוף, ראיון ארוך שנעשה עם קסטנדה, על ידי פרופסורית בשם Graciela Corvalan. ראיון שנעשה בספרדית ונמשך 7 שעות, להערכתי בשנת, 1984-1985, כי בהקדמה נאמר שקסטנדה הוציא שבעה ספרים, כלומר אחרי "האש מבפנים" שיצא ב-1984. הראיון התפרסם בשני חלקים בכתב עת שנקרא Magical Blend בשנת 1985.
התחושה הראשונה הייתה מאכזבת. כל הפרסומים שהם תרגומים מספרדית לאנגלית, אלה שהתנסיתי בהם בספרות זאת, תמיד היו בעייתיים מבחינה לשונית. שנית: הראיון אינו מסודר באופן ברור, לא ברור מי הדובר בכל פעם והוא אינו מכיל ציטוטים, כך שלעתים אתה תוהה מי אמר את זה, היא או הוא. נראה שכל שהגיע אל הנייר היו ההבנות שלה, וחלקן לא מדויק.
.
עם כל זה, יש פה ושם נקודות מעניינות.
בחלק השני אני יודע שיש משהו שאינו נמצא באף ספר וככל שאני יודע באף פרסום אחר: מחזוריות בת 18 ימים, כשאחד מהם הוא יום עוצמה. על כך אכתוב ללא ספק בתום קריאת החלק השני.
.
בינתיים, הקריאה בחלק הראשון הזכירה לי תובנה שכבר כתבתי עליה, בחלקה (הדברים להלן אינם מופיעים בראיון, הם פרשנות שלי. הראיון רק הזכיר לי אותם) :
.
הצעתי שהטולטקים גילו מרווח קיום צר בין מות הפרסונה למוות הפיסי.
אני רוצה להציע שאותו מרווח הוא במינוח אחר: המרווח שבין הצורה האנושית ותבנית האדם. בספרות לא מוזכר כלל מרווח כזה.
כשמגיעים למרווח זה, שם להבנתי נמצא הסדק שבין העולמות, אנו כבר ללא פרסונה (ללא הצורה האנושית) אבל עדיין בעלי תבנית האדם. אז אנו יכולים לקבל על עצמנו צורת אדם אחרת, כלומר להשתנות.
דבר נוסף: אני סבור שתבנית האדם (= האלוהים) היא חלק מהנשר. הנשר לדעתי מורכב מתבניות, כל התבניות הקיימות: תבנית הכלב, תבנית החתול, תבנית האקליפטוס....
בראיון היא כותבת, שעל פי הבנתה: תבנית האדם היא הנשר, ואני סבור שהנשר מורכב מתבניות, שאחת מהן היא האדם. הטענה שלה עומדת בסתירה לאמירה מפורשת בספרים: אי אפשר להתפלל אל הנשר כי האדם הוא מרכיב קטן (עד כדי זניח?) בו.
.
מוסיקה.
לילות שקטים וכוכבים שקטים.
===============
26.9.20
היום, יום שבת, ה-26.9.20, הוא (כנראה) יום עוצמה(במחזוריות של 18 יום)
אמרתי שאכתוב על נושא זה, אבל החיים הרחיקו אותי לרגע מהראיון הנ"ל של קסטנדה עם .Graciela Corvalan
===============
26.9.20
המחזוריות בת 18 הימים של העוצמה ======================
כל ח"י ימים נופל גל אנרגיה על הארץ (Earth).
נושא
זה אינו מופיע, ככל שאני זוכר, בספרים ולא באף אחד מהראיונות ושאר
הפרסומים של חבורת קסטנדה. לכל הפחות, לא באופן מפורש (כידוע, רב הנסתר)
.
הנושא עלה בראיון שערכה עם קסטנדה אישה בשם Graciela Corvalan, פרופסורית ממוצא ארגנטינאי אשר לימדה בזמנו באוניברסיטה בארה"ב.
הראיון נמשך 7 שעות והוא פורסם בכתב עת בשם Magical Blend בשני חלקים, בשתי חוברות נפרדות, בשנת 1985. הראיון התנהל בספרדית.
.
נושא
זה עולה בסוף החלק השני של הראיון. קסטנדה אומר שם שישנם על פני האדמה
מקומות מיוחדים שהם פתחים, דרכם קולטת הארץ את העוצמה הקוסמית הזו. עוצמה
זו היא אותה עוצמה שהלוחם נדרש לצבור בעצמו (בגופו, באמצעות הפרקטיקות של
הדרך הטולטקית). ניתן לחוש בגלי האנרגיה, ולא משנה באיזה מקום את/ה נמצא על
פני הארץ. הגלים יכולים להיות בעלי עוצמה רבה או נמוכה יותר.
.
בראיון
הוא מזמין את גרסיאלה למקום כזה הנמצא לא רחוק מהם בלוס אנג'לס. ואומר
שהמחזוריות הקרובה תחל בשלישי לאוגוסט הקרוב לזמנו של הראיון. לא נאמר
בראיון מתי הראיון התקיים, ואחד האנשים כתב אל גרסיאלה מכתב ושאל אותה
לתאריך. היא השיבה במכתב שהראיון אירע ב1979. כלומר, קסטנדה פרסם נכון
לאותו מועד חמישה ספרים (האחרון "הטבעת השניה של העוצמה") והוא מזכיר
בראיון את הספר הבא, שאנו יודעים ששמו יהיה "מתנת הנשר", אבל נכון לזמן
הראיון הוא עדיין חשב לתת לו את השם: "הייקוש ואמנות ההימצאות בעולם" (The
Stalking and the Art of Being in The World)
כלומר, 1979 הוא תאריך מתקבל על הדעת.
.
על פי המידע שמסרה גרסיאלה, ועל פי חישובים שמישהו טרח לעשות:
היום, יום שבת, ה-26 לספטמבר 2020, הוא (כנראה) יום עוצמה.
.
לא
טרחתי לחשב בעצמי. אני מאמין שישנם בספרות רמזים ליום כזה, ואין צורך
להתבסס על טלפון שבור שמתחיל בזכרונה או ברישומיה של גרסיאלה.
יש בראיון נושאים נוספים ששווה לכתוב עליהם, ואעשה זאת, אמנם בכוונה-בלתי-כפיפה, אבל בלי נדר. :)
.
נ.ב. המספר 18 מופיע, על פי זכרוני בשני מקרים בספרים:
18 אבנים הרכיבו כל אחד משני מעגלי האבנים: אחד על ראש הגבעה במדבר (אני קורא לה "גבעת השושלת") ומעגל אחד בתחתיתה.
18 טפיפות עם האצבע על עורפה טפפה טאישה אבלאר כהכנה לשמיעת הרוח (על פי זכרוני. אני לא מתחייב שכך זה כונה שם)
הראיון
מספק לנו עוד משמעות: קסטנדה מספר שהוא הכין מסמך המכיל 18 יחידות ידע
המסכמות את כל התורה הטולטקית. הוא השתמש בפנומנולוגיה של הוסרל (פילוסוף
יהודי גרמני) כמסגרת תיאורטית להבנתן של אותן יחידות.
.
===============
28/9/20
המחזוריות הזו של העוצמה מעלה (אצלי) את המחשבה שמא הניסיונות והשיעורים הגדולים של קסטנדה לא אירעו אלא בימים של עוצמה.
אני משוכנע שהם אירעו במקומות של עוצמה, אז מדוע שלא יקרו בזמנים של עוצמה ("זמנים קדושים"), כשגל של עוצמה שוטף את הארץ?
הדיון
כאן מעורר את התהייה שמא התאריכים, התופשים מקום חשוב לכאורה בשלושת
הספרים הראשונים (ובהם בלבד!), נועדו בראש וראשונה כדי להוליכנו אל
המחזוריות הזו של העוצמה:
1. להגיע להכרה בקיומה
2. לזהות את הימים
המסוימים שלה וכך לדעת לחזות קדימה את הימים הללו.
3. ואולי לגילוי עוד כמה
דפוסים בזמן.
הימים המועמדים לכך הם:
- המפגש של קסטנדה עם הנגואל בתחנת האוטובוס בנוגאלס, אריזונה.
- היום שבו קסטנדה עצר את העולם וראה את קווי העולם (סוף מסע לאיכטלאן),
- יום הקפיצה לתהום ועוד.
הבעיה,
הטקסט אינו נותן לנו את הימים האלה במתנה, ללא מאמץ. בבדיקה קצרה שעשיתי,
התאריכים האלה אינם גלויים. (הערה: הקפיצה לתהום אינה מוזכרת בשלושת הספרים
הראשונים).
באקדמיה הטולטקית אנו נקבל עבודת מחקר זו של התאריכים כעבודה סמינריונית :)
.
הערה: למעלה כתבתי שהראיון אירע אחרי הספר השביעי. ככל הנראה, הערה זו נכתבה במאמר סמוך לפרסומו, ולא נכתבה בזמן הראיון. כפי שציינתי לעיל, כל הסימנים מראים שאכן הראיון אירע ב-1979, אחרי הספר החמישי.
===============
28.9.20
הפוסט הזה יכול להיכתב ביום זה כי הוא עונה לדרישה של "ועיניתם", כמו שאר הפוסטים שלי :)
בעבר כבר כתבתי על כך, אבל זה צץ שוב:
קסטנדה כתב הקדמות או דברי שבח לספרי טאישה ופלורינדה. זה טבעי כי הן חלק מחבורתו.
הספרים שלהן הן חלק אינטגרלי מספריו ומשלימים את הידע הטולטקי שהובא בספריו.אלה ספרי חניכה של חולמת (פלורינדה), ושל יוקשת (טאישה). מהספרים הנפלאים בתבל !
.
האם קסטנדה, שהופעותיו הפומביות היו מועטות ומדודות, כתב הקדמה או המלצה לספר שאינו חלק מספרי החבורה?
.
התשובה היא חיובית. ישנו בר מזל כזה.
הוא כתב כמה מילות שבח לספר של מייקל הרנר: "דרך השמאן - מדריך לעוצמה ולריפוי" שיצא ב-1980. ספר זה של הרנר יצא, כמו הראיון עם גרסיאלה קורבלאן ומעט אחריו, בין פרסום הספר החמישי של קסטנדה לפרסום הספר השישי.
.
שאלת טריוויה: האם החניכה של קסטנדה כבר הסתיימה אז?
ועוד שאלת טריוויה: כמה זמן נמשכה החניכה?
.
תשובות:
1. כן, ב-1973.
2. 13 שנה, ובסיומן, "כמשימת בר מצווה", הוא קפץ לתהום.
.
מילות השבח של קסטנדה לספרו של הרנר נמצאות ממש בראש הכריכה. קשה לקרוא אותן מהצילום, אז הנה הן:
CARLOS CASTANEDA SAYS:
"Wonderful, fascinating...Harner really knows
what he is talking about"
העבודה על המהדורה השניה של הספר, שתהיה דיגיטלית וחינמית, מתקדמת היטב, וקשה לי לראות איך היא לא תצוץ בעולמכם לקראת ראש השנה, עתוי שיתרום את כוחו הסמבולי :)
הקטע הבא הוא המשך לקטע הקודם, הלקוח מ"מפגשים עם הנגואל", וממנו אפשר להקיש על
הסכנה שבפירמידות.
כדאי לשים לב לניסוח: תייר ש"הותקף" על ידי.... היופי.
אני מציע את הפירוש שהיופי, כמקרה פרטי של השתאות, פליאה, (בקטע הנ"ל מופיעה "התלהבות בלתי מרוסנת") הוא מצב שבו המיינד משותק, ולכן הקשב השני נעשה פעיל.
לגבי הפירמידות, אני מציע שחווית ה"בלתי יאומן למראה עיניים" נוכחן משתקת את המיינד והופכת אותנו לפגיעים, נוחים לתמרון, לטרף קל, אלא אם כן, כפי שאומר קסטנדה מיד בהמשך, נהיה חסרי רבב.
האם שבעת פלאי עולם היו מלכודות לקשב השני?
שבת שלום.
===================
13.9.20
בשבח פיזור הדעת (absent mindedness) ======================== הטולטקים שואפים להיפטר מהמיינד, שהוא התקן זר, כלומר אינו חלק ממהותנו, אלא של ישות זרה. לאבד את הדעת (losing your mind , לצאת מדעתך, להשתגע) הוא דבר חיובי ("אם תאבד את דעתך, לא איבדת הרבה", להיפך, הרווחת, אבל בתנאי שלא תאבד את ה- underpinnings שלך. כלומר, צריך לצאת מהדעת מבלי להשתגע. איך עושים זאת? על ידי חיבור לרוח ובעזרת הייקוש: הלוחם הנמצא בחברה מעמיד פנים שאכפת לו מהדברים, שהוא אינו אדיש לדרמות האנושיות). . היינו מהמרים שמצב של פיזור הדעת (absent mindedness, מילולית: היעדר הדעת), יהיה גם הוא חיובי עבור הטולטקים. הקטע הבא מאשר את הדבר: ההקשר: דון חואן מביט לתוך עיני קסטנדה (ומניע בכך את נקודת המאסף שלו) : "ולפתע, הייתי מביט פנימה. זו הייתה תחושה דומה מאד לחלום בהקיץ מפוזר דעת, אבל עם תחושה נלווית מוזרה של מודעות עזה לעצמי והיעדר מחשבות. כשאני במודעות עילאית, הייתי מביט פנימה, אל תוך האין". ("עוצמת השקט" עמוד 115)
אם כן, המבט פנימה כולל תחושה של חלום בהקיץ ופיזור הדעת. מדוע אני מתעכב על המבט פנימה ומאפייניו? כי אני לוקח מילולית (גם) את האמירה הבאה: "העיניים מקושרות במישרין לכוונה. למרות שזה ישמע כסתירה, האמת היא שהעיניים מקושרות רק באופן שטחי אל עולם החיים היומיומיים. הקשר העמוק-יותר שלהם הוא אל המופשט." (עמוד 114) יש לשים לב שתחילת המשפט היא אודות הקשר הישיר לכוונה, וסוף המשפט הוא אודות הקשר העמוק למופשט, כש.... הכוונה והמופשט הם כינויים לאותו הדבר, הרוח. כל הדיון שם מלא ברמזים לכך שהכוונה/הרוח/המופשט נמצא בצדם הפנימי של העיניים. זה תומך ברעיון שהנקודות השביעית והשמינית בדיאגרמת שמונה הנקודות המהוות את האדם (ראו ב"סיפורי עוצמה"), כלומר נקודות הממשק אל הטונל והנגואל, הן העיניים. כזכור, אין תשובה מפורשת בספרים לשאלת מיקומן של שתי נקודות אלה ביחס לגוף הפיזי.
.
* - מה שתרגמתי כ"חלום בהקיץ מפוזר דעת" (absentminded reverie) תורגם כ"הרהור שחציו הזיה". תרגום שלא מיטיב עם הקורא (ולא עם המחבר :) . התרגום שלי לא מיטיב עם מבקשי העונג הספרותי-לשוני, אבל זה מעניין את הסבתא, שוויתרה על הגעה לקשב השלישי :) ). הקשר
בין פיזור דעת וחלימה בהקיץ למבט פנימה די ברור. בכולם יש הסטת המבט
מהחוץ; סילוק תשומת הלב מהסביבה החיצונית; אובדן עירות למה שקורה סביבך,
ומכאן התחושה פנימה (אני מעדיף לומר: אחורה).
.
אם כן, על מנת לארוז את הפוסט: השבח הוא לפיזור-דעת (חלימה בהקיץ) (= הסטת המבט מהעולם שבחוץ) המלווה במודעות רבה. נשמע כמו סתירה? ההבהרה בסוגריים נטלה ממנו במידה רבה את הסתירה. בכל אופן, הידע הטולטקי מתנסח בסתירות-לכאורה.
.
הפוסט הוא כרגיל, הצעה פרשנית בלבד. ===================
13.9.20
מוסיקה, השייכת למודליות הזמן של ספרי קסטנדה:
===================
14.9.20
המצבים השונים של הדברים כעצימויות שונות
==========================
שני הקטעים היפיפיים שבתחילת "צדו הפעיל של האינסוף": "התחביר" ו"התחביר האחר", שמבחינה צורנית אפשר לכנותם שירים (בגלל השורות הקצרות), לא זכו עדיין להתיחסות ראויה. בפוסט קצרצר זה רק אציע תובנה מסוימת:
התחביר הרגיל מדבר על העולם כמורכב מעצמים חומריים העוברים שינויים, קרי מצבים שונים, החל ממצב הלידה וגמור במצב המוות. זהו תחביר המחייב התחלות וסיומים לכל דבר.
מאידך, יש תחביר אחר שאין בו התחלות וסופים, אלא כל מצב הוא עצימות שונה: לידה, בגרות, מוות הם מצבי עצימות שונים (verieties of intensity). על פי תחביר זה, העולם הוא מרכבה שניתן לעלות עליה ולסייר בין עצימויות שונות של הדברים.
.
ראשית אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שמדובר בעצימות (intensity) ולא בעוצמה (power), כפי שתורגם, אם כי משמעויותיהם אינן זרות לגמרי.
שנית, אני מציע שהתחביר השני מתאר את: 1. הקשב השני, 2. העולם כאוסף מצבים המשוחררים מהסדר הזמני הקווי (לינארי). לכן אין בו התחלות וסופים, ואפשר לחזור אל מצבים, שעל פי התחביר הרווח כבר "אינם בנמצא". כידוע, בעבודת הסיכום, לאחר האירוע המוליך, מגיעים אל האירועים עצמם, לא אל זיכרונותיהם: נקודת המאסף מגיעה לאותם מיקומים בדיוק, בהם היא הייתה בעבר. על פי התיאור בספרים, חזרה כזו לאירועי העבר נחווית כממשית יותר מאותה חוויה בשעתה, ב"real time".
.
נ.ב. "מרכבה", "יורדי מרכבה" - מצלצל מוכר, לא? :)
אסיים בחומר למחשבה: אם האצלות הנשר: קווי העולם, הסיבים האנרגטיים, מהם מורכב כל דבר שבעולם ובתפישה, עשויים מהזמן (פלורינדה המבוגרת ב"מתנת הנשר"), מה מאפשר את היציאה מ"זרם הזמן"? מהו האי, או גדת הנהר, המשוחררת מהזרם, המאפשרת לקפוץ ממנה למקומות שונים בזרם, כרצוננו? בשיר הוא הופיע בכינוי "מרכבה".
===================
14.9.20
Barry White - Never Gonna Give You Up
שיר הכוונה-הבלתי-כפיפה unbending intent
===================
15.9.20
"הם יהרגוך נפש, ובלבד שיוכלו להיות לך למנהיגים" =============================
האמירה נמצאת ב"עוצמת השקט" עמוד 209, במסגרת הדיון בשלושת הטיפוסים שאליהם כל בני האדם משתייכים.
האמירה בכותרת היא משעשעת, אבל במקור היא חסרה את המרכיב ההומוריסטי. הייתי מצטער על כך שאני הורס בדיחות, אבל הלוחם אינו מצטער
שלושת הטיפוסים האפשריים לנו, בני האדם, מציגים אותנו באור נלעג. הדיון בנושא זה מתחיל בעמוד 208.
נקודת
האור בכל העליבות הזו היא שמתברר ששלושת הטיפוסים האלה הם בעצם סוגים של
חשיבות עצמית, סוגים של המיינד, כלומר הם קטגוריות של הלבוש הזר שלנו.
היוקשים מכנים את שלושת הסוגים הללו, כלומר אותנו, בשמות של הפרשות הגוף.
מדוע יוקשים?
לדעתי, משום שההתמודדות עם הטפילים היא שדה הפעולה והמומחיות של היוקשים. זוהי מסקנה מהטענות הבאות:
ההתמודדות
עם בני האדם, כלומר בתחומי הקשב הראשון, היא תחום הפעולה והמומחיות של
היוקשים, ומכיוון שבני האדם בקשב הראשון (העולם הרגיל) מנוהלים על ידי
המיינד הזר, יוצא שעם אלה מתמודדים היוקשים.
.
הספר "מפגשים עם הנגואל" מוסיף (גם) לנושא זה תובנות יקרות מפז. בין היתר, קסטנדה, שבספר זה הוא נגואל ברשות עצמו ובמלוא אונו,
אומר שהחשיבות העצמית (הטפיל) ניזונה מאותו סוג אנרגיה הנדרשת לצורך
חלימה. בספרות שלנו נתקלנו בטענה שהאנרגיה המינית שלנו היא אותה אנרגיה
הנדרשת לחלימה.
.
כותרת
הפוסט מדברת על הפגם שיש לסוג השני של החשיבות העצמית, אבל האמירה המדויקת
אומרת רק שאנשים השייכים לסוג זה מוכנים להרוג כדי להיות מנהיגים.
האם למישהו יש רעיון לאיזה סוג נאלח שייכים הפוליטיקאים הנאבקים עד לטיפת דמם האחרונה (ודמנו) כדי להיות לנו למשרתים, "משרתי ציבור"?
.
אנשים השייכים לסוג הזה מכונים "נאדות" (farts). עלינו לזהות את הסוג שאליו אנו שייכים ללא טיוח. לדעתי, משום שזה יציב אותנו בעמדת ריחוק (detachment) מזהותנו השקרית.
אחרי
שאישיותנו התגבשה, אינך יכול עוד לשנות את הסוג שלך. דון חואן אומר שהוא
שייך לסוג זה, וכך גם קסטנדה, שנפגע מאמירתו, כלומר נמצא בהכחשה.
"אני תמיד אהיה נאד" הוא המשיך, וכל גופו רועד מצחוק. "וגם אתה. אבל עכשיו אני נאד שאינו לוקח את עצמו ברצינות*, כשאתה עדיין עושה זאת". (עמוד 210)
.
* לא לקחת את עצמך ברצינות = ריחוק, detachment.
.
אסיים בחידה:
מיד אחרי שדון חואן אומר את המשפט הזה, תגובת קסטנדה:
"נמלאתי התמרמרות. רציתי לפתוח בוויכוח, אבל לא יכולתי למצוא את האנרגיה הנחוצה.
בכיכר הריקה, צחוקו יצר הדים מפחידים שלא מהעולם הזה (eerie)." (עמוד 210)
מהו ההסבר להדים האלה בכיכר הריקה מאנשים?
.
חידת רשות שניה: האמירה שבכותרת נאמרת במקום אחר בספרות, והפעם כפי שהיא, ושם זה דווקא לא מצחיק. .
אציע את תשובותיי בהמשך.
===================
17.9.20
מילה על ביטוח החיים של פרופסור לוקו
ש.======================
שמו הוא פרופסור לורקה, אבל אני תוהה אם הדמיון ללוקו הוא מקרי. הפרופסור המכובד הזה הוא בעיני הטולטקים בהחלט לוקו, בין היתר משום שהוא עושה משהו שנראה הכי הגיוני בעולם לאדם בן תקופתנו:
לפרופסור יש אמצעים כספיים והוא (כנראה) רכש לעצמו חלקת קבר, ועשה ביטוח חיים שמן למשפחתו למקרה שימות, וכך, אחרי שעשה את שני אלה, הוא אינו צריך לחשוב עוד על מותו, הרי ממילא אין לו מה לעשות בנוגע לכך.
.
האם יש משהו יותר הגיוני מצורת מחשבה זו?
.
הלוחם, להבדיל, נאחז במחשבה על מותו הבלתי נמנע (ובכל רגע) כבקרש הצלה (דימוי שלי :) ). הלוחם משקיע מאמצים עצומים כדי להפיק ולטפח את הידיעה (הטריויאלית) שאנו ישויות הנמצאות על הדרך למותן, לטפחה לרמה של וודאות מוחלטת, וזהו גם יתרונו על פני האדם הממוצע. ("צדו הפעיל של האינסוף" עמוד 124).
.
מבלי להיכנס לשאלת הרציונל שבגישתו של הלוחם להנכיח את הידיעה על מותו (כל התורה הטולטקית מקופלת בתשובה לכך), אסתפק בשאלה:
.
האם טפשי בעיני הטולטקים לרכוש ביטוח חיים שיבטיח את עתיד משפחתך במקרה שתזומן מעלה?
.
לדעתי, רק !!! אם ביטוח חיים כזה יפגע ביכולת שלך להנכיח ולטפח את הידיעה אודות מותך הבלתי נמנע והבלתי צפוי...
.
"אנחנו" הטולטקים אמנם לוחמים, אבל איננו נלחמים מלחמות מיותרות.
אם ביטוח חיים משיג שקט "תעשייתי" בסביבתך (לא שקט נפשי מהסוג הרגיל שביטוח כזה מספק), ואינו פוגע בדרך הטולטקית, יהי כך.
===================
18/9/20
מחר כנראה אעלה לאינטרנט את המהדורה השניה הדיגיטלית של "מפגשים עם הנגואל - מפגשים עם קרלוס קסטנדה".
"הערתי
שהמשימה שהוא תיאר תצריך חיים שלמים. הוא אמר שאני מתלונן לפניו יותר מדי
פעמים ושהוא יודע שאני מתנהג , או לפחות מנסה להתנהג, בחיי היומיום כלוחם.
"יש לך טפרים די טובים," אמר כשהוא צוחק. "הראה לי אותם מפעם לפעם. זה תרגיל טוב."
עשיתי תנועה של טפרים ונהמתי. הוא צחק."
("מציאות נפרדת", עמוד 138 בתחתית העמוד)
.
טעות
תרגום, לתיקונכם: בעברית מופיע פעמיים "מלתעות" במקום "טפרים". זו טעות!
חד משמעית. ייתכן שהמתרגם ראה לנגד עיניו את המילה "jaws", כפי שקורה
לכולנו.
למה? אולי כדי שתהיה לי עילה, 32 שנה מאוחר יותר, לכתוב פוסט שיצביע על כך :)
.
להראות את טפריך לנגואל הוא תרגיל טוב, לשם מה? כפי שנאמר לעיל, כתרופה להתלוננות (אולי קסטנדה הושפע יותר מדי מהפסוק: "בצל שדי יתלונן" :) ). אני מציע את ההכללה: כתרופת נגד לרחמים העצמיים.
.
ומה הוא הקוטב השני של הרחמים העצמיים, מהי התרופה?
המוות, המודעות לסופך.
קסטנדה,
במלחמתו נגד המכשפה לה-קטלינה ניסה לחורר אותה באמצעות טפר של רגל חזיר
(ככל שאני זוכר). נאמר שם שהוא הראה לה את טפריו ושהוא אינו פוחד מהמוות
(לה-קטלינה ייצגה את המוות שלו).
you showed your claws to her. She knows now that you're not afraid. You have challenged her.
.
ברגיל,
בקצות אצבעותינו נמצאים הרחמים העצמיים, אשר עדים למעשינו ומוכנים לייעץ
לנו בכל רגע. הלוחם מציב את המחשבה על מותו בקצות אצבעותיו ונותן למוות
להיות לו ליועץ. הנה הציטוט:
Self-pity
bore witness to everything you did. It was just at your fingertips,
ready to advise you. Death is considered by a warrior to be a more
amenable adviser, which can also be brought to bear witness on
everything one does, just like self-pity, or wrath. Obviously, after an
untold struggle you had learned to feel sorry for yourself. But you can
also learn, in the same way, to feel your impending end, and thus you
can learn to have the idea of your death at your fingertips. As an
adviser, self-pity is nothing in comparison to death."
("סיפורי עוצמה", בפרק "האסטרטגיה של המכשף", או כפי שמופיע בתרגום העברי "תחבולותיו של קוסם") .
האם כבר הראית את טפריך לנגואל היום?
.
הערות ותוספות
=========
2.9.20
מוסיקה
===============
3.9.20
מהו משך חיי אדם? (תוריד/י, תוריד/י...) ==========
אחד הקטעים הכי מסתוריים ומזעזעים ב"מפגשים עם הנגואל" הוא הקטע הבא:
.
כשהוא מצביע על האנשים החוזרים מהעבודה, שאל אותי קרלוס:
"מה אתה חושב שהם יצאו לעשות?"
"האנשים
האלה יצאו לחיות את יומם האחרון!" הוא השיב לשאלתו. "הדבר העצוב הוא
שכנראה רק מעטים מאד מהם יודעים זאת. כל יום הוא ייחודי, והעולם הוא לא כפי
שכולם סיפרו לנו."
(עמוד 122)
. 14 עמודים קודם לכן:
"אדם ממוצע יתעורר במקום שבו, כמו תמיד, הוא לובש את אישיותו כמו חולצה, ויוצא למלא את המשימות השגרתיות שלו."
(עמוד 108)
.
ובאותו עמוד, קודם לכן:
"והאמת היא שאתה רק נקודת מאסף הנעה באופן אקראי. שום דבר פרסונלי (בעל אישיות)."
.
זה כל כך מנוגד למה שאנו חושבים על העולם, וכל כך שטני, שזה חייב להיות נכון:)
.
הפילוסוף ברטראנד ראסל תהה פעם אודות האפשרות שאנו קמים בבוקר עם כל הזיכרונות שלנו. (על פי זיכרוני). כולנו
נודה: הדברים שעשינו אתמול, בשבוע שעבר, ובכלל בעבר, הם רק זיכרונות. האם
אנו יודעים בוודאות שאכן התנסינו בהם בזמן אמת, בשעתם? הדברים שעשיתי או חוויתי אתמול (בהנחה שהם אכן אירעו, ואינם רק זיכרונות השתולים בי), האם היה זה אותו גוף אנרגיה שהיום זוכר אותם?
רק רואים יוכלו להשיב על שאלה זו.
.
האם יש תמיכה לרעיון מטורף זה בספרות שלנו?
לדעתי, יש כמה שעשויים להתפרש בכיוון זה. הנה אחד מהם, לקוח מסיפרה של טאישה אבלאר:
ההקשר:
אחרי שדון חואן מספר שהוא היה הזקן שהיכה אותה עם מטאטא כשהייתה עם
המכנסיים למטה וגרם לה לרוץ עירומה לפני אנשים, ולפגוע בכך קשות בחייה
החברתיים.
"הפכת אותי למטרה ללעג ולצחוק של משפחה וחברים" צרחתי.
"Perhaps. But, I also grabbed your ethereal body and tied an energy line around it," he said:
"From that day on, I've always known where you were.
"Yet it has taken me five years to get you in a position where you would listen to what I have to say,"
.
לאיזו פוזיציה לקח לו 5 שנים להביא אותה?
על
פי הרעיון המוצע בפוסט: להביא את גוף האנרגיה שלה להימצא שוב בגוף של
טאישה. זה כאילו שאנו משחקים כל לילה כיסאות מוסיקליים. גלגול נשמות בכל
יום מחדש.
התמונה למטה היא של עטיפת הספר "עוצמת השקט" (כח השקט), מהדורה ראשונה. העטיפות של המהדורות הראשונות ראויות לדעתי למבט שאינו רק אסתטי אמנותי. אין (לי) ספק שקסטנדה לא השאיר את ההחלטה למראה העטיפות למישהו אחר. ישנו סרטון ביוטיוב שכותרתו באנגלית "העטיפות המקוריות של ספרי קסטנדה", אבל הוא לא שווה כלום. משימה ראויה ולא קשה, שיכלה לתת ליוצרה כמה זכויות.... אבל נעשתה בצורה מרושלת ומזיקה.
מה רואים בתמונה? לדעתי, בראש וראשונה את מדף הסלע של הידע: know-ledge. מקום הידיעה המוגבהת, ממנו נגלית האמת "לרגליך". מיקום קשה מאד להשגה! לידו, כנראה מערת עבודת הסיכום, שנראית כמו עין של דמות ההר. והעננים - לדעתי, אלה הם דגי החרב העצומים השחורים, המשייטים באוויר, הם כנראה טורפי הארגיה הקרויים "מעופפים". מופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף" (בתרגום העברי, ככל שאני זוכר, מופיע בטעות דגי מסור. אם כן, מציע לתקן). הזמן הוא זמן השקיעה, שהוא כמובן זמן העוצמה. והנציגות האנושית שעל מדף הסלע (חידת טריוויה: קסטנדה עם מורו או עם מיטיבו? ). לדעתי, המקום מופיע בספרים פעמים רבות, מבלי לגלות לקוראים שזהו אותו מקום שכבר הוזכר בעבר. ישנם מקומות בספרים, כולל מקום זה, המתוארים באופן כה עשיר, שקשה לסלק את הרושם שקסטנדה ממש נותן לקורא סימנים לאיתור המקום, הזמנה לחפש אותם. . ואולי הרמז החשוב בתמונה הוא האף?
בשלב מסוים של העבודה החזרה היא לאירועים עצמם, לא לזכרונותיהם.
שנאמר:
It's the event that drags us to the actual moment that we lived it. Sorcerers call that event the usher, because from then on every event we touch on is relived, not merely remembered.
הבטתי על עץ התאנה וראיתי שרוב העלים כבר בשלכת, אחרי שהוא נתן את פירותיו, ולא יכולתי שלא להיזכר באמירה של דון חואן, שהוריו של קסטנדה באו לעולם רק כדי להביא את קסטנדה לעולם.
מה שמצחיק בניסוח זה הוא שהוריו לא קשורים כלל לשם המשפחה קסטנדה. זהו שם שהוא בחר בבגרותו :)
בחיפוש שערכתי עתה לא מצאתי את האמירה. אם מישהו יודע היכן היא נמצאת, יבורך, לא בידי שמים, כי אין לי שליטה על השמים :)
. ככל שאני זוכר, לא ברור מהקשרה אם האמירה נכונה רק להוריו של קסטנדה או
שהיא נכונה לגבי כל ההורים. הציטוט הבא תומך באפשרות השניה:
.
דון חואן: "מהפיכת המכשפים
היא שהם מסרבים לכבד הסכמים שהתקבלו בהיעדרם. אף אחד לא שאל אותי אם אני
מסכים להיאכל על ידי ישויות בעלות מודעות מסוג אחר. הוריי הביאו אותי לעולם
הזה רק כדי להיות מזון, בדיוק כמוהם, וזה כל הסיפור."
("צדו הפעיל של האינסוף", בפרק "צללי הבוץ")
זוהי
מהפיכה במובן של התקוממות נגד הסדר החברתי, כמו המהפיכה הצרפתית (להבדיל
מהמהפיכה התעשייתית). הסדר החברתי בנוי כדי לסחוט מאיתנו אנרגיות רגשיות.
ב"מפגשים עם הנגואל" יש פרק מדהים בנושא הטורפים האנרגטים, נושא שהוא,
בניסוחו של דון חואן, נושא הנושאים (או עיקר העיקרים, the topic of topics).
.
זוהי מהפכה שקטה תרתי משמע, כי השקט הוא השער לחירות. השקט הוא מודעות שאינה אכילה לטורפי המודעות. רק הרוח ניזון ממנו.
אם כן, בסוף תלאות ויגע, אם נצליח כנגד כל הסיכויים, הישגנו יהיה לבחור להיאכל על ידי הרוח, ולא
על ידי שרשרת המזון הרגילה: המעופפים, ולאחריהם הנשר. (ציפור החירות
ניזונה מחוסר הרבב, הנגואל מפתה אותה באמצעות חוסר הרבב שלו, והרוח מזנקת כטורף על זוהר חוסר הרחמים (ruthless) הזורח מעיני הלוחם.
האם בשביל זה שווה לעבור 7 מדורי גהינום, המוכרים בשם "דרך הלוחם"?:)
.
.
נ.ב. בעבר הצעתי שהחירות של הלוחם מסתכמת בלבחור את אדונו: להישמע לציווי הרוח, או לציווי המיינד הטפילי.
.
שלוש ישויות טורפות מוזכרות בפוסט, וכולן "מעופפות":
המעופפים (טורפי המודעות), הנשר, ומן הצד האחר: ציפור החירות.
.
חידה, לא טריוויאלית:
ש============
דון חואן אומר שהוא אינו מוכן לכבד הסכמים שהתקבלו בהיעדרו, על ידי אבותיו.
מדוע,
אם כן, הוא מקבל את המחויבות שקיבלו אבותיו המכשפים, אבות השושלת שלו, לתת
לממרה את המוות, בכל דור, אנרגיה תמורת מתנות שאינן בעלות כל ערך לרואים
החדשים, מבחינת החירות?
============
8.9.20
Kenny G - Brasilia
============
9.9.20
הפגישה הבלתי נמנעת ==============
מהפגישה עם הממרה-את-המוות קסטנדה לא יוכל לחמוק. אפילו המוות לא יספק לו מפלט.
על מנת לחסוך זמן, אני מביא את הקטע באנגלית:
This is the moment of truth. Everything you've done and experienced in the sorcerers' world has channeled you to this spot. I didn't want to say it, because I knew your energy body was going to tell you, but there is no way to get out of this appointment. Not even by dying. Do you understand?" He shook me by the shoulders. "Do you understand?" he repeated. I understood so well that [...]
("אמנות החלימה", בפרק "הדייר")
.
כשדון
חואן שואל פעמיים אם קסטנדה מבין, ומטלטל אותו בכתפיו, זה סימן שיש כאן
נקודה חשובה, והשאלה כמובן מופנית גם לקורא/ת. האם הבנת?
.
האינטראקציה עם הממרה את המוות היא לדעתי כל כך רבת צדדים, וכל כך לוטה בערפל, שפרשנותי להלן היא ללא ספק חלקית בלבד.
.
כל
הסימנים מראים שהפגישה הזו היא, באיזשהו אופן, פגישה עם המוות. כידוע,
הדבר הוודאי היחיד בעולמנו הוא סופיותנו, כלומר: מותנו, כלומר: פגישתנו עם
המוות, כלומר: גם הפגישה עם המוות היא בלתי נמנעת.
ואכן, כל הכנות הלוחם הן לקראת המפגש עם המוות, שעלול לקרות בכל רגע, לא אי שם בעתיד בשיבה טובה...
נוסיף לכך שלה-קטלינה, שלדעתי היא אחד המופעים של הממרה את המוות, התאחדה עם מותו של קסטנדה ורדפה אותו וחצתה את דרכו, מילולית.
הפחד
הגדול שחווה קסטנדה טרם המפגש נראה לא מובן: מה מפחיד במחשבה שאתה עומד
לפגוש אדם בן אלפי שנים? הקישור של אדם זה למוות מסביר את הפחד הגדול.
כדאי גם לשים לב לכך שקסטנדה עומד לפגוש מישהו שהמוות הוא חלק מכינויו: "הממרה את המוות".
.
על רקע דברים אלה, האמירה שאי אפשר להימלט מהמפגש, אפילו אם תבחר למות, יש לה פן טריוויאלי, כי היא בסך הכל אומרת שאי אפשר לחמוק ממפגש עם המוות, אפילו אם תחליט ליטול את חייך.
מה
שאינו טריוויאלי הוא ההתמזגות של הממרה-את-המוות עם היישות הקרויה: מותו
של קסטנדה (המוות של כל אחד מאיתנו הוא יישות, יישות ייחודית לכל אחד
מאיתנו).
**********************
נספח :) ==== האם ישנם מפגשים ואירועים אחרים שאי אפשר להימלט מהם, אפילו לא דרך המוות?
קל לקבל את האפשרות הזו על רקע ההבנה מהו המוות: מכיוון
שהמוות הוא "בסך הכל" סיומו של החלום הזה, או פשיטת הלבוש הזה מעליך, אז
פירוש הדבר הוא שאם תתפשט (מגופך וזהותך), יש ישויות שלא יתבלבלו, הן יזהו
אותך לבוש או עירום. שנאמר: מתחת לבגדים כולנו ערומים :)
