להתכוון אל גוף האנרגיה - אפשרי?

Chris Botti - The Look of love

יופי של גירסה.

***

הקטע הבא הוא חשוב. הוא לקוח מתוך "אמנות החלימה".

           (עמודים 33,34)

כמה הערות (בתור חימום)

- הערה תרגומית: אני מסכים עם היוזמה של המתרגם ל"להתכוון את" להבדיל מ"להתכוון אל" הרגיל, התקין על פי כללי השפה (הערת המתרגם בתחתית העמוד הראשון), אבל הנימוק שלו הוא אולי לא מספיק ברור. הטעם הוא משום שאקט ההתכוונות קורה/פועל מחוץ לעולם הזה. האקט עצמו מביא לידי קיום את מה שאליו הוא מכוון (המושא שלו, מה שהוא מתמקד בו, המטרה שלו). 

- "הדרך היחידה להתכוון היא על ידי מיקוד הכוונה שלך על מה שאתה רוצה להתכוון אותו". (פיסקה שלישית בעמוד הראשון שלעיל)

שיניתי מעט את הנוסח התרגומי שבספר כי כך זה מדויק יותר בעיניי.

בעצם הוא אומר, לדעתי, אמירה שחוזרת ומופיעה בצורות שונות בספרים, שלהתכוון זהו אקט נפרד מכל אקט אחר כגון חשיבה, הדמיה... זוהי איכות אחרת.

באופן אנלוגי, כמו שכל חוש הוא נפרד מהחושים האחרים, איכות שאיננה נמצאת בחושים האחרים. 

- האם אפשרי להתכוון את גוף האנרגיה?

דון חואן אומר שכן. זה לא ניסוח שמגיע מדון חואן עצמו, אבל הוא מאשר את נכונותו.

מדוע אני מקשה כאן?

כי לדעתי, אקט ההתכוונות אינו חלק מהטונַל, מהתודעה הרגילה, כלומר צריך להימצא בגוף האנרגיה כדי לבצע התכוונות. אם כך, כיצד אפשר להתכוון את גוף האנרגיה אם האקט עצמו מתבצע מתוך גוף האנרגיה? (איך יוצרים צבַת אם לצורך יצירתה צריך להשתמש בצבת?)

התשובה של דון חואן נכונה ברמה הכללית: כל מה שאנו חווים הוא תוצאה של התכוונות. אם אנו חווים את גוף האנרגיה, הרי שהתכוונו אליו.

אנו נמצאים בטונל הזה כי זוהי הכוונה שלנו.  נדמה לי שב"מתנת הנשר" משתמש סילביו מנואל בנוסח של התגברות על הכוונה של הקשב הראשון.

תמיכה קלה מתוך הטקסט הנ"ל, הדגשתי את העניין באדום:

ממש לפני הציטוט הקודם נאמר, 

"כרגע עדיין אינך מסוגל להבין את משמעות הדבר, לא רק מפני שאין לך אנרגיה מספקת, אלא מפני שאינך מתכוון כלל. לו היית מתכוון, היה גוף האנרגיה שלך מבין מיד שהדרך היחידה להתכוון..."

בהקשר זה של התכוונות המבוצעת מתוך גוף האנרגיה, אני רוצה להביא אמירה של מישהו ששני סרטונים שלו הבאתי בפוסט הקודם, ארז ארז'ונה.

כמדומני, בסרטון השני, על המין, הוא אומר שהבעת כוונה נעשית בעוצמות שונות במצבים שונים:

בלב, בקול, בקול בסביבת אנשים אחרים, והמצב הכי גבוה הוא במצב אורגזמה.

אני חושב שדבריו תואמים את הטיעון שלי כאן משום שאורגזמה היא, לדעתי, הימצאות רגעית בגוף האנרגיה.

אם נקבל את מלוא טענתו אז ניתן בכל זאת להתכוון ממצב התודעה הרגיל, אם כי ביעילות נמוכה יותר.

הפרשנות שאני מציע כאן היא לא תורה מסיני ואפילו לא בגדר הליכה על קרקע מוצקה (או הליכה בארץ לא זרועה), אלא  בגדר הרהור בלבד.

יש לי עוד כמה הערות לקטע הנ"ל, אבל נשמור אותם להמשך.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

25.9.17

אפרופו ההצעה שלי להבין את האורגזמה כהגעה רגעית לגוף האנרגיה.
האסוציאציה שלי למין בהקשר רוחני לוקחת אותי לטקסים המיניים שנעשו במקדשים בעולם העתיק.
ייתכן וזהו הטעם לקיומו של אותו נוהג: הגעה לגוף האנרגיה ומשם לפנות אל האלה בבקשת עזרה. כמדומני שהיו אלה מקדשים לאלות שבהם התקיימו טקסים כאלה, כגון האלה עשתורת.
לא התעמקתי בנושא, אבל כפי הנראה יש וריאציות של הטקסים האלה. ברובם או בחלקם אלו טקסים שנערכו בין כוהנים וכוהנות ללא קשר לעמך; קשר מיני בין כוהנים וכוהנות המייצגים במהלך האקט אל ואלה. (בתור כהן נולדתי כנראה מאוחר מדי :))
מעניין שגם ארז ארז'ונה דיבר על התייחסות כזו למין.
בלי להרגיש, ובלי להתכוון לכך, אני עושה לו כאן פרסומת מתמשכת. 
=========================
25.9.17

אני חוזר לרגע לנושא הפוסט הקודם (חוזר לסורי).
נתקלתי בעוד אל עם תיק היד. הפעם זהו האל דגון, האל הפלשתי.
היצירות נמצאו באשור.
כפי הנראה השם דגון קשור לדג, ולכן הוא מופיע כדג בחלקו.

מעניין שהעץ באמצע נראה אחרת וגם תיק היד נראה שונה.
יצירה זו מעלה את ההשערה שמא הדמויות האנושיות בעצם מחברות בתיווכן את הישות המכונפת למעלה עם העץ למטה, בין אל ואלה? מצב הידיים, כשכף יד אחת מכוונת גבוה (ביצירות מסוימות אוחזת באיצטרובל)והשנייה נמוך, זו עם התיק, מופיע, כך אני מתרשם, בכל היצירות מסוג זה.

כאן דגון בחריטה על אבני חן או פנינים.

אסוציאציה פראית: המיתוס על קצאלקואטל מסַפֵּר שהוא יחזור ויופיע מן הים.
=========================
26.9.17

פינת הספרות
"בלתי צפוי" של לינווד ברקלי. 
ספר מתח טוב. נוכלת המתחזה למדיום, לרואת נסתרות, המתיימרת בין היתר לאתר אנשים שנעלמו, מתַּקשרת עם מתים וכדומה. 
היא נקלעת לסכנת חיים כאשר "ראייתה" קולעת למטרה.
הבאתי בזמנו בבלוג סרטונים של מדיומים העוזרים לגלות אנשים שנעלמו וזה מה שמשך אותי להיכנס לתוך הסיפור הזה.
מספר האויבים עולה עם הזמן והאיומים סוגרים עליה מכל עבר, ולפעמים דווקא ריבוי אויבים עדיף על מיעוטם, הריבוי מספק את הפיתרון המפתיע. 
זה מזכיר לי חידה נחמדה: 
אם אשחק נגד מאסטר בשחמט אפסיד (אני ברמה של אחד שיודע את חוקי המשחק), אבל אם אשחק נגד שני מאסטרים אסיים את המשחקים או בשני תיקו או בניצחון והפסד.
הכיצד?

אני מודה שכמעט זרקתי את הספר באמצע הקריאה.
כאשר יש בסיפור אידיוט/ים המרוכז בעצמו ולא בוחל בניצול ומרמה של אחרים כדי להשיג את העונג הקטן הבא שלו, וגבולות עולמו מסומנים בפחיות בירה, אני מוותר על כל הסיפור. 
קראתי בזמנו את הספר הראשון של הרלן קובן, שהכיל דמויות כאלה, התאכזבתי ומאז לא נגעתי עוד באף ספר שלו. ביל קלינטון המליץ בזמנו על הספר. מאז אני גם לא מתייחס עוד להמלצות של ביל (אם הן לא עוסקות בסיגרים).
=========================
26.9.17
בהתייחס לקטע שהובא בפוסט, לקראת סופו אומר דון חואן שהתכוונות לשער הראשון של החלימה היא אחד האמצעים שגילו המכשפים הקדומים להגעה לקשב השני ולגוף האנרגיה.
אם אני צודק בטענותיי כאן, אז אמצעי נוסף להגעה כזו היא האורגזמה המינית.
 לא מפתיע שדון חואן לא יזכיר אפשרות כזו, אם היא אכן נכונה.

האמירה בקטע הנ"ל (בראש הדף השני):
"ההתכוונות היא שניהם גם יחד: מעשה השכנוע שלך את עצמך שאתה באמת חולם, אף אם לא חלמת מעולם, וגם מעשה קבלת השכנוע."
מה זה מזכיר לך?
רמז: משהו באופן פעולתם של הטפילים.
ושאלה קשה: מה משמעות הדימיון הזה?
=========================
26.9.17

עוד גירסה יפה של "מבט האהבה". 

שוב הופעה חיה עם תזמורת גדולה, אבל הפעם הסקסופון הוא הדומיננטי.

Steve Cole - The Look of Love

ביצירות רבות יש קטעים קצרים, לעתים ממש בשולי היצירה, אפילו בחלק האחרון הדועך שלה, שהם לדעתי שיאים. 
כאן בתחילת הדקה השלישית, למשך פחות מחצי דקה, הסקסופון נותן משהו כזה.
ובכלל, יש אינטראקציה יפה בין הכינורות והסקסופון.

========================
27.9.17
תשובתי לשאלה שהעליתי באחת ההערות למעלה:
האמירה שבפוסט:
"ההתכוונות היא שניהם גם יחד: מעשה השכנוע שלך את עצמך שאתה באמת חולם, אף אם לא חלמת מעולם, וגם מעשה קבלת השכנוע."

מה זה מזכיר לך?

רמזתי שיש אמירה דומה המתייחסת לטפילים, למעופפים.

הנה היא, לקוחה, כמובן, מ"צדו הפעיל של האינסוף":
"אתה מבין, לנפש [מיינד] של המעופפים אין מתחרים," המשיך דון חואן, "כשהיא מציעה [propose] משהו, היא מסכימה עם ההצעה של עצמה, והיא גורמת לך להאמין שעשית משהו בעל ערך."
(עמוד 215, עם תיקוני תרגום שלי)

השאלה השנייה הייתה: מה זה אומר?
עכשיו תורכם לענות 😊
========================
27.9.17

אני חוזר לסוּרי וממשיך בשלי:
בייצוגים של האל דגון הוא נראה בחלקו התחתון כדג, או לבוש בגופו של דג (אולי זהו כהן העוטה על עצמו את גופו של דג, כולל הראש).
לי זה מזכיר משהו מהמקרא, אם כי משהו שייתכן שהיה בו והוצא מהטקסט.
משהו שמופיע בטקסט הנקרא "תרגום יונתן בן עוזיאל", טקסט שהתגלה בימי הביניים ויוחס, אולי בטעות, לתנא זה.

בתנ"ך הרגיל - התקני - בבראשית כג כתוב:
(הרקע: לאחר חטא האכילה מעץ הדעת, ולאחר שכל אחד מהמעורבים קיבל את קללתו)
 כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר--וַיַּלְבִּשֵׁם. 

הטקסט המיוחס לתנא הנ"ל כתוב בארמית. בתרגום לאנגלית שמצאתי באינטרנט:

And the Lord God made to Adam and to his wife vestures of honour from the skin of the serpent, which he had cast from him, upon the skin of their flesh, instead of that adornment which had been cast away; and He clothed them.

בתרגום שלי,
אלוהים עשה לאדם ולאשתו בגד/כיסוי של כבוד מהעור של הנחש, אותו הוא הוריד ממנו [כנראה מהנחש], על גבי העור של בשרם [זה שכבר יש להם], במקום ההדר [adornment] שהוסר מהם, והלבישם.

כיסוי עור הנחש מתאים מאד בעיניי לתאר את הכיסוי שבו אנו מכוסים על ידי הטפיל.
========================
27.9.17

בזמן שאני ממתין לתשובותיכם לשאלה הנ"ל, התחלתי לקרוא טרילוגיה שהיא רומן היסטורי על חייו של הנואם, המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרוֹ.
מכיוון שמדובר בטרילוגיה, זה אומר שיש לכם הרבה זמן לחשוב על תשובה.

ממילא אני ממתין לרצון, אז אין לי בעיה להמתין באותו זמן גם לתשובותיכם :)

שמתי לב (באמצעות תשומת הלב הראשונה, כמובן) לתופעה מעניינת הנוגעת לטרילוגיות בספרייה הציבורית: הכרך הראשון נראה משומש, כמעט חבוט. השני במצב טוב. השלישי במצב מעולה, כחדש. 

קראתי בעבר את "פומפיי" של אותו סופר, רוברט האריס, ואהבתי.
========================
28.9.17
אנו מתקרבים ליום כיפור, ולסליחות.
ראיון עם אֶוַוה קוֹר (בפייסבוק) ששרדה את אושוויץ, וגם עברה את הניסויים שעשה מנגלה בילדים תאומים, מספרת על אקט הסליחה שלה לאותו מלאך מוות.
הסליחה כאקט שלך כלפי עצמך. זה לא שאת/ה מודיע ליקום שמעשי זוועה כאלה הם בסדר.

אני חושב שזה לא שונה מעבודת סיכום טובה: זה מוציא את עצמך מהסיפור ההיסטורי שלך, יוצר ריחוק בינך לבין עברך. 
בהקשר לזה הייתי אומר, שהביטוי הנפוץ: "האירועים שעיצבו אותך " הוא ביטוי בעייתי מאד, כי אתה לא קשור לשום מסלול חיים שעברת. האירועים, בתוספת ההתקן הזר, תימרנו והסיטו את מסלול החיים שלך, אבל לא עיצבו אותך. האופי הוא מה שעוצב, אבל האופי שלך איננו את/ה.

כל עוד אירוע מעברך מעורר אמוציות, סימן שעדיין לא השתחררת ממנו, ובשפת הטולטקים: לא ביצעת ריקפיטולציה (עבודת סיכום) מלאה שלו. 
ראו את אמירתו של דון חואן לטאישה אבלאר בעקבות תגובתה לידיעה שדון חואן היה אותו זקן שיצר את האירוע הטראומטי של נערותה ("מעבר המכשפים").

על פי הבנתי את הטולטקים,
המענים וקורבנותיהם הן דמויות בתסריט שהמערכת הטפילית יצרה. 
אתה יכול להתגלגל לכל אחד מהם. כל עוד לא התעוררת, אין לך כל שליטה במאורעות ולא על מעשיך.
האמירה שלי קצת לא מסתדרת עם הטענה של דון חואן שלקורבנות יש סיכוי להתעורר, למענים לעולם לא.
ולמרות זאת אני לא ממהר לזנוח את הפירוש שלי. אנסה אולי בהמשך ליישב את הסתירה שבין השניים.
========================
28.9.17
הסליחה היא אקט שלך (של הנפש האמיתית שלך) ולמענך,
אז תעשו לעצמכם טובה ותסלחו לי.
=======================
29.7.17
מאמר של יגאל בן נון , חוקר מקרא שכבר הוזכר כאן כמה פעמים, מחבר הספר "קיצור תולדות יהוה".
הוא מציג גישה שונה לגבי התנ"ך, ובמיוחד התורה, שונה מהגישה הנפוצה של אלה המאמינים שזהו טקסט קדוש, עד כדי כך שכל מילה ואות בו נושאות משמעות של כוונה אלוהית.
=======================
29.9.17
עוד גירסה נחמדה של "מבט מלא אהבה", הפעם של אניטה בייקר.

=======================
29.9.17
בראשית המציא לנו שפן בן אצליהו את התורה הקדושה... ונאמר אמן.

עוד שיר של אניטה בייקר, יעיל להניע את משקעי האנרגיה שבגוף האנרגיה, כמו במעברים קסומים.
365 יום בשנה.

=======================
30.9.17
סיימתי את הספר הראשון בטרילוגיה על קיקרו, המדינאי והפילוסוף הרומאי.
מרתק !!!
הספר הראשון נקרא "אימפריום" שמשמעו, אם אני זוכר נכון, עוצמה פוליטית.
זוכרים את שני סוגי העוצמה בספרים הטולטקים?
מופיע בספר הראשון "משנתו של דון חואן": עוצמה שמעניקה עשב השטן, והעוצמה שמעניק פיטריה מסוג פיאוטה (מסקליטו). אני משתמש באופן לא תקין לשונית במין של עשב השטן ושל הפיטריה, אבל באופן שתואם את מאפייניהם האנרגטיים.
העוצמה הפוליטית היא ללא ספק שייכת לסוג הראשון, והיא מאדירה את האגו הגברי, וכידוע ברומי הקדומה המדינאים היו גברים.

ככה צריך ללמד היסטוריה, או לפחות לשבץ ספרים כאלה, המסתמכים על הידע ההיסטורי ומכניסים בו חיים.
המאבקים על שליטה והון שאינם יודעים שובע, התככים, והתחכום של קיקרו - שנחשב כנראה לאיש החכם ביותר ברומא בתקופתו - שהגיע למדרגה גבוהה ביותר בהנהגה ללא הון התחלתי וללא כוח צבאי, מרתקים.

כמה אמירות בספר שצדו את תשומת הלב הטולטקית שלי:
"קיקרו הביט בקיר החשוף ונתפס לאחד מחלומותיו בהקיץ."
הנוסח "נתפס" תואם היטב את התפיסה הטולטקית, וחלום בהקיץ הוא חלום לכל דבר. את זה אני אומר, וגם השפה שבה נולד המונח "חלום בהקיץ".

על מישהו: הוא סטואיקן מושלם (משוחרר מהיצמדות לחומרי) כל עוד אין הדברים משתבשים.
זה מזכיר את אצירתו של קסטנדה לפלורינדה החניכה, שהתלהבות אמוציונלית איננה עומדת במפגש מול העוצמה העיקשת של המציאות (אני לא מדייק בניסוח).

יש בספר איזכור של הנוהג הרומאי להציב עבד במרכבתו של המצביא המנצח הנכנס בשערי העיר וזוכה לכבוד הגדול ביותר האפשרי. תפקיד העבד ללחוש לו באוזנו שוב ושוב שהוא בן חלוף, וכל זה עתיד להתפוגג.
דון חואן מספר שמורו דון חוליאן גם הזכיר נוהג זה. כמדומני ב"השקט שבפנים". באיזה הקשר נאמר הדבר שם? 
אשתדל לבדוק.

עוד משהו הקשור ברומא העתיקה, לכאורה, מופיע בספרי החבורה של קסטנדה. 
מהו?
על פי הפרשנות שהצעתי, השם "מריאנו אורליאנו", הוא שמו של הנגואל דון חואן כלפי פלורינדה (ראו ב"להתעורר אל החלום"), מרמז על מצביא רומי בשם זה שהכניע את השבטים הגרמניים והשיג את שיתוף הפעולה שלהם ואת הצטרפותם לצבאו. טענתי הייתה שגם פלורינדה היא בעלת מוצא גרמני, וגם אותה הייתה החניכה אמורה להכניע ולצרפה לשורותיהם וזו הסיבה שבגללה נבחר השם הזה כלפיה.

אם כבר הזכרתי את התיחכום של קיקרו, אשיב על החידה שהזכרתי לעיל:
כיצד על ידי משחק שלי נגד שני מאסטרים בשחמט, בו זמנית בשני משחקים, אני יכול לצאת עם הפסד וניצחון, או שני תיקו, כשנגד מאסטר אחד אצא תמיד בהפסד?
הטריק הוא כזה:
כל מהלך שעושה אחד מהם, אותו אני עושה לשני.
בפועל, הם משחקים זה נגד זה, אני רק מתקשר ביניהם.
אני אפילו לא צריך לדעת את חוקי המשחק :)
=======================

תיק היד הקטן של החולמות

Peter White - Together Again

*****

בטוּלַה דֶל גַדוֹ שבמקסיקו, נמצאים פסלים הקרויים "האטלנטיים" (רמז לאטלנטיס האגדית), אשר קסטנדה טוען שארבע הדמויות הניצבות בשורה אחת הן של נשים חולמות, וארבעת העמודים מאחוריהן, כזכורני, מייצגים יוקשות. 

ידי החולמות אינן פנויות. הן אוחזות ביד אחת (שמאל) מעין תיק קטן, וביד ימין משהו אחר בעל ידית דומה.

מה שנראה כמו תיק יד קטן מופיע לא מעט בפסלים קדומים בתרבויות שונות, בעיקר במסופוטמיה.

נתקלתי במאמר הקצר הזה (באנגלית) אשר מציע הסבר לתיק הזה.

המאמר מציע שזוהי משקולת, אשר מציינת את המובן הרגיל של יחידת מידה תקנית של משקל, וגם את המשמעויות האבסטרקטיות הנלוות למילה "משקל": כובדו של החוק, כובד האחריות, כובד המחוייבות...
הסבר זה נשען על כך שהדמויות באותן יצירות, לדעת המחברת, מציינות מלכים או אלים.

ההסבר הזה כלל לא נראה לי.
ראשית, בתיק דומה אוחזות הדמויות האטלנטיות, ואם הן אכן חולמות (כשם עצם), אז אין קשר בין התיק למלכים או לאלים ושלטון.
שנית, אם אלה הן אכן חולמות, אז לדעתי אין כאן שום משמעות סימבולית, אלא ערך מעשי. החפץ משמש אותן במסע החלימה שלהן. (חלימה = תפישה, perception, מחוץ לעולם הזה)

אפרופו אחיזת חפצים בכפות הידיים,
כזכור, דון חואן מדגיש את החשיבות של הליכה כשכפות הידיים פנויות, אינן אוחזות דבר.
ישנו הקטע המשעשע שבו הוא "רותח" על כך שקסטנדה מסתובב בעולם האקדמי עם תיק יד. קסטנדה צוחק למחשבה שהוא יסתובב באוניברסיטה עם חליפה שלושה חלקים כשעליה תיק גב.
דון חואן לא מרפה ואומר, אז שים את התיק מתחת לחליפה: "מצדי, שיחשבו שיש לך גיבנת".
כאן, אצל פסלים האטלנטיים, הידיים תפוסות; אוחזות במעין תיקים מסתוריים, אבל הן נמצאות במסע של חלימה ולא בהליכה.
בכל זאת יש לי תחושה לא נוחה עם העובדה שיש כאן שימוש בחפצים. דון חואן אומר שהלוחמים אינם זקוקים לשום חפץ חיצוני, אם כי הם יכולים להיעזר בכאלה במהלך ההכשרה שלהם, לדוגמה בקריסטלים.

בסרטון הבא יש אוסף די גדול של חפצים, פסלים ושאר יצירות קדומות ממקומות שונים בעולם, בהן מופיע ה"תיק" הזה.
אני ממליץ מאד להשתיק את הקול של הסרטון כי הוא מלווה ברעש זוועתי הנוצר על ידי כלי נגינה.

אין לי כרגע רעיון מהו החפץ הזה, דמוי תיק היד, אבל בעקבות מבט בכמה מהיצירות אני מבחין שביצירה האשורית הבאה ישנן ארבע דמויות, ומתוכן רק שתי הדמויות המכונפות אוחזות ב"תיק". דמויות מכונפות עשויות לייצג, לדעתי, את החולמות, כשהיוקשות הן בעלות הרגליים על הקרקע.

העליתי בעבר בבלוג, כמדומני, שיצירה זו ואחרות מבטאת את הנגואל, המכיל ארבעה תאים, מהם שניים בימין ושניים בשמאל, כלומר נמצאים באיזון.
שתי הדמויות המכונפות אוחזות בידן השנייה משהו הנראה כמו איצטרובל, אובייקט שיש לו כיוון (חוד האיצטרובל), וכך גם לחפץ שאותו אוחזות החולמות האטלנטיות בידן השנייה, אם כי הוא לא שפיצי.

אלה הם רק כמה הרהורים והבחנות שאני מציע.

ולחשוב שיצירות כאלה נפלו בידי חולירות מדעאש, מאמינים אדוקים, אשר ניפצו "תועבות" כאלה בפטישים. או על הבדווי שמצא את מגילות מדבר יהודה והשתמש בחלק מהן כחומר בעירה.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

15.9.17
חיפשתי תמונה ברורה יותר של היצירה האשורית שהבאתי בפוסט וניתקלתי בתמונות של הרס יצירות אשוריות בידי חלאות דעאש.
במקרה זה, ממש יצירה מהסוג שעליו דובר כאן: רואים את התיק ביד האחת ואת האיצטרובל ביד השנייה.
בעיניי זהו סוג של פשע נגד האנושות.

מראות קשים.
===============================
16.9.17

פינת הספרות
סיימתי את הכרך השלישי של הנובלות הנפוליטניות של אלנה פרנטֶה.
הייתי מקצר את הספר, אבל הוא טוב.
המון מודעות עצמית ומודעות בכלל.
בספר הראשון היה קטע שבו תוארה חוויה של חברתה הגאונה אשר חוותה התפוררות של השוליים של הדברים בעולמה. הדבר מכונה על ידה: "השוליים המתפוגגים", והוא מוזכר הפעם בקצרה רק בעמוד 123. כפי הנראה הנושא יחזור בהרחבה בספר האחרון, כך נרמז בספר.
בזמנו קישרתי את החוויה להתפרקות ההתקן הזר, אירוע המתואר ב"צדו הפעיל": הופעת זוהר בשולי הדברים, הופעת הנקודה האדומה באופק ההולכת וגדלה/קרבה ....
נמתין לספר הרביעי.

כזכור, סדרת הספרים מתחילה מהסוף, כשהחברה מוחקת את עקבותיה ונעלמת, כפי שטענה שתעשה לאורך חייה.
ההיעלמות הזו תוך מחיקת עקבות, תואמת את השאיפה הטולטקית, וגם את בחירתה של הסופרת האמיתית לכתוב את כל ספריה, לא רק ספרי סדרה זו, בשם בדוי.
זה מזכיר לי שישנו נוהג בהודו, אינני יודע באיזו מידה הוא נפוץ, שבו גברים בשנות החמישים/שישים כמדומני, אחרי שהקימו משפחה ועזרו לילדיהם להקים כזו, נעלמים מעולמם החברתי והמשפחתי לחלוטין, אפילו מבלי להיפרד, מוחקים את זהותם, ומצטרפים לחבורות של נזירים. 
===============================
16.9.17
עוד אמירה קטנה לגבי הספר השלישי של פרנטה,
הגיבורה בסיפור כותבת מאמר/ספרון על כך שנשים לא ניסו לפתח צורת מחשבה נשית, אלא ניסו לחקות את זו הגברית, וכבר מיתוס הבריאה של האישה מצלעו של הגבר הופך אותה לישות שאין לה קיום עצמאי מחוץ לגבר.
נושא זה זוכה להרחבה גדולה בספר "להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר (גברים משתמשים במילים (מושגים) כדי לבנות גשרים. נשים אינן זקוקות לכך כי יש להן גישה ישירה לרוח).
==============================
16.9.17
בדיוק האזנתי לשיחה על רודולף שטיינר ברדיו מהות החיים.
המרואיין אומר שם, בין היתר, שתמצית הפילוסופיה של החירות של שטיינר היא היות קשוב לעולם ומציאה, באמצעות אינטואיציות חופשיות, את התגובה שהיא המדויקת ביותר למצב שבו הוא נמצא.
בניסוח טולטקי: הקשב העירני הזה הוא היכולת להבחין בסנטימטר המעוקב של המזל, קרי חדירת הרוח לתוך שדה התפיסה שלך, והאינטואיציות האנתרופוסופיות מקבילות להקשבה לרוח, לנפש האמיתית (למיינד האמיתי) המחוברת אל הרוח.

באמצעות מילון טוב ניתן להראות שיש חפיפה רעיונית בין שיטות שונות.
==============================
17.9.17
עוד כמה תמונות של יצירות אשוריות, בהן מופיע מה שנראה כתיק יד.
זו היצירה שהופיעה בפוסט. באמצע, ביניהם למטה, זהו, כך נטען, עץ החיים.
אני לא יודע אם יש קשר או לא, אבל זה מזכיר לי את האלה אַשֵרַה, שגם היא מיוצגת כעץ. כאן בבלוג עלה נושא הקשר שבין יהוה והאשרה כבת זוגו.
אני משער שהדמיון הצלילי בין אשרה ואשור איננו מקרי.

הדמות מימין לא מופיעה בשלמות בתמונה אבל גם היא מכונפת.
כאן מופיעות כל הדמויות בשלמותן.

העץ נראה לי בעל מבנה מרתק.

זהו האל האשורי ניסרוֹך, בעל ראש נשר.
גם הוא אוחז בתיק היד ובאיצטרובל,  איתו הוא נוגע בעץ החיים.

==============================
17.9.17
והכי חשוב, מבט על כפות ידיהן של החולמות.
יד שמאל. לא ממש ברור. נראה לי שבפסל השני זה יחסית ברור יותר.

יד ימין, המקבילה, כנראה, לאיצטרובל האשורי.

=============================================
19.9.17
הבחור לא מדבר שטויות.

הטרמינולוגיה שונה מהטולטקית אבל מבחינת המהות הוא מציג תמונת עולם כללית (מאד) התואמת, לדעתי, את הטולטקית.
מילון
- מרכזים (מקומות גיאוגרפיים) שהם שערים אנרגטיים = מקומות עוצמה.
יופי של מקום הוא הקים.
כשירצה הרוח, נקים את מרכז הרוח 😊
- הבחירה החופשית אכן קיימת בעולמנו, כי כאן יש לנו את האפשרות, בעיקרון, לבחור, להעדיף את הרוח על פני המערכת הטפילית, לבחור ברוח כש"קול דמיך צועקים".
- האני העליון = גוף האנרגיה, הכפיל, האני האמיתי המשוחרר מהמערכת הטפילית.
- שליטה, מניפולציות, תודעת הפחד... = המערכת הטפילית.
- אנו ישויות אור = אנו נקודות מאסף.

אבל, נקודת אי הסכמה: 
האנרגיה הזו איננה חדשה כלל. מה כבר יכול להיות חדש? אנו בסך הכל מתחברים למהות, לרוח, ממנה באנו ואליה נשוב.

=============================================
19.9.17
עוד סרטון של הבחור מהסרטון הקודם, הפעם על האנרגיה המינית.
סרטון חושפני ומשעשע. (לדוגמה: המשפחה מכוכב סיריוס...)

אפרופו החשוכים מדעאש לעיל שהורסים כל דבר שאינו מאושר על ידי חכמי הדת, במצוות אללה, החשיכה הזו, הקנאה הדתית חסרת הפשרות, נמצאת בכל דת. אם יתנו לדת כוח אז סרטונים כאלה לא יקבלו שום במה, שלא לדבר על רדיפת האנשים הפתוחים לזה על ידי משמרות "הצניעות". 
=============================================
22.9.17
סיימתי לקרוא את "השֵם - המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים" של פרופ' ישראל קנוהל.
ספר טוב, כתוב ברור. טיעונים מסודרים וברורים, אם כי לא תמיד שוכנעתי.
הבאתי כאן בעבר תיאוריות מעניינות אודות יציאת מצרים ואודות זהותו של הר סיני. כמדומני שהעיסוק בזה החל עם הרצאתו המרתקת של נסים ארמין (הארמי?) על מהותו של ארון הברית.
בעקבות הספר של קנוהל יש לנו עוד הר סיני לאוסף: הר חרמון, הוא הר הבשן. כפי שמופיע במזמור סח, שסביבו מתרכז ספרו.
ים סוף, על פי הצעתו, הוא ימת החולה שקני סוף גדלים על חופיה. 
סיני מבחינתו הוא שם הנגזר מהאל סין, אל הירח, אותו ייבאו בני ישראל מחרן. אל זה יוצג על ידי פסלים של שור/פר.
אֵל הוא האל הגבוה בפנתיאון הכנעני, ועל כן ישראל משמעו קשור ב: שור-אל. יהוה כאל צעיר שצורף לפנתיאון שבראשו עמד אל, הגיוני שיקבל יצוג של עגל, בנו של שור. על כן, חטא העגל הוא חטא רק בעקבות עריכה מאוחרת של הטקסט. מישהו לא אהב את זה והפך אותו לחטא.
ותהייה שלי: האם המילה באנגלית עבור "חטא", שאני משער שמקורה לטיני: Sin אין מקורה גם כן בניסיון להמאיס כל קשר אל האל הזה? 

כטולטק אדוק אני לוקח מכל המחקרים האלה רק מה שמסתדר עם תפיסת העולם הטולטקית. 
מכיוון שהטקסטים שלוקטו יחדיו כדי להוות את התנ"ך "זכו" לשינויים, מחיקות ותוספות, כטוב ליבו של כל דכפין לאורך ההיסטוריה, אישית לא הייתי משקיע את זמני כדי לחשוף שכבות שונות בטקסטים, אבל אני מעריך את מי שלא נרתע מהמלאכה.

אני לוקח את ריבוי הרי האלוהים ושואל האם הם חלק מנגואל. (בדומה לאל שיווה המופיע בפסלים כבעל חמישה ראשים).
אני גם שואל האם אלה הם מקומות של עוצמה.

על פי קנוהל, רוכב בערבות (שהוא כינוי מקראי לאל) מקורו ב"רוכב בערפות" שנאמר על האל הכנעני בעל, כשערפות פירושו עננים. זוכרים את המכשפים הרוכבים על עננים מספרי קסטנדה? מופיע גם בראיון עם ביל, האנתרופולוג שהוביל את קסטנדה לדון חואן והצביע עליו בתחנת האוטובוס בנוגאלס שעל גבול ארצות הברית מקסיקו, גבול ששימש עבור המכשפים כסמל עבור הגבול שבין העולם הרגיל ועולם המכשפים.

אפרופו האל סין, נתקלתי אתמול במאמר הבא על כמה אתרים קדומים מעניינים בישראל, בין היתר: גל אבנים גדול מידות בצורת חרוט (קונוס) במעמקי הכינרת (בעומק של 9 מטר), אבנים לא קטנות (בגודל של מטר עד שניים ובמשקל של עד 90 ק"ג) עשויות בזלת, וגל אבנים (רוּג'וּם) בצורת סער ליד קיבוץ פרוד בגליל. יש השערה שצורת הסער מסמלת את אל הירח סין.
=============================================
22.9.17
עוד הערה,
החיסרון הגדול של המחקר האקדמאי הוא בכך שהוא (בד"כ) מוציא מהסיפור את הפלאי, את מה שלא מסתדר עם הבנת העולם הרגילה שלנו.
הזכרתי את אמירתו של קסטנדה במוזיאון לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי, כמדומני, שהמדע (האנתרופולוגיה) לעולם לא יבין את אותן יצירות אמנות קדומות, כי לשם כך יש צורך בשליטה בקשב השני.

הערה לגבי אמירה של ארז ארג'ונה בסרטון על האנרגיה המינית,
הוא הזכיר לקראת הסוף את העלאת האנרגיה המינית מאזור האגן אל מעל לקודקוד הראש, הצ'קרה השמינית הוא קרא לזה, רעיון שישנו גם בקונדליני יוגה.
רעיון דומה מופיע ב"מעברים קסומים", שם נאמר שאין עיסוק ישיר במרכז האנרגטי שבקודקוד הראש, מרכז אשר הטפיל השתלט עליו, אלא רק חיזוק המרכזים האחרים יביא לשחרור מרכז זה.
אני רואה דמיון בין שתי התפיסות בעניין זה של היעד הסופי.

אהבתי את: "לא מפצחים גרעינים במקדש" :)
=============================================
22.9.17

הקיץ עבר.
איך אפשר לקבל את הסתיו בלי השיר היפה הזה.

ביצוע רונית אופיר לחן: סשה ארגוב
מילים: חיים חפר
עיבוד: תמיר הרפז
==================================
22.9.17
הערה לגבי הספר של קנוהל,
הוא מראה שבשִירוֹת הקדומות שבמקרא ישנו מבנה הנשען על המספר 52:
52 צלעות של המזמורים או 52 מילים בחלקים שלהם.
הוא רואה במספר זה את הערך הגימטרי הכפול של השם האלוהי יהוה. וגם מציין ש- 52 הוא מספר השבועות שבשנה הבנויה על השמש (שנת החמה).
משהו קצת מוזר, אם הוא טוען שיש קשר רב בין האל סין, אל הירח, ליהוה, אז אפשר היה לצפות שהמספרים שבהם מקודדת השירה יתבססו על שנת הירח.

52 הוא מספר המופיע גם בספרות הטולטקית, היכן?
זהו מספר החבורות שבשושלת של מכשפים. הקדשתי לנושא כמה פוסטים, בהם הצעתי דרך להבין את מבנה החבורות, המשתקף במבנה הבתים וגם במבנה השושלת כולה (פרקטל גיאומטרי).
תזכורת מקוצרת למבנה השושלת: המספרים מציינים כמות של חבורות:

1  3  9  27  9  3  (1)

האחד שבקצה האחד הוא אותו אחד שבצד השני כי המבנה סוגר את עצמו; אותו אחד פותח וסוגר את השושלת. סה"כ 52.

האם זה רק מקרה שמספר החבורות זהה למספר השבועות בשנת החמה?
==================================
22.9.17
עוד הערה לגבי ספרו של פרופ' קנוהל.
האיש הוא חובש כיפה והשאלה היא איך אפשר להאמין בתורה כטקסט אלוהי ובו בזמן להיות חוקר מקרא המצביע על שינויים ועריכות לאורך ההיסטוריה?
הוא נשאל שאלה זו בראיון הבא:

האם אתה מאמין במעמד הר סיני ובתורה מן השמים?

אישי ומורכב. 

==================================
23.9.17

פינת הספרות
סיימתי את "האיש משום מקום" של גרג הורביץ, סופר אמריקאי יהודי.
זהו הספר השני שלו. הראשון היה "פרויקט X" וספר זה ממשיך אותו, אם כי הוא בעל קיום עצמאי ובלתי תלוי בראשון.
ספר מתח טוב, גיבור בעל יכולות גבוהות מהרגיל בכל המובנים, כנראה, הנלחם ברוע רב ומתוחכם, אבל אני לא בטוח שבמקרה זה לספר יש יתרון משמעותי על פני סרט שממצה את העניין בפחות משעתיים.
לעניינינו, הטולטקים,
ישנו בספר איל הון מתוחכם שמצא דרך להצעיר את עצמו באמצעות עירוי דם של צעירים, מהם הוא נוטל דם ללא הסכמתם.
הספר מזכיר איזשהו מחקר אקדמי שטוען שהדבר נוסה במעבדה על חיות מעבדה וזה עבד. אני משער שהסופר לא מוליך שולל את הקוראים בעניין זה.
אני תוהה אם דרך דומה, אם כי אולי פחות הומנית, לא הייתה בשימוש בתרבויות הקדומות של מקסיקו, כפי שאני נוטה לפרש קודקסים מסוימים. (קוֹדֶקס = ספרים קדומים, במבנה של דף על גבי דף כמו ספר ולא כמו מגילה, עשויים עור בעלי חיים, בד"כ. נדמה לי שרוב הקודקסים ששרדו את הכיבוש הספרדי הגיעו לאירופה ובעיקר למרתפי הוותיקן, "שליחי האלוהים עלי אדמה". לעיל ראינו שליח של אללה עם פטיש 5 ק"ג בפעולה).
חיפשתי את אחד הדפים שבהם יש, לכאורה, נקודות בגוף האדם, ולא רק אדם, שמהם מוקז דם. לא מצאתי כרגע משהו כזה, אבל יש כאלה. אם אחפש ואמצא ,אביא.
בינתיים בחיפוש הקצר שערכתי נתקלתי בדף הבא.

האם זה לא מזכיר את עץ החיים האשורי שבפוסט לעיל?
בתמונה משמאל למטה יש אפילו שילוב של נחש ועץ (או שניים?), למי שמבקש להיצמד לסיפור גן עדן.
==================================
23.9.17
הערה לאחת ההערות לעיל:
אי היכולת של חוקרים אקדמאים להבין יצירות קדומות מסויימות, כי זה מצריך שליטה בקשב השני.
לדעתי הכוונה היא היכולת להחליף טונלים, לעבור אל הטונל של אותה תקופה.
טונל כולל את התפיסה על כל האספקטים שלה: תפיסה חושית, מחשבה, תחושות, רגשות.
לדוגמה: לאסקימוסים יש טונל אחר כי הם מבחינים בין סוגי שלג שאנו לא מסוגלים, אנו עיוורים להבדלים ביניהם. אם לאסקימוסים יש יצירות שמתייחסות לסוגים שונים של שלג לא נצליח להבין אותן. 
==================================
23.9.17
הציור הבא לקוח מתוך קודקס שקדם לכיבוש הספרדי, אחד המעטים שנותרו, Codex Borgia. דרך אגב, מרגע שנחתו הכובשים הספרדים באיזור מקסיקו ובראשם קורטז, הם גרמו להרג בלתי נתפס. אוכלוסיית הילידים האינדיאנים קטנה תוך כמה שנים מ-25.2 מיליון ל-700 אלף. תודות לדת החמלה: הנצרות. 
אני מביא את הציור בגלל הדמיון לתבליט הקיר האשורי לעיל של עץ החיים. גם כאן מעל העץ ישנה ישות מעופפת.
כאן, על פי המאמר שממנו לקחתי את התמונה, עץ החיים בוקע מגופו של אל מוות.
מהמוות פורצים החיים. 


=================================
23.9.17
בהערה הנ"ל מהיום, הוספתי לרשימת מרכיבי הטונל גם את הרגשות.
התלבטתי אם רגשות הן בגדר הישרה (תפיסה) של האצלות הנשר, או שמא הן "מצבי צבירה" של האנרגיה המהווה אותנו, משום שהרי הטפילים ניזונים מהן, מפרצי הרגשות.
אני חושב שגם רגשות נמצאות מחוצה לנו, ברמה האנרגטית.
שתי דוגמאות עולות בזכרוני מתוך כתבי קסטנדה:
- העצב כהאצלה, כמשהו המגיע מתוך היקום, כאשר הוא נתפס ישירות, שלא בתיווך ההתקן הזר.
- אהבת האל היא בצבע ורוד (ראו ב"האש שבפנים"). אני משער שדון חואן רצה לומר שרגש האהבה באופן כללי הוא בעל גוון ורוד. ואני שואל:
האם זה מקרי שרגש האהבה הוא, מצד אחד, מרכזי בעולמן של נשים ומצד שני הן מקיפות את עצמן בצבע הוורוד, שנחשב לצבע נשי?
תשובות על גבי אריזות סגורות של קרמבו.
================================
23.9.17
אפרופו קשר בין רגשות וצבעים,
התברר לי עכשיו שבערבית עירקית, השאלה אַ שְלוֹנַק? שפירושה מה שלומך, איך אתה מרגיש, היא באופן מילולי: מה הצבע שלך?
(מה השמי שלך? או: 
איך אמרת שקוראים לך? - ג'ון טראבולטה ב- Saturday Night Fever)

================================
24.9.17

איזה יופי של שם לספר.

גם ההולך בדרך הטולטקית מבקש לשמוע קול אחר, את קולה של הנפש האמיתית. (ראו ב"צדו הפעיל של האינסוף")
================================
24.9.17
10 ספריות גדולות בעולם הקדום. כמעט כולן הושמדו על ידי כובשים.
לא נתפס בעיניי מדוע להשמיד ספריה.
ספריות שבהן היו מגילות, הדפוס עדיין לא הומצא.
אחת הספריות המפוארות נמצאה כאן בקיסריה והכילה 30 אלף מגילות בעיקר, לא רק, של הנצרות הקדומה ושל היהדות. לא ידעתי.
מיקומה של הספרייה בקיסריה אינו ידוע, ויש המקווים שאולי עוד תימצא ואולי אפילו יימצאו שרידים של מגילותיה (עשויות פפירוס וקלף)
מאמר על מייסד הספרייה.

הספרייה הקדומה ביותר היא ספרית המלך האשורי אשורבניפל - אשור מככבת בפוסט הזה. 30 אלף לוחות אבן כתובות בכתב יתדות. רוב הלוחות נמצאות במוזיאון הבריטי בלונדון.
================================

הגולם והג'יני - הספר

Bolero Jazz - Cómo fue

איך היה?

סיימתי לקרוא את "הגולם והג'יני".

חתיכת ספר. 
שני יצורים מיסטיים, הראשון מהמסורת היהודית והג'יני מהמסורת הערבית, מכשפים ומסטיקאים. זירת ההתרחשות העיקרית היא ניו יורק של סוף המאה ה-19. מקום קודר שהכריכה מעבירה לדעתי את הרושם המתאים.
זוהי הכריכה המקורית.

הספר טוב !!!
המחברת, כפי הנראה, התעמקה באגדות ובמידע הפולקלוריסטי שנקשר לישויות אלה והיא בונה עלילה מתוחכמת ויפה.
הערה טולטקית, 
יש בספר גירסה מעניינת לרעיון של שימוש בישות לא אורגנית (חסרת גוף) על ידי מכשף לצורך הארכת הקיום לאורך מאות שנים. לכאורה מה שמתואר בספר אינו מה שעשו המכשפים הקדמונים שהשתמשו בישויות כאלה למטרה דומה (נאמר שהם עברו לחיות בעולמם של הלא-אורגנים), אבל לא הייתי שולל כלל את ההצעה של הסופרת כאפשרית.
ככלל, אני מתרשם שלסופרת יש אינטואיציות טובות לגבי ישויות אלה.

עם זאת, 
הרעיון בספר, שגולם יכול לקרוא מחשבות של אנשים סביבו, לא נראה לי. 
אני נוטה לחשוב שהוא/היא יכול/ה לקרוא את מחשבות מי שיצר אותו כי הוא חלק ממנו; שניהם אותה ישות אנרגטית בעלת שני גופים פיסיים, או יותר. מכיוון שכך, גם הרעיון שמכשף גבר יוצר גולם של אישה אינו נראה לי נכון.

אני קורא בוויקיפדיה שהסופרת שוקדת על ספר המשך שאמור לצאת ב-2018.

לא נתקלתי בהתייחסות שלה למקורות ההשראה ולכתבים, מהם היא שאבה מידע. אם אתקל במשהו כזה אשוב לעדכן.

***

בדיוק הגיע לידי הספר השלישי ברביעיה של פרנטה, המתחיל ב"החברה הגאונה שלי".
המלצה שלי, חכו שכל הרביעיה תצא ואם ימצא בעיניכם קראו את כולה. לחזור לסיפור כל חצי שנה זה לא נוח, כי צריך להיזכר מיהן הדמויות שמאחורי השמות.
מצד שני, הזדמנות להפעיל את הזיכרון היא תמיד רצויה.
מהי היזכרות אם לא הסטה מוצלחת של נקודת המאסף ?!

עוד גירסה יפה של השיר המופלא והישן הנ"ל (נדמה לי משנות ה-40)

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

10.9.17
עוד קצת como fue , ועוד סקסופון.
צלילי הסקסופון הם המרחפים על גבי האצלות הנשר :)
על מי נאמר באמת שהוא דומה לצלילי פריטה על האצלות הנשר?
התשובה מוסתרת בשורה הבאה. (חשיפת הכתוב על ידי גרירת עכבר לחוץ עליה)
קול הראייה. 

פינת הספרות
סיימתי לקרוא את "האספנים" של דיוויד באלדאצ'י. הסופר מפורסם כאחד מכותבי ספרות המתח הטובים ביותר, אז החלטתי לנסות אחד שלו ולא הצטערתי על כך.
הסיפור הזכיר לי קצת את השביעיה הסודית ואת החמישיה מילדותי, אלא שהפעם החבורה היא חבורת מבוגרים בשלהי גיל העמידה, כאן הם מכונים "מועדון הגמל".
העלילה כוללת תרגיל עוקץ מרתק של קזינו, וחלק נכבד מהעלילה מתרחש בספריית הספרים הנדירים בספריית הקונגרס בעיר וושינגטון, שהיא כידוע הספריה הכי גדולה בעולם.

אחת מהאספנויות בסיפור היא של ספרים נדירים.
האם יש ערך מיוחד אמיתי לעותקים של מהדורות ראשונות?
לדעתי, שום כלום.
בהיבט טולטקי הייתי אומר ששאלת הבעלים הקודמים של הספרים, ואלה שקראו אותם, היא הרבה יותר מעניינת. אלה הותירו חלק מעצמם בספר, ואליו ניתן להתחבר. זוכרים את קסטנדה המלטף ספרים בחנות לספרים משומשים? מופיע בספר של ארמנדו. גירסה אחרת של אותו עניין היא, לדעתי, חפץ שבו מיקד קסטנדה את הקשב השני שלו ובסופו של דבר קבר דון חואן את החפץ באדמה.
האם זה מקרה שכל מחברות המחקר האנתרופולוגי שקסטנדה מילא לאורך החניכה הטולטקית שלו "עלה בלהבות"?
האם מכשף המבקש לשחרר את עצמו מהעולם הזה ולמחוק את עקבותיו ככל האפשר יכול להשאיר ארגזי מחברות כאלה?
תשובות על גבי גלויות.
על כן, את האוסף של קסטנדה לא נמצא כנראה כ- Ex Libris באף ספרייה.

האמת היא שגם אספנות של חפצים טריויאליים שהיו שייכים לאנשים מסויימים מופיעה בסיפור, אם כי לא מהשיקולים הנ"ל.

ואם באספנות עסקינן,
ב"צדו הפעיל של האינסוף" מציע דון חואן לקסטנדה לתעל את יצר האספנות שלו לאיסוף של דברים בעלי ערך: אירועי חייו הראויים להיזכר. על פי פרשנותי אלה הם אירועים שבהם חדרה הרוח אל תוך אירועי חייו, ובפרשנות נפרדת נוספת: אלה הן הליבות המופשטות של הכישוף.
הצעתי בזמנו שזהו תיעול (הכוונה מחדש) של דחף קיים למושא אחר.
באופן דומה הצעתי לראות את תמרון ההשתוקקות, המופיעה בשירה, ממושאים ארציים אל מעבר לעולם.
גם העתקת האהבה הרומנטית אל כדור הארץ היא תיעול כזה.

תיעולים מסוג זה הם שהביאו אותנו, לדעתי, מלכתחילה לתוך המלכודת שבה אנו נמצאים, ועל כן בשכמותם יש להשתמש כדי "להחזיר את הגלגל".
הם הדרך הכי קלה והכי אפקטיבית לתמרן מישהו: במקום להתנגד חזיתית לרצונו בחופש, לשכנע אותו, לדוגמה, שהכלא הוא גן עדן, להסיט את השאיפה מהרוח אל אלוהים: אולי שמע ישראל (הקשיבו הקשיבו)... יהוה הוא האלוהים, הוא תמרון כזה; קרי, זה בסדר להאמין באלוהים, רק תכניסו לכם לראש "דבר קטן", שיהוה הוא האלוהים.
========================
10.9.17

גם אתם לא שבעתם מ-como fue ?
גירסה נחמדה עם כינור.

=======================
12.9.17
הצלחתי לסדר את המחשב ואני חוזר למשפחת העמים (קמתי בבוקר והרגשתי שאני עם).
מכיוון שהספר של באלדאצ'י נגמר כשהוא משאיר אותך עם סקרנות, שאלתי את ספר ההמשך מהספרייה וצלחתי אותו ביום וחצי. (שאלתי אותו שאלה פשוטה: מה קורה אחר כך :))
גם ספר זה מסתיים כשהוא משאיר אותך סקרן. 
ממזר הבלדאצ'י הזה :)
שם הספר "קר כקרח". באנגלית stone cold. מילולית זה קר כאבן. אבל לדעתי המשמעות קשורה בעובדה שהגיבור נקרא stone. במקרה הוא גם מתגורר בבית קברות ומתעסק עם מצבות.
הקורא העברי מפספס משמעויות של שמות, כי המתרגם/ת לא שם לב למשמעויות, או לא טורח להסב את תשומת לב הקורא לכך. לדוגמה, בספר הקודם הספרן גר ברחוב גוד פלו. אני משער שהכוונה היא ל- good fellow - ילד טוב ירושלים, על רקע נוכלים ותרגילי עוקץ, משחיל הסופר עקיצונת. 

בהקשר לטולטקים, בעל קזינו, שהוא קרימינל שמשאיר אחריו הרבה גוויות, עובר תרגיל עוקץ על ידי נוכלת יפהפייה ומתוחכת, והוא יוצא למסע חיסולים כנגדה וכנגד עוזריה. הקרימינל הזה יש לו מילה, קרי אם הוא הבטיח משהו, כחלק מעסקה, הוא מקיימו, אם כי הוא עשוי לתת לדברים אינטרפרטציה לא צפויה.
איך זה קשור לעניינינו? מה זה מזכיר לשוחרי החוכמה הטולטקית?
לי זה הזכיר את המושג "החלטה נחושה" - unbeding Intet (מילולית, כוונה בלתי כפיפה). מרגע שהלוחם החליט על מהלך, דבר לא יעצור אותו. לדעתי, זה לא אומר שהוא עוצם עיניים לשינויי נסיבות, אלא שהוא לא נותן לשום דיבור פנימי לשנות את החלטתו, כי שלב ההתחבטויות, ההתלבטויות ושיקול הדעת הסתיים. 
אם כן, כל מה שאנו, בעלי המילה, צריכים לעשות כדי לאמץ עיקרון טולטקי הוא (בסך הכל) להיות בעלי מילה גם כלפי עצמנו.
==================================
12.9.17
הערה לגבי ההערה הקודמת,
אצל אותו גנגסטר, העיקרון של "לעמוד מאחורי המילה שלך" הייתה בשירות האגו, הוא התעקש לקיים זאת כי זה היה חלק מהדימוי החברתי שלו. הוא רצה שאנשים יידעו שהוא כזה, אולי כחלק מאופי עיקש בכל מובן, כגון רדיפת מי שפגע בו ללא התיישנות של המעשה. פעם אמרו שבדווי לא שוכח לך שפגעת בו.
לדעתי, הרקע המחשבתי שבו מיישמים את העיקרון צובע את כל המהלך. 
לדוגמה, כשאת/ה יוצא להליכה/ריצה יומית/שבועית, האם המניע הוא להוריד קצת מהמותניים; לשפר את הגיזרה (ובכך לשפר את הערך החברתי שלך, את ערך השוּק שלך), או - אני קופץ לאפשרות האחרונה - את/ה הולך/רץ כדי להניע את האנרגיה ששקעה והצטברה בשולי גוף האנרגיה שלך, ואז לתעל אותה חזרה לאיברים הפנימיים - זהו הרעיון הבסיסי, להבנתי, של המעברים הקסומים.

הייתי שואל, 
מי נמצא במצב טוב יותר ממבט טולטקי, זה שדַבֵק בזהות החברתית שלו ויש לו מילה, כמו אותו גנגסטר, או זה שדבק בזהות החברתית שלו ואין לו מילה, חלאה טהורה?
אבל אני לא שואל שאלות מיותרות :)
עם זאת, אני חושב שבכל זאת העיקש נמצא במצב טוב יותר, כי הנחישות (כוונה בלתי כפיפה) היא אחד המרכיבים של האסטרטגיה המשולשת: הנכַחַת המוות, ריחוק, כוונה-בלתי-כפיפה.
==================================
13.9.17

silent know-ledge מועבר באמצעות silent talking

when you say nothing at all

הרהרתי לאחרונה בשאלת הקשר שבין הרוח והאדמה.
בזמנו תהיתי אם זוהי אותה ישות. הבאתי כמה נימוקים המחזקים את האפשרות הזו. כרגע אני רק זוכר את רעיון ההגנה ששתיהן מספקות ללוחם.
יש גם את הרעיון שבאנו מהרוח ואליה נשוב (אם ניחלץ מהמלכודת), ו"ברור" שמן עפר באנו ואל עפר נשוב, אבל את זה אני לא מונה בין הנימוקים. רעיון זה נכון ברמה הפיסית, הגוף שלנו עשוי מחומרים שנלקחו מהאדמה, אבל הגוף הפיסי, כמו האדמה הפיסית עצמה, הם האצלות חסרות מודעות, כלים לאצור בהן מודעות.

מכל מקום,
לכדור הארץ יש נקודת מאסף, ואנו יחידות ההנעה שלה (ראו בספר של ארמנדו), ומשימתנו להניע את נקודת המאסף שלה. 
החירות היא (על פי פרשנותי) העתקת נקודת המאסף אל תחומן של ההאצלות של המודעות. אני לא אומר אל ההאצלות הענבריות כי אני משער שלכדור הארץ יש מכל שלושת הסוגים (מכיוון שליצורים שעל פניה יש משלושת הסוגים).
אם כן, הארץ והרוח (כנראה) אינן אותו הדבר.
כי החירות היא הסטת נקודת המאסף אל תחומי הרוח.

זה היה תרגיל לוגי בשביל לפתוח את היום.
דרך אגב, מהו "הקפה של הבוקר" עבור הלוחמים?
התשובה מוסתרת בשורה הבאה 
המעברים הקסומים.
=============================================