טוקיו גדולה
יש לך כפיל.
מילים: אהוד מנור
לחן: מתי כספי.
כזכור, הדבר הראשון שמשתנה/נעלם במעבר לקשב השני (תשומת הלב השנייה) הוא הגודל.
בדרך כלל, דברים שנראים בעלי גודל סביר בקשב הראשון נראים עצומים בקשב השני, דוגמאות אחדות:
- היתוש, שומר העולם האחר, שנראה כמפלצת.
- הצינורות (או מוטות, אינני זוכר כרגע את הניסוח), שעם אחד מהם נאבק והתגלגל קסטנדה, הן מנהרות עצומות מימדים במבוך הפנומברה.
- הכיפה הלבנה הזוהרת שאליה הגיע קסטנדה בעזרת תנופת האדמה. בעלת גודל בלתי נתפס. ("האש שבפנים").
- צורת האדם שהופיעה על הגשר והגיעה לשמים.
- הכסא ההפוך שנראה לו כמבנה אדיר מימדים לפני שחזר לקשב הראשון וזיהה שזה כסא. ("משנתו של דון חואן", כמדומני)
יש אינספור דוגמאות.
לדעתי, ההסבר לשינוי הגודל הוא אבדן נקודת הייחוס הרגילה.
אתה מאבד את הזהות העצמית, את ההזדהות עם הגוף, אם הוא בכלל מופיע, וחווה את עצמך כנקודה.
***
מחר, יום חמישי ה-25.10.18, הוא יום עוצמה (כל 18 יום).
***
אפרופו גודל,
האם זה מקרי שהירח נראה בגודל השמש?
בלי לצאת לחיפוש מתיש בספרות המדעית אחר תמיכה לכך, ליקוי חמה הוא העדות הברורה לכך, לא? הירח מכסה אז את השמש בדיוק.
אבל המדע אומר שהשמש גדולה מהארץ, ובטח מהירח.
בינתיים, לא מחייבים אותנו לומר אמן לדברי כהני המדע.
הירח נראה בגודל השמש, זוהי עובדה פנומנולוגית.
זה מזכיר לנו שהפנומנולוגיה כשיטה פילוסופית הומצאה על ידי הפילוסוף היהודי-גרמני הוּסֶרְל, שחי בעיר פרייבורג (בה יצא לי לחיות מעל שנה). קסטנדה רמז לדמיון שבין התפיסה הטולטקית לפנומנולוגיה של הוסרל.
באופן לא מקרי, כנראה, מושג ההתכוונות צמח (כנראה) בתפישה הפנומנולוגית.
תלמידו של הוסרל, מרטין היידיגר, שהזדהה עם הנאצים, כתב ספר בעל שם מאד טולטקי:
העולם כדימוי וכרצון.
את הספר הוא הקדיש בתחילה למורו, אבל מאוחר יותר, כשהנאציזם עלה לו לראש, התכחש למורו ולמורשתו.
אם נוצר רושם שאני מבין בפנומנולוגיה, זהו רושם ללא כיסוי עובדתי.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
28.10.18
השיר היפה של יהודה עמיחי, מהמעטים שהצליחו להלחין.
לו היו מאפשרים לסקסופון חופש פעולה, זה היה יכול להיות בלתי מנוצח.
את יכולה לבוא כי "כבשים כבר יבשו בחצר",
אם כי העזים עדיין קצת רטובות.
==============
31.10.18
אחרי שהנאבקים באכזריות על הזכות לשרת את הציבור השיבו את חרבם לנדנה, אחרי ששככה הסערה והתקבלו התוצאות אודות הדרעקים הזוכים, אפשר לחזור לדברים הפחות חשובים; תפישת העולם הטולטקית.
התגלגלתי אל הפרק "קרב העוצמה" שב"מסע לאיכטלאן" וגיליתי, לא בפעם הראשונה, שהוא עמוס ברמזים לעניינים רבים.
לעניינינו, שני החזיונות העוקבים הם לדעתי וריאציות על אותו חיזיון: בראשון גשר על פני תהום ובשני שביל דרך יער.
החיזיון השני נוגע לדעתי לעניינינו כי יש בו אבדן הגודל; דבר הנתפש בקשב הראשון כקטן נתפש בקשב השני כעצום מידות.
לאחר החזרה למציאות: "עבר עליי רגע של מבוכה שאין משלה. ניצב הייתי על כברת קרקע שטוחה בין שתי גבעות קטנות, מכוסות שיחים. לשמאלי לא היו עצים ולימיני לא היה שום עמק. מלפניי, במקום שראיתי את המשעול המתפתל ביער, עמד שיח ענקי.
מיאנתי להאמין למראה עיניי. הסתירה שבין שתי גרסאות המציאות דחקה אותי לנסות להיאחז בכל הסבר אפשרי." (עמוד 134)
כלומר, מה שהוא ראה לשמאלו כעצים עצומי מידות התברר כשיחים, והיער שדרכו עבר השביל מולו התברר כשיח גדול.
זו דוגמה נוספת לטענת הפוסט. יש המון.
השביל בחיזיון עובר דרך יער שלאחר מכן, בתודעה הרגילה, מתברר כשיח.
בפרק על צללי הבוץ, הטפילים, ב"צדו הפעיל" אומר דון חואן שהגיע הזמן לדבר ישירות, כי עד עתה הוא הלך סחור סחור. במקור הוא אומר, וזה כנראה ביטוי באנגלית: "עד כה חבטתי מסביב לשיח". הקורא העברי אינו מקבל, ככל שאני זוכר, את הנוסח המדויק, אלא את המשמעות בלבד.
כלומר, שיח מייצג את הטפיל.
בזמנו קישרתי את הפרשנות הזו לחיזיון של האַצַה הרודפת אחרי קסטנדה בספר הראשון, כשהוא מוצא מסתור ממנה מתחת לסלע, כדוגמה שעשויה לתמוך בדימוי הטפיל לשיח.
הפרק עתיר עניינים, וכרגיל, התובנות אינן ניתנות במתנה.
אסיים בחידה הנוגעת לפרק זה:
עושה רושם שהחוויות של קסטנדה נועדו לספק לו תשובה לשאלה: כיצד אוגרים את העוצמה? אחרי שקסטנדה שואל על כך ודון חואן אומר שאי אפשר להשיב על כך, אלא להתנסות בזה, הם יוצאים לדרך.
מהי אם כן התשובה לשאלה זו: כיצד אוגרים את העוצמה?
אם אפשר להשיב על כך, זה סימן שדון חואן לא דייק, ולפני ההתנסות עדיין יש מקום להסברים נוספים.
למה הוא לא דייק? למה הוא חסך בהסברים?
כי אין תובנות במתנה.
==============
1.1.18
אני חושב שדון חואן לא מסַפּק הסברים מספיק ברורים, לא רק כדי שהתובנות יושגו במאמץ של הקורא, וכך יהיו לרכושו, הישג של עוצמתו, אלא גם מנימוק שכבר הצעתי בעבר, וכרגיל, רצוי לחזור על דברים שוב ושוב, כדי שיוטמעו:
הספרות הזו מגישה את הידע ברמיזות כי אחרת הייתה מסולקת מהעולם. אם התורה צודקת כשהיא טוענת שהחברה נשלטת על ידי הלא-אורגנים הכולאים אותנו, לא מפתיע שכל תורה שתציע יציאה מהכלא תסולק, או תעוות. ההיסטוריה מלאה באינספור דוגמאות לסילוק תורות ורדיפת מאמיניהן, אם כי לאו דווקא מהטעם הזה.
עוד הצעתי, שהרמזים מעוצבים כך שהמיינד הטפילי מתקשה לזהות את הידע החבוי בדברים, ואילו המיינד האמיתי מסוגל, בעיקרון, לזהות אותו.
הבחנה, או חומר למחשבה:
דחיפת נקודת המאסף על ידי הנגואל (חבטת הנגואל) היא לכיוון הגוף, פנימה לכיוון פנים הפקעת, לאורך הדיסקית הצהובה שבמרכז הפקעת.
מכיוון שנקודת המאסף נמצאת על מעטפת הפקעת, הדחיפה הזו דוחסת את הפקעת. רמזים לדחיסת הפקעת אנו מוצאים בהימצאות במקומות צרים: ארגז צר, מערה צרה, שק חלימה.
מוצאים אותו גם בפריטה של קסטנדה על נקודת הקשב השני לצורך קירובה לגופו.
המושג דחיסות, או היות מהודק, מופיע בספרות באופן חידתי: המונח הוא tight, אשר תורגם בדרך כלל כ"מתוח". בדרך כלל המונח מתאר את אורח חייו של הלוחם, כגון:
אורח חייו של הלוחם צריך להיות מהודק/מתוח/דחוס כדי לזהות את הסנטימטר-המעוקב-של-המזל החמקמק, או שבכוחו לבטל את המלחמה הפנימית שבין שני המיינד-ים שבנו וליצור הרמוניה ביניהם, ועוד.
==============
1.1.18
הבו גודל מזכיר לי את "אללה הוא אכבר".
ואני תוהה: האם המנטרה הזו, החביבה על כל מי שחושק ב-72 בתולות, לא נולדה, במקרה הטוב, בעקבות החיזיון של צורת האדם הנראית כמגיעה לשמים?
==============
5.11.18
לא נצא ידי חובתנו אם לא נמצא את הציטוט האומר את מה שאמרתי בפוסט.
לפנינו ציטוט כזה. ייתכן מאד שיש אמירה דומה במקום אחר בספרים.
הטרמינולוגיה שונה מזו שאני השתמשתי בה: "אי-עשיה" לעומת "קשב שני".
"במקרה של אבן קטנה זו," המשיך, "הדבר הראשון שהעשייה גורמת לה הוא הקטנתה לממדים אלה. על כן, הדבר הנכון שצריך לעשותו - ואשר לוחם עושה אם ברצונו לעצור את העולם - הוא להגדיל את האבן הקטנה, או כל דבר אחר, על ידי אי-עשיה."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 187,188)
העשייה עושה את האבן הקטנה לאבן קטנה. אם כל פרט קטן על גביה ייראה כחלק מנוף עצום, היא תפסיק להיות אבן.
לדעתי, אבדן המידות המוכרות - דברים קטנים נראים עצומים - איננו סתם שינוי הנועד לצורך השינוי של הקיים. לא כל שינוי מבורך באותה מידה, כי השינוי הזה בתפישה הוא מרכיב טבעי במעבר מהקשב הראשון לקשב השני, וזו הסיבה שדברים מוכרים נראים עצומים לקסטנדה כאשר הוא עובר לקשב השני.
זה מזכיר לי את האמירה של דון חואן ששינוי של פרט ממרכיבי השיגרה שובר אותה.
הדמיון אולי אינו מקרי כי זהו כנראה מקרה פרטי של אותו רעיון: התפישה הרגילה היא בעצם שיגרה (עשייה).
==============
31.10.18
אחרי שהנאבקים באכזריות על הזכות לשרת את הציבור השיבו את חרבם לנדנה, אחרי ששככה הסערה והתקבלו התוצאות אודות הדרעקים הזוכים, אפשר לחזור לדברים הפחות חשובים; תפישת העולם הטולטקית.
התגלגלתי אל הפרק "קרב העוצמה" שב"מסע לאיכטלאן" וגיליתי, לא בפעם הראשונה, שהוא עמוס ברמזים לעניינים רבים.
לעניינינו, שני החזיונות העוקבים הם לדעתי וריאציות על אותו חיזיון: בראשון גשר על פני תהום ובשני שביל דרך יער.
החיזיון השני נוגע לדעתי לעניינינו כי יש בו אבדן הגודל; דבר הנתפש בקשב הראשון כקטן נתפש בקשב השני כעצום מידות.
לאחר החזרה למציאות: "עבר עליי רגע של מבוכה שאין משלה. ניצב הייתי על כברת קרקע שטוחה בין שתי גבעות קטנות, מכוסות שיחים. לשמאלי לא היו עצים ולימיני לא היה שום עמק. מלפניי, במקום שראיתי את המשעול המתפתל ביער, עמד שיח ענקי.
מיאנתי להאמין למראה עיניי. הסתירה שבין שתי גרסאות המציאות דחקה אותי לנסות להיאחז בכל הסבר אפשרי." (עמוד 134)
כלומר, מה שהוא ראה לשמאלו כעצים עצומי מידות התברר כשיחים, והיער שדרכו עבר השביל מולו התברר כשיח גדול.
זו דוגמה נוספת לטענת הפוסט. יש המון.
השביל בחיזיון עובר דרך יער שלאחר מכן, בתודעה הרגילה, מתברר כשיח.
בפרק על צללי הבוץ, הטפילים, ב"צדו הפעיל" אומר דון חואן שהגיע הזמן לדבר ישירות, כי עד עתה הוא הלך סחור סחור. במקור הוא אומר, וזה כנראה ביטוי באנגלית: "עד כה חבטתי מסביב לשיח". הקורא העברי אינו מקבל, ככל שאני זוכר, את הנוסח המדויק, אלא את המשמעות בלבד.
כלומר, שיח מייצג את הטפיל.
בזמנו קישרתי את הפרשנות הזו לחיזיון של האַצַה הרודפת אחרי קסטנדה בספר הראשון, כשהוא מוצא מסתור ממנה מתחת לסלע, כדוגמה שעשויה לתמוך בדימוי הטפיל לשיח.
הפרק עתיר עניינים, וכרגיל, התובנות אינן ניתנות במתנה.
אסיים בחידה הנוגעת לפרק זה:
עושה רושם שהחוויות של קסטנדה נועדו לספק לו תשובה לשאלה: כיצד אוגרים את העוצמה? אחרי שקסטנדה שואל על כך ודון חואן אומר שאי אפשר להשיב על כך, אלא להתנסות בזה, הם יוצאים לדרך.
מהי אם כן התשובה לשאלה זו: כיצד אוגרים את העוצמה?
אם אפשר להשיב על כך, זה סימן שדון חואן לא דייק, ולפני ההתנסות עדיין יש מקום להסברים נוספים.
למה הוא לא דייק? למה הוא חסך בהסברים?
כי אין תובנות במתנה.
==============
1.1.18
אני חושב שדון חואן לא מסַפּק הסברים מספיק ברורים, לא רק כדי שהתובנות יושגו במאמץ של הקורא, וכך יהיו לרכושו, הישג של עוצמתו, אלא גם מנימוק שכבר הצעתי בעבר, וכרגיל, רצוי לחזור על דברים שוב ושוב, כדי שיוטמעו:
הספרות הזו מגישה את הידע ברמיזות כי אחרת הייתה מסולקת מהעולם. אם התורה צודקת כשהיא טוענת שהחברה נשלטת על ידי הלא-אורגנים הכולאים אותנו, לא מפתיע שכל תורה שתציע יציאה מהכלא תסולק, או תעוות. ההיסטוריה מלאה באינספור דוגמאות לסילוק תורות ורדיפת מאמיניהן, אם כי לאו דווקא מהטעם הזה.
עוד הצעתי, שהרמזים מעוצבים כך שהמיינד הטפילי מתקשה לזהות את הידע החבוי בדברים, ואילו המיינד האמיתי מסוגל, בעיקרון, לזהות אותו.
הבחנה, או חומר למחשבה:
דחיפת נקודת המאסף על ידי הנגואל (חבטת הנגואל) היא לכיוון הגוף, פנימה לכיוון פנים הפקעת, לאורך הדיסקית הצהובה שבמרכז הפקעת.
מכיוון שנקודת המאסף נמצאת על מעטפת הפקעת, הדחיפה הזו דוחסת את הפקעת. רמזים לדחיסת הפקעת אנו מוצאים בהימצאות במקומות צרים: ארגז צר, מערה צרה, שק חלימה.
מוצאים אותו גם בפריטה של קסטנדה על נקודת הקשב השני לצורך קירובה לגופו.
המושג דחיסות, או היות מהודק, מופיע בספרות באופן חידתי: המונח הוא tight, אשר תורגם בדרך כלל כ"מתוח". בדרך כלל המונח מתאר את אורח חייו של הלוחם, כגון:
אורח חייו של הלוחם צריך להיות מהודק/מתוח/דחוס כדי לזהות את הסנטימטר-המעוקב-של-המזל החמקמק, או שבכוחו לבטל את המלחמה הפנימית שבין שני המיינד-ים שבנו וליצור הרמוניה ביניהם, ועוד.
==============
1.1.18
הבו גודל מזכיר לי את "אללה הוא אכבר".
ואני תוהה: האם המנטרה הזו, החביבה על כל מי שחושק ב-72 בתולות, לא נולדה, במקרה הטוב, בעקבות החיזיון של צורת האדם הנראית כמגיעה לשמים?
==============
5.11.18
לא נצא ידי חובתנו אם לא נמצא את הציטוט האומר את מה שאמרתי בפוסט.
לפנינו ציטוט כזה. ייתכן מאד שיש אמירה דומה במקום אחר בספרים.
הטרמינולוגיה שונה מזו שאני השתמשתי בה: "אי-עשיה" לעומת "קשב שני".
"במקרה של אבן קטנה זו," המשיך, "הדבר הראשון שהעשייה גורמת לה הוא הקטנתה לממדים אלה. על כן, הדבר הנכון שצריך לעשותו - ואשר לוחם עושה אם ברצונו לעצור את העולם - הוא להגדיל את האבן הקטנה, או כל דבר אחר, על ידי אי-עשיה."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 187,188)
העשייה עושה את האבן הקטנה לאבן קטנה. אם כל פרט קטן על גביה ייראה כחלק מנוף עצום, היא תפסיק להיות אבן.
לדעתי, אבדן המידות המוכרות - דברים קטנים נראים עצומים - איננו סתם שינוי הנועד לצורך השינוי של הקיים. לא כל שינוי מבורך באותה מידה, כי השינוי הזה בתפישה הוא מרכיב טבעי במעבר מהקשב הראשון לקשב השני, וזו הסיבה שדברים מוכרים נראים עצומים לקסטנדה כאשר הוא עובר לקשב השני.
זה מזכיר לי את האמירה של דון חואן ששינוי של פרט ממרכיבי השיגרה שובר אותה.
הדמיון אולי אינו מקרי כי זהו כנראה מקרה פרטי של אותו רעיון: התפישה הרגילה היא בעצם שיגרה (עשייה).
==============
