אתם זוכרים שב-לכלוכית (סינדרלה) הפיה מפעילה את הקסם הבא, ציטוט מווקיפדיה, כי לא זכרתי את כל הפרטים:
"את בגדי המשרתת הבלויים של סינדרלה היא הופכת לשמלת נשף מרהיבה מכסף וזהב, את נעליה המרופטות - לנעלי זכוכית, שש לטאות היא הופכת למשרתים אישיים, בעצת סינדרלה, חולדה היא הופכת לרַכָּב, דלעת פשוטה, אשר זה עתה רוקנה, היא הופכת לכרכרה מפוארת ועכברים - לסוסים אבירים."
הפיה בעצם מבצעת התכוונות, והתכוונות היא הענקת משמעות למשהו שנוכח בשדה התפיסה. (הסיפא היא תוספת שלי).
כלומר, אתה לא אומר (מתכוון) "יהי Y", אלא "יהי X ל-Y".
כלומר, את/ה לא יוצר "out of thin air" - לתשומת לבו של כותב ספר בראשית, שכנראה לא קרא את סינדרלה.
חומר למחשבה.
****************************
מוסיקה
הערות ותוספות
===========
24.6.21
הקשר שבין משמעות וכוונה מקבל חיזוק בשפה העברית:
איך מתרגמים את:
? What do you mean
כך:
למה אתה מתכוון ?
===============================
25.6.21
מה אומר דון חואן, ללא מילים, בכך שהוא מנקה את האבק מהכובע שלו?
======================================================
======================================================
הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל". יש בקטע דילוג, מסומן כך [...], ואני גם מכניס הערות שלי לתוכו. ההדגשות שלי.
.
"[טאישה:] האם מעוף העורבים אומר משהו מיוחד?" שאלתי.
"בוודאי [You bet it does]," הוא ענה, מסיר את האבק מכובעו. "במיוחד אם יש לך זיקה [affinity, קירבה, דימיון] אליהם. עורבים יכולים להיות נושאי מסרים. אבל קל לשגות בפירוש האותות."
"מה קורה אם אתה טועה בהבנת המסר?" שאלתי.
"כל מיני דברים מצערים," אמר בחגיגיות. "את עלולה לנוע במלוא המהירות קדימה, בעוד את אמורה להישאר במקומך בהמתנה [biding your time]. או שאת עלולה להחמיץ פנייה הולמת [appropriate] בדרך, כי את מהססת לפעול".
"אתה מתכוון שעורב יכול להציל את חייך?" אמרתי.
"הוא יכול," הסכים דון חואן. "עורבים ויישויות אחרות משמשים כמדריכים. הם אומרים למכשף מה לעשות ומתי לעשות זאת. בעולמו של הלוחם, העיתוי הוא מכריע [crucial]. אם מחמיצים את ההזדמנות שלך, ייתכן שהיא לעולם לא תשוב."
.
הערה: אנו מכירים דוגמה לכך שבמסרים מהרוח, העיתוי שלהם הוא מרכיב מהותי: להיות ללא רבב פירושו, לדוגמה, לקשור את שרוכי הנעליים כשהרוח אומרת לך, בעיתוי הנכון.
אם כן, עורבים, לדוגמה, מעבירים מסרים מהרוח, מהכפיל.
אם כן, עורבים, לדוגמה, מעבירים מסרים מהרוח, מהכפיל.
אל תחפשו כאן טיעון לוגי תקף. לא כאן ולא בספרות הזו בכלל. זוהי ספרות של רמזים.
.
[...]
"מה גורם למצב זה של הימצאות בחוסר התאמה [out of step, שלא בקצב]?" שאלתי.
"אובדן החיבור שלנו אל הכפיל שלנו," הוא אמר.
"אני לא מבינה. האם אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שכשאנו נולדים אנחנו מחוברים באופן מהותי לצד האחר שלנו. קווי התקשורת עם התמונה הרחבה יותר, אם לנסח זאת כך, הם פתוחים. אבל ככל שאנחנו גדלים, אנחנו מנתקים בהדרגה את הקשר הזה ואנחנו חיים רק עם חצי ההוויה שלנו. לכן, אנחנו תמיד בחוסר איזון, ויש לנו את התחושה שחסר לנו משהו [missing something, מציין גם געגוע למשהו]."
(עמוד 82 בקובץ הטיוטה)
בעמוד הבא הוא מציין צורת תקשורת אחרת עם הרוח, במקום אותות:"קול הראייה, לדוגמה. הוא מגיע ישירות מהגוף האנרגטי שלך".
.
אם כן. מה אומר דון חואן כשהוא מנקה את כובעו מאבק?
לדעתי, שה"הקשבה" לסימנים מ-עורבים, ולאותות בכלל, היא ניקוי ערוץ התקשורת עם הכפיל/הרוח.
ניקוי האבק מחולית החיבור אל הרוח הוא אחד השמות של ליבה מופשטת של הכישוף, הליבה השלישית, הקרויה גם "הטריקים של הרוח" ("עוצמת השקט")
.
נספח 
חולית החיבור היא אל הכפיל או אל הכוונה?
זה המקום לזכור שהכוח המחבר את שני הגופים: הגוף הפיסי והגוף האנרגטי (הכפיל) הוא... הכוונה, הכח החזק ביותר ביקום.
.
המסר שבניקוי הכובע מאבק מוסווה היטב, כי הם בדיוק עצרו מהליכה בהרים, וזה לגמרי טבעי לנקות במצבים כאלה את האבק מהכובע.
שבת שלום.
===============================
הערות ותוספות
26.6.21
מנין לנשים השליטה על הרוח [wind]?
======================
======================
במסגרת ההנחיות של דון חואן לטאישה לגבי כיצד ליקש את הפרופסורים שלה הוא אומר לה להיות כזו שאיננה ניתנת להכלה (בכלי קיבול, uncontainable), ויש שם רמז חזק לכך שהוא מדבר על הרוח (wind). כידוע אי אפשר לסגור על הרוח, לכלוא אותה במיכל קיבול, ועם זאת יש לה כוח עצום (בדרך כלל הרסני). הרוח ממחישה זאת באותה שיחה כשהיא זורקת ערימת עלים יבשים לחיקה של טאישה.
.
שתי האמירות הבאות רומזות, אולי, שזה לא נכון לגבי נשים מכשפות.
1. לנשים יש שליטה על הרוח. ככל הנראה, לכל אחת בהתאם לכיוון, לרוח-השמים, שאליו היא שייכת. הנה אחת האמירות. יש מוצלחות יותר:
מר פלורס, הוא דון חנארו, לפלורינדה החניכה:
"היותך אישה מאפשר לך לפקוד על הרוח" המשיך. "נשים לא יודעות זאת, אבל הן יכולות לנהל דו-שיח עם הרוח בכל זמן."
(עמוד 26-27)
.
2. כזכור, הרוח נכנסת לתוך גופה של החניכה, לתוך כל חלליה, ובעיקר, כנראה, אל תוך רחמה. דונה סולדד מספרת על כך, ונדמה לי שגם לה-גורדה, או לפחות חניכה אחרת. אצל פלורינדה, היא כנראה רק רומזת על כך כשהיא מספרת שהרוח התנפלה עליה כמו חיה טורפת "להוטה לטרוף כל תא בגופי". (עמוד 142)
.
למה שלא ניקח את שתי האמירות ונציב ביניהן את מילת היחס "בגלל"?
כלומר, המכשפות שולטות על הרוח, כי (בגלל ש) הן מכילות אותה ברחמן.
[כמו שד בבקבוק ? ]
].
אם כן, למרות שדון חואן רומז שלא ניתן לכלוא את הרוח במיכל קיבול, המכשפות עושות זאת, כמו דברים בלתי אפשריים אחרים.
.
ומהי תרומתי, אם אפשר לקרוא לזה תרומה?
בסך הכל צימדתי את שתי האמירות והוספתי ביניהן מילת יחס
*************************
מוסיקה
============================
28.6.21
למי את/ה מעניק את נשימותיך?
========================
========================
הקטע הבא מ"יקוש עם הכפיל", שהוא ספר פלאי!!! שצץ באופן פלאי, שנות דור לאחר עזיבת החבורה את העולם, מביא אמירה מסויימת הטוענת למעמד של אמירה תמציתית:
.
נלידה הסבירה שחשיפת [unveiling] העוצמה וצבירת העוצמה היו המטרה העיקרית של המכשפים הקדומים.
"ואיך חושפים את העוצמה?" שאלתי.
[...]
"יש הרבה דרכים לפתות [entice] את העוצמה", היא פתחה ואמרה, "אבל כולן מסתכמות בדבר אחד, והוא לבצע כל פעולה במודעות. בין אם את יושבת, הולכת, או אוכלת, או מתרגלת את מעברי הכישוף [המעברים הקסומים], כל נשימה שאת נושמת חייבת להיות נשימה לעוצמה [a breath for power]. ואז, בהדרגה, הרוח מתחילה לחשוף את עצמה, וגוף האנרגיה שלך מתעורר. הצעקה [yell] מאפשרת לך לפנות דרך [clear a path] אל הכוונה, וגם מעניקה לגוף האנרגיה שלך טלטלה."
(עמוד 90-91 בקובץ הטיוטה)
.
הנשימה שלנו מגויסת למן הרגע הראשון לשירות הטונל, כפי שאומר הקטע הבא ב"סיפורי עוצמה":
"מהרגע שבו אנו נושמים את נשימתנו הראשונה, אנו גם נושמים לתוכנו עוצמה עבור הטונל. על כן, נכון יהיה לומר שהטונל של בן אנוש קשור באופן אינטימי ללידתו [של בן האנוש]".
(בפרק "אי הטונל")
ונכון יהיה לומר שהטונל גם מחובר באופן אינטימי לנשימה, לא?
.
ואני מציע שיש כאן עיקרון כללי של הדרך הטולטקית:
העברת המוקד מהטונל אל הנגואל, מהמערכת הטפילית הזרה אל הרוח.
במקרה שלפנינו:
שינוי הכוונה של הנשימה: מהזנת הטונל להזנת הרוח (הכפיל).
שינוי הכוונה של הנשימה: מהזנת הטונל להזנת הרוח (הכפיל).
.
חומר למחשבה. לא יותר. 
**
מוסיקה
גירסה אינסרומנטלית מקסימה, לדעתי מוצלחת יותר מהמקור הווקאלי
המקור הווקאלי
=====================================
29.6.21
להפוך את מראת ההשתקפות העצמית לשקופה, או לנפץ אותה?
================================================
================================================
הקטע הבא הוא מ"יקוש עם הכפיל":
.
נלידה הרימה מקל וציירה עקומה על הקרקע שדמתה למדרון צלע ההר.
"בצד הזה יש חוסר-רבב," היא אמרה והצביעה במקל שלה. "גופנו ומעשינו וכל הדברים שאנו רואים ומרגישים חייבים להיות מכוונים [tuned] עם מודעות ושליטה. בצד השני נמצאת הבנה טהורה שגורמת לנו לנטוש [abandon] את עצמנו. באמצע נמצא מחסום המורכב מדאגה [concern, מוטרדות, אכפתיות] הממסכת הכל. זהו הערפל שיש לטהר כדי לראות את הצד השני בצורה בהירה."
(עמוד 91 בקובץ הטיוטה)
.
ב"עוצמת השקט" המינוח הוא לשבור (break) את המראה המשקפת את העצמי, לנפצה(shatter), להרסה (destroy). לדוגמה:
"מטרתו של הנגואל עם חניכיו היא ניפוץ מראת ההשתקפות העצמית".
(נמצא בפרק: שבירת המראה של ההשתקפות העצמית)
.
אם כן,
האם יש לטהר את מראת הערפל הזו ולהופכה לשקופה, או שיש לנפצה?
האם יש לטהר את מראת הערפל הזו ולהופכה לשקופה, או שיש לנפצה?
.
בקטע הנ"ל מ"יקוש עם הכפיל" ישנה אי התאמה קלה נוספת עם "עוצמת השקט":
הצד השני נקרא כאן "הבנה טהורה". ב"עוצמת השקט" הבנה טהורה היא גשר חד צדדי המוליך לשם.
מכיוון שהמעבר מצד אחד של המראה לצד השני הוא הדרגתי, כמו שמוכיח הקטע הבא, שנמצא ממש בהמשך לקטע הנ"ל ב"יקוש עם הכפיל", אז:
הצד השני נקרא כאן "הבנה טהורה". ב"עוצמת השקט" הבנה טהורה היא גשר חד צדדי המוליך לשם.
מכיוון שהמעבר מצד אחד של המראה לצד השני הוא הדרגתי, כמו שמוכיח הקטע הבא, שנמצא ממש בהמשך לקטע הנ"ל ב"יקוש עם הכפיל", אז:
- אין בעיה לקרוא לצד השני ולדרך אליו באותו שם.
- זה תומך בטענה שיש לטהר את המראה יותר ויותר, ולא לנפצה. הדגשתי את המינוח המדגיש את ההדרגתיות:
"ככל שאדם פחות מדגיש [emphasizes] את העצמי, כך תמריא [soar] הרוח גבוה יותר", אמרה נלידה, "מצד שני, ככל שאנחנו יותר בעלי חשיבות עצמית, כך יותר ניצמד [cling] לרגשות [emotions], לשיפוטים ולרעיונות. סלקי את הדגש מעל העצמי והרוח תמריא."
(עמוד 91 בקובץ הטיוטה)
.
אז מה אנחנו מחליטים, טיהור או ניפוץ?
.
כיוון פיתרון:
אנחנו לא יכולים שלא להסכים עם דון חואן כשהוא חוזר על הרעיון בצורה כה ברורה.
אנחנו לא יכולים שלא להסכים עם דון חואן כשהוא חוזר על הרעיון בצורה כה ברורה.
לדעתי, התשובה חייבת לשלב את השנים באיזשהו אופן, לדוגמה:
קודם מטהרים ואחר כך מנפצים.
או נשים מטהרות, גברים מנפצים. [כי כאן הדברים נאמרים לטאישה ושם לקסטנדה]
או לוחמים ולוחמות מטהרים, אבל נגואלים מנפצים. [טאישה היא יוקשת וקסטנדה נגואל]
====================================
30.6.21
כוונת המקום - ארצית (טבעית) או אנושית (מלאכותית)?
========================================
========================================
הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל".
.
"נלידה הובילה אותי לראש הצוק שממנו ראיתי את ההריסות. היא אמרה שזה המקום שהמכשפים הקדומים כינו 'מקום עוצמה תאום' [a twin power spot, כלומר אחד מזוג מקומות עוצמה תאומיים].
"מדוע הם קוראים לזה מקום עוצמה?" שאלתי, עוצרת כדי לנשום. הסתכלתי לאחור אל הצד השני של העמק. יכולתי לראות את השביל מתפתל לאורך הקניון בעל השולים האדומים [red rimmed canyon]. הופתעתי מהמרחק הרב שעברנו תוך זמן קצר.
"המכשפים הקדומים הטמיעו [imbued, החדירו] בסלעים ובארץ [earth, אדמה] את הכוונה שלהם," אמרה נלידה. "העמודים והמקום על הצוק שממנו ראית את ההריסות, יוצרים קשת אנרגטית שאיפשרה למשוך את גוף האנרגיה שלך ממקומות העגינה [moorings] שלו.
(עמוד 96 בקובץ הטיוטה)
.
כמה שורות בהמשך:
"מה גורם לך לחשוב שמקומות עוצמה צריכים להיות ידידותיים, במיוחד מקומות העוצמה התאומיים של המכשפים הקדומים? כל מה שדרוש למקום כדי שיהיה שימושי [useful, מועיל] הוא שתהיה בו כוונה מסוימת הזורמת מהארץ [earth, אדמה].
[עמוד 96)
.
אם כן,
מה מקור הכוונה באותו מקום, המכשפים הקדומים שהטביעו אותה, או הארץ?
מה מקור הכוונה באותו מקום, המכשפים הקדומים שהטביעו אותה, או הארץ?
.
לדעתי, מה שקורה במקום זה קורה במקומות אחרים המוזכרים בספרים: הגשר, שההתקדמות עליו הולכת ונעשית קשה, השביל שבין הבתים ("להתעורר אל החלום"), המסדרון בבית המכשפים שבו ביצעה טאישה את התעופה המופשטת, ועוד.
******************************
מוסיקה
והקטע אחריו:
====================================
1.7.21
"רק כאשר אדם מוצא את התשתית המשותפת שבה כל הדברים שווים, הוא חופשי באמת,"
===================================================================
אמרה נלידה. "כי אז הוא שחרר [liberated] את עצמו מנסיבות החיים שמציבות מגבלות על האפשרויות שלו."
("יקוש עם הכפיל" עמוד 99)
.
לפוסט הזה יש פוטנציאל להקטין לכם את התשלום ביציאה מהסופרמרקט, אבל אני חושש שהפוטציאל הזה יישאר לא ממומש
[אפרופו, האם ממלכת הדברים שבפוטנציה איננה ממלכת האפלה המוזכרת ב"יקוש עם הכפיל"? הים האפל של המודעות?]
באותו עמוד, 99, מספרת טאישה על ילדותה. על כך שכאשר אביה היה מביא, לעתים רחוקות, עוגות צרפתיות הביתה, הבחירה הייתה על פי גיל והיא נאלצה "לבחור" את החתיכה האחרונה שנותרה בקופסה.
דרך אגב, לבחור במודע את מה שנכפה עליך, את ה"אין ברירה", הוא, על פי הבנתי, אחד העקרונות בדרך הלוחם.
דרך אגב, לבחור במודע את מה שנכפה עליך, את ה"אין ברירה", הוא, על פי הבנתי, אחד העקרונות בדרך הלוחם.
להלן סוף הסיפור ובסופו המשפט שבכותרת כמסקנה, או כתמצית.
.
"למה התרגשת [fret] כל כך," שאלה נלידה כשסיפרתי לה את הסיפור. "האם לא ידעת שכל המאפים זהים? לא משנה איזה בחרת, או מה נשאר בקופסה."
טענתי שהם בכלל לא היו אותו דבר. לחלקם היה ציפוי שוקולד, לאחרים קרם וניל, והנפוליאון שאבי תמיד בחר היה בעל קרום פתיתי [flaky]. אבל נלידה התעקשה שאני שרירותית [arbitrary] כשאני אומרת שהאחד הוא באופן מהותי [intrinsically] יותר נחשק מהשני.
"כולם עשויים מקמח, סוכר, ביצים וחלב," היא אמרה. "רק המראה שלהם שונה. מדוע לסחוט את קרבייך [wring your insides] בגלל הבדל קל במראה החיצוני?"
מעולם לא חשבתי על זה כך. מנקודת המבט של אי היצמדות [detached], כולם היו די זהים. מה שהפך את האחד או האחר לטוב יותר, היה התעקשות האחים שלי שהמאפה שלהם טוב יותר משלי. לחמוד אחד ולסובב את האף כלפי האחר היה שרירותי וקטנוני.
"היית צריכה לתת לאחים שלך להתפאר [rave] ככל שירצו, ועדיין ליהנות מזו שהיתה לך,” היא אמרה. "יכולת להתאמן בלהיות אדישה [indifferent] לפקודות המהפנטות שלהם."
"ידעתי רק שאני שונאת אותם על שלקחו את החתיכות הטובות ביותר," אמרתי "אבל עכשיו אני רואה שאת צודקת; קמח, חלב וסוכר הם זהים, לא משנה לאיזו צורה [shape] תכניסי אותם".
"רק כאשר אדם מוצא את התשתית המשותפת [common ground] שבה כל הדברים שווים [equal], הוא חופשי באמת," אמרה נלידה. "כי אז הוא שחרר [liberated] את עצמו מנסיבות החיים שמציבות מגבלות על האפשרויות שלו."
(עמוד 99 בקובץ הטיוטה)
.
האמירה הבאה של דון חואן תובעת [ממני] את מקומה בהקשר זה:
"מה שעושה אותנו לא מאושרים זה לרצות [to want]. עם זאת, אם נלמד לצמצם את הרציות שלנו לאפס, הדבר הקטן ביותר שנקבל יהיה מתנה אמיתית."
("מציאות נפרדת", פרק 9)
.
הייתי מצרף לדיון גם את האמירה הבאה, אם כי בהקשרה המקורי, לא בטוח שיש לה משמעות זו:
"ניסיתי ללמד אותך שהחוויה [ההתנסות] האמיתית היא להיות אדם, ומה שחשוב זה להיות בחיים; החיים הם המעקף הקטן שאנו עושים כעת. החיים כשלעצמם הם מספיקים, מסבירים את עצמם ושלמים.
לוחם מבין זאת וחי בהתאם. לכן אפשר לומר בלי להיות יומרני שחוויית החוויות [התנסות ההתנסויות] היא להיות לוחם."
("סיפורי עוצמה")
.
אם כן,
הפוסט מציע את הפרשנות שנסיבות החיים אינן חשובות, אלא עצם החיים. כלומר: לא באמת משנה איזו עוגה נקבל, ואפילו לא משנה אם ארוחת מלכים או לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ, צינוק או מלון 5 כוכבים...
למה?
כי העולם המוכר הוא עולם של תופעות, לא של מהויות, או בניסוח טולטקי: הוא חלום. או בטרמינולוגיה אחרת: העולם שלך הוא סרט. מה זה באמת משנה באיזה סרט את/ה צופה?
או:
"כאשר לוחם לומד לראות הוא רואה שאדם הוא ביצה זוהרת, בין אם הוא קבצן או מלך, ושאין דרך לשנות דבר; או ליתר דיוק, מה ניתן לשנות באותה ביצה זוהרת?
מה?"
מה?"
("מציאות נפרדת")
.
ובמצב זה של אי היצמדות לדברי העולם, כי כל הדברים שווים, ממתין הלוחם ל....
====================================
