משמעות החיים - אותו זה מצחיק (את הצבי-רוח)

 

מה פשר הצחוק של הצבי-רוח, כאשר טאישה שאלה אותו אודות משמעות החיים? ("יקוש עם הכפיל")

.

הנה הקטע:

"מהי משמעות החיים?" פלטתי.

הצבי הביט בי לרגע ואז התחיל לצחוק, וכשהוא צחק, מיליון בועות יצאו מפיו, עד שערפל זהוב התרומם סביבי, מעכיר [opaquing, יוצר ערפל] לחלוטין את היער ואת הצבי עצמו."

[ואז היא מגלה את עצמה חזרה בעולם הזה, ליד הבקתה המדברית של דון חואן]

(עמוד 66 בגירסת הטיוטה)

בהמשך הספר אומר לה דון חואן:

"אם תפגשי את הצבי בחלומותיך," הוא יעץ לי, "שאלי אותו על משמעות החיים. הוא יגיד לך את מה שאת רוצה לדעת."

(עמוד 71)

כלומר, לכאורה אפשר להבין שהיא עדיין לא קיבלה תשובה לשאלה מהי משמעות החיים.

***************

אפרופו הפוסט הקודם שלי: "מהי משמעות החיים" היתה השאלה שהביאה את רקס, האסיסטנט באוניברסיטה, להפנות את טאישה לקרלוס, ושאלה זו הייתה בעצם הסקרנות המסוימת שהניעה את כל הנסיעה למקסיקו. קרלוס הציע לה לשאול את השמאן שאתו הוא עובד (דון חואן), והנה, ההבטחה מתממשת והיא שואלת את הצבי-רוח, שלגביו היא תוהה אם אין הוא דון חואן עצמו, שרגע קודם לכן רקד את ריקוד הצבי.

אחרי הפוסט הקודם אנו מבינים שהשאלה שסיקרנה אותה והיא שהוציאה אותם למסע חייבת להיות מופנית אל דון חואן ולקבל את תשובתה 

********************

אז למה צחק הצבי?

אציע 3 כיוונים להרהור:

- כי התשובה (המשמעות) מונחת לפניה? להגיע לממלכת הרוח, בה מתנהלת השיחה עם הצבי? (באנלוגיה: כשמישהו מחפש את הכובע שנמצא על ראשו, או את המשקפיים המונחים על חוטמו)

- כי התשובה עליה תוציא אותה מממלכת הרוח?
מיד אחרי התגובה של הצבי, שלדעתי יש בה תשובה לשאלה, היא מוצאת את עצמה חזרה במדבר. כלומר, אותו מסך בועות זהוב מפריד בין העולמות, ולכן, כחלק מהתשובה, כדי להבין שזהו מסך בין העולמות, היא חייבת למצוא את עצמה לבסוף חזרה במדבר; בצד השני של המסך.

- כיוון אחר: הצחוק הוא חלק מהתשובה. כלומר: החיים הם בדיחה.

.

שבת שלום.

=========================

הערות ותוספות

19.6.21

סוד פשוט בתשתית הקיום - הרוח היא אהבה?
==================================

הקטע הבא מסוף "מסע לאיכטלאן" מתאר את ראיית קווי העולם כסוד.

הדגשתי בו כמה מילים שעשויות לתמוך ברעיון שמדובר, פשוט, באהבה.

כרגיל, הסוגריים המרובעים הם הערות שלי.

.

"פתאום הרגשתי שגופי נחבט ואחר כך הוא נעטף במשהו שהצית אותי. אז הגעתי להבנה שהשמש זורחת עלי. יכולתי להבחין במעורפל במרחק בשרשרת הרים בכיוון מערב. השמש הייתה קרובה לאופק. הסתכלתי ישירות לתוכה ואז ראיתי את "קווי העולם". למעשה תפסתי את השפע המדהים ביותר של קווים לבנים זוהרים [פלואורסצנטיים] שחצו שתי וערב את כל הסובב אותי. לרגע חשבתי שאולי אני חווה את אור השמש הנשבר על ידי הריסים שלי. מצמצתי והסתכלתי שוב. הקווים היו קבועים והונחו על גבי [superimposed], או בקעו, דרך כל דבר שבסביבה [הערה: הכוונה חודרת את הכל]. הסתובבתי ובחנתי עולם חדש בלתי רגיל. הקווים היו נראים [visible] ויציבים גם כשהפניתי את מבטי מהשמש.

נשארתי על ראש הגבעה במצב של אקסטזה במשך מה שנראה כמו זמן אינסופי, ועם זאת, כל האירוע יכול היה להימשך רק כמה דקות, אולי רק כל עוד השמש זרחה לפני שהיא הגיעה [reached, נגעה] לאופק, אבל לי זה נראה זמן אינסופי. הרגשתי משהו חם ומרגיע, זולג [oozing, דולף] מהעולם והחוצה מגופי. ידעתי שגיליתי סוד. הוא היה כל כך פשוט. חוויתי הצפה לא ידועה של הרגשות. מעולם בחיי לא הייתה לי אופוריה אלוהית כזו, שלווה כזו, לפיתה [grasp, תפיסה] כה מקיפה, ובכל זאת לא יכולתי להכניס את הסוד שהתגלה לתוך מילים או אפילו לתוך מחשבות, אבל הגוף שלי ידע אותו.

(עמוד 243, תרגום שלי)

.

מכיוון שקסטנדה לא יכל להכניס את הסוד לתוך מילים, עלינו לעזור לו 

כזכור, האהבה לארץ [היא כנראה הרוח] היא מרכיב יסודי בעולמו של הלוחם. ואם זו אכן אהבה, אז מדובר באהבה שגם בקעה ממנו וגם מהעולם.

אהבה היא במהותה משהו היוצא ממך אל משהו מחוצה לך, עיין ערך: "נפשי יוצאת אל".

***************************** 

מוסיקה

חוליו איגלסיאס: את ואני

ובגירסה אינסטרומטלית

באחד המסמכים שבקובץ הראיונות ישנו אזכור של מפגש קצר בין קסטנדה וחוליו איגלסיאס, אותו, את המפגש, קרלוס מתאר באופן משעשע. וחוליו יוצא..................... נמוך מאד. הקוטב הנגדי ללוחם.

===============================

20.6.21

הריח את רוחו ?
============

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל" המופלא, שביחד עם ספרה הראשון המופלא "מעבר המכשפים" מורידים את הידע לקשב הראשון בצורה שלדעתי אף אחד מהספרים האחרים לא עושה, לא של קסטנדה ולא של פלורינדה.
מה הפלא: טאישה היא יוקשת, ויוקשות(ים) הן המומחיות לקשב הראשון.

.

"את בטח מספיק חסרת רבב," אמר אמיליטו, "אם את יכולה לייקש עם הכפיל באמצעות עוצמת הכוונה. או אולי את בבת עינו של מישהו, ומישהו משאיל לך את עוצמתו."

"למה אתה מתכוון?" שאלתי. "מי הם שיעניקו לי את עוצמתם? נלידה?”

"אני לא מדבר על נלידה," אמר אמיליטו. "היא משגיחה עלייך לראות שאת לא סוטה מהדרך. מה שתיארת נשמע כמו משהו אחר."

הוא רחרח את האוויר כמה פעמים, כאילו ניסה לקבוע משהו. בעצם, הוא רחרח בכל הכיוונים, כאילו הוא מריח משהו לא מוחשי [intangible].

"מה אתה עושה, אמיליטו?" שאלתי. "האם שכחתי לשים הבוקר דיאודורנט?"

"אם כן, לא הייתי יודע על כך," הוא אמר. "אני מעוניין לקבוע מי הם אלה שמשאילים לך את עוצמתם?"

"אולי זהו מר אבלאר, הנגואל חואן מטוס, או הנגואל החדש, קרלוס".

"חואן מאטוס הוא המורה שלך, נכון," אמר אמיליטו. "אבל הוא די קמצן לגבי עוצמתו. הוא לא היה משאיל לך אותה סתם ככה [for the hell of it], וקרלוס אחראי על הובלתך אל החירות. אבל זה מריח כמו משהו אחר. כאילו מישהו עשה לך מתנה. ואת אפילו לא יודעת את זה."

פתאום פחדתי, חשתי במשהו שהוא מעבר למילים. זה היה כל כך אפל [dark], שהוא הגיע מהאפילה [darkness] עצמה.

"מישהו לימד אותך דברים בלילה," הכריז אמיליטו כמו אורקל [oracle]. "ואני יודע מי זה חייב להיות."

"מי, אמיליטו. תגיד לי."

"זה לא מסמכותי להלשין [to spill the beans, לגלות את הסוד]," הוא אמר, "אם המיטיב האמיתי שלך רוצה לחשוף את עצמו, אז שיהיה. אם לא, תני לזה להישאר בסוד."

.

(עמוד 131-132 בקובץ הטיוטה)

מי שקרא את הספר עד סופו יודע מיהו המיטיב הזה, שהאפילה היא משכנו, אם כי זה לא נאמר במפורש, אם אינני טועה.

.

מעניין לציין שלחוש הריח הזה יש כיווניות.

.

ככל הזכור לי, אין מקרה דומה בספרות שלנו לשימוש בחוש הריח. יש את לה-גורדה המנווטת בחלומותיה בעזרת חוש הריח. ולבטח יש עוד אזכורים, אבל לא שום דבר הדומה לקטע זה.

קטע זה מזכיר לי:

1. בספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע" יש פרק על אדם שזכה לקבל, למשך תקופה מוגבלת, חוש ריח של כלב, והוא מתאר את חווית העולם כנפלאה ועשירה מאין כמותה.
אפרופו כיווניות: גם לחוש הריח של כלבים יש כיווניות, ולכן הם מסוגלים ללכת בעקבות הריח.

2. המשיח, על פי ישעיהו יהיה בעל חוש ריח "על טבעי":

א וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. ב וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה--רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה. ג וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת יְהוָה;

(ישעיה יא)

האם אמיליטו נותן לנו הדגמה לאופן שבו יריח המשיח?

===============================

21.6.21

במי נלחם הלוחם?
==============

כמו כל נושא בעולם המכשפים "שלנו"  לכל שאלה יש תשובות שונות ברמות שונות, חלקן מצריכות רמה אנרגטית מסוימת [שקול לידע] כדי שתהיה לתשובה משמעות. דוגמה מפורסמת היא השאלה מהו כישוף?

ברמה בסיסית זה שינוי המציאות. ברמה גבוהה יותר זה שינוי התפיסה, הרחבת התפיסה, ברמה אחרת זה חיסכון באנרגיה, ברמה אחרת הוא פונקציה של שיכנוע, ברמה אחרת זהו ניקוי האבק מחולית החיבור אל הכוונה....

.

מוטיב הקיים לאורך ספרים רבים הוא:
הלוחם נלחם בחשיבותו העצמית.

בסוף הספר האחרון, שפורסם לאחר "מותו" של קסטנדה, מתברר שזוהי ישות זרה, טפילית, התקן זר....

לפרסם משהו כה מהפכני, ולתכנן שיתפרסם אחרי מותך, דומה להטלת פצצה בעלת השהייה.

.

אפשר, אם כן, לומר שהלוחם נלחם בחשיבות העצמית, או בטפיל, או נלחם על מודעותו, או למנוע מהאנרגיה שלו להיטרף, או נלחם במוות הצד אותו... ואני רוצה להצביע על משמעות ברובד המוחשי והמעשי יותר.

לאחרונה הצעתי שההיפך מ"ללא-רבב" היא התמכרות [indulgence]. אז, אמשיך את הרעיון ואטען ש: הלוחם נלחם בהתמכרויותיו.

.

אבל חשוב להיזהר ממלכודת הרובצת לפתחו של הממהר לפרש:

הלחימה בהתמכרויות איננה מלחמה בתאוות, קרי התנזרות. כזכור, הלוחם אינו מונע מעצמו דבר. איננו מתנזר.

להיות נזיר זו התמכרות. הספרים נותנים לנו דוגמאות לא מעטות להתמכרות: התנהגות אלימה, כשאתה חושב שאתה יודע מה חשוב ומה לא, זו התמכרות. להיכנע לפחדים זוהי התמכרות ["הפקרת עצמך לפחדיך"]. הנכונות למות היא התמכרות. ההכרח לקבל הסברים. שנאה לאנשים (התכרות של דון חואן)....

אבל, לדעתי,

אף אחת מההתנהגויות הללו איננה התמכרות. אפשר להתנהג כך, מבלי להתמכר.

אז מהי התמכרות?

לדעתי, כשאת/ה נסחף, מפקיר את כולך לאותו דחף, ללא שום מרכיב מתבונן, מרוחק (לא נצמד), מחוץ לסחף, כלומר כשאתה הולך לאיבוד באותו רגש.

.

וכמסקנה, כשאת/ה לא מתמכר, אתה פועל ללא-רבב.

===============================

22.6.21

חגיגות ה"עד-כן-ידע" הצנועות של הטולטק
================================

בהמשך לטענתי שהלוחם נלחם בהתמכרויותיו, בהיצמדויות לדברים, ולכן, מצד אחד אינו מתנזר מדבר, ומצד שני אינו הולך לאיבוד באף רגש: מכעס ועד שמחה.

דוגמה למניעת ההליכה-לאיבוד בשמחה ישנה ב"צדו הפעיל של האינסוף" בעמוד 124 שורה אחרונה ואילך. הנגואל חוליאן נהג לספר על נוהג שהיה ברומי, שכשמצביא חזר לרומא לאחר נצחונותיו ואתו השלל האנושי והחומרי ממלחמותיו, לאורך החגיגות, שהיו לבטח שיא התהילה והאופוריה האנושית האפשרית, היה מלווה אותו עבד שתפקידו היה ללחוש באוזנו מדי פעם ש: כל התהילה והכבוד הם בני חלוף.

ייתכן שהעבד היה אומר Memento mori, כלומר "אל תשכח את המוות".

.

להבדיל, המושג "עד לא ידע" מגיע מהתלמוד הבבלי: "חייב אדם לשתות לשוכרה בפורים עד שלא ידע להבחין בין המן הארור למרדכי המבורך".

אם כן, המסקנה היא:

"ושמחת בחגך", או קיי, אבל אל תשכח את המוות 

.

בהזדמנות זו שאנו בסביבה, שני תיקונים של הכתוב:

בעמוד 124 שורה שניה מלמעלה מילה ראשונה, צריך להיות "פגם" "כשל" [flaw] ולא "זרימה". וכך גם בשורה שביעית מלמטה בעמוד 123 מילה אחרונה.

===============================

23.6.21

היום, יום רביעי, ה-23.6.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.

אנרגיה מהקוסמוס שוטפת את הארץ. אותה אנרגיה שהלוחם שואף לאגור.
ימי עוצמה מופיעים במחזוריות של 18 יום.

(המקור: ריאיון של קסטנדה עם גרסיאלה קורוואלאן)

מוסיקה

למה רק אני?

===============================