קוראי האינסוף - גירסה 1 - להורדה

 

קוראי האינסוף היקרים,

(מי שקורא את ספרי חבורת קסטנדה קורא, ביודעין או שלא ביודעין,  את האינסוף בתיווכו של קסטנדה והמכשפות),

כתב העת שפרסם קסטנדה, בתרגומו לעברית, מזמין אתכם להורידו למחשבכם ולצרפו לספרייתכם.

כל המאמרים בכתב העת נכתבו על ידי קרלוס קסטנדה.

קסטנדה אומר על כתב העת הזה: “הוא נובע משקט פנימי; הוא הזמנה לכולם להיות קוראי האינסוף.” 

(עמוד 57)

הוספתי לכתב העת תוכן עניינים המאפשר ניווט.

מהו היתרון של הקורא העברי על קוראי המקור האנגלי?

לנו יש את דבר המתרגם 

יש בכתב העת כמה מאמרים קשים ו"כבדים", ולכן לא מן הנמנע שבעתיד הוא יעבור תיקונים או שיפורים.

לינק להורדה

קריאה נעימה ומחכימה.

============================= 

16.2.22

השלת האני - שלב ראשון
===================

הפוסט הקודם שלי, אתמול, עסק בנקודה מרכזית בתורה הטולטקית, ההשתחררות מהעצמי, מהזהות האישיותית שלנו.

הבאתי בפוסט ההוא גם את המשפט מהשיר: ".. ואני אלך [מהעולם במותי], אבל הציפרים תישארנה, שרות:" ["מסע לאיכטלאן"]

הצעתי שם בתגובות גם פרשנות ברוח זו לאמירה של דון חואן שלהפשיט [to abstract] פירושו להיעשות זמין לרוח.

שתי התיחסויות נוספות לאותו רעיון מרכזי בספרות שלנו:

- האמירה של דון חואן: הלוחם רואה את עצמו כאילו הוא כבר מת.

- הספר השני של טאישה "יקוש עם הכפיל" עוסק רבות בהשתחררות מהעצמי. בסוף הספר היא משילה אותו במידה רבה ומגיעה לעולם האחר.

בפוסט זה אני רוצה להוריד את הרעיון קצת לקרקע ולהצביע על סימן היכר לשלב ראשוני של מצב זה. הקטע לקוח מ"מפגשים עם הנגואל".
כמו כל הישג בעולם הטולטקי, יש לו דרגות, וזה לדעתי שלב ראשוני.

.

"כאשר לוחם שם סוף לשגרות שלו, כאשר לא משנה לו עוד אם הוא נמצא בחברה או לבדו, מכיוון שהוא שמע את הלחישה השקטה של הרוח, אז ניתן לומר באמת שהוא כבר מת. מנקודה זו ואילך, אפילו הדברים הפשוטים ביותר בחיים נעשים בלתי רגילים עבורו."

(עמוד 53)

כך גם מוגדר היעד של המשימה שקיבל קסטנדה, להסתגר במלון עלוב לבדו עד שהזהות החברתית, הפרסונה שלו, תמות (עד שלא יהיה משנה לו אם הוא לבדו או עם חברים). הסיפור נמצא בפרק "נקודת השבירה" שב"צדו הפעיל של האינסוף".

כפי שהצעתי בפוסט ההוא: דרגה גבוהה יותר היא לחוש את המוות שלך כיישות המלווה אותך.

.

מוסיקה

=============================

17.2.22

... ויולד מתושלח את למך, ויולד למך את נח.... ויולד X את דון חואן, ויולד דון חואן את גורנישט.
וסוף לסיפור המרתק.
==============================================

הקטע הבא לקוח מ"האש מבפנים":

.

דון חואן אמר שתחת הדרכתו של מיטיבו הוסחה נקודת המאסף שלו באופן בלתי מורגש ועם זאת באופן עמוק. לדוגמה, יום אחד הוא הבין, הבנה שהגיעה משום מקום [=מאפיין את הידע השקט], שיש לו פחד, שמצד אחד היה חסר היגיון [חסר משמעות] לחלוטין עבורו [made no sense to him at all], ומצד שני היה הכי הגיוני בעולם [made all the sense in the world, מילולית: הייתה בו את כל המשמעות שבעולם].
"הפחד שלי היה שבגלל הטיפשות אאבד את ההזדמנות שלי להיות חופשי ואחזור [repeat] על חייו של אבי.

"דע לך שלא היה שום דבר רע בחייו של אבי. הוא חי ומת לא טוב יותר ולא גרוע יותר מרוב הגברים; הנקודה החשובה היא שנקודת המאסף שלי זזה ואני הבנתי יום אחד שחייו ומותו של אבי לא העלו ולא הורידו כהוא זה [מילולית: לא הסתכמו אפילו בגבעת שעועית], לא לאחרים ולא לעצמו.

"מיטיבי אמר לי שאבי ואמי חיו ומתו רק כדי להוליד אותי [to have me], ושההורים שלהם עשו את אותו הדבר עבורם. הוא אמר שהלוחמים הם שונים בכך שהם מסיטים את נקודות המאסף שלהם מספיק כדי להגיע להבנה אודות המחיר האדיר ששולם עבור חייהם. הסטה זו נותנת להם את הרגשת הכבוד וההתפעמות [awe, יראה] שהוריהם מעולם לא חשו כלפי החיים בכלל, או כלפי היותם בחיים בפרט".

("האש מבפנים" עמוד 171 - 170)

.

מה פירוש חיו ומתו רק כדי להביאו לעולם?

תשובתי: יש כאן נוסח אחר לרעיון שבאנרגיה המינית אפשר או להוליד (מין) או לבצע חלימה. כלומר, או שאתה הולך במסלול של ילודה, או במסלול של תימרון נקודת המאסף [אם כי המצב הפיך, ראו מקרה לה-גורדה וחטיפת הלהב שלה מבנותיה].

דון חואן ברח כדי לחיות חיים זוגיים עם אישה, מעשה שבדיעבד הוא הבין כמעשה של טיפשות שנישל אותו מהאפשרות לחירות.

ההורים חיו בשביל להביאו לעולם = המסלול הרגיל של החיים הוא להביא צאצאים לעולם = מטרת החיים [פרו ורבו ומלאו...], ומתו לשם כך = העניקו לו את הלהב שלהם, וויתרו על אפשרות החירות שלהם.

הלוחמים הם ישויות קצה. עם כל לוחם/ת נגמרת שרשרת ההולדה שהביאה עד אליו/ה.

בשביל להגיע להבנה הזו צריך להסיט את נקודת המאסף. עד אז, הפחד לחיות את חיי הוריך איננו קיים, ואם הוא קיים, הוא אינו מובן.

=============================

18.2.22

מדוע צמחי עוצמה הם רעילים?
==========================

לא השאלה, ובטח לא התשובה, נמצאים בספרות. לכן יש לקחת את התשובה עם קורטוב של ספק בריא.

כידוע,
- אין עוצמה ללא המוות.
- רק מה שהמוות נגע בו יש בו עוצמה.

אבל מדוע בעצם?

ברמה העמוקה ביותר של הממשות הידועה לרואים: כח החיים-והמודעות נעקב בצמידות על ידי כח המוות [tumbler - הכח הממעיד, המפיל. תורגם ההודף]. הצמידות שלהם נמצאת בכוח המתגלגל.
האם זוהי צמידות שבין העוצמה והמוות?
הפוסט ינסה לטעון שאם מדברים על עוצמה שעניינה הנעת נקודת המאסף, אז לא.

ב"מפגשים עם הנגואל" אומר קסטנדה. אני מביא את כל הקטע כי הוא יפה:

"המוות הוא לא משחק. לו לא היה מוות במציאות, לא הייתה כל עוצמה במה שמכשפים עושים. הוא כרוך בך באופן אישי, בלא תלות באם את רוצה בזה או לא. את יכולה להיות מאד צינית ולהשליך נושאים אחרים של תורה זו, אבל את לא יכולה לעשות צחוק מהסוף שלך, כי הוא מעבר לכוח ההחלטה שלך, והוא חסר פשרות"

(עמוד 53)

בהתייחס להדגשה הנ"ל, מה עושים המכשפים?

מניעים את נקודת המאסף שלהם. כל הנעה של נקודת המאסף היא מוות של הפרסונה.
זה כנראה לא מדויק, כי תנועת הנקודה פנימה, למרכז הרצועה של האדם, להאצלות הענבריות, איננה אובדן הפרסונה, כלומר תנועה כזו איננה מוות במלוא מובן המילה.

.

דון חואן "הודה ששום דבר אחר אינו יכול לתת לנקודת המאסף את הדחיפה שהכוח הממוטט* נותן."

("האש מבפנים" בפרק "הממרים את המוות")

* - המילה היא: tumbler - הממעיד, המפיל. תורגם ההודף. זהו כוח המוות.

.

נאמר בסיפרות שהכוונה היא הכוח המניע את נקודת המאסף, הכוח שמשנה את מיקומה (והרצון מקבע אותה למקומה).

אבל, אני תוהה, האם הכוח הממוטט (המוות) איננו בעצם הכוח היחיד שקיים? היחיד שיכול להניע את נקודת המאסף, או לשחרר אותה לתנועתה הטבעית? ואילו הכוונה היא רק הכוח המכוון את תנועתה לאחר שכוח המוות שחרר אותה ממקומה?
האם לא נכון שהמוות, או ההתפרקות של פקעת הסיבים, הוא תנאי לחילוץ נקודת המאסף מאחיזתה? כזכור, המכשף מאפשר למוות לחדור לתוכו. הוא מאפשר למוות להתחיל לפזר את הסיבים של הפקעת, ואז הוא אוסף אותם בחזרה. המהלך מתואר במונחים של התפזרות ערפל והיאספות הערפל מחדש.

אם המוות הוא הכוח היחיד שבנמצא; כלומר, העוצמה היחידה להנעת נקודת המאסף, אז התשובה לשאלת הכותרת ברורה: אם הצמחים רעילים, פירושו שהם בעלי השפעה ממיתה, ולכן הם בעלי עוצמה [כי רק למוות יש את העוצמה להניע את נקודת המאסף].

אולי, יש משהו נוסף בצמחי העוצמה מלבד מוות, ושבזכותו הם קרויים צמחי עוצמה.
אולי הם "מספקים" לא רק מוות למטמיע אותם בגופו, אלא גם כוונה, כלומר הכוונה של תנועת הנקודה למיקומים מסויימים. ובהיעדר כניסה לפעולה של רצון, האדם (במקרה הטוב, כשהמוות לא נתן לו נוק האוט   ) חוזר לעצמו בשוך השפעתם.

.

כרגיל, מה שאיננו ציטוט, הוא בגדר פרשנות.

.

שבת שלום.

============================

19.2.22

משהו לחשוב עליו
=============

מחשבה לשיפוטכם:

המוות הוא יישות אישית, המלווה כל יישות חיה.

האם המוות האישי הוא בן הזוג האנרגטי, המאזן, של הפרסונה (האישיות, המיינד הזר), כמו שהגוף הפיזי הוא בן הזוג האנרגטי, המאזן, של גוף האנרגיה (הכפיל)?

**************

הכותרת הזכירה לי את השורה :

give me a kiss to build a dream on

משהו לבנות עליו חלום.

מתוך שיר של לואי ארמסטרונג. שורה שהיא לדעתי תמצית הכישוף (אם יש לך מספיק אנרגיה).

============================

19.2.22

כזכור, המוות הוא יישות הנמצאת במרחק זרוע מאחורי כל אחד מאיתנו הוא אישי.

חיזוק לטענת הצימוד בינו לבין הפרסונה, האישיות, הוא שהפרסונה היא גם אישית, כמובן, והמוות הוא בעצם מות הפרסונה.

============================

19.2.22

עוד הבהרה: המוות כיישות המלווה את האדם, הנמצאת במרחק זרוע וכו. היא לטענתי מות הפרסונה. אצל האדם הרגיל, מות הפרסונה הוא גם מוות טוטלי. אצל הלוחם, לא.

============================

20.2.22

בעולם שבו המוות הוא הצייד (וגם חבר)
==============================

לגמרי במקרה, זהו העולם שבו אנו חיים 

- דון חואן לקסטנדה: "בעולם שבו המוות הוא הצייד, ידידי, אין זמן לחרטות או ספקות. יש רק זמן להחלטות"

("מסע לאיכטלאן" בפרק "נשיאה באחריות")

וגם:

- "בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. יש רק החלטות שלוחם מקבל נוכח מותו הבלתי נמנע". [מילולית: מול פני המוות הבלתי נמנע שלו]

(שם)

.

בציטוט הראשון "ידידי" הוא דרך דיבור, שבמקרה זה, אנו הקוראים, לא מתעכבים עליה. אבל בהתחשב בידיעה שהמוות הוא חבר, אפשר לקרוא את האמירה אחרת: המוות הוא גם הצייד וגם החבר. לא שאנו זקוקם לפרשנות זו כדי לטעון זאת. זה נאמר במפורש.
מי שאינו זוכר, בציטוט הבא נאמר במפורש שהמוות הוא חברו של הלוחם:

"כשלוחם רכש סבלנות הוא נמצא על הדרך שלו אל הרצון. הוא יודע איך להמתין. המוות שלו יושב איתו על המזרן שלו, הם חברים. המוות שלו מייעץ לו, בדרכים מסתוריות, איך לבחור, איך לחיות מבחינה אסטרטגית. והלוחם ממתין! הייתי אומר שהלוחם לומד בלי שום חיפזון, כי הוא יודע שהוא ממתין לרצון שלו;

("מציאות נפרדת" פרק 10)

.

אם הפרשנות הלא שגרתית הזו לא מחדשת כלום, אז למה צריך אותה?

כי הצבעה עליה יכולה לתת תמיכה לפרשנויות כאלה.

.

מדוע מה שחשוב זה ההחלטות שהלוחם מקבל נוכח מותו הבלתי נמנע?

ראשית, הלוחם צריך ללכת עם החלטותיו עד סופן [ללא ספקות או חרטות], והוא צריך לקחת אחריות עליהן, שפירושה: לדעת מדוע הוא עושה זאת.

כמתואר בקטע הבא (אפשר לדלג על קריאת הקטע, כי מה שכתבתי מסכם אותו) :

Whenever a warrior decides to do something, he must go all the way, but he must take responsibility for what he does. No matter what he does, he must know first why he is doing it, and then he must proceed with his actions without having doubts or remorse about them.

הערת אגב, אני נוטה לחשוב שצריך להבחין בין למה לבין מדוע. מדוע הוא הסיבה, ולמה היא התכלית. אני חושב שהידיעה מדוע הוא עושה זאת פירושה שהוא יודע שמקור ההחלטה הוא הכפיל. לשם מה? לאיזו תכלית? הוא לא אמור לדעת, כי ככה זה עם ידע שקט, "אל תחקור במופלא ממך 

קבלת אחריות להחלטות פירושה דבר נוסף, והוא לדעתי המפתח לתשובה:

"לשאת באחריות להחלטותיך פירושו להיות מוכן למות למענן".

(שם)

נצייר לעצמנו את המצב: הלוחם מקבל על עצמו החלטה, הכוללת את נכונותו למות למענה, והוא עושה זאת נוכח היישות הקרויה המוות שלו. האם זה לא נשמע לכם כמו הקרבה עצמית [הקרבה של העצמי שלו, של האישיות שלו] למוות [שהוא, כמוצע בפוסט הקודם שלי: בן הזוג, הקוטב השני, של האישיות]?. כשאנו נאחזים באישיות שלנו [החשיבות העצמית], אז אנו פגיעים מצד המוות שלנו, שפירושו מות האישיות שלנו. וכשאנו מקבלים החלטה נחושה, בלתי כפיפה; כשאנו אומרים למוות, אני מוכן למות בניסיוני להגשים את ההחלטה שלי, אז אנו לא נאחזים בעצמנו, אז המוות מניח לנו. נראה שעמדה זו מנטרלת אותו.

מכיוון שלפרשנותי מדובר בהחלטה שמקורה בכפיל, ברוח, בידע שקט, הנחישות בהגשמתה, היא הכרעה לטובת הכפיל ודחיית העצמי.

.

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט".

"החיים הם התהליך שבאמצעותו המוות מאתגר אותנו", אמר [דון חואן]. "המוות הוא הכוח הפעיל. החיים הם הזירה. ובזירה הזו יש בכל רגע רק שני יריבים: עצמך והמוות [שלך]".

(עמוד 104)

.

הכפיל והמוות נמצאים באותו מחנה. והצמידות ביניהם היא כה גדולה שיש מקום לחשוב שמא מדובר באותה יישות. (בניגוד לטענת הפוסט הקודם שלי שהציע שהמוות והאישיות הם בני זוג מאזנים בדומה לכפיל והגוף הפיסי)

הפוסט קצת קופצני [או הרבה קופצני], הוא לא מציע אמירה חדה ומזוקקת. אבל זה מה שיצא היום 

************************

אגב, ב"גלגל הזמן" שהוא בעיקרו אוסף ציטוטים מהספרים, נמחקה המילה "ידידי" מהציטוט הראשון.

=============================

21.2.22

"בראשית הייתה המילה [לוגוס] [...] והמילה הייתה לבשר [flesh]".
========================================

(הבשורה ע"פי יוחנן, פסוק 1 וקפיצה לפסוק 14)

בעברית מתורגם גם: "הדבר נהיה לבשר".

מה שיש כאן הוא רעיון שנמצא גם בתורה: דיבור שהופך למציאות: בראשית ברא... ויאמר יהי זה, וזה ....

הרעיון הזה של דיבור הבורא מציאות, וליתר דיוק יוצר תפיסה [perception], נמצא גם בתורה הטולטקית. לדוגמה בקטע הבא, הלקוח מ"סיפורי עוצמה":

"הדבר המשתקף [על קירותיה של בועת התפיסה שבתוכה אנו נמצאים] הוא המבט שלנו [view, מראה, נוף, גם דיעה] על העולם", אמר. "המראה הזה הוא בהתחלה תיאור, שניתן לנו מרגע לידתנו ועד שכל תשומת הלב שלנו נתפסת בו ו[אז]התיאור הופך להשקפה."

(במסגרת הסבר המכשפים. (תורגם תשובת המכשפים)

כלומר, תיאור הוא דיבור (מילים) והוא מתעל אותנו לתפיסה מסוימת, והתפיסה הזו היא המציאות שלנו.

מהו ההסבר לדיבור הבורא, המאגי, הזה?
או
מה במבנה היש [המציאות] מאפשר את הבריאה מתוך דיבור?

לדעתי, הדיבור הוא חלק מהיחידות המרכיבות כל מציאות באשר היא: האצלות הנשר. כזכור, את הראייה מלווה קול המתאר את הנראה, הוא הקרוי קול הראייה. ובכל תפיסה - ובאופן כללי: חלימה - ישנו קול המסביר את הנראה: בתפיסה הרגילה זהו הדיאלוג הפנימי, ובחלימה זהו קול החלימה.

הפוסט מציע שהדיבור הוא פן [מרכיב] של ההאצלות.

*******************

הערה

הרעיון של צמידות בין מציאות (תפיסה) ודיבור נמצא בשורשי השפה העברית: "דבר" הוא מאותו שורש של "דיבור".

בפסוק הנ"ל: הדבר נהיה לבשר - דבר הוא במובן של דיבור.

==============================