גצי עשן ממשיכים להיכנס לעיניך,
כאשר ליבך בוער באש האהבה.
הפעם בביצוע של צלבני הג'אז.
it's in your eyes - הכַּווַנַה כמובן.
קצת שירה.
השיר הבא נכתב על ידי הסיירת הכחולה, אותה ישות בדמות אישה שקסטנדה חילץ משבי הלא-אורגנים ("אומנות החלימה").
שירים אחדים שלה מופיעים בכתב העת "קוראי האינסוף", ממנו יצאו לאור רק ארבעה גליונות דקים.
תרגמתי בעבר כמה שירים יפיפיים שלה, אחד מהם, שקופץ לזכרוני, עסק במושג "זיון משועמם" וסיפר על האקט המיני של הוריה, שבעקבותיו היא נולדה, שהיה משולל אהבה, תשוקה ומודעות מצדם (אם לתאר את העניין באופן מעודן 😊), וכל מה שהיא הביאה לעולם הזה מאותו הרגע, רגע העיבור [רגע שהוא שער, כנראה] היה קריאתו של תַּן (קויוטה) בודד שנשמעה ברחבי המדבר מסביב.
מעוף המלאכים
יש מלאכים שגורלם נגזר
לעוף כלפי מטה,
לתוך הערפילים החשוכים.
בדרך כלל הם נתפסים שם,
מאבדים באופן זמני את כנפיהם
ונעשים אבודים,
לפעמים למשך כל החיים, כמעט.
זה לא ממש משנה, הם עדיין מלאכים;
מלאכים אף פעם לא מתים.
הם יודעים שהערפל יתבהר יום אחד,
ולו רק לרגע.
והם יודעים שאז, סוף כל סוף,
שַמַיִם זְהוּבִים ישיבו אותם לחיקם.
השיר בא בהקשר לאמירה של קסטנדה שישויות ההולכות למות [ומוּדעוֹת לכך] הן ישויות מאגיות [פלאיות] על פי הגדרה.
"ברגע מסוים בחיינו, אם נרצה בכך", אמר לי דון חואן באחת ההזדמנויות, "המיוחדוּת העוצמתית המאגית הזו נכנסת לתוך חיינו כאילו הייתה ביישנית."
אתם זוכרים, אני מקווה, שהמיינד האמיתי (מתורגם ב"צדו הפעיל" כ"הנפש האמיתית") מאופיין כביישן.
לדעתו של קסטנדה, השיר הנ"ל מבטא את הרעיון הזה של שחזור האספקט המאגי שלנו.
ואני מוסיף, למי שפספס, השמים הזהובים הם רמז לרוח, להאצלות הענבריות של המודעות.
==================
4.2.18
גירסה הומוריסטית של "עשן בעיניך", עם שירלי בייסי.
הומור משנת 1971.
==================
5.2.18
אפרופו מלאכים שאיבדו את כנפיהם, או שכנפיהם נוטרלו.
הסרטון הבא "ישראל הפראית" עוסק בחיות שבטבע הישראלי, ומתמקד בסביבת ים המלח.
יש שם סוג של נמלים הנקראות "אורגות", אשר מחזיקות "עדרים" של חרקים, כמו: כנימות וציקדות. הן מטפלות בהן, דואגות להן ובתמורה "חולבות" מהן הפרשה מתוקה שהן מייצרות בגופן.
בסרטון זה מוצג הדבר כאילו החרקים האלה נשארים שם מרצונם, אבל נדמה לי שראיתי במו עיניי, הייתי בעבר בשמורה שם, שהחרקים האלה לכודים בידי הנמלים.
לינק זה לוקח אתכם ישירות לקטע המדובר.
יש בסרטון הזה שני עניינים הנוגעים לעולם הטולטקי:
- דמיון לשיר הנ"ל אודות כנפיים מנוטרלות.
- דוגמה לטַפילוּת, הדומַה לטפילות שבני האדם מפעילים כלפי בקר, צאן ועוד, טפילות מהסוג שבני האדם עצמם משמשים בה קרבן לטפילים הלא-אורגניים. האמוציות הן החלב.
==================
5.2.18
בפוסט הקודם דובר על האומות שבאיברים הפנימיים, אשר במותו של הלוחם מתאחדות.
קסטנדה מנה ארבע אומות/איברים פנימיים כדוגמה. המרתי שישנן שבע.
הלא אורגנים ניזונים מאמוציות, והם על פי הצעתי מרכיבים את האיברים הפנימיים השונים, אז נראה לי שנוכל למצוא ברפואה הסינית רעיון התומך בכך:
שבע רגשות הקשורים לאיברים פנימיים:
לב - התרגשות יתר.
טחול - הרהור יתר (או דאגה).
ריאות - עצב.
כליות - פחד.
כבד - כעס.
2 רגשות נוספים הם: בהלה (פחד פתאומי), חרדה.
לא ממש ברור מדוע שני הנוספים הם נפרדים, ובמיוחד משום שנראה שאינם מקושרים לאיברים נפרדים. אבל הרפואה הסינית היא מחוץ לתחומנו.
אני מסתפק בהצבעה על תפיסה מכובדת התואמת את ההצעה שלי.
==================
6.2.18
לאיזה דונה מוקדש השיר הבא?
"סולדד" פירושו, להבנתי הדלה, בודד.
דונה סולדד אומרת, ועליה נאמר, שיש לה נתיב משלה. האם שמה, ההולם אותה, הוא מקרי?
גם על הממרה את המוות נאמר שיש לו דרך משלו, שונה משלהם.
מצד שני, ברור שהיא שייכת לחבורת החניכים. היא הישות המשלימה של לידיה.
הפתרון שלי:
היא חלק מהממרה את המוות, שמרכיביו משובצים בשושלת הזו של המכשפים. הטוליואים, 4 הגברים בחבורתו של הנגואל חוליאן, גם הם לדעתי חלק מהממרה את המוות. זה גם מסביר, לדעתי, מדוע מתייחס דון חואן בביטול כאשר מדובר על הגברים בחבורתו של הנגואל חוליאן.
==================
6.2.18
דיאגרמת 8 הנקודות המהוות את האדם:
שכל, דיבור, חלימה, הרגשה, ראייה, רצון ובהמשך הוא מגלה שהשניים הנוספים הם:טונל ונגואל.
שרטוט הדיאגרמה מגיע אחרי שדון חואן אומר שהזיהוי שלנו עם הגוף הפיסי הוא טעות.
לכל השישה יש מיקומים בגוף הפיסי הקשורים בהם, אבל, דון חואן מדגיש שהם ממוקמים על פקעת הסיבים:
היכן בגוף נמצאים שני האחרונים, הטונל והנגואל?
זה לא נאמר.
אני סבור שיש רמזים לא מעטים המתנקזים למקום אחד:
העיניים.
עין אחת מכוונת לכל אחד מהם.
זו ספקולציה !!!!!!!!
קצת נימוקים:
העיניים מוליכות את הכוונה (ואת הרצון, שהוא אספקט שלה).
הרצון הוא, על פי הדיאגרמה, היחיד שנמצא בקשר עם הטונל והנגואל.
(זה היה מהלך מחשבתי אחד, לדוגמה).
ישנה גם האמירה שהעיניים יכולות להיות חלונות אל הצפוי והמשעמם (הטונל), או אל הבלתי צפוי (הנגואל).
זה היה נימוק מספר שתיים, למי שסופר 😊.
אני משתעשע במחשבה שאחד הרמזים אפילו הוטמן ממש באותה שיחה. קסטנדה שואל היכן בגוף נמצאים השניים האחרונים (שעדיין לא נאמר מהם):
6.2.18
הערה,
האמירה המדויקת לגבי העיניים כחלונות:
יש אפשרות להביט דרכן לתוך שעמום ויש אפשרות להביט דרכן באינסוף. ("סיפורי עוצמה")
ולא כפי שציינתי, בבלתי צפוי, אם כי זה נכון.
אפרופו עיניים, חידה:
התייחסתי בעבר כמה פעמים לחזון זכריה שבו נאמר "שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ". (זכריה ד).
האמירה אודות עיניים משוטטות (מהלכות) ישנה בספרות שלנו.
היכן?
==================
7.2.18
פתרון החידה:
"עיניי שוטטו על הקסדות של הכובשים הספרדים".
אמר זאת הממרה את המוות ("אמנות החלימה" עמוד 193).
הוא השתמש בנוסח הזה כאופן לתאר הבטה של עיניו במשהו, כגון בדוגמה הנ"ל.
אני לא חושב שזהו סתם דימוי. אני נוטה לחשוב שיש כאן תיאור של אקט ההבטה כאשר הוא נעשה מתוך מודעות, הולכת המבט מדבר לדבר, להבדיל ממצבנו הרגיל שבו מישהו "מושך בחוטים" ומניע את עינינו כרצונו, אחרי שהוא לימד אותנו לקרוא לזה "כרצוננו".
==================
7.2.18
התחלנו את הפוסט בשיר של הסיירת הכחולה. התגלגלנו אל העיניים המשוטטות של הממרה את המוות, ומשם אל הפרק שבו הדבר מוזכר: "הדייר" ב"אמנות החלימה".
בתחילת פרק זה מופיעים שני בתים משירו של דילן תומס. דילן תומס היה משורר וולשי שחי במחצית הראשונה של המאה ה-20.
"באוטוביוגרפיה "כרוניקות" שיצאה בשנת 2007 מספר בוב דילן ששינה את שם משפחתו מצימרמן לדילן בעקבות דילן תומאס."
בוב הושפע מתומס ואימץ את שמו.
אני מביא את השיר בשלמותו, ומסמן בו באדום את שני הבתים המופיעים בפרק.
בספר העברי השיר מופיע בעמוד 180.
ניתן לראות שמתרגם הספר טעה בזיהוי של מילה (כפי שקורה לעתים).
את spent הוא קרא serpent, ויצא לו "נחש השקר" במקום "השקר שמוּצה ׁ(נוּצל)".
אנחנו שומרים כאן מקום חם לנחשים, אבל לא רוצים נחשים מומצאים :)
אני ממליץ לתקן את הטעות בספר.
יש דווקא דמיון מסוים לנחש כי השקר מתואר בהמשך כבוער על הקרקע (כענף).
שיר מסתורי ששווה לתת עליו את הדעת.
ננסה לשאוב ממנו כמה תובנות.
בין היתר, השאלה תהיה:
לְמַה בשיר מתכוון דון חואן כשהוא אומר בהמשך הפרק:
"הבאתי אותך לכאן הלילה, מפני שנרמזתי בשיר שהקראת לי שהגיעה שעתך לפגוש בדייר". (עמוד 186)
באיזה אופן רומז השיר לכך שהגיע המועד לפגישת קסטנדה עם הממרה את המוות?
==================
7.2.18
פינת הספרות
סיימתי לקרוא את "אחרון אנשי החלום" של אליס אן פארקר.
טייס בחיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה שמטוסו נפגע במזרח הרחוק על ידי אש נ"מ יפנית ומתרסק לתוך הג'ונגל מגיע אל שבט נידח, שבט שלחלומות יש מקום מרכזי בחיי אנשיו.
הכרתי מקריאה את שבט הסֶנוֹי והיה לי ברור שמידע זה שימש את המחברת בכתיבת הספר. אולי הידע הזה היה בעוכריי כי הספר לא חידש לי הרבה, ואני מודה שעמדתי לוותר על המשך קריאתו מספר פעמים.
אני לא יכול להמליץ עליו, אבל אני משער שיהיו כאלה שהספר ימצא חן בעיניהם, ואולי ימצאו בו השראה.
==================
כאשר ליבך בוער באש האהבה.
הפעם בביצוע של צלבני הג'אז.
קצת שירה.
השיר הבא נכתב על ידי הסיירת הכחולה, אותה ישות בדמות אישה שקסטנדה חילץ משבי הלא-אורגנים ("אומנות החלימה").
שירים אחדים שלה מופיעים בכתב העת "קוראי האינסוף", ממנו יצאו לאור רק ארבעה גליונות דקים.
תרגמתי בעבר כמה שירים יפיפיים שלה, אחד מהם, שקופץ לזכרוני, עסק במושג "זיון משועמם" וסיפר על האקט המיני של הוריה, שבעקבותיו היא נולדה, שהיה משולל אהבה, תשוקה ומודעות מצדם (אם לתאר את העניין באופן מעודן 😊), וכל מה שהיא הביאה לעולם הזה מאותו הרגע, רגע העיבור [רגע שהוא שער, כנראה] היה קריאתו של תַּן (קויוטה) בודד שנשמעה ברחבי המדבר מסביב.
מעוף המלאכים
יש מלאכים שגורלם נגזר
לעוף כלפי מטה,
לתוך הערפילים החשוכים.
בדרך כלל הם נתפסים שם,
מאבדים באופן זמני את כנפיהם
ונעשים אבודים,
לפעמים למשך כל החיים, כמעט.
זה לא ממש משנה, הם עדיין מלאכים;
מלאכים אף פעם לא מתים.
הם יודעים שהערפל יתבהר יום אחד,
ולו רק לרגע.
והם יודעים שאז, סוף כל סוף,
שַמַיִם זְהוּבִים ישיבו אותם לחיקם.
השיר בא בהקשר לאמירה של קסטנדה שישויות ההולכות למות [ומוּדעוֹת לכך] הן ישויות מאגיות [פלאיות] על פי הגדרה.
"ברגע מסוים בחיינו, אם נרצה בכך", אמר לי דון חואן באחת ההזדמנויות, "המיוחדוּת העוצמתית המאגית הזו נכנסת לתוך חיינו כאילו הייתה ביישנית."
אתם זוכרים, אני מקווה, שהמיינד האמיתי (מתורגם ב"צדו הפעיל" כ"הנפש האמיתית") מאופיין כביישן.
לדעתו של קסטנדה, השיר הנ"ל מבטא את הרעיון הזה של שחזור האספקט המאגי שלנו.
ואני מוסיף, למי שפספס, השמים הזהובים הם רמז לרוח, להאצלות הענבריות של המודעות.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
4.2.18
למי שמעדיף את הנוסח המקורי באנגלית.
Angels' Flight
by the Blue Scout
There are angels who are destined
to fly downward into the dark mists.
Often, they get caught there,
and for a time, they lose their wings
and they are lost,
sometimes for nearly a lifetime.
It doesn't really matter, they are still angels ;
angels never die.
They know that the mist will clear someday,
if only for a moment.
And they know that they will be reclaimed then,
at last,
by a golden sky.
==================
4.2.18
גירסה הומוריסטית של "עשן בעיניך", עם שירלי בייסי.
הומור משנת 1971.
5.2.18
אפרופו מלאכים שאיבדו את כנפיהם, או שכנפיהם נוטרלו.
הסרטון הבא "ישראל הפראית" עוסק בחיות שבטבע הישראלי, ומתמקד בסביבת ים המלח.
יש שם סוג של נמלים הנקראות "אורגות", אשר מחזיקות "עדרים" של חרקים, כמו: כנימות וציקדות. הן מטפלות בהן, דואגות להן ובתמורה "חולבות" מהן הפרשה מתוקה שהן מייצרות בגופן.
בסרטון זה מוצג הדבר כאילו החרקים האלה נשארים שם מרצונם, אבל נדמה לי שראיתי במו עיניי, הייתי בעבר בשמורה שם, שהחרקים האלה לכודים בידי הנמלים.
לינק זה לוקח אתכם ישירות לקטע המדובר.
יש בסרטון הזה שני עניינים הנוגעים לעולם הטולטקי:
- דמיון לשיר הנ"ל אודות כנפיים מנוטרלות.
- דוגמה לטַפילוּת, הדומַה לטפילות שבני האדם מפעילים כלפי בקר, צאן ועוד, טפילות מהסוג שבני האדם עצמם משמשים בה קרבן לטפילים הלא-אורגניים. האמוציות הן החלב.
==================
5.2.18
בפוסט הקודם דובר על האומות שבאיברים הפנימיים, אשר במותו של הלוחם מתאחדות.
קסטנדה מנה ארבע אומות/איברים פנימיים כדוגמה. המרתי שישנן שבע.
הלא אורגנים ניזונים מאמוציות, והם על פי הצעתי מרכיבים את האיברים הפנימיים השונים, אז נראה לי שנוכל למצוא ברפואה הסינית רעיון התומך בכך:
שבע רגשות הקשורים לאיברים פנימיים:
לב - התרגשות יתר.
טחול - הרהור יתר (או דאגה).
ריאות - עצב.
כליות - פחד.
כבד - כעס.
2 רגשות נוספים הם: בהלה (פחד פתאומי), חרדה.
לא ממש ברור מדוע שני הנוספים הם נפרדים, ובמיוחד משום שנראה שאינם מקושרים לאיברים נפרדים. אבל הרפואה הסינית היא מחוץ לתחומנו.
אני מסתפק בהצבעה על תפיסה מכובדת התואמת את ההצעה שלי.
==================
6.2.18
לאיזה דונה מוקדש השיר הבא?
"סולדד" פירושו, להבנתי הדלה, בודד.
דונה סולדד אומרת, ועליה נאמר, שיש לה נתיב משלה. האם שמה, ההולם אותה, הוא מקרי?
גם על הממרה את המוות נאמר שיש לו דרך משלו, שונה משלהם.
מצד שני, ברור שהיא שייכת לחבורת החניכים. היא הישות המשלימה של לידיה.
הפתרון שלי:
היא חלק מהממרה את המוות, שמרכיביו משובצים בשושלת הזו של המכשפים. הטוליואים, 4 הגברים בחבורתו של הנגואל חוליאן, גם הם לדעתי חלק מהממרה את המוות. זה גם מסביר, לדעתי, מדוע מתייחס דון חואן בביטול כאשר מדובר על הגברים בחבורתו של הנגואל חוליאן.
==================
6.2.18
דיאגרמת 8 הנקודות המהוות את האדם:
שכל, דיבור, חלימה, הרגשה, ראייה, רצון ובהמשך הוא מגלה שהשניים הנוספים הם:טונל ונגואל.
שרטוט הדיאגרמה מגיע אחרי שדון חואן אומר שהזיהוי שלנו עם הגוף הפיסי הוא טעות.
לכל השישה יש מיקומים בגוף הפיסי הקשורים בהם, אבל, דון חואן מדגיש שהם ממוקמים על פקעת הסיבים:
These are eight points on the fibers of a luminous being
היכן בגוף נמצאים שני האחרונים, הטונל והנגואל?
זה לא נאמר.
אני סבור שיש רמזים לא מעטים המתנקזים למקום אחד:
העיניים.
עין אחת מכוונת לכל אחד מהם.
זו ספקולציה !!!!!!!!
קצת נימוקים:
העיניים מוליכות את הכוונה (ואת הרצון, שהוא אספקט שלה).
הרצון הוא, על פי הדיאגרמה, היחיד שנמצא בקשר עם הטונל והנגואל.
(זה היה מהלך מחשבתי אחד, לדוגמה).
ישנה גם האמירה שהעיניים יכולות להיות חלונות אל הצפוי והמשעמם (הטונל), או אל הבלתי צפוי (הנגואל).
זה היה נימוק מספר שתיים, למי שסופר 😊.
אני משתעשע במחשבה שאחד הרמזים אפילו הוטמן ממש באותה שיחה. קסטנדה שואל היכן בגוף נמצאים השניים האחרונים (שעדיין לא נאמר מהם):
"Don't try to hurry," he said. "You'll know in due time, and then you will be on your own by yourself."
"Do you mean that I won't see you any more, don Juan?"
"Not ever again," he said. "Genaro and I will be then what we always have been; dust on the road."
המצב הנוכחי שלנו הוא שעין שמאל אינה מכוונת אל הרוח (הנגואל). זה לדעתי ההסבר למה שעשה דון חואן לחניכים במסגרת "הסטת העיניים" (החזקת ראשם בעורף והסטתו שמאלה למשך זמן רב), מעשה המוזכר ב"הטבעת השנייה של העוצמה".
================== 6.2.18
הערה,
האמירה המדויקת לגבי העיניים כחלונות:
יש אפשרות להביט דרכן לתוך שעמום ויש אפשרות להביט דרכן באינסוף. ("סיפורי עוצמה")
ולא כפי שציינתי, בבלתי צפוי, אם כי זה נכון.
אפרופו עיניים, חידה:
התייחסתי בעבר כמה פעמים לחזון זכריה שבו נאמר "שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ". (זכריה ד).
האמירה אודות עיניים משוטטות (מהלכות) ישנה בספרות שלנו.
היכן?
==================
7.2.18
פתרון החידה:
"עיניי שוטטו על הקסדות של הכובשים הספרדים".
אמר זאת הממרה את המוות ("אמנות החלימה" עמוד 193).
הוא השתמש בנוסח הזה כאופן לתאר הבטה של עיניו במשהו, כגון בדוגמה הנ"ל.
אני לא חושב שזהו סתם דימוי. אני נוטה לחשוב שיש כאן תיאור של אקט ההבטה כאשר הוא נעשה מתוך מודעות, הולכת המבט מדבר לדבר, להבדיל ממצבנו הרגיל שבו מישהו "מושך בחוטים" ומניע את עינינו כרצונו, אחרי שהוא לימד אותנו לקרוא לזה "כרצוננו".
==================
7.2.18
התחלנו את הפוסט בשיר של הסיירת הכחולה. התגלגלנו אל העיניים המשוטטות של הממרה את המוות, ומשם אל הפרק שבו הדבר מוזכר: "הדייר" ב"אמנות החלימה".
בתחילת פרק זה מופיעים שני בתים משירו של דילן תומס. דילן תומס היה משורר וולשי שחי במחצית הראשונה של המאה ה-20.
"באוטוביוגרפיה "כרוניקות" שיצאה בשנת 2007 מספר בוב דילן ששינה את שם משפחתו מצימרמן לדילן בעקבות דילן תומאס."
בוב הושפע מתומס ואימץ את שמו.
אני מביא את השיר בשלמותו, ומסמן בו באדום את שני הבתים המופיעים בפרק.
I have longed to move away
From the hissing of the spent lie
And the old terrors' continual cry
Growing more terrible as the day
Goes over the hill into the deep sea;
I have longed to move away
From the repetition of salutes,
For there are ghosts in the air
And ghostly echoes on paper,
And the thunder of calls and notes.
I have longed to move away but am afraid;
Some life, yet unspent, might explode
Out of the old lie burning on the ground,
And, crackling into the air, leave me half-blind.
Neither by night's ancient fear,
The parting of hat from hair,
Pursed lips at the receiver,
Shall I fall to death's feather.
By these I would not care to die,
Half convention and half lie.
From the hissing of the spent lie
And the old terrors' continual cry
Growing more terrible as the day
Goes over the hill into the deep sea;
I have longed to move away
From the repetition of salutes,
For there are ghosts in the air
And ghostly echoes on paper,
And the thunder of calls and notes.
I have longed to move away but am afraid;
Some life, yet unspent, might explode
Out of the old lie burning on the ground,
And, crackling into the air, leave me half-blind.
Neither by night's ancient fear,
The parting of hat from hair,
Pursed lips at the receiver,
Shall I fall to death's feather.
By these I would not care to die,
Half convention and half lie.
בספר העברי השיר מופיע בעמוד 180.
ניתן לראות שמתרגם הספר טעה בזיהוי של מילה (כפי שקורה לעתים).
את spent הוא קרא serpent, ויצא לו "נחש השקר" במקום "השקר שמוּצה ׁ(נוּצל)".
אנחנו שומרים כאן מקום חם לנחשים, אבל לא רוצים נחשים מומצאים :)
אני ממליץ לתקן את הטעות בספר.
יש דווקא דמיון מסוים לנחש כי השקר מתואר בהמשך כבוער על הקרקע (כענף).
שיר מסתורי ששווה לתת עליו את הדעת.
ננסה לשאוב ממנו כמה תובנות.
בין היתר, השאלה תהיה:
לְמַה בשיר מתכוון דון חואן כשהוא אומר בהמשך הפרק:
"הבאתי אותך לכאן הלילה, מפני שנרמזתי בשיר שהקראת לי שהגיעה שעתך לפגוש בדייר". (עמוד 186)
באיזה אופן רומז השיר לכך שהגיע המועד לפגישת קסטנדה עם הממרה את המוות?
==================
7.2.18
פינת הספרות
סיימתי לקרוא את "אחרון אנשי החלום" של אליס אן פארקר.
טייס בחיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה שמטוסו נפגע במזרח הרחוק על ידי אש נ"מ יפנית ומתרסק לתוך הג'ונגל מגיע אל שבט נידח, שבט שלחלומות יש מקום מרכזי בחיי אנשיו.
הכרתי מקריאה את שבט הסֶנוֹי והיה לי ברור שמידע זה שימש את המחברת בכתיבת הספר. אולי הידע הזה היה בעוכריי כי הספר לא חידש לי הרבה, ואני מודה שעמדתי לוותר על המשך קריאתו מספר פעמים.
אני לא יכול להמליץ עליו, אבל אני משער שיהיו כאלה שהספר ימצא חן בעיניהם, ואולי ימצאו בו השראה.
==================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה