להקת הטוּליוֹאִים: האם אנו ממשיים

הצ'רצ'ילים, הכי קרוב שמצאתי לטוליואים 😊
 When You'r Gone
שיר משנת 1969.

לא קשה לקרוא את המילים באוריינטציה טולטקית.

Separated here we stand, Strangers in a foreign land, 

Trying to find out if we're really real. 

Two islands in the sea, Waiting for eternity, 

Taking what we beg, borrow, or steal. 

האם אנו אמיתיים (ממשיים, ליתר דיוק) ?

על פי הטולטקים, התשובה היא: "לא כל כך". 😊

אנו והמציאות שלנו ממשיים באופן אנלוגי למידת הממשות שיש עבורנו לסרט - movie.

הממשי באמת הוא הצופה; בטרמינולוגיה טולטקית: הישות המתכוונת לסרט חיינו. 

היא נמצאת מחוץ לזמן, כי הזמן הוא חלק מהסרט.

יצאה גם גרסה בעברית, עם אריק איינשטיין.

המילים שבגרסה המקורית זכו לתפנית מטופשת.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

11.2.18

נתקלתי בקטע הבא, הלקוח מתוך "כח השקט", אשר תומך בהצעה פרשנית שהצעתי  לאחרונה; ששתי הנקודות בדיאגרמת 8 הנקודות שמיקומן בגוף לא נמסר לקורא: הנגואל והטונל, הן העיניים.

He explained that the reason sorcerers put so much emphasis on the shine of their eyes and on their gaze is because the eyes are directly connected to intent. Contradictory as it might sound, the truth is that the eyes are only superficially connected to the world of everyday life. Their deeper connection is to the abstract.

("כח השקט", הפרק "הנעת נקודת המאסף")

ובתרגום: 

"העיניים מחוברות ישירות לַכַּווַנַה [...] העיניים מחוברות רק באופן שטחי אל עולם היום יום. החיבור העמוק שלהם הוא למופשט."

האם התיאורים "שטחי" ו"עמוק" הם רק דימויים שמשמעותם "מעט" ו"הרבה"?

על רקע העובדה שהרוח נמצאת בתוך הפקעת (הדיסקית הצהובה), וכל הרמיזות הרבות לכך שהמערכת הטפילית שולטת על פני השטח של כדור הארץ, אני לוקח את האמירות הללו כתיאור ולא כמשל.

=================== 

11.2.18

ברור לקורא המודרני שמשהו כאן לא תואם את מה שסיפרו לנו על אופן פעולת העין, ומדע האופטיקה.

איך להבין את הטענה אודות חיבור של העיניים לעולם היום יום, וחיבור נפרד למופשט?

כפי הנראה מדובר בחיבור של התקן זר באיזור שמאחורי העין הימנית (אצל אדם רגיל כנראה מאחורי שתי העיניים).

ב"סיפורי עוצמה" ישנו קטע שבו דון חואן מספר לקסטנדה כיצד בפגישתם הראשונה, כדי ללכוד את קסטנדה, הוא אחז במשהו שנמצא מעבר לעינו הימנית של קסטנדה באמצעות הרצון שלו (של דון חואן). הדבר שבו הוא אחז הוא הטונל; האחראי על הדיבור הפנימי.

Don Juan was alluding to the extraordinary way he had looked at me the day we met. He had fixed his gaze on me and I had had an inexplicable feeling of vacuity, or numbness. I could not find any logical explanation for my reaction and I have always believed that after our first meeting I went back to see him only because I had become obsessed with that look.

"That was my quickest way of hooking you," he said. "It was a direct blow to your tonal. I numbed it by focusing my will on it."

"How did you do that?" I asked.

"The warrior's gaze is placed on the right eye of the other person," he said. "And what it does is to stop the internal dialogue, then the nagual takes over; thus, the danger of that maneuver.

Whenever the nagual prevails, even if it is only for an instant, there is no way of describing the feeling that the body experiences. I know that you have spent endless hours trying to figure out what you felt and that to this day you haven't been able to. I accomplished what I wanted, though. I hooked you."

I told him that I could still remember him staring at me.

"The gaze on the right eye is not a stare," he said. "It's rather a forceful grabbing that one does through the eye of the other person. In other words, one grabs something that is behind the eye.

One has the actual physical sensation that one is holding something with the will."

(בפרק 11, "האסטרטגיה של הלוחם")

במקום אחר נאמר שעין ימין נראית כבריכה שקופה אפלה, המשרה רוגע, שממנה בוקע אור בצורת טבעת ההולכת וגדלה ולאחר מכן הולכת ומתכווצת בתנועה ספירלית, ואילו עין שמאל נראית כך שהבזקי אור בוקעים ממנה החוצה.

האם בעין שמאל אין טבעות אור?

אני נוטה לחשוב שיש, וקסטנדה, ליתר דיוק הרוח, כהרגלה מקשה עלינו את ההבנה.

אני קושר את פרצי האור האלה לפרצי האור של הכוח המתגלגל. כלומר: הנגואל נחשף דרך עין שמאל, ושם יש לצפות לאותם גלגלי אש המופיעים בזה אחר זה.

הרושם שלי הוא שמדובר בשני המקרים בגלגלים הנעים במישורים המאונכים זה לזה.

בהזדמנות אביא את הקטע המדובר כדי לבחון אותו מקרוב.

נתקלנו לא מזמן בטבעות המאונכות זו לזו. היכן?

בתקשור של ריצ'ארד בן ישי ברוג'ום אל הירי, התל המגאליתי שברמת הגולן.

=================== 

11.2.19

הנערה מאיפַּנֶמָה (של ז'ובים), בגירסת סקסופון יפייפיה.

זו גם הזדמנות לקבל מנה טובה של צבעים ענבריים.

=================== 

12.2.18

במסגרת העיסוק בקשר שבין העיניים לנגואל ולטונל, כדאי לזכור את "המראַה של ההשתקפות העצמית", אותה עוזר המורה לחניך לנפץ. מראַה זו היא הטונל.

אני מציין זאת כי מראַה קשורה בהבטה.

=================== 

3.2.18

אתנחתא מקראית (וקצת קומית).

אהרון הכהן מת במקום הנקרא הֹר ההר. הדבר מופיע ב"במדבר" לג במסגרת רשימה ארוכה של נתיבי התנועה של בני ישראל במדבר ומקומות החניה בהם חנו.

לז וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר, בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם.  לח וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי יְהוָה--וַיָּמָת שָׁם:

החוקרים נחלקים בשאלת זיהויו של הר זה. הם מעלים כמה הצעות ונימוקיהם בצדם.

אחת ההצעות היא שזהו הר הרוּן בעבר הירדן המזרחי, אחד ההרים הגבוהים ביותר שליד פֶּטְרַה.

מות אהרון מופיע גם בפרק כ שבספר במדבר.

כב וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר.  כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר.  כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה.  כה קַח, אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר.  כו וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם.

הר צין שבנגב (שם מודרני) היה אחד מאותן סברות, אבל כיום היא איננה מקובלת. הר זה נקרא בערבית ג'בל מדרה - שם שמשמעותו "ההר של אלו שנפוצו לכל עבר" או "ההר של ההשחתה והחורבן". מיקומו הייחודי, צורת ההר וריכוז הבולבוסים השופע שלמרגלותיו הביאו את המספרים בעבר לשער שכאן שכנו סדום ועמורה.

זאב וילנאי כתב: "לפי סברה אחת זהו [הר צין] הֹר ההר, תחנה בנדודי עם ישראל, עליו מת אהרון הכהן. המסורת העממית מראה את הר ההר בעבר הירדן, בהרי אדום על פסגה רמה הנראית למרחוק ועליה נמצא עד ימינו "קבר אהרון" - א-נבּי הרון, בערבית, הקדוש ליהודים ולערבים" (מדריך ארץ ישראל, 1941).

השם ג'בל מדרה הזכיר לי שם דומה בספרות שלנו: סִייֶרַה מדרה (הכתיב הוא מַדְרֶה, שפירושו "אֵם").

בשיפועים המערביים של רכס ההרים הקרוי סיירה מדרה היה מקום הקפיצה לתהום, ראו במשפט הראשון בהקדמה ל"הטבעת השנייה של העוצמה".

האם שם נקבר אהרון, בסיירה מדרה? 😊

למה השאלה הזו לא טיפשית? 

מהרבה סיבות, ראשית כי אני מעלה אותה :)

שנית, בפרשנות מסוימת (טולטקית), המשפט הבא, המובא לעיל, מתאר מקום דומה למקום הקפיצה לתהום:

לח וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי יְהוָה--וַיָּמָת שָׁם:

פרשנות: אל תקרא "בהוראת יהוה", אלא מעל פיו של יהוה. (הרוח נמצאת בבטן האדמה, למי שצריך תזכורת). 

כזכור, כאשר הביט קסטנדה אל המקום שבו קבורים המכשפים הקדומים (האש שבפנים) הוא תיאר את המקום ככזה שמאחוריו ישנו פתח בהר בצורת פה פעור.

We stopped at the bottom of a large barren hill. Don Juan pointed toward some distant mountains to the south, and said that between the place where we stood and a natural cut in one of those mountains, a cut that looked like an open mouth, there were at least seven sites where the ancient seers had focused all the power of their awareness.

על 7 מקומות הקבורה שם כבר הרחבתי עד לזרא.

הטענה שקסטנדה קפץ לאותו פתח (באירוע הקפיצה לתהום) היא טענה פרשנית שלי.

באחד הפוסטים בעבר העליתי הצעה פרשנית נוספת:

המקום שבו פגש קסטנדה בפלורינדה הצעירה, בהרים בתוך ערפל כבד (נכח שם גם נסטור), מעל אתר קבורה קדום של סלעים בצורה מעגלית, הוא אותו מקום של הקפיצה לתהום. האירוע מתואר ב"להתעורר אל החלום".

=================== 

13.2.18

נתקלתי במקרה במופע נוסף של המספר שבע:

כנראה ששערו של שמשון היה אסוף בשבע צמות,

וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל, לְעַנּוֹתוֹ, וַיָּסַר כֹּחוֹ, מֵעָלָיו.

=================== 

13.2.18

הפוסט התחיל עם שאלת הממשות שלנו, והנה ציטוט רלבנטי לכך:

"כאשר אנו מביטים על העולם או כאשר אנו שומעים אותו [את צליליו], יש לנו הרושם שהוא נמצא מחוצה לנו ושהוא ממשי. כאשר אנו תופשים את העולם באמצעות הרצון שלנו אנו יודעים שהוא לא נמצא "שם בחוץ" ושהוא לא "ממשי" כפי שאנו חושבים." ("מציאות נפרדת")

ובנוסח המקור, למי שלא סומך על המתרגם :)

When we look at the world or when we hear it, we have the impression that it is out there and that it is real. When we perceive the world with our will we know that the world is not as “out there” or as “real” as we think. 

הסבר:

באמצעות הרצון אנו בוררים את ההאצלות שברצוננו להישיר. הישרה זו מותמרת לתפישות חושים, כלומר לעולם שבו אנו מצויים. 

כלומר, ברמת החושים העולם הוא בגדר נתון מוגמר. ברמת הרצון, אנו בוררים בין מציאויות אלטרנטיביות באקט הנקרא "התכוונות".
דבר נוסף:
מה שמעניק משמעות לדבר הנתפס, מה שהופך אוסף האצלות, לדוגמה, להר הנתפס בחושים, הוא ההתקן הזר. כולנו משתמשים באותו התקן ולכן כולנו חווים את העולם באותו אופן.
אבל כשמו כן הוא: זהו התקן שאיננו חלק מאיתנו והתרגום החושי שהוא עושה להאצלות הוא תרגום אחד מבין רבים אפשריים.

כלומר גם ה"מה הנתפס" וגם ה"איך נתפס", שניהם, נתונים לשינוי.
מה שנבחר הוא זה שנחווה כממשות.

קסטנדה אומר בספר של ארמנדו שהדינוזאורים ראו את השמים כצהובים. זו לדעתי דוגמה למנגנון תרגום שונה. דוגמה פשוטה.
הנה דוגמה שהמצאתי עכשיו:
נניח שההתקן הזר יחליט מעכשיו שכל מה שאנו מזהים באמצעות החושים שלנו ככלב, ייתפס מהיום כחתול. ובו נניח שהמעבר בין "תוכנות התרגום" יהיה איטי כך שנוכל לקשר בין הכלבים המוכרים לנו בשכונה לחתולים שהם הפכו להיות.
אז נגיע למסקנה שכלבים וחתולים הם רק שני אופני הצגה חושיים מבין רבים אפשריים.

=================== 

14.2.18

אנו ממשיכים עם השאלה המשעממת: מהו ממשי?

טענתי בהערה הקודמת ששני דברים בעולם הנתפס על ידינו אינם ממשיים במידה שאנו מייחסים להם: מה אנו תופסים וכיצד הוא נתפס.

תמיכה לאספקט הכפול הזה ישנה ב"האש שבפנים":

"האמת הראשונה היא שהעולם הוא כפי שהוא נראה, אך שהוא גם אינו כזה," המשיך, "אין הוא כה מוצק וממשי כשם שלומדו חושינו להאמין, אך גם אין הוא חזון תעתועים. העולם אינו אשליה, כשם שנאמר לפעמים; העולם הוא ממש, מצד אחד, ומצד שני אין הוא ממש [...] אנחנו תופשים בחושינו. זו היא עובדה מוחלטת, אבל מה שאנחנו תופשים אין הוא עובדה מסוג זה, מפני שאנחנו לומדים מה לתפוש."

(עמוד 42,43)

העולם אינו כפי שהוא נתפש, הוא אינו עולם של אובייקטים (אלא של האצלות), וגם אין הכרח שנתפוס דווקא האצלות מסוימות על פני אחרות.

האמת היא שלא התכוונתי להביא את הקטע הנ"ל, אלא שנתקלתי בו, או סביר יותר לשער: הניחו אותו על דרכי, אז הנחתי שתפקידי להביא אותו הנה 😊

מה שדווקא כן התכוונתי להביא היא אמירה של דון חנארו בסוף "מסע לאיכטלאן":

הרקע: אחרי שחנארו סיפר לו על מסעו הבלתי אפשרי חזרה לאיכטלאן.

"אם כך מסעך לאיכטלאן אינו אמיתי," אמרתי.

"הוא אמיתי!" קרא דון חנארו. "עוברי האורח אינם אמיתיים."

בתנועת ראש הוא הורה על דון חואן ואמר בהטעמה: "רק האיש הזה הוא אמיתי. העולם הוא אמיתי רק כשאני נמצא עם איש הזה."

דון חואן חייך.

(עמוד 254)

הוא שאמרתי:

דון חואן הוא הנגואל; התגלמות הכוונה (בדיון זה לא נעסוק בדקויות אז אפשר להחליף "כוונה" ב"רצון") ומה שהופך תפיסה לממשית היא ההתכוונות אליה.

או בדימוי אחר שהצעתי: הצופה בסרט הוא הממשי, והצופה הוא, כמו שאומרים בפילוסופיה: טרנסצנדנטי לעולם; הוא אינו חלק מהסרט.

אקט ההתכוונות הוא שקובע מה תהיה הממשות; איזה סרט יוקרן על המסך.

דון חואן מייצג כאן (עבור חנארו) את האקט/הכוח הזה.

התכוונתי להביא עוד קטע הנוגע לשאלה מהו ממשי, אבל הדבר נשכח ממני, אז כנראה שמישהו למעלה (או למטה) מרחם עליכם 😊

=================== 

14.2.18

המסע לאיכטלאן של חנארו הוא המסע שאותו חוֹוֶה החניך אחרי הקפיצה לתהום, כלומר הוא חוזר לעולם הזה, אבל הוא אינו אותו אדם, אלא אדם בעל זהות הקרובה לזהות שהייתה לו, כלומר חלק מההיסטוריה שלו חופף (כמו שאנו חווים בחלום). במקרה של קסטנדה: הוא מתגורר באותו בית, לדוגמה.

במילים אחרות, ובהשראת כותרת הפוסט:

הוא הופך לאחד הטוליואים של עצמו 😊😊😊😊

מקרה כזה, לדעתי, אירע למישהי שאינה לוחמת, ועל כן התוצאה הייתה טרגית.

אישה ספרדיה בשם לֵרִינַה גַרסִיַה התעוררה בביתה, אבל גילתה ש"החליפו את עולמה". היא מתגוררת אמנם באותו בית, עובדת באותו מקום עבודה, אבל בתפקיד אחר במחלקה אחרת, חלק מהבגדים שלה מוכרים וחלק זרים לה, החבר שלה ממנו נפרדה בעולם ההוא עדיין חבר שלה, ועוד. כלומר יש חפיפה בין שני העולמות.

מעניין שהיא כינתה את המעבר בין שני העולמות: "הקפיצה".

=================== 

15.2.18

אני חוזר לתפר שבין היהדות לטולטקים.

הרהרתי לעיל בדמיון שבין מקום קבורתו של אהרון הכהן והתהום שאליה קופצים הלוחמים. וגם הערה לגבי מחלפותיו של שימשן הגיבר.

מה הטעם בעיסוק הזה?

ראשית, כשדמיון כזה צץ, לא רק ביחס למקורות היהודיים, זה עשוי לעזור להבין את שני תחומי הידע.

שנית, הרושם הוא שיש במקורות היהודיים ידע שהיה ברשותם של הטולטקים, אם כי נראה שהוא הלך לאיבוד שם.

מכל מקום,

הפעם אני רוצה לדבר על דמיון נוסף:

כידוע, הכהן הגדול היה היחיד שנכנס לקודש הקודשים שבמקדש, וזאת רק ביום הכיפורים.

בזוהר, ובזוהר בלבד, ישנו הרעיון שכאשר הוא נכנס לשם, נקשר חבל ו/או שרשרת זהב לרגלו. שני הקטעים הבאים הם העתק-הדבק שעשיתי משני אתרים.

"הזהר מציין במקום אחד שהכהן היה קשור עם שרשרת זהב מסביב לרגלו, במקום אחר בזהר מצוין שהכהן היה קשור בחבל לרגלו כדי שיוכלו להוציא אותו במקרה של מוות." 

"על פי הזוהר באופן פשוט היתה שרשרת. אך מתוך המקורות ניתן ללמוד שתפקידה אינה רק טכני, להוציא את הכהן, אלא שהיא מסמלת את ה'קשר' בין הכהן שנכנס פנימה, לבין העם שנמצא בחוץ. הכהן הגדול בכניסתו לפני ולפנים, נכנס למציאות שאינה חלק מן העולם הזה. ישנו חשש שהוא יישאב לשם ו'יאריך בתפילתו'. לכן הוא חייב ל'סתום את עיניו' וכן להיות כל הזמן מחובר וקשור למה שקורה בחוץ. לזכור שהיה שסמך ידיו על ראשו בכניסתו, הוא הסיבה שהכהן נמצא בפנים."

                                                      ציור של וקסברגר

מה מזכיר לכם החבל הזה שנקשר לכהן הגדול?

לי זה הזכיר את החבל שהיו המכשפים הקדומים קושרים לאחד מהם כאשר הוא "ירד" לתוך מים עמוקים צלולים.

הקטע הבא לקוח מתוך "האש שבפנים":
"לרואים הקדומים היה מכשיר מסובך מאד להיעזר בו ברדתם למעמקים," המשיך, "זה היה חבל שנקלע בדרך מיוחדת, והם היו קושרים אותו סביב למותניהם. בחבל היה מעין כפתור אשר נטבל בשרף ואשר היה מתואם אל תוך הטבור, כמו פקק. לרואה היה עוזר, או אף עוזרים אחדים, שהיו אוחזים בו באמצעות החבל בעוד הוא עצמו שקוע בצְפִייַה. הצפייה הישירה במשתקף בבריכה או באגם צלולים ועמוקים מסוכנת ורבת עוצמה לאין שיעור מכל שניסינו לעשות באמצעות הַמַראַה." 
(עמוד 94)

בסוף הקטע הכוונה היא להשקעת מַרַאַה במים רדודים על ידי קסטנדה ודון חואן, דרכה ניסה לבקוע בעל ברית אל העולם.

 "חבל קלוע בצורה מיוחדת" - האם זה לא, במקרה, כמו מחלפותיו של שמשון, שבע צמות? הם הרי ירדו, באופן המתואר לעיל, לשבע הרצועות הלא אורגניות.

החיבור אל הטבור. 
בספרות, כמדומני, מעולם לא מדובר על הטבור, אלא על האיזור שמתחתיו, שם הוא מקום הסדק - the gap - אשר דרכו בוקע, אם בוקע, הרצון. זכור לי מקום אחד שבו מדובר על האיזור שמעל ומתחת לטבור, איזור הכולל את הטבור.
ואני תוהה, האם הסדק הזה אינו נמצא דווקא במקום החיבור, לשעבר, של חבל הטבור, המקום שדרכו היינו מוזנים ומחוברים אל המקור שלנו?
האם המכשפים הקדומים בפרקטיקה זו לא נעו בעצם חזרה אל המקור ?


נחזור לכהן הגדול. 
אם שתי הפרקטיקות הנ"ל, הטולטקית והיהודית, דומות, מה הוא בעצם עשה שם?

הניחוש שלי:
הכניסה הזו לקודש הקודשים נעשתה כידוע פעם בשנה. דיברתי כאן בעבר על 7 העולמות הלא-אורגניים שבכל שנה, כפי הנראה, רצועה אחרת מהן נעשית דומיננטית. 
אם כן, בכל תחילת שנה ירד הכהן אל הרצועה הזוכה לשליטה בשנה הקרובה.
וכנראה גם העניק את ההעתק לרצועה הקודמת, ככרטיס מעבר לשלב הבא. דיברתי בעבר על הדמיון שבין פרקטיקת העמסת שעיר-לעזאזל בחטאים לבין ההעתק המוגש לנשר.

אלה הם כמובן הרהורים וניחושים בלבד. 
אז תהיו רכים אתי. 

===================