מהו יקוש?

בפינת המוסיקה:
ענווים, הגיע הזמן.

הוידאו המלווה את המוסיקה הוא רק מלווה.

אפרופו ענווה: בפוסט הקודם הצעתי שיראת-כבוד כוללת את הפליאה וגם את האימה שהם מנת חלקנו כבני אדם, ועל הלוחמים לאזן אותם. הענווה, הצעתי, גם היא חבויה במושג זה (יראת הכבוד).

****

מהו יקוש? 

הכי טוב לשאול את השאלה הזו יוקש, לא?
טאישה אבלאר היא יוקשת, והיא נשאלה זאת בראיון שתורגם כבר לפני כמה שנים ונמצא באתר הוצאת טולטק.

טאישה: היקוש הוא היכולת לקבע את נקודת המאסף בכל מיקום באשר הוא, על מנת להעניק תבנית ולכידות (קוהרנטיות) לתפיסה כאוטית. אנו יוקשים את המציאות שלנו בכל יום, בכל דקה, מגלים מה זה אומר לנהוג ברחוב זה או להיות בקניון. היקוש פירושו להפעיל את תבניות ההמשגה (קטגוריזציה) שלנו על אובייקטים ודברים שאנו מכירים בשמותיהם. 

(סוף ציטוט)

כלומר, בכל פעם שאנו מזהים משהו במציאות (כאדם, עץ, בית, הר, כלב...) אנו מקבעים את נקודת המאסף שלנו בהאצלות אלה של הדבר.

מי היה היוקש הראשון?

האדם הראשון, והוא עשה זאת כאותו רגע שהוא נתן שמות לחיות ולצמחים ולכל השאר.

יקוש הוא דבר הכרחי כי אחרת נימַצֵא במציאות כאוטית (כפי שהיא אומרת במאמר), אבל מאידך אנו צריכים, או שואפים, להיות מסוגלים לשחרר את "צבתות היקוש" שלנו (הדימוי הוא שלי) מהמציאות הזו ולאחוז איתן מציאות אחרת.

איך נראות צבתות היקוש בראייה אנרגטית?

זוכרים איך נראית יוקשת לעומת חולמת?

ראיון זה הוא קצר וטוב. בעתיד הקרוב אני מתכוון לתרגם ראיונות נוספים איתה. כפי הנראה ישנם עוד שניים, לא עוד אחד כפי שאמרתי לאחרונה. ההקלטה של אחד מהשניים נמצאת ביוטיוב ואף הטמעתי אותה בעבר בבלוג.

בראיון הנ"ל שתורגם לעברית היא נשאלה בין היתר גם את השאלה הבאה:

מהי לדעתך החשיבות של פרסום "מעבר המכשפים" וכל שאר המידע אודות השושלת שלך? 

טאישה: הסיבה לכך שאתה ואני יכולים אפילו לדבר היא בגלל הצורך העצום בשינוי המודליות של התרבות שלנו. המכשפים אומרים שבמסגרת המודליות של ימינו, התחזית היא שלילית לחלוטין. אם השינוי אמור לבוא, עליו לבוא מבחוץ כדי להראות שהתנועה אפשרית. הבאנו מידע זה לא כמידע, אלא כאפשרות.
קודם כל, זהו רעיון שאנשים יכולים לאחוז בו כדי להבין שיש משהו שם בחוץ מלבד התרבות הפופולרית שלנו, הנשלטת על ידי תסמונת "החמוד המסכן". אנו כלואים במציאות זו כפי שהממרה את המוות כלוא מאחורי שער החלימה השני. הממרה את המוות אמר כי המיקום של המין האנושי הוא פחות או יותר זהה במשך אלפי שנים, מלבד שינויים קלים בלבד.

היו שינויים בתקופת הרנסנס, כאשר תפיסת האדם את האלוהים השתנתה, וגרמה לשינוי בתפיסתו את עצמו. שינוי נוסף כנראה התרחש בתקופת היווניים כאשר הפכנו מבעלי יכולת לראות ולהיות במגע עם פיות ואלים למאמינים שזהו מיתוס או תוצר דמיונו של האדם. כלומר, ישנן התרחקויות מדברים שאנו כבר לא תופסים.
הקשר של השושלת שלנו עם אתוס תרבותי רחב יותר של האדם גורם לתזוזה נוספת: להתרחקות מהשכל ומההבנה המוגבלת של המציאות, כלפי מערכת שבה לכל דבר יש חיים ומודעות, אותם אנו יכולים לתפוס

מה פירוש "הבאנו מידע זה לא כמידע, אלא כאפשרות"?

חומר למחשבה.

בהמשך אציע את תשובתי.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

21.6.19

טאישה, לעיל: "היקוש פירושו להפעיל את תבניות ההמשגה (קטגוריזציה) שלנו על אובייקטים ודברים שאנו מכירים בשמותיהם". 

אם כן, הנה דוגמה ליקוש של שתי מציאויות אלטרנטיביות:

================= 

22.6.19

הזכרנו את ההגדרה המעניינת ל"משמעת" שנתקלנו בה ב"ידע שקט":

"משמעת היא אמנות הרגשת יראת כבוד".

בסוף "משנתו של דון חואן", בין היתר, יש שימוש במונח דומה: ב"ידע שקט" המונח הוא awe ויש בו מן היראה, ובדוגמה הבאה, מ"משנתו" מופיעה המילה respect.

A man of knowledge in his role of a warrior was obligated to have an attitude of deferential regard for the items with which he dealt; he had to imbue everything related to his knowledge
with profound respect in order to place everything in a meaningful perspective. Having respect was equivalent to having assessed one’s insignificant resources when facing the Unknown.
If one remained in that frame of thought, the idea of respect was logically extended to include oneself, for one was as unknown as the Unknown itself. The exercise of so sobering a feeling of respect transformed the apprenticeship of this specific knowledge, which may otherwise have appeared to be absurd, into a very rational alternative.

(מופיע בניתוח הסטרוקטוראלי שבסוף הספר, בפרק: "איש הדעת היה לוחם")

כל מה שאני בסך הכל רוצה זה להביא פיסת מוסיקה טובה.

שיר מצוין מ-1967.

"קצת כבוד"

================= 

23.6.19

החידה הייתה משפט בתוך התשובה שנתנה טאישה לשאלה:

מהי לדעתך החשיבות של פרסום "מעבר המכשפים" וכל שאר המידע אודות השושלת שלך? 

המשפט היה:

"הבאנו מידע זה לא כמידע, אלא כאפשרות".

"We have put out this information, not as information, but as a possibility"

מה פירוש הדבר?

תשובתי:

התשובה אולי מתמצית במשפט הסיום, התוספות בסוגריים הן שלי:
הקשר של השושלת שלנו עם אתוס תרבותי [המוזכר קודם לכן במינוח "המודליות של הזמן"] רחב יותר של האדם גורם לתזוזה נוספת [קודם לכן היא ציינה שתי תזוזות בהסטוריה האנושית] : להתרחקות מהשכל ומההבנה המוגבלת של המציאות, כלפי מערכת שבה לכל דבר יש חיים ומודעות, אותם אנו יכולים לתפוס.

"אם השינוי אמור לבוא, עליו לבוא מבחוץ כדי להראות שהתנועה אפשרית." - פירושו שהשינוי יבוא לא מתוך הפרדיגמה, אלא מבחוץ, והתפישה הטולטקית שבספרים היא תפיסה כזו.

ישנו גם מובן עמוק יותר ל"שינוי שצריך לבוא מבחוץ" והוא חלק מהתפישה הטולטקית: את המעטפת/הפקעת שלנו אנו צריכים לפרוץ משני כיוונים, מבפנים ומבחוץ. מבפנים בדומה לביצה הנבקעת כאשר האפרוח מוכן לצאת. חנארו פעל על המעטפת של קסטנדה מבחוץ ודון חואן עזר לקסטנדה מבפנים. (סיפורי עוצמה)

עדיין לא לגמרי ברור מדוע לא מדובר במידע, אלא באפשרות.
תשובה מעמיקה יותר לזה נמצאת לדעתי בהקדמה ל"גלגל הזמן".
הספר "גלגל הזמן" מורכב מאוסף ציטוטים מתוך 8 הספרים הראשונים, אוסף שהדבר השוזר את הציטוטים יחדיו הוא גלגל הזמן (נאמר במפורש).
מאפיין חשוב של ציטוטים אלה הוא שהם מצביעים לכיוון מסוים, על משהו.
משפט הסיום של ההקדמה:
"הם מצביעים על האפשרות להחזיק ב (או לתפעל, handling) שתי מערכות הכרה (קוגניציה) בעת ובעונה אחת, ללא נזק כלשהו לעצמי".
במערכת ההכרה השנייה, של המכשפים, ישנן יחידות הכרה כגון: נקודת מאסף, האצלות, כוונה, גלגל הזמן... (נאמר במפורש).

לדעתי, יש אמנם לציטוטים, ולכַּתוּב בספרים בכלל, אספקט של מידע, אבל יש להם גם אספקט סמוי של דחף (נאמר במפורש). כלומר הם מצביעים על משהו מחוץ להכרה המוכרת שאינו יכול להתמצא במילים ולכן איננו מתמצא במילה "מידע". בנוסף להצבעה, הם גם מניעים לשַם. בטרמינולוגיה מדעית: הם וֶקטוֹר.

=================

23.6.19

לדעתי, תמצית זו של החניכה, ידע המצביע על מערכת הכרה אחרת, מסתתרת גם באמירה הבאה בהבדלים מסוימים. ההדגשה באדום היא לענין שלאחר מכן:

We don't need anyone to teach us sorcery, because there is really nothing to learn. What we need is a teacher to convince us that there is incalculable power at our fingertips. What a strange paradox! Every warrior on the path of knowledge thinks, at one time or another, that he's learning sorcery, but all he's doing is allowing himself to be convinced of the power hidden in his being, and that he can reach it." 

"Is that what you're doing, don Juan - convincing me?" 

"Exactly. I'm trying to convince you that you can reach that power."

 ("כח השקט", בהקדמה)

השכנוע אינו מושג רק באמצעות מילים, אלא במעשים, בהתנסות.

ההדגשה באדום מחזירה אותי למשהו שהרהרתי בו כאן לאחרונה: מה אני-הקטן יכול לעשות כדי לעזור לרוח במלאכתה (לחלץ אותי מהמיינד הטפילי ולחבר אותי אל הכפיל ובכך אליה)? 

והתשובה היא, לפי המשפט הנ"ל: לאפשר לה לשכנע אותי. לא לשכנע את עצמי, אלא לאפשר לה לשכנע אותי. 

ככל שרק תחשוב שאת/ה משוכנע, זהו כנראה שכנוע רדוד, אחרת היית חובר אל הכפיל שלך, משיג את שלמותך.

================= 

25.6.19

(עוד) דוגמה לאופן שבו מתבצעת רמיזה בספרים. הפעם מ"ידע שקט".

דון חואן מדבר עם קסטנדה על נושא מסוים. משהו בקסטנדה נעשה כועס ומבולבל ודון חואן מרגיע אותו באמצעות טלטלה ואחר כך מושיב אותו ליד גדר אבן שעליה נעות נמלים. קסטנדה תוהה לגבי תנועת הנמלים, כיצד ינועו אחרי שהוא התיישב על דרכם, מאיזה צד יעקפו אותו, עד שדון חואן מחזיר אותו לכאורה לנושא הדיון.

מה פשר הקטע הזה על הנמלים?

לדעתי, דון חואן נוהג כאן, ובהרבה מאד מקרים נוספים במהלך החניכה, בדיוק כמו שמורו נהג. כאשר הנגואל חוליאן נשאל משהו, במקום להשיב במילים, הוא היה משליך את החניך למצב מסוים שבהתמודדות אתו היה החניך מפיק את התשובה. (אין מתנות עוצמה חינם. וידע הוא עוצמה, אפילו מילה נרדפת - סינונים -לעוצמה).

אם אני צודק, נוכל להבין את הקטע עם הנמלים כמהלך בעקבות שאלה, מהלך האמור להשיב על השאלה.

הנה הקטע. הדגשתי את הדברים הרלבנטיים לשיעור בעזרת הנמלים:

"המעברים הקסומים של המכשפים הם קסומים (מאגיים, כישופיים) כי באמצעות התרגול אותם, הגוף מבין שהכל, במקום להיות מחרוזת בלתי ניתנת לשינוי של זיקות[1], הוא זֶרֶם, שֶטֶף. ואם כל דבר ביקום הוא זרם, שטף, אז ניתן לעצור את הזרם הזה. אפשר להציב עליו סכר, ובכך לעצור או להסיט השטף שלו."

    דבריו של דון חואן עוררו בי תגובה מוזרה. הרגשתי מאוים באופן מוזר, אבל האיום למעשה לא היה איום עלי, על עצמי; זה היה יותר איום על משהו שהיה כפוי עלי. הייתה לי הרגשה ברורה, בפעם הראשונה אי-פעם, שדון חואן בכוונה הֶחְרִיף (הֶעֶצים לחומרה) חֶלֶק שנראה כאילו הוא אני, אבל איננו באמת כזה.

    נעשיתי מבולבל לגמרי, אחרי כמה רגעים בייסוריה של סתירה זו, ושמעתי את עצמי מדבר ללא כל רציה (מודעת) מצדי. שמעתי את עצמי אומר. "אבל, דון חואן, האם אתה אומר לי שבכל פעם שאתה פוקק את המפרקים שלך (שובר את החיבורים), או בכל פעם שאני מנסה לחקות אותך, אני באמת משנה בי דברים?"

    "אה, משהו בך, שאיננו באמת אתה, כועס עכשיו", השיב דון חואן וצחק.

    היה לי עוד רגע של סתירה פנימית עזה. משהו בתוכי כעס מאוד, ובכל זאת זה לא יכול היה להיות אני. דון חואן טלטל אותי בכתפיי בחוזקה. הרגשתי את צווארי מתנדנד קדימה ואחורה תחת השפעת אחיזתו. התמרון הרגיע אותי בבת אחת. הוא הכריח אותי לשבת על קיר תומך נמוך עשוי לבֵנים. היו שם תמיד שורות של נמלים שזחלו עליו, ואני אף פעם לא ממש אהבתי לשבת על קיר זה. עוד מעט יהיו נמלים על הבגדים שלי. תמיד הייתי מודע באופן עמוק[2] לנמלים הזוחלות עלי, אבל הפעם, ברגע שהתיישבתי, הנמלים קטעו את רציפות הקו. ראיתי אותן מסתובבות סביב כל צד של גופי כאילו היו מבולבלות, לא בטוחות. נעשיתי סקרן מאוד לאפשרות שהן יעקפו לכיוון הגב שלי או לחזית גופי. רציתי לראות לאיזה כיוון הן ילכו. אבל מילותיו של חואן לקחו את כל תשומת לבי ושכחתי אודות הנמלים.

    "אל תדאג בגלל הנמלים," אמר דון חואן, משסע את מחשבותיי." ברגע זה אתה טעון באנרגיה בלתי רגילה, תוצר של הדילמות הפנימיות שלך. הנמלים יגיעו למסקנה שאתה בלתי חדיר ומסוכן, והן יסתובבו סביבך מכל צד של גופך עד שהאנרגיה שלך תיעשה נורמלית, או עד שאתה תקום ותעזוב.

    "ועכשיו, כדי לענות על השאלה שהמיינד שלך התכוון אליה כתגובה נבזית, אני יכול להגיד לך שזה נכון שבכל פעם שאנחנו מבצעים מעבר קסום, אנחנו אכן משנים את המבנים (סטרוקטורות) הבסיסיים של ישותנו. אנחנו מציבים סכר על זרימה שלמדנו לקבל כמחרוזת בלתי ניתנת לשינוי של דברים".

(עמוד 19-20)

[1] affinities – קירבה, דמיון

[2] כנראה שהכוונה היא שהייתה לו רגישות לדבר, סלידה וכד'.

שימו לב שישנו ניסיון רב להסוות את העובדה שהקטע עם הנמלים הוא תשובה לשאלה, או חלק מהשיעור:
- ראשית, בכך שיוצרים רושם שמדובר בהושבת קסטנדה רק לצורך מנוחה והתרגעות, בגלל מצבו הנסער.
- שנית, "אל תדאג בגלל הנמלים..." גם הוא לדעתי תורם לרושם המסולף שמנסה דון חואן ליצור, כאילו חבל לבזבז זמן על התעסקות איתם.

- שלישית, בסוף הקטע הוא אומר: "ועכשיו, כדי לענות על השאלה שהמיינד שלך התכוון אליה...", כאילו רק עכשיו חוזרים למקום שבו הופסק הדיון לצורך התרגעות, כאילו מה שקרה עד עתה עם הנמלים אינו קשור לדיון.

צורת העברת המידע, או ליתר דיוק: הסוואת משמעותן של התנסויות, אינו רעיון חדש בבלוג זה. הדוגמה היא חדשה.

דרך אגב, הלקח משיעור הנמלים: בכל פעם שאנו עוצרים את הזרימה או מסיטים אותה אנו משנים את הסטרוקטורות הבסיסיים של ישותנו, כפי שתנועת הנמלים שינתה את הסטרוקטורה של מסלולה.

================= 

25.6.19

אפרופו עצירת הזרימה של הקשב הראשון, עיסוק רב יחסית בעצירת הזרימה המגדירה את חיינו ישנו בפרק המסתורי שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית, "שישה פסוקי הסבר". ראו ב:

פרק 5 :הטבעת הראשונה של העוצמה ניתנת לעצירה על ידי חסימה תפקודית של היכולת ליצירת קרומים.

הנה קטע משם, הנוגע לנושא שכאן באופן כללי בלבד (לצורך עירור התיאבון):

"גופי הראה את ההשפעות של החסימה התפקודית של הטבעת הראשונה של העוצמה. הוא אמר שהוא יכול לראות פעילות חריגה באזור השכַמות. הוא תאר אותה כחור קטן שנוצר, בדיוק כאילו הזוהר היה שכבת שריר שהתכווצה בגלל גיד (או עצב - nerve.)
עבורי התבטאה ההשפעה של החסימה התפקודית של הטבעת הראשונה של העוצמה בכך שהיא הצליחה למחוק  את הוודאות שהייתה לי כל חיי בכך שכל שהחושים שלי מדווחים עליו הוא "אמיתי" (ממשי). בשקט נכנסתי למצב של שקט פנימי."
================= 
26.6.19

דיברתי לאחרונה על חשיבותה של חווית הפלא שבעולם, חווית הפליאה.
יצאנו מהמשפט המסיים בראיון הבלעדי עם טאישה:
המודעות הממלאת אותך בפֶּלֶא היא חוליית החיבור שלנו למרחבים. 

(דרך אגב, המרחבים, vastness, לדעתי רומז על העולם שמחוץ לבועה, מחוץ לפקעת, מה שקרוי ההאצלות החופשיות.)

ראינו שהמשימה של הלוחם לאזן בין האימה (הפחד הוא האויב הראשון) לבין הפליאה, שניהם שייכים לקיום האנושי.

הזכרנו (כמדומני רק בהקשר לפליאה) את הקטע הבא מ"משנתו של דון חואן" שבו הוא מציע שני דברים ככוחות נגד (תרופות) לפחד: הסקרנות והפליאה.

"All this is very easy to understand. Fear is the first natural enemy a man must overcome on his path to knowledge. Besides, you are curious. That evens up the score. And you will learn in spite of yourself; that's the rule."

I protested for a while longer, trying to dissuade him. But he seemed to be convinced there was nothing else I could do but learn.

"You are not thinking in the proper order," he said. "Mescalito actually played with you. That's the point to think about. Why don't you dwell on that instead of on your fear?"

 (17 August 1961)

תזכורת, שינון רעיונות:

הטריגר לדיון בפליאה, קודם לאזכור הראון עם טאישה, החל כמדומני בעקבות ההגדרה המוזרה למושג "משמעת" ב"ידע שקט": "משמעת היא אמנות הרגשת יראת כבוד."

הצעתי שיראת כבוד אוצרת בחובה שילוב של השניים: אימה ופליאה, ובכך היא בעצם מכילה את האיזון הנכסף בין השניים.

דון חואן הסביר שמה שהעניק למכשפים הקדומים את כוח הדחף להמשיך עוד ועוד אל תוך הלא-ידוע, למרות הפחד, לא הייתה החמדנות, הכוחניות וכד. אלא הסקרנות.

================= 
26.6.19

תרופה נוספת להתמודדות עם הפחד (האימה) המשתק היא, כמדומני, חווית נוכחות המוות ברקע. אני לא זוכר אם זה נאמר במפורש, אבל הקטע הבא מציב את המוות במרכז הדרך הטולטקית, דבר שיש לו כמובן הד רב בספרים:

מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"הוא אמר לי שידע שימושי אמיתי הוא פשוט מאוד, וניתן לבטאו
במספר מועט מאוד של מילים.
 "לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש סביבו, ולא משנה כיצד הוא
מועבר. אם זה בדיבור, אז נהדר, אבל כל אמצעי אחר יהיה טוב באותה
מידה. הדבר החשוב הוא לשכנע את עצמך שאין זמן לשטויות, משום
שהמוות בעקבותינו. מעֶבֶר לאמת זו, לוחם צריך מעט מאוד בגלל 
שתחושת הדחיפּות שלו תגרום לו לחסוך באנרגיה, והאנרגיה שיצבור
תאפשר לו לגלות את שלמותו." (עמוד 178)

אם כן, היעד הוא לשכנע את עצמך שהמוות בעקבותיך. 
לאחרונה נתקלנו בעוד שכנוע עצמי כמהות החניכה כולה. 
מה זה היה?
תשובה: שכנוע החניך שיש עוצמה עצומה בקצות אצבעותיו. כל מה שהחניך עושה מצדו הוא לאפשר לעצמו להשתכנע.
=================