משהו במונגולית צֵיחַה,
שלא תחשבו שדוכן הפלאפל הקרוב מסמן את גבול עולמנו.
מתוך "גלגל הזמן":
a path with heart is easy - it does not make a warrior work at liking it; it makes for a joyful journey; as long as a man follows it, he is one with it.
(פרק ראשון, "משנתו של דון חואן")
מה פירוש: הלוחם אינו צריך לעמול כדי לחבב את הדרך (עם לב) והוא אחד איתה?
לדעתי התשובה מסתתרת ב"האש מבפנים":
He also said that in the course of my activity with him he had
made my assemblage point move countless times, as was the case at that very
moment. Since the shift of the assemblage point was always in depth, I had
never lost my sense of identity, in spite of the fact that I was always using emanations I had never used
before.
כלומר, בדרך עם לב הלוחם אינו מאבד את זהותו, לכן הוא אחד איתה. וגם אינו צריך ללמוד לאהוב את הדרך כי הוא כבר למד לאהוב את עצמו, הוא שכלל זאת מאז לידתו.
דרך עם לב היא תנועה פנימה, לתוך הפקעת. הכיוון, שבאופן לא מקרי, אליו נדחפת נקודת המאסף בחבטת הנגואל.
אם כן, הדרך (path), כל דרך באשר היא, היא תלם בגלגל הזמן (furrow). כל התלמים הם מראות (mirrors) וכך אנו לכודים בהן.
כחלק מהציטוט הנ"ל, אותו לא הבאתי, נאמר שכל הדרכים אינן מוליכות לשום מקום. (אני בטוח שכל קורא קסטנדה זוכר את החלק הזה).
איך להבין זאת?
הדרכים, או התלמים, הם מסלולים מוגדרים, מסלולי חיים. הם מתחילים במה שנקרא "לידה" ומסתיימים במה שנקרא "מוות". אם תרצו, אפשר לומר שכל דרך מוליכה אל סופה, אל המוות.
דון חואן מדגיש ללא סוף שאי אפשר לחמוק מהמוות, הוא האויב הרביעי. לכל היותר אפשר להשהותו לרגע.
אם לתרגם זאת לדימוי אחר, שהובא בספרים: כל התלמים הם תאים בבית כלא. אף תא אינו נבנה עם מעבר החוצה מהכלא.
מה אנחנו עושים בתא הכלא?
הצגה לפני מַראַה. מציגים דמות (figure) בהצגה, כמו מדאם לודמילה.
ב"כח השקט" המונח הוא appearance.
"like Madame Ludmilla,
every one of us, young and old alike, is making figures in front of a mirror in one way or another.
[...]
senseless figures in front of a mirror."
("צדו הפעיל" עמוד 35)
זהו אירוע השייך לאלבום של קסטנדה, ובמהותו לאלבום של כל אחד מאתנו כלוחמים. זוהי אחת הליבות המופשטות של הכישוף.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
27.6.19
מספר החדר של לודמילה היה 112.
מהו הרמז המסתתר בזה?
הצעתי בעבר תשובה לכך.
===============
28.6.19
("מסע לאיכטלאן", הפרק "מחיקת תולדות החיים")
משהו שאולי מתפספס בקריאת הקטע וברעיון של מחיקת ההסטוריה האישית (מניסיון כמובן): ההתיחסות לעולם כממשי מדי, כשההצעה המרומזת היא להתייחס אליו כחלומי.
=======
הערת אגב,
בהמשך לקטע המצוטט לעיל, כמה שורות משם, אי אפשר שלא להזכיר את מחשבותיהם של האנשים המכירים אותנו שכובלות אותנו:
התהיה העולה היא: מה הקשר בין מיסוס ההזדהות שלך עם מי שלוּמדת להזדהות אתו, לבין הטענה הנ"ל שאיתה פתחתי את הפוסט (בעצם הפרשנות שהצעתי לה) שהליכה בנתיב עם לב היא קלה כי אתה אחד איתו, ואינך צריך ללמוד לאהוב אותו. כלומר, על פי הפרשנות שהצעתי, מדובר בתנועה פנימה לתוך הפקעת, שמשמעותה שמירת הזהות העצמית.
במילים אחרות, בפוסט מדובר על שמירת הזהות ואילו בקטע הטרי מדובר על מחיקת ההזדהות.
התהייה הזו היא צל שצץ לו על הדרך ואני חש מחויבות להיכנס לתוכו עם נר כדי לומר לו "סורה חושך, הלאה שחור" :)
עד שאדליק נר ואמצא את העוז להיכנס לתוך הצל,
הא לכם חומר למחשבה (למי שקיבל את ההצעות הפרשניות הללו עד כה. כל השאר פטורים).
שבת שלום.
===============
29.6.19
הערה:
בשני הקטעים האחרונים: יצירת ערפל סביבך, שום דבר אינו ממשי-מדי, שום דבר אינו צפוי ומובן מאליו, לא לך לגבי הדברים בעולם, ולא לאחרים לגביך.
מה לגבי החידה?
אני נוטה לחשוב שהפיתרון הוא: אתה נע יותר ויותר פנימה, מה שנקרא מתקדם בדרך, ותוך כדי התקדמות אתה הולך ומתנדף, אתה ממשיך לחוות את העולם מתוך אותה זהות, אבל היא הולכת ומתפוגגת. היא נעשית פחות ופחות ממשית (במונחי הקטע השני).
אני חושב שהתשובה משביעה רצון ואפשר להמשיך הלאה :)
===============
30.6.19
מוסיקה טובה, אבל וידיאו לא פחות טוב.
קפיצה לגובה בתחרות לבתי ספר תיכוניים בקניה. בלי מזרון, בלי נעליים מיוחדות, בלי משטח ריצה מיוחד... קפיצה אמיתית.
ונעבור למשהו בעל ערך אמיתי הרבה יותר, ציטוט מספרי קסטנדה, כמובן:
להלן הקטע המסיים את הפרק "מציאות נפרדת" ב"גלגל הזמן":
ברגע שמקבלים את הרעיון, כבר נוצר גשר !!!!!!!!
גשר בערפל הופיע באחד החזיונות הראשונים (כמדומני) של קסטנדה. שם אמר לו דון חואן שיום אחד הוא יצטרך לעבור על גבי הגשר.
נדמה לי שבשאר המקומות המדברים על המוות כיועץ וכמלווה, (אם אינני טועה) לא נאמר שהוא עד למעשיך.
האם זה אומר שהוא עד למצבך בעולם הזה (ובין היתר הוא ער למצוקותיך)?
הצעתי בעבר שלא, אלא לחלק בלבד של עולמך, כי הוא תופס האצלות אחרות, שחלקן אולי חופף את אלה של העולם המוכר.
ייתכן שהוא עד למעשיך מבלי שיהיה עד לכל הנסיבות שבהן "אתה" פועל.
מהו הדבר שנמצא בצד השני של הגשר?
הכפיל. השלמות שלך, האחר...
האם הוא לא הגזים כשהוא אמר שאין לו שֵם?
אם לסנגר על דון חואן, הייתי אומר שאין בשפה הרגילה שם לכפיל, כי הוא לא חלק מהתפישה הרגילה הרווחת של המציאות. כלומר "כפיל", ה"אחר" ושאר כינויים (במובן המיוחד שלנו), הם חלק משפה אחרת.
שאלה למחשבה:
אם לא אתייחס למוות כמלווה וכעד למעשיי, האם הוא לא יהיה כזה? כלומר, האם אין זה ממילא מצבו/עיסוקו? האם הוא ממתין להזמנתי להיות כזה?
***
סתם תזכורת (כל המרבה...): הצעתי בעבר תשובה לשאלה אודות היחס שבין המוות לכפיל.
===============
30.6.19
===============
1.7.19
ברגיל אנו מביטים בזמן המתרחק. הלוחם מסובב/מניע (turn) את גלגל הזמן ומסוגל להתבונן בזמן המתקרב. ("מתנת הנשר").
ההתרחקות הזו של הזמן נראית שלובה ב (פן אחר של ה) מצב הרגיל שבו אנו מאבדים אנרגיה מתוכנו, אנרגיה הנעה מאיתנו החוצה ושוקעת במעטפת סביבנו.
מתוך "ידע שקט":
"עבור השמאנים של השושלת של דון חואן, התחושה של אבדן
אנרגיה, אשר כולנו מתנסים בו בזמן זה או אחר, היתה התוצאה של
אנרגיה שפוזרה או סולקה מחמשת מרכזי האנרגיה הטבעיים שתוארו
קודם לכן. אנרגיה שנדחפת אל מחוץ למרכזים אלה ומתפזרת לעבר
הגבולות החיצוניים של ישותנו, כך האמינו אותם שאמאנים."
(עמוד 27)
אם כן, נראה שהשקט נע בכיוון הפוך לזרימת האנרגיה "הטבעית", לזרימת הזמן. השקט נע מסביבנו אלינו.
מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"הכול השתנה יום אחד, בזמן שהתבוננתי בהיסח הדעת בכמה עצים.
השקט יצא מהם והתקדם במהירות כמו חיה פראית, עוצר את עולמי,
מטיל אותי למצב פרדוקסלי, כי הוא היה בו זמנית גם חדש וגם מּוּכר."
(עמוד 79)
ובאנגלית:
silence came rushing from them like a wild beast
הלוחם פונה כנראה אחורנית אל הכפיל/המוות שהוא גם הכיוון שממנו מגיע הזמן: מאחורה קדימה, אל החזית שלנו.
תמיכה לכך שהכפיל ומקור זרימת הזמן הם באותו כיוון:
טאישה למדה בחלומות להביט אל הדרום כדי לקבל עצות. אמיליטו אמר שזו טכניקה לקבלת עזרה מהכפיל. במתנת הנשר נאמר שהזמן זורם מכיוון דרום.
כלומר, הכפיל ומקור "נביעת" הזמן נמצאים ביחס אלינו באותו כיוון.
===============
2.7.19
אפרופו כיוון זרימת השקט (לעברנו), נמשיך בנושא השֶקֶט.
השקט איננו, כך הצעתי, היעדר של קול/רעש, אלא איכות תפישה של הכפיל. חלק מהאצלות הרוח. כמו גם החשיכה (הצבע השחור).
על רקע הטענה של דון חואן שהחושים הם דרגות שונות של מודעות , אני תוהה אם השקט והחשיכה אינם דרגות מודעות שונות. הצעתי שהם איכויות הנתפשות על ידי הכפיל, כלומר בחושי הכפיל, ולכן, אולי, הם אותו הדבר הנתפש בדרגות שונות של מודעות.
הקטע הבא מקשר בין השקט לחשיכה, אבל גם, כרגיל, מסתיר דברים אחרים (כרגיל: מגלה טפח ומסתיר שניים).
מתוך "ידע שקט":
"דון חואן קישר מבחינה מושגית את השקט הפנימי עם חשיכה, בגלל
שהתפיסה האנושית, כשהיא ללא בן הלוויה הרגיל שלנו – הדיאלוג
הפנימי, שהוא עיבוד מילולי שקֵט של תהליכים קוגניטיביים - נופלת
למשהו הדומה לבור חשוך. הגוף מתפקד כרגיל, אבל המודעות נעשית
חדה יותר. החלטות הן [אז] מיידיות, והן נראות כנובעות מסוג מיוחד
של ידע אשר ביטוי מילולי של מחשבות נשלל ממנו."
אמצעי ההסתרה הוא, לדעתי, האמירה שיש דמיון בין השקט לחשיכה. האמירה מנסה להסיט אותנו לחשוב (להסיט את המיינד הטפילי, שהוא הפעיל בד"כ אצלנו) שהדימיון הזה מאפשר לנו להשתמש בחשיכה כדימוי לשקט. דימוי בלבד.
קישור נוסף בין החשיכה והשקט נמצא ב"להתעורר אל החלום":
"החשיכה והדממה נעו סביב הבית כמו משהו חי, מביאות עימן רוח קפואה ואת ניחוח המדבר."
(עמוד 133)
לדעתי כל האיכויות במשפט זה קשורות לרוח:
- חשיכה ושקט, כבר אמרתי.
- רוח קפואה - הצעתי בעבר שקור הוא איכות של הרוח, (כלומר נתפש בחושי הכפיל), כלומר, קור איננו מה שמלמד המדע: היעדר חום, אלא איכות ממשית (כמו שחשיכה איננה רק היעדר אור, ושקט איננו רק היעדר קול). רוח WIND היא ללא ספק צורת התגלות של הרוח.
- החידוש הוא הריח, אם אני צודק בהשערה (שכולן איכויות של הרוח). היא לא אומרת איזה ריח יש לנוכחות הרוח, רק מציינת "ניחוח המדבר".
אני נוטה לחשוב שריחה של הרוח אינו נעים, שלא לומר דוחה.
למה?
כי זו התגובה של המיינד הטפילי לכל מה שקשור לרוח. הוא מעורר בעצמו ובנו דחייה ופחד.
===============
3.7.19
חיפשתי משהו ומצאתי משהו אחר (חיפשתי מלוכה ומצאתי כמה חמורים).
נתקלתי בקטע הבא מתוך "מפגשים עם הנגואל" שתומך בטענה שהשקט הוא לא רק היעדר קולות, דיבור, אלא הוא איכות ממשית (כלומר, לא היעדר של משהו ממשי. דרך אגב, על הדרך, תמיכה נוספת יש באמירה של דון חואן שהקוסמוס מלא על גדותיו בחיים. ובהקשר שלנו אני מתרגם זאת כך: אין ריקות. כל היעדר של משהו הוא איכות מסוג אחר. נדמה לי שהיום המדע הולך בכיוון כזה כשהוא מדבר על חומר אפל ביקום, אבל המדע איננו מעניינינו כאן. אני נזכר בציוריו של אֶשֶר שהרווחים בין הדברים אצלו היו דברים בעצמם).
מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"המושג 'שֶקֶט' הוא עדִין מדי עבור החשיבה שלך, אשר רגילה לסיווגים. ברור שחשבת על התרגיל במונחים שמיעתיים, כחוסר צליל. אבל זה לא מה שזה.
"מה שהמכשפים רוצים הוא משהו פשוט יותר. הם מנסים לעמוד בפני הסוגסטיות, זה הכול." (עמוד 95)
הוא מתכוון, לדעתי, שהשקט (שלדעתי הוא חיבור לרוח. לעיל טענתי שהוא איכות של הרוח) מאפשר לך לעמוד בפני הדיבור הפנימי (הסוגסטיות שלו).
===============
3.7.19
הנה דוגמה ל"היקום מלא עד גדותיו".
ציור של Escher
===============
3.7.19
מה שחיפשתי ועדיין לא מצאתי הייתה אמירה כזו, בערך:
זה לא משנה מה אנשים אחרים עושים, או אומרים, ובהמשךנאמר ברמז (כלומר לא במפורש) שאנשים אחרים לא יכולים למנוע מאיתנו את החירות.
מצאתי משפטים קרובים, אולי בהמשך אביאם.
רציתי להציע הסבר למשפט:
אנשים יכולים לכלוא אותך, למנוע ממך מעשים מסויימים ולאלץ אותך לעשות אחרים, לעצב את עולמך...
אבל
לא משנה כמה הם ייעצבו את עולמך וישלטו בעולמך, הם לעולם לא יוכלו לאלץ אותך לעשות דבר אחד:
להיצמד רגשית למשהו בעולם, או בנוסח אחר: ליחס חשיבות לדברים.
הם יוכלו לנסות לתמרן אותך ולהביאך לידי כך, אבל בעיקרון זוהי יכולת שאי אפשר לקחת ממך.
יכולת שהיא חיונית להשגת החירות; סוג של "כל התורה על רגל אחת".
===============
6.7.19
פואמה יפה מאד של המשוררת ויסלבה שימבורסקה.
בתוספת הערות אחדות באדום של קורא-אינסוף מיד שנייה.
תגובות אחדות בלבד, שקפצו לי תוך כדי קריאה.
המשוררת אמרה (באיזשהו ריאיון, אני מניח): "כתיבת שירה היא מעשה נקם על שהכל בן חלוף, ורק הרוע אינו בן חלוף...הטרגדיה של בני דורי היא שככלות כל הרוע, שרבים מאיתנו חוו ורבים היו עדים לו, אף לא תקווה אחת שלנו התגשמה".
זו לחלוטין לא דעתו של הטולטק, אשר מאמין שאין רוע בעולם, אם כי ברור שהחזק טורף את החלש. מושגי הטוב והרע הם אמצעי סחיטה אנרגטית במחלבה הזו הנקראת "עולם". מושגים של טוב ורע מאלצים אותנו להיכבל רגשית לדברים, וכך אנו ניתנים לחליבה אנרגטית.
ריחוק רגשי ביחס לעולם גם מסלק אחיזה בתקוות. המעופפים נתנו לנו את תקוותינו, את ההשתוקקויות שלנו. הלוחם מכוון את דחף ההשתוקקות אל מחוץ לעולם הזה.
גם אין שום מקום בעולמו של הטולטק לנקמה, מסקנה ישירה מכך שאין מקום לטוב ורע.
אלה הן דעותיי. אני חושב שהדברים אינם נאמרים במפורש. כמעט שום דבר בעל ערך אינו נאמר במפורש, כי "כל דבר שנלמד, נלמד בדרך הקשה". אין מתנות חינם של ידע אמיתי, אין מתנות של עוצמה בחינם. כל ידע אמיתי, בעל ערך, כרוך בו המוות, ו"הלוחם יוצא אל הידע כמו אל קרב: מפוכח, עם כבוד ..." (השלם את החסר).
===============
28.6.19
כל נתיב, כל ישות/זהות, מוליך לשום מקום, בעצם אל המוות הבלתי נמנע.
אז מה עושים?
התשובה היא כמעט טריוויאלית: מזנקים החוצה מהרכבת הזו הדוהרת אל המוות.
ובאופן פחות מטפורי: יוצרים ריחוק dettachment (ניתוק ההזדהות, ריחוק רגשי).
הכלי הכי חזק לצורך זה הוא כמובן "עבודת הסיכום".
הנה קטע נפלא מ"מסע לאיכטלאן" המציע טעימה מהיעד. הכלי עצמו, עבודת הסיכום, יימסר בספרים מאוחרים יותר.
"Nobody knows
my personal history. Nobody knows who I am or what I do. Not even I."
[...]
"How can I know who I am, when I am all this?" he said, sweeping the surroundings with a
gesture of his head.
Then he glanced at me and smiled.
"Little by little you must create a fog around yourself; you must erase everything around you
until nothing can be taken for granted, until nothing is any longer for sure, or real. Your problem
now is that you're too real. Your endeavours are too real; your moods are too real. Don't take
things so for granted. You must begin to erase yourself."
("מסע לאיכטלאן", הפרק "מחיקת תולדות החיים")
משהו שאולי מתפספס בקריאת הקטע וברעיון של מחיקת ההסטוריה האישית (מניסיון כמובן): ההתיחסות לעולם כממשי מדי, כשההצעה המרומזת היא להתייחס אליו כחלומי.
=======
הערת אגב,
בהמשך לקטע המצוטט לעיל, כמה שורות משם, אי אפשר שלא להזכיר את מחשבותיהם של האנשים המכירים אותנו שכובלות אותנו:
once they know you, you are an affair taken for granted and from that
moment on you won't be able to break the tie of their thoughts.
======התהיה העולה היא: מה הקשר בין מיסוס ההזדהות שלך עם מי שלוּמדת להזדהות אתו, לבין הטענה הנ"ל שאיתה פתחתי את הפוסט (בעצם הפרשנות שהצעתי לה) שהליכה בנתיב עם לב היא קלה כי אתה אחד איתו, ואינך צריך ללמוד לאהוב אותו. כלומר, על פי הפרשנות שהצעתי, מדובר בתנועה פנימה לתוך הפקעת, שמשמעותה שמירת הזהות העצמית.
במילים אחרות, בפוסט מדובר על שמירת הזהות ואילו בקטע הטרי מדובר על מחיקת ההזדהות.
התהייה הזו היא צל שצץ לו על הדרך ואני חש מחויבות להיכנס לתוכו עם נר כדי לומר לו "סורה חושך, הלאה שחור" :)
עד שאדליק נר ואמצא את העוז להיכנס לתוך הצל,
הא לכם חומר למחשבה (למי שקיבל את ההצעות הפרשניות הללו עד כה. כל השאר פטורים).
שבת שלום.
===============
29.6.19
הערה:
בשני הקטעים האחרונים: יצירת ערפל סביבך, שום דבר אינו ממשי-מדי, שום דבר אינו צפוי ומובן מאליו, לא לך לגבי הדברים בעולם, ולא לאחרים לגביך.
מה לגבי החידה?
אני נוטה לחשוב שהפיתרון הוא: אתה נע יותר ויותר פנימה, מה שנקרא מתקדם בדרך, ותוך כדי התקדמות אתה הולך ומתנדף, אתה ממשיך לחוות את העולם מתוך אותה זהות, אבל היא הולכת ומתפוגגת. היא נעשית פחות ופחות ממשית (במונחי הקטע השני).
אני חושב שהתשובה משביעה רצון ואפשר להמשיך הלאה :)
===============
30.6.19
מוסיקה טובה, אבל וידיאו לא פחות טוב.
קפיצה לגובה בתחרות לבתי ספר תיכוניים בקניה. בלי מזרון, בלי נעליים מיוחדות, בלי משטח ריצה מיוחד... קפיצה אמיתית.
ונעבור למשהו בעל ערך אמיתי הרבה יותר, ציטוט מספרי קסטנדה, כמובן:
להלן הקטע המסיים את הפרק "מציאות נפרדת" ב"גלגל הזמן":
One of the great aids that the shamans of ancient Mexico employed in establishing the concept of the warrior was the idea of taking our death as a companion, a witness to our acts. Don Juan said that once that premise is accepted, in whatever mild form, a bridge is formed which extends across the gap between our world of daily affairs, and something that is in front of us, but has no name; something that is lost in a fog, and doesn't seem to exist; something so terribly unclear that it cannot be used as a point of reference, and yet, it is there, undeniably present.
Don Juan claimed that the only being on earth capable of crossing over that bridge was the warrior: silent in his struggle, undetainable because he has nothing to lose, functional and efficacious because he has everything to gain.
ברגע שמקבלים את הרעיון, כבר נוצר גשר !!!!!!!!
גשר בערפל הופיע באחד החזיונות הראשונים (כמדומני) של קסטנדה. שם אמר לו דון חואן שיום אחד הוא יצטרך לעבור על גבי הגשר.
נדמה לי שבשאר המקומות המדברים על המוות כיועץ וכמלווה, (אם אינני טועה) לא נאמר שהוא עד למעשיך.
האם זה אומר שהוא עד למצבך בעולם הזה (ובין היתר הוא ער למצוקותיך)?
הצעתי בעבר שלא, אלא לחלק בלבד של עולמך, כי הוא תופס האצלות אחרות, שחלקן אולי חופף את אלה של העולם המוכר.
ייתכן שהוא עד למעשיך מבלי שיהיה עד לכל הנסיבות שבהן "אתה" פועל.
מהו הדבר שנמצא בצד השני של הגשר?
הכפיל. השלמות שלך, האחר...
האם הוא לא הגזים כשהוא אמר שאין לו שֵם?
אם לסנגר על דון חואן, הייתי אומר שאין בשפה הרגילה שם לכפיל, כי הוא לא חלק מהתפישה הרגילה הרווחת של המציאות. כלומר "כפיל", ה"אחר" ושאר כינויים (במובן המיוחד שלנו), הם חלק משפה אחרת.
שאלה למחשבה:
אם לא אתייחס למוות כמלווה וכעד למעשיי, האם הוא לא יהיה כזה? כלומר, האם אין זה ממילא מצבו/עיסוקו? האם הוא ממתין להזמנתי להיות כזה?
***
סתם תזכורת (כל המרבה...): הצעתי בעבר תשובה לשאלה אודות היחס שבין המוות לכפיל.
===============
30.6.19
אפרופו הכפיל, או הרוח, שאינו יודע בדיוק היכן אתה נמצא, או מהם נסיבותיך, הנה קטע שאני רואה בו חיזוק לרעיון זה:
"I was with you, but not there. Let's say that I was around you but not in the particular place
where your nagual had taken you."
"You mean you didn't know that we were at the market?"
"No, I didn't. I just tagged along in order not to lose you."
("סיפורי עוצמה")===============
1.7.19
ברגיל אנו מביטים בזמן המתרחק. הלוחם מסובב/מניע (turn) את גלגל הזמן ומסוגל להתבונן בזמן המתקרב. ("מתנת הנשר").
ההתרחקות הזו של הזמן נראית שלובה ב (פן אחר של ה) מצב הרגיל שבו אנו מאבדים אנרגיה מתוכנו, אנרגיה הנעה מאיתנו החוצה ושוקעת במעטפת סביבנו.
מתוך "ידע שקט":
"עבור השמאנים של השושלת של דון חואן, התחושה של אבדן
אנרגיה, אשר כולנו מתנסים בו בזמן זה או אחר, היתה התוצאה של
אנרגיה שפוזרה או סולקה מחמשת מרכזי האנרגיה הטבעיים שתוארו
קודם לכן. אנרגיה שנדחפת אל מחוץ למרכזים אלה ומתפזרת לעבר
הגבולות החיצוניים של ישותנו, כך האמינו אותם שאמאנים."
(עמוד 27)
אם כן, נראה שהשקט נע בכיוון הפוך לזרימת האנרגיה "הטבעית", לזרימת הזמן. השקט נע מסביבנו אלינו.
מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"הכול השתנה יום אחד, בזמן שהתבוננתי בהיסח הדעת בכמה עצים.
השקט יצא מהם והתקדם במהירות כמו חיה פראית, עוצר את עולמי,
מטיל אותי למצב פרדוקסלי, כי הוא היה בו זמנית גם חדש וגם מּוּכר."
(עמוד 79)
ובאנגלית:
silence came rushing from them like a wild beast
הלוחם פונה כנראה אחורנית אל הכפיל/המוות שהוא גם הכיוון שממנו מגיע הזמן: מאחורה קדימה, אל החזית שלנו.
תמיכה לכך שהכפיל ומקור זרימת הזמן הם באותו כיוון:
טאישה למדה בחלומות להביט אל הדרום כדי לקבל עצות. אמיליטו אמר שזו טכניקה לקבלת עזרה מהכפיל. במתנת הנשר נאמר שהזמן זורם מכיוון דרום.
כלומר, הכפיל ומקור "נביעת" הזמן נמצאים ביחס אלינו באותו כיוון.
===============
2.7.19
אפרופו כיוון זרימת השקט (לעברנו), נמשיך בנושא השֶקֶט.
השקט איננו, כך הצעתי, היעדר של קול/רעש, אלא איכות תפישה של הכפיל. חלק מהאצלות הרוח. כמו גם החשיכה (הצבע השחור).
על רקע הטענה של דון חואן שהחושים הם דרגות שונות של מודעות , אני תוהה אם השקט והחשיכה אינם דרגות מודעות שונות. הצעתי שהם איכויות הנתפשות על ידי הכפיל, כלומר בחושי הכפיל, ולכן, אולי, הם אותו הדבר הנתפש בדרגות שונות של מודעות.
הקטע הבא מקשר בין השקט לחשיכה, אבל גם, כרגיל, מסתיר דברים אחרים (כרגיל: מגלה טפח ומסתיר שניים).
מתוך "ידע שקט":
"דון חואן קישר מבחינה מושגית את השקט הפנימי עם חשיכה, בגלל
שהתפיסה האנושית, כשהיא ללא בן הלוויה הרגיל שלנו – הדיאלוג
הפנימי, שהוא עיבוד מילולי שקֵט של תהליכים קוגניטיביים - נופלת
למשהו הדומה לבור חשוך. הגוף מתפקד כרגיל, אבל המודעות נעשית
חדה יותר. החלטות הן [אז] מיידיות, והן נראות כנובעות מסוג מיוחד
של ידע אשר ביטוי מילולי של מחשבות נשלל ממנו."
אמצעי ההסתרה הוא, לדעתי, האמירה שיש דמיון בין השקט לחשיכה. האמירה מנסה להסיט אותנו לחשוב (להסיט את המיינד הטפילי, שהוא הפעיל בד"כ אצלנו) שהדימיון הזה מאפשר לנו להשתמש בחשיכה כדימוי לשקט. דימוי בלבד.
קישור נוסף בין החשיכה והשקט נמצא ב"להתעורר אל החלום":
"החשיכה והדממה נעו סביב הבית כמו משהו חי, מביאות עימן רוח קפואה ואת ניחוח המדבר."
(עמוד 133)
לדעתי כל האיכויות במשפט זה קשורות לרוח:
- חשיכה ושקט, כבר אמרתי.
- רוח קפואה - הצעתי בעבר שקור הוא איכות של הרוח, (כלומר נתפש בחושי הכפיל), כלומר, קור איננו מה שמלמד המדע: היעדר חום, אלא איכות ממשית (כמו שחשיכה איננה רק היעדר אור, ושקט איננו רק היעדר קול). רוח WIND היא ללא ספק צורת התגלות של הרוח.
- החידוש הוא הריח, אם אני צודק בהשערה (שכולן איכויות של הרוח). היא לא אומרת איזה ריח יש לנוכחות הרוח, רק מציינת "ניחוח המדבר".
אני נוטה לחשוב שריחה של הרוח אינו נעים, שלא לומר דוחה.
למה?
כי זו התגובה של המיינד הטפילי לכל מה שקשור לרוח. הוא מעורר בעצמו ובנו דחייה ופחד.
===============
3.7.19
חיפשתי משהו ומצאתי משהו אחר (חיפשתי מלוכה ומצאתי כמה חמורים).
נתקלתי בקטע הבא מתוך "מפגשים עם הנגואל" שתומך בטענה שהשקט הוא לא רק היעדר קולות, דיבור, אלא הוא איכות ממשית (כלומר, לא היעדר של משהו ממשי. דרך אגב, על הדרך, תמיכה נוספת יש באמירה של דון חואן שהקוסמוס מלא על גדותיו בחיים. ובהקשר שלנו אני מתרגם זאת כך: אין ריקות. כל היעדר של משהו הוא איכות מסוג אחר. נדמה לי שהיום המדע הולך בכיוון כזה כשהוא מדבר על חומר אפל ביקום, אבל המדע איננו מעניינינו כאן. אני נזכר בציוריו של אֶשֶר שהרווחים בין הדברים אצלו היו דברים בעצמם).
מתוך "מפגשים עם הנגואל":
"המושג 'שֶקֶט' הוא עדִין מדי עבור החשיבה שלך, אשר רגילה לסיווגים. ברור שחשבת על התרגיל במונחים שמיעתיים, כחוסר צליל. אבל זה לא מה שזה.
"מה שהמכשפים רוצים הוא משהו פשוט יותר. הם מנסים לעמוד בפני הסוגסטיות, זה הכול." (עמוד 95)
הוא מתכוון, לדעתי, שהשקט (שלדעתי הוא חיבור לרוח. לעיל טענתי שהוא איכות של הרוח) מאפשר לך לעמוד בפני הדיבור הפנימי (הסוגסטיות שלו).
===============
3.7.19
הנה דוגמה ל"היקום מלא עד גדותיו".
ציור של Escher
"היקום החופשי מלא עד גדותיו בעולמות של מודעות, אורגנית ולא-אורגנית. ("צדו הפעיל של האינסוף")
3.7.19
מה שחיפשתי ועדיין לא מצאתי הייתה אמירה כזו, בערך:
זה לא משנה מה אנשים אחרים עושים, או אומרים, ובהמשךנאמר ברמז (כלומר לא במפורש) שאנשים אחרים לא יכולים למנוע מאיתנו את החירות.
מצאתי משפטים קרובים, אולי בהמשך אביאם.
רציתי להציע הסבר למשפט:
אנשים יכולים לכלוא אותך, למנוע ממך מעשים מסויימים ולאלץ אותך לעשות אחרים, לעצב את עולמך...
אבל
לא משנה כמה הם ייעצבו את עולמך וישלטו בעולמך, הם לעולם לא יוכלו לאלץ אותך לעשות דבר אחד:
להיצמד רגשית למשהו בעולם, או בנוסח אחר: ליחס חשיבות לדברים.
הם יוכלו לנסות לתמרן אותך ולהביאך לידי כך, אבל בעיקרון זוהי יכולת שאי אפשר לקחת ממך.
יכולת שהיא חיונית להשגת החירות; סוג של "כל התורה על רגל אחת".
===============
6.7.19
פואמה יפה מאד של המשוררת ויסלבה שימבורסקה.
בתוספת הערות אחדות באדום של קורא-אינסוף מיד שנייה.
תגובות אחדות בלבד, שקפצו לי תוך כדי קריאה.
שמחת הכתיבה / ויסלבה שימבורסקה
לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב?
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים,
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה?
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת (אנו משתמשים בקטגוריות של המיינד גם כאשר אנו תופסים מציאות מסוג אחר; האצלות שאינן כלולות בעולם המוכר)
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ. (מזכיר את האינטראקציה של קסטנדה עם הכלב (מסקליטו) בספר הראשון: אחד מהם הזיז איבר והשני הגיב אוטומטית ובאופן אחיד מבלי אפשרות שלא להגיב כך ("איזו אמנות!"))
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים,
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה?
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת (אנו משתמשים בקטגוריות של המיינד גם כאשר אנו תופסים מציאות מסוג אחר; האצלות שאינן כלולות בעולם המוכר)
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ. (מזכיר את האינטראקציה של קסטנדה עם הכלב (מסקליטו) בספר הראשון: אחד מהם הזיז איבר והשני הגיב אוטומטית ובאופן אחיד מבלי אפשרות שלא להגיב כך ("איזו אמנות!"))
שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר (השקט כאיכות תפיסתית, לא כהיעדר צליל)
וּמְיַשֵּׁר
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר". ("קול הראייה" היוצר תוך כדי דיבורו)
מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב,
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט.
בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה,
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט,
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה. שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים. (לא יודעים שהם משחקים דמות במחזה)
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים.
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה, (כל רגע יכול להיות נצח - "הנצח הוא שם, שם..")
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם.
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד.
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.
וּמְיַשֵּׁר
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר". ("קול הראייה" היוצר תוך כדי דיבורו)
מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב,
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט.
בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה,
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט,
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה. שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים. (לא יודעים שהם משחקים דמות במחזה)
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים.
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה, (כל רגע יכול להיות נצח - "הנצח הוא שם, שם..")
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם.
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד.
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.
וּבְכֵן יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה,
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי? ("הנגואל הוא החלק היחידי בנו שיכול ליצור")
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים?
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי?
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
יכולת ההנצחה. (הלוחם אינו רוצה להנציח את עצמו. להיפך, למחוק את עצמו ואת זכרו מתודעותיהם של האנשים)
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה. (אין נקמה בעולמו של הלוחם)
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי? ("הנגואל הוא החלק היחידי בנו שיכול ליצור")
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים?
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי?
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
יכולת ההנצחה. (הלוחם אינו רוצה להנציח את עצמו. להיפך, למחוק את עצמו ואת זכרו מתודעותיהם של האנשים)
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה. (אין נקמה בעולמו של הלוחם)
מתוך "בשבח החלומות", תל אביב: קשב לשירה, תרגם רפי וייכרט, תשס"ה-2004.
המשוררת אמרה (באיזשהו ריאיון, אני מניח): "כתיבת שירה היא מעשה נקם על שהכל בן חלוף, ורק הרוע אינו בן חלוף...הטרגדיה של בני דורי היא שככלות כל הרוע, שרבים מאיתנו חוו ורבים היו עדים לו, אף לא תקווה אחת שלנו התגשמה".
זו לחלוטין לא דעתו של הטולטק, אשר מאמין שאין רוע בעולם, אם כי ברור שהחזק טורף את החלש. מושגי הטוב והרע הם אמצעי סחיטה אנרגטית במחלבה הזו הנקראת "עולם". מושגים של טוב ורע מאלצים אותנו להיכבל רגשית לדברים, וכך אנו ניתנים לחליבה אנרגטית.
ריחוק רגשי ביחס לעולם גם מסלק אחיזה בתקוות. המעופפים נתנו לנו את תקוותינו, את ההשתוקקויות שלנו. הלוחם מכוון את דחף ההשתוקקות אל מחוץ לעולם הזה.
גם אין שום מקום בעולמו של הטולטק לנקמה, מסקנה ישירה מכך שאין מקום לטוב ורע.
אלה הן דעותיי. אני חושב שהדברים אינם נאמרים במפורש. כמעט שום דבר בעל ערך אינו נאמר במפורש, כי "כל דבר שנלמד, נלמד בדרך הקשה". אין מתנות חינם של ידע אמיתי, אין מתנות של עוצמה בחינם. כל ידע אמיתי, בעל ערך, כרוך בו המוות, ו"הלוחם יוצא אל הידע כמו אל קרב: מפוכח, עם כבוד ..." (השלם את החסר).
===============
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה