מזגו של הנגואל

היום, יום שישי ה-13.12.19, הוא יום עוצמה. (כנראה)


"אופיו של הנגואל [האישי] תלוי במזגו האישי [של הלוחם]. אם הלוחם הוא משעשע, הנגואל [שלו] משעשע. אם הלוחם הוא מוֹרבִּידִי [אפל, משַדֵר מוות], הנגואל [שלו] מוֹרבִּידִי."
("סיפורי עוצמה", הפרק "זמן הנגואל", בערך עמוד וחצי מהסוף)
.
אבל מה אם הלוחם הוא גם מורבידי וגם משעשע? :)

נקודת מבט טולטקית נוספת:
"הנגואל לא נותן לעולם לאף אחד לדעת שהוא השולט בעניינים" ("האש מבפנים", בפרק "תנופת האדמה").
זה בעצם חלק מהעיקרון השביעי של הייקוש:
הנגואל פועל מאחורי הקלעים, הוא לעולם לא מציב את עצמו בחזית ("מתנת הנשר", בפרק "פלורינדה").

המוסיקה הפעם מלווה בתמונות של יאכטות פאר בקריביים. אכלנו אותה :)

שבת שלום

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

13.12.19

ניחוחות מהעבר.
מוסיקה מקסימה.
זהו לא שיר הלוחם, אבל שיר יפה.
הריחוק הנדרש מהלוחם הוא בדיוק    to let go

to love you behind closed doors - קסטנדה, ב"להתעורר אל החלום", הזהיר שיש לקרוא רק במקומות כאלה, לא במקומות חשופים.

(זה מזכיר את הבדיחה על "הדיון" של משה דיין מאחורי דלתות סגורות)
=================== 
14.12.19

את הקטע הבא, הלקוח מ"מתנת הנשר" הבאתי לאחרונה בקשר לרמז אודות הקשר שבין האישה-נגואל, המוות והבעל-ברית.
הפעם אני רוצה למחזר את הקטע כדי להצביע על כמה נקודות דמיון בין האישה-נגואל ופסל החירות.

"על מנת להבטיח שהאיש-נגואל הראשון יוליך את חבורתו אל החירות ולא יסטה מהדרך הזו או יהפוך למושחת, לקח הנשר את האישה-נגואל אל העולם האחר כדי שתשמש כאבוקה (מגדלור, פנס מהבהב , beacon  ) להוביל את החבורה אל הפתח."
(עמוד 147(

על הקיר שבתחתית פסל החירות ישנו שיר קצר ששורתו האחרונה:
"את לפידי אני מניפה לצד שער הזהב".

.

אז מה היה לנו?   (המיינד הזר אוהב רשימות מלאי :) )
בשני המקרים, אישה היא המראה את הדרך אל פתח המוליך אל החירות, והיא עושה זאת באמצעות זוהר (אור, להבה).
.
הערה לגבי כיוונים: פני הפסל פונים לדרום מזרח. המוות ב"מסע לאיכטלאן" מצביע לכיוון דרום, שם כנראה נמצא הפתח שאליו מכוונת האישה-נגואל.
 

הצבעתי לאחרונה גם על הדמיון שבין האישה-נגואל והמנורה: גם המנורה מייצגת כנראה כח אלוהי נשי (את האשרה, שכינה). הזוהר הוא כמובן ממהותה (היא מאירה), והיא הוצבה בצד של הקיר הדרומי של בית המקדש. על ראש פסל החירות קורנות 7 קרניים, כמספר האורות של המנורה.
 

חומר למחשבה.

 






















מנורה מבית כנסת מהמאה ה-5-6

חומר נוסף למחשבה:
האם המנורה/האישה נגואל מייצגות את הידע/החוכמה?

מוסיקה, להבדלה אם תרצו.

=========================== 
15.12.19

לגבי המושג silent lust, תאווה שקטה, שהוא, על פי הצעתי המעבר שבין היצמדות לריחוק, ומשמעה היצמדות לכח החיים המופשט מכל צורת חיים: טענתי  שהוא מופיע פעם אחת בלבד בספרים, וזה כנראה נכון. אבל אם הוא רעיון יסודי, הוא אהרי צפוי להופיע במקומות נוספים בספרות, ואם הנוסח הזה מופיע רק פעם אחת אז הוא אמור להופיע בנוסח אחר.
נוסחים שונים לאותם מושגים הוא נוהג רווח בספרות שלנו.
מקום נוסף שבו מופיע רעיון ההשתחררות מהמושאים הקונקרטים של התשוקה הוא כנראה בסוף "מסע לאיכטלאן". שם הוא מופיע כ"תאווה", passion. (שימו לב שבנוסח הראשון הוא מופיע כ-lust. זה כל כך אופייני לספרות זו)
ההקשר: סוף סיפורו של חנארו: הוא מנסה לחזור לעירו איכטלאן, אבל הוא אינו יכול:

"In order to be a sorcerer a man must be passionate. A passionate man has earthly belongings and things dear to him - if nothing else, just the path where he walks."What Genaro told you in his story is precisely that. Genaro left his passion in Ixtlan: his home, his people, all the things he cared for. And now he wanders around in his feelings; and sometimes, as he says, he almost reaches Ixtlan. All of us have that in common. For Genaro it is Ixtlan; for you it will be Los Angeles;

הערת אגב, כדאי לשים לב ש-path , המונח המשמש במונח "דרך עם לב" path with heart, מציין כאן, לכאורה, דרך גיאוגרפית, כפי שהצעתי בעבר, שדרך עם לב היא גם מסלול בארץ. 
מכשף צריך להשתוקק אבל הוא גם צריך להפשיט את ההשתוקקות ממושאיה הארציים. ראינו את זה גם בדיון על השירה ב"כח השקט".

נסיים בשיר מעניין (כי הוא מעורר רעיונות טולטקיים, איזה עוד נימוק טוב יכול להיות ל"מעניין" :) )
הוא לקוח מכתב-עת לענייני ספרות "המוסך" , גיליון שהתפרסם לפי כמה ימים.

דן אלבו

מובנו הטהור של השקט
בִּהְיוֹתִי בְּדִירַת עֲרַאי זְנוּחָה בָּרֹבַע הַלָּטִינִי שָׁבוּי
בְּנִסְיוֹנוֹת חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים
לְנַסֵּחַ מֵחָדָשׁ שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת לִתְשׁוּבוֹת
שֶׁאִבְּדוּ מִזְּמַן אֶת מוּבָנָן
נִגְלָה לִי מוּבָנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַשֶּׁקֶט,
בְּאֶמְצַע בְּדִידוּת כְּסוּפַת יָרֵחַ, שָׁמַעְתִּי
צְלִיל אַבּוּב מְיַבֵּב כִּצְעָקַת יוֹלֶדֶת
הַפּוֹנָה הַיְשֵׁר אֶל לֹעַ הַחַיִּים,
בְּפַאֲתֵי הַחֶדֶר בָּרֶקַע
צְלִילֵי הַלָּאוּטוֹת חִלּוּ אֶת נִגּוּן הַכִּנּוֹרוֹת
וּבְתוֹךְ אִי הַדִּבּוּר
בְּאֶמְצַע אוֹתָן שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינָן מַמְתִּינוֹת עוֹד
לְאִישׁ מִלְּבַדְּךָ
וּשְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינְךָ מֵעֵז כְּבָר לִשְׁאֹל
שָׁמַעְתִּי אֶת אִי הַוַּדָּאוּת
מִתְעַגֶּלֶת סְבִיב חַיַּי
בֵּין גוּפוֹת מֵתִים שֶׁעוֹדָם חַיִּים
וְחַיִּים שֶׁמֵּתוּ וְכָל הַמֵּתִים שֶׁעוֹד יָמוּתוּ
שָׁמַעְתִּי אֵיךְ חַיַּי מִסְתַּיְּפִים בְּלוּלָאַת צְלִילִים
שֶׁל תְּפִלָּה מֻכֶּרֶת
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי,
דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׂתַּבַּעְנָה וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא…
וְאוֹתָן מִלִּים סוֹבְבוֹת הָיוּ סְבִיבִי וּבְתוֹךְ תּוֹכִי
וְלִשְׁנִיָּה
עֵת חָפַנְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת מַעֲקֵה הַגְּזוּזְטְרָה שֶׁל הַחֶדֶר
הָלֹךְ הָלְכוּ מִמֶּנִּי
הָלְאָה מִשָּׁם
הָלְאָה
וְגָוְעוּ אַט אַט כְּאוֹר יוֹם בְּסֹב הַשֶּׁמֶשׁ.


 ********

ולקינוח. גירסה אינסטרומנטלית של השיר האחרון

===========================
15.12.19

silent lust - תאווה שקטה. בעצם יש לנו ביטוי בעברית המציין את המשמעות שהצעתי למושג זה: תאב חיים. הלוחם הוא תאב חיים מבלי להתעקש על מסלול חיים או צורת חיים כלשהי. הוא תאב את החיים, המופשטים מכל צורה קונקרטית שלהם.
הזיהוי בין הרוח והחיים המופשטים, כח החיים, עשוי להביא אותנו לחשוב שאיברי המין שלנו הם השער אל הרוח.
ואכן, אצל נשים הרחם היא האיבר המחובר אל הרוח. לגבי הגבר לא נאמר במפורש, ואפילו לא ברמז הראוי לשמו :) , אבל הדיון כאן מטה אותי לחשוב שכך זה גם לגבי הגבר.
עם זאת, ישנם בכל זאת רמזים דקים מאד, לדוגמה, בשליפה: "
- מוט לחימום והרגעה,
- העובדה שכוונה בלתי כפיפה לא מוזכרת בספרי הנשים, אולי פעם אחת.

אנו רואים שהתעמקות בנושא שנראה בתחילה תיאורטי, מחשבתי, חסר השלכות מעשיות, יכולה להוביל למידע בעל משמעות מעשית חשובה ביותר, או לפחות לרמוז אליו.

ציינתי את הדמיון שבין האישה-נגואל לפסל החירות.
הנה עוד דמות מיתית שלדעתי מייצגת את האישה-נגואל, אבל כמו שדתות עושות עם הזמן, מדביקים לרעיון המקורי תוספות המסיטות מהמשמעות המקורית.
טונצין, Tonantzin, היא אלה אצטקית, כנראה האלה הגבוהה בפנתיאון שלהם.
הזוהר סביבה, על פי הפירוש שאני מציע, מייצג בו זמנית את זוהרה ואת הפתח שאליו היא מדריכה את חבורת הלוחמים והלוחמות. הפתח הוא, לדעתי, מה שמכונה ב"מתנת הנשר" "ואגינה קוסמית".

 ===========================  
 16.12.19

דוגמה להנחת עצמים על דרכו של הרוח (טעינת עצמים בעוצמה)

===========================================

בקטע הבא, הלקוח מ"מסע לאיכטלאן", מדבר דון חואן על הנחת גבישי קווארץ, או אובייקטים אחרים (כגון נוצות צבעוניות), על דרכו של הרוח כדי, ככל הנראה, להופכם לחפצי עוצמה. במקרה שלא מוצאים חפצים מתאימים, אפשר להניח אפילו את הפין.
(הדוגמה שאביא בהמשך מציעה שאפילו בלי לעמוד בדרישת מינימום זו אפשר להסתדר :) )
הייתי מתנצל שאני מביא את הקטעים באנגלית, אבל דון חואן אסר להתנצל :)
מספרי העמודים הם של המהדורות העבריות.

"Don Juan added that a brilliantly colored feather or some highly polished quartz crystals would attract the attention of an ally, but in the long run any object whatever would be equally effective, because the important part was not to find the objects but to find the force that would imbue them with power.

"What's the use of having beautifully polished crystals if you never find the spirit giver of power?" he said. "On the other hand, if you don't have the crystals but do find the spirit, you may put anything in his way to be touched. You could put your dicks in the way if you can't find anything else." 

 ("בפרק "טבעת העוצמה" עמוד 201)

.

לדעתי, הקטע הבא, הלקוח מ"הטבעת השניה של העוצמה", הוא דוגמה למקרה כזה. 

כלומר, הרוח השתכנה אצלה ברחם.

"[dona Soledad:] I listened to the wind for the first time. It came directly to my womb. I was lying on top of a flat rock and the wind twirled around me. I had already seen it that day whirling around the bushes, but this time it came over me and stopped. It felt like a bird that had landed on my stomach. The Nagual had made me take off all my clothes; I was stark naked [...]

The wind was alive; it licked me from my head to my toes. And then it got inside my whole body. I was like a balloon, and the wind came out of my ears and my mouth and other parts I don't want to mention. I thought I was going to die, and I would've run away had it not been that the Nagual held me to the rock. He spoke to me in my ear and calmed me down. I lay quietly and let the wind do whatever it wanted with me. It was then that it told me what to do."

 (מתוך הפרק הראשון "הטרנספורמציה של דונה סולדד" עמוד 36)


כאן מתבקש השיר  Wild is the wind
אולי צריך להכיר את השיר המקורי כדי להנות מגירסה זו. אולי.

ועוד גירסה יפה, לא חדשה בבלוג

=============
17.12.19

(הוספתי עמודים מדוייקים לציטוטים במהדורות העבריות)

הדוגמה שהבאתי היא של אישה. מה קורה אצל גבר?
ייתכן מאד שיש אפשרות של יצירת מגע של הפין עם הרוח wind. כרגע אינני זוכר מקרה שרומז לכך, אבל בהחלט יתכן.
.
ראשית, ציטוט שאכן יש מקבילה אצל הגבר:
"[דונה סולדד:] מגעו שינה אנשים," אמרה. "אתה יודע זאת. הוא שינה את גופך. במקרה שלך, אף לא ידעת שהוא עושה זאת. אבל הוא חדר אל תוך גופך היַשַן. הוא הניח בו משהו. הוא עשה לי אותו דבר עצמו. הוא החדיר בי משהו, ואותו משהו השתלט עלי." (הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 32)
שימו לב שבתרגום מופיע "גופך הישֵן" ועוד מנוקד. במקור זה גופך היַשַן.
מה הוא הכניס לגופה של דונה סולדד?
את הרוח, wind, כפי שמתואר כמה עמודים אחר כך. זהו הציטוט שבהערה הקודמת.
.
אבל לדעתי אצל גבר זה לא באמצעות הרוח, wind, אלא באמצעות אכילת פיאוטה (מסקליטו). כלומר הרוח/העוצמה משתכנת בגבר, בהיעדר רחם, בקיבה. (זו תיזה שלי, קחו אותה בעירבון מוגבל)
=============
17.12.19

אני חוזר להשתעשע קצת ברעיונות אודות האישה-נגואל, פסל החירות, המנורה, השכינה...
הנה עוד סמל תרבותי המזכיר את הרעיון. הלוגו של חברת הסרטים קולומביה:

בעבר הזכרתי אישה מיתית נוספת הקשורה בגנוסיס: האליתיאה, החוכמה. המופיעה בחזיון כאישה ערומה, יפה, וגופה מורכב מאותיות האלף בית היווני. הבאתי זאת בזמנו בהקשר לדמות (כנראה המיינד הטפילי) המורכבת לכאורה מאותיות יווניות (ראו ב"צדו הפעיל").

מה לגבי תבנית האדם (the mold of man), היא האור האלוהי שכולו אהבה קדושה, שכאשר פוגשים בו אי אפשר להימנע מלחשוב שהוא אלוהים?
דון חואן אומר שהתבנית נראית זכר לגבר ונקבה לאישה, כל עוד תנועת נקודת המאסף היא הצידה (כנראה כי אז הפשר מתקבל מהמיינד הזר). כאשר התנועה היא פנימה התבנית נראית כאור (כי המיינד הטפילי נמצא, להבנתי, על פני השטח של פקעת הסיבים).
אבל רק בחיזיון האחרון של תבנית האדם האור הוא ענברי. בשאר המקרים האור הוא לבן והוא אינו מספק אנרגיה אלא רק שלווה.

כפי שהצעתי בעבר, התבנית היא מלכודת. היא קובעת את גבולות התפישה האנושית, וגבולות הקיום כאדם.
לפני ההגעה אליה פזורים בשטח גדרות של אימה ופחד, ומי שעובר אותם מגיע למלכודת מסוג אחר, מלכודת דבש. האור הענברי הוא, להשערתי, האור של האישה נגואל, והוא נמצא בכיוון דרום, שם הפתח. בכל שאר הכיוונים האור הוא לבן.
הבאתי לאחרונה את הציטוט , איך יכולנו לשכוח את האישה נגואל. אהבנו אותה יותר מאשר את עצמנו. אהבה כזו חש קסטנדה גם כלפי תבנית האדם, אור/זוהר שמתפרש כאור אלוהי. אלא שבתבנית האדם זוהי אהבה עצמית (התבנית היא השתקפות במראַה וגם המראַה עצמה - ראו שם), ובמקרה של האישה-נגואל זו אולי, אם בכלל, מראַה מסוג אחר כנראה, אהבת האני האמיתי שלך, הרוח.

אני מהרהר כאן בקול רם, זה הכל.

============  
18.12.19

בפינתנו: רמזים טולטקיים במקרא

======================
הפעם:

"שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון".
(ספר יהושע, פרק י', פסוק י"ב)

ההצעה שלי מתבססת על הקטע הבא, הלקוח מ"מפגשים עם הנגואל":

"[קסטנדה:] עלינו להילחם באומץ כדי להשיג זאת [את השקט], אבל אחרי שזה קורה, המצב החדש של המודעות נמשך באופן טבעי. כף רגלך עוצרת אז את הדלת מלהיסגר, הדלת כבר פתוחה, וזה רק עניין של צבירת מספיק אנרגיה כדי לעבור דרכה אל הצד השני." (הפרק "סף השקט", עמוד 79)

.

השקט הוא הרוח, והרוח הוא [בין היתר] השמש.

הוויקיפדיה מביאה פרשנויות של חז"לניקים שונים. ביניהם יש כאלה הטוענים שהעצירה אירעה בזמן השקיעה. אני מצטרף אליהם, כי השקיעה היא הסדק שבין העולמות, היא הדלת.
.

ודי לחכימא ברמיזא

======================= 
19.12.19

נתקלתי באמירה הבאה, האומרת: 
"הזכות לחופש היא מתנת האל הכל-יכול, ואין בכוחו של האדם להתנכר למתנה זו ולהיעשות לעבד מרצונו."

זו סיסמה יפה, אבל האם אנו יכולים לאמץ אותה?

ראשית, נראה שהאמירה הזו שוללת את זכותו של אדם לקבל על עצמו עול מצוות, או עול של כל דת, כי דת מטבעה אומרת מה מותר ומה אסור ובכך מגבילה את החופש. 
האם האל הזה לא שם לב שהוא סותר את עצמו? 
או שמא הוא מתכוון: אתם יכולים וצריכים להשתעבד רק לי?

שנית, האם הוא אומר: "תעשו מה שבא לכם"?
אבל מי בתוכנו משדר לנו מה בא לנו? האם כשאנו עושים מה שבא לנו, לא בחרנו לשעבד את עצמנו לאותו שדרן עלום?

האמירה הנ"ל מתאימה למיינד הטפילי שהוא זה שמגדיר מה בא לנו. וככל הנראה הוא גם האל של הדת.
כלומר, המיינד הזה אומר לעצמו: אם אני לא תופס אותם בדת, אני תופס אותם ב"מה שבא להם" :)

מה אומרים הטולטקים?
לדעתי, הם מעיפים לכל הרוחות את "מה שבא לי". זה לא חופש.
(הם מעיפים את זה יחד עם רשימות המלאי )
החופש הוא בחירה באדון, באחד מבין שנים: המיינד הזר או המיינד האמיתי.
המיינד הזר מסתתר מאחורי דתות ומערכות אמונה רבות. הוא מדבר מאמצעי התקשורת, בקיצור: מכל עבר. המיינד האמיתי הוא אחד.

קסטנדה מדבר על להיות משרת הרוח. יש פרק שלם ב"סיפורי עוצמה" העוסק בהכרח להאמין.

אם כן, החופש האמיתי הוא הבחירה לציית לרוח, למי שאתה באמת.
ניסוח קצת פרדוקסלי, אבל זה מה שיש.

הבחירה הזו נדרשת ונבחנת כל הזמן, כי שני המיינדים מציעים לפניך כל הזמן אפשרויות מנוגדות ואת/ה נדרש לבחור ביניהם. לרוב איננו שומעים את הצעות המיינד האמיתי. קולו רפה. וכשאנו כבר מצליחים לשמוע, לעתים קרובות אין לנו את העוצמה לפעול על פי הצעותיו.

Welcome to Earth
======================= 
19.12.19

האם התמונות הבאות מזכירות לכם משהו מכתבי קסטנדה?

לא?
גם לי לא. אבל הן מאד מצחיקות.

=======================