הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף".
"That hotel over there," don Juan said, pointing at it, "is to me the true representation of life on Earth for the average person. If you are lucky, or ruthless, you will get a room with a view of the street, where you will see this endless parade of human misery. If you're not that lucky, or that ruthless, you will get a room on the inside, with windows to the wall of the next building. Think ofspending a lifetime torn between those two views, envying the view of the street if you're inside, and envying the view of the wall if you're on the outside, tired of looking out."
(עמוד 107 שורה אחרונה ואילך)
.
חשבתי להגדיר הפעם ruthless כ"ללא מצפון", עדיין הגדרה זמנית, עד שתימצא טובה יותר, אם בכלל. לאחרונה הצעתי את "ללא חרטה". לא נוכל למצוא הגדרה טובה ומדויקת לזה כי מדובר במצב "נפשי" שאינו מוכר בעולמנו הרגיל, ולכן אין לו מושג בשפה. השפה הרגילה אינה מבטאת את תפישת העולם הטולטקית.
במחשבה שניה, אשתמש ב- ruthless. נשאיר את בעיית התרגום להזדמנויות אחרות.
.
השאלה היא:
מה הקשר שבין היות ruthless לבין היות בעל מזל, כפי שנרמז בקטע הנ"ל?
מה הקשר שבין היות ruthless לבין היות בעל מזל, כפי שנרמז בקטע הנ"ל?
.
תשובתי:
מזל הוא ביטוי לעוצמה אישית. נאמר במפורש.
ruthlessness יוצר זוהר בעיניים שמזמן את הרוח/הכוונה/העוצמה, שהיא, כפי שנאמר הרגע, מתבטאת בהיות בר מזל.
מזל הוא ביטוי לעוצמה אישית. נאמר במפורש.
ruthlessness יוצר זוהר בעיניים שמזמן את הרוח/הכוונה/העוצמה, שהיא, כפי שנאמר הרגע, מתבטאת בהיות בר מזל.
.
בהזדמנות אחרת עלינו לשאול מה הקשר בין ruthlessness ואהבה, כי כזכור, במסעדה סיפר דון חואן למלצרית ולעוד אישה שהוא מלמד את קסטנדה להיות ruthless כדי שיוכל לחצות את הגבול למקום שאין בו רחמים, כשמטרת העל היא "למצוא אהבה".
אמירה זו רומזת שבפרידה של דון חואן, האמירה "אני מקווה שתמצא אהבה" היא לא רק בדיחה: הלוחם אכן מחפש אהבה.
אמירה זו רומזת שבפרידה של דון חואן, האמירה "אני מקווה שתמצא אהבה" היא לא רק בדיחה: הלוחם אכן מחפש אהבה.
.
יום יפה.
שבת שלום.
******************
הערות ותוספות
28.6.20
חוסר-רבב מול ruthlessness
==================
==================
לאחרונה עסקתי כאן בדרישה מהלוחם להיות ruthless , ובין היתר טענתי שהתרגום "אכזריות" אינו טוב עבורו כי נאמר במפורש שעבור הטולטקים הוא איננו אכזריות (cruelty). הצעתי לחשוב עליו כמציין: חוסר רחמים, חוסר מצפון, חוסר ספק (רשימה לא ממצה, כנראה).
.
אני מובל למסקנה שה-ruthlessness הזה אינו אלא "חוסר-הרבב" בכבודו ובעצמו.
שניהם מתאימים לדעתי לאסטרטגיה המשולשת של הלוחם: המוות כיועץ, ריחוק (detachment) וכוונות-בלתי-כפיפות (מופיע ב"מציאות נפרדת", ניסוח פרשני שלי).
הנה הנוסח המקורי של אסטרטגה זו:
"And thus with an awareness of his death, with his detachment, and with the power of his decisions a warrior sets his life in a strategical manner.
(פרק 10, בערך עמוד שישי מהתחלתו)
.
חומר למחשבה.צלילים מעידן אחר (1967)
גם בספרים שלנו יש איסוף (לא עצמי) של חלקיך מהרצפה. זוכרים?
==============
28.6.20
הכתיבה עם האצבע - מי כותב את מי?
==============
==============
28.6.20
הכתיבה עם האצבע - מי כותב את מי?
==============
28.6.20
היום, יום א, ה-28.6.20, הוא (כנראה) יום עוצמה.
==============
היום, יום א, ה-28.6.20, הוא (כנראה) יום עוצמה.
==============
29.6.20
==============
30.6.20
"והמילה נהיתה בשר"
=============
=============
ש."And the word became flesh" ("הבשורה על פי יוחנן" 1:14)
במקור היווני של הטקסט, המילה "מילה" היא "לוגוס". בעולם היווני היא מציינת דיבור, מחשבה, ואת הסדר התבוני שביסודו של העולם. מאוחר יותר, הנוצרים כינו כך את האל.
בחלק מהמהדורות האנגליות של הברית החדשה תורגם "אדם" במקום "בשר". בעברית המילה "לוגוס" תורגמה גם "דבר", שקשור גם לדיבור.
ואיך כל הטוב הזה קשור אלינו?
זו האסוציאציה שלי לחיזיון שבו קסטנדה רואה את בני האדם כחרקים המורכבים מצורות הדומות לאותיות יווניות ("צדו הפעיל של האינסוף" עמוד 176).
הוא מתאר שלוש אותיות, רק אחת כאות יוונית: דלתה. שתי האחרות, לדעתי, גם הן אותיות יווניות: טאו, גאמה. צלילי האותיות זהים לאלה שבעברית: ת, ג, ד.
האם גם אתם מזהים בהן את המילה "להגיד"? שהיא, כנאמר לעיל, משמעותו של המושג לוגוס.
אפשרות שניה מופיעה בשרטוט למטה. בתיאורו של קסטנדה "גאמה" (בפירוש שלי) מופיעה לפני ה-T, והדלתה מתחת ל-T.
.
כרגיל, אלה הם רק הרהורים פרשניים.
.
מהו הכח ההסברי של פרשנות זו?
נראה שהחרק הזה הוא הטפיל, הקרוי גם "הצורה האנושית", וכזכור, אנו מזהים בטעות את הצורה האנושית כאלוהים.
נראה שהחרק הזה הוא הטפיל, הקרוי גם "הצורה האנושית", וכזכור, אנו מזהים בטעות את הצורה האנושית כאלוהים.
החרק הזה מוזכר לדעתי ב"עוצמת
השקט" כשקסטנדה במצב של מודעות מוגבהת ראה במסעדה במקום אדם חרק עם כנפיים,
מקופלות כמדומני. מבטו נלכד במראה זה והיה לו קשה להשתחרר מאחיזתו.
כך אנו, אולי, לכודים, באלוהים: הוא כתוב על על "גופו" של כל אחד מ"אחינו המכשפים השחורים" :)
==============
כך אנו, אולי, לכודים, באלוהים: הוא כתוב על על "גופו" של כל אחד מ"אחינו המכשפים השחורים" :)
==============
1.7.20
הפוקימון של הלוחמים
============
============
"סיכוי, מזל טוב, עוצמה אישית, או כל שם אחר שתקרא לזה, הוא מצב עניינים מוזר (peculiar). הוא כמו גבעול קטן מאד הבוקע לפנינו ומזמין אותנו לקטוף אותו. בד"כ אנו עסוקים מדי או מוטרדים מדי, או סתם טפשים ועצלים מדי להבחין (או לזהות) שזהו הסנטימטר המעוקב של המזל שלנו. הלוחם, לעומת זאת, תמיד ערני ודרוך (tight - דחוס כמו קפיץ) ויש לו את הקפיציות והתעוזה הנחוצות כדי לחטוף אותו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 227 למטה. בתרגום שלי)
.
הנושא הזה כבר צץ כאן בעבר ואנו ממשיכים לקטוף אותו.
ישנם כמה מקרים שבהם מוזכר הנושא, ביניהם: הבחור הגוסס בפארק אלמדה, הדחיפה את קסטנדה לתוך דלת פתוחה של משרד נסיעות ועוד.
ישנם כמה מקרים שבהם מוזכר הנושא, ביניהם: הבחור הגוסס בפארק אלמדה, הדחיפה את קסטנדה לתוך דלת פתוחה של משרד נסיעות ועוד.
"That dying man is one of the cubic centimeters of chance that power always makes available to a warrior. The warrior's art is to be perennially fluid in order to pluck it. I have plucked it, but have you?"
לדעתי התשובה חיובית, קסטנדה קטף אותו כאשר קודם לכן ירד באותה עיר ושוטט בה ללא מטרה מוגדרת, כשמטרת נסיעתו הייתה לנסוע להרים כדי לפגוש את דון חואן. במהלך השיטוט הוא פגש/מצא את דון חואן בשוק של אותה עיר שהמתין לו שם.
.
מקרה נוסף שאני נוטה לחשוב שגם הוא שייך לקטיף כזה, למרות שאין שם אזכור של המושג, הוא יד הרפאים של פבליטו ב"הטבעת השניה של העוצמה".
.
המשחק "פוקימון גו" בגירסת המציאות הרבודה שלו (שכבות של מציאות) מזכיר מאד את הרעיון.
==============
1.7.20
ימי ראשית הקיץ.
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: שמוליק קראוס
שיר אפוף מסתוריות:
ומי היה בדמות אותו העלם
תרצה לשאול
היה הוא הלך בבגדי בן מלך
נסיך של שאול
==============
1.7.20
ימי ראשית הקיץ.
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: שמוליק קראוס
שיר אפוף מסתוריות:
ומי היה בדמות אותו העלם
תרצה לשאול
היה הוא הלך בבגדי בן מלך
נסיך של שאול
==============
2.7.20
הנגואל חוליאן ידע לצחוק ולבכות בו זמנית.
הנה בדיחה מסוג כזה.
==============
2.7.20
נקישת הרוח (דפיקת הרוח) על דלתו של החניך
========================
========================
במקרה של הנגואל חוליאן נאמר שמותו ונקישת הרוח הופיעו באותו זמן. כזכור, אחרי הפיתוי של הנערה בשדה, הוא החל לגסוס.
"His health lasted through one theatrical tour of the northern states. Then two things happened in the city of Durango: his life came to an end and the spirit knocked on his door. Both his death and the spirit's knock came at the same time"
("עוצמת השקט" בפרק "הפיתוי האחרון של הנגואל חוליאן")
.
הבו-זמניות הזו איננה מקרית. המקרה הבא מחייו של קסטנדה מציג לדעתי דוגמה לנקישה זו, פשוטה כמשמעה: נקישה על דלת.
אחרי שקסטנדה התבודד במלון למשך כמה חודשים כדי להמית את הפרסונה שבו, לא את גופו, הוא יוצא מהמלון ופותח בחיים חדשים, אבל אז הוא מביט על המבוי הסתום של חייו ונקלע לייאוש עמוק שגורם לו לשקול באופן מעשי לסיים את חייו. ואז, בוקר אחד, הוא מתעורר לקול נקישות חזקות ועקשניות על דלתו. היה זה דון חואן שהסביר שקסטנדה הגיע לנקודת השבירה, היא נקודת השקט הפנימי, ולכן הוא, דון חואן, הגיע אליו.
אחרי שקסטנדה התבודד במלון למשך כמה חודשים כדי להמית את הפרסונה שבו, לא את גופו, הוא יוצא מהמלון ופותח בחיים חדשים, אבל אז הוא מביט על המבוי הסתום של חייו ונקלע לייאוש עמוק שגורם לו לשקול באופן מעשי לסיים את חייו. ואז, בוקר אחד, הוא מתעורר לקול נקישות חזקות ועקשניות על דלתו. היה זה דון חואן שהסביר שקסטנדה הגיע לנקודת השבירה, היא נקודת השקט הפנימי, ולכן הוא, דון חואן, הגיע אליו.
"Inner silence is becoming real for you. This is the reason I am here in front of you, talking to you. Do you see what I mean?"
("צדו הפעיל של האינסוף" הפרק "נקודת השבירה")
.
למה רומז דון חואן בשאלתו?
נקודת השבירה הנפשית (הייאוש העמוק מהחיים) היא גם שבירת המראה של ההשתקפות העצמית. ניפוץ המראה הזו הוא תנאי לחיבור אל הרוח/הכוונה/הנגואל. רמז לכך ישנו אפילו בשמות פרקי הספר (ובתוכן העניינים באנגלית) של "עוצמת השקט".
.
הופעת דון חואן היא הופעת הנגואל, אשר, לדעתי, מופיע בדיוק במרווח הצר שבין מות הפרסונה למות הגוף. לא רק שאין צורך להמית את הגוף, הכרחי לשמור על כח החיים.
הופעת דון חואן היא הופעת הנגואל, אשר, לדעתי, מופיע בדיוק במרווח הצר שבין מות הפרסונה למות הגוף. לא רק שאין צורך להמית את הגוף, הכרחי לשמור על כח החיים.
זה מסביר את הבו זמניות הנ"ל שבין המוות (של הפרסונה) ונקישת הרוח.
כזכור, רק המכשפים יודעים על אופציה סודית במוות, דלת סתרים, שהיא, לדעתי, הדלת שבין מות הפרסונה למות הגוף.
על דלת זו נוקשת הרוח.
כזכור, רק המכשפים יודעים על אופציה סודית במוות, דלת סתרים, שהיא, לדעתי, הדלת שבין מות הפרסונה למות הגוף.
על דלת זו נוקשת הרוח.
==============
2.7.20
הנה ציטוט מ"צדו הפעיל של האינסוף" שמדבר על האופציה הסודית שבמוות ובעבודת הסיכום. הדלת היא תוספת שלי (לתוספת כזו קוראים "תובנה" :) )
==============
2.7.20
הנה ציטוט מ"צדו הפעיל של האינסוף" שמדבר על האופציה הסודית שבמוות ובעבודת הסיכום. הדלת היא תוספת שלי (לתוספת כזו קוראים "תובנה" :) )
.
"Just
like I told you that there is a secret option to dying, an option that
only sorcerers take. In the case of dying, the secret option is that
human beings could retain their life force and relinquish only their
awareness, the product of their lives. In the case of the
recapitulation, the secret option that only sorcerers take is to choose
to enhance their true minds
==============
3.7.20
ראיון עם גדי סוקניק על בלוף הקורונה.
==============
3.7.20
ליטוף ספסלים
=======
מה "אומר" דון חואן באקט ליטוף הספסל החביב עליו?
"What was the nagual Elias's reason for training the Tulios as he did?" I asked.
Don Juan peered at me and laughed loudly. At that instant the lights of the plaza were turned on.
He got up from his favorite bench and rubbed it with the palm of his hand, as if it were a pet.
"Freedom," he said. "He wanted their freedom from perceptual convention. And he taught them to be artists. Stalking is an art. For a sorcerer, since he's not a patron or a seller of art, the only thing of importance about a work of art is that it can be accomplished."
Don Juan peered at me and laughed loudly. At that instant the lights of the plaza were turned on.
He got up from his favorite bench and rubbed it with the palm of his hand, as if it were a pet.
"Freedom," he said. "He wanted their freedom from perceptual convention. And he taught them to be artists. Stalking is an art. For a sorcerer, since he's not a patron or a seller of art, the only thing of importance about a work of art is that it can be accomplished."
("עוצמת השקט", העמוד האחרון ומעט לפניו)
.
בדומה למקרים אחרים עליהם הצבעתי כאן, אני מציע שהוא אומר, ובעצם מדגים, ללא מילים את מה שלאחר מכן הוא אומר במילים. במקרה זה: שחרור התפישה מכבלי המוסכמות. בתפישה הרגילה אין מתיחסים לספסל כחיית מחמד.
.
שיעורי בית:
מה אומרים האורות שבדיוק באותו רגע נדלקו?
חשבתי שבשיר היפה הבא מופיע גם ספסל, אבל טעיתי.
יופיה שייך ללא-ידוע :)
לחן: שלמה ארצי
שבת שלום.
==============
3.7.20
מתוך דף הפייסבוק של פרופ. רחל אליאור:
יוסי גמזו - תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי
"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,
אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."
(הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)
.
שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד
שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"
אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת
הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.
שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש
שֶבְּלִבִּי כְּבוֹדָם תָּמִיד מוּנָח לוֹ בִּמְקוֹמָם,
אֲבָל תְּפִלַּת-יָחִיד שֶלִּי אֵינָה זְקוּקָה לְגֹודֶש
עֵדֵי-שְמִיעָה לְמָה שֶהִיא לוֹחֶשֶת לִי דּוּמָם.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,
בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,
אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,
מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."
שָאַלְתְּ אוֹתִי: "וְשָם, בַּלֵּב שֶלְּךָ זְעוּם-הַנֶּפַח,
לֹא צַר לְךָ מוּל כָּל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים?"
הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֶפֶךְ,
שָם, בְּחַדְרֵי-לִבִּי, כָּל מֶרְחֲבֵי חַיַּי כְּלוּלִים.
כִּי שָם פּוֹעֶמֶת מַשְאֵבַת דָּמִי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה
הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל גַּעֲגוּעַי אֶשְזֹור
וְכָל חַדְרֵי הַלֵּב הַזֶּה, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה,
אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית שֶלִּי וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."
שָאַלְתְּ אוֹתִי: "אָז אֵיךְ זֶה כָּךְ שֶתְּפִלַּתְךְ נִשְמַעַת
לַמְרוֹת שֶהִיא אִילֶּמֶת?" – אָז אָמַרְתִּי לָךְ, שָלֵו:
"כִּי הִיא יוֹצֵאת אֶצְלִי בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה, אַךְ בְּלַהַט,
יָשָר מִתּוֹךְ תֵּיבַת-הַתְּהוּדָה שֶלִּי, הַלֵּב."
"וֵאלֹוהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי
אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת, "מֵבִין אָדָם גַּם בְּלִי קוֹלוֹ?"
אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵייְטִינְג
כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶלִּי וְגַם שֶלּוֹ.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,
בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,
אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,
מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל...
.
כמו שאומר דון חואן, הבית הראשון ו/או השני בד"כ ממצים את כל מה שחשוב בשיר.
==============
3.7.20
מתוך דף הפייסבוק של פרופ. רחל אליאור:
יוסי גמזו - תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי
"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,
אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."
(הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)
.
שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד
שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"
אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת
הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.
שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש
שֶבְּלִבִּי כְּבוֹדָם תָּמִיד מוּנָח לוֹ בִּמְקוֹמָם,
אֲבָל תְּפִלַּת-יָחִיד שֶלִּי אֵינָה זְקוּקָה לְגֹודֶש
עֵדֵי-שְמִיעָה לְמָה שֶהִיא לוֹחֶשֶת לִי דּוּמָם.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,
בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,
אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,
מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."
שָאַלְתְּ אוֹתִי: "וְשָם, בַּלֵּב שֶלְּךָ זְעוּם-הַנֶּפַח,
לֹא צַר לְךָ מוּל כָּל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים?"
הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֶפֶךְ,
שָם, בְּחַדְרֵי-לִבִּי, כָּל מֶרְחֲבֵי חַיַּי כְּלוּלִים.
כִּי שָם פּוֹעֶמֶת מַשְאֵבַת דָּמִי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה
הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל גַּעֲגוּעַי אֶשְזֹור
וְכָל חַדְרֵי הַלֵּב הַזֶּה, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה,
אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית שֶלִּי וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."
שָאַלְתְּ אוֹתִי: "אָז אֵיךְ זֶה כָּךְ שֶתְּפִלַּתְךְ נִשְמַעַת
לַמְרוֹת שֶהִיא אִילֶּמֶת?" – אָז אָמַרְתִּי לָךְ, שָלֵו:
"כִּי הִיא יוֹצֵאת אֶצְלִי בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה, אַךְ בְּלַהַט,
יָשָר מִתּוֹךְ תֵּיבַת-הַתְּהוּדָה שֶלִּי, הַלֵּב."
"וֵאלֹוהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי
אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת, "מֵבִין אָדָם גַּם בְּלִי קוֹלוֹ?"
אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵייְטִינְג
כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶלִּי וְגַם שֶלּוֹ.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,
בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,
אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,
מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל...
.
כמו שאומר דון חואן, הבית הראשון ו/או השני בד"כ ממצים את כל מה שחשוב בשיר.
==============
5.7.20
אהוב אותי בכפות ידיך
===========
כי חשמל זורם בכפות ידיך.
למדנו שקווים אנרגטיים בוקעים מכפות הידיים, מהעיניים, ובעיקר מהאיזור שמתחת לפופיק.
אלה כולם לדעתי הם הרצון. ברמה האנרגטית אין גוף פיסי ולכן אין ידיים, ולכן כל אחיזה נעשית באמצעות הרצון. זה מוביל למחשבה שחטיפת הלהב מהילדים על ידי לה-גורדה, קטיפת הסמ"ק של המזל, כולם נעשים באמצעות הרצון, והידיים, אם ישנו בנמצא גוף פיסי, הן רק כלי עזר.
אני נוטה למחשבה שבקשב הראשון הידיים הן הכלי של הרצון. הן המתעלות אותו.
הצבעתי כבר על הקשרים הרבים שבין האהבה והרצון, בין היתר: חנארו שהוא המאסטר של הרצון, הוא זה שמדגים את האהבה לארץ.
מדוע חלק מהפסלים הקדומים באמריקה הנראים קשורים בכישוף הם חסרי ידיים, וכשיש להם ידיים אז הן צמודות לגוף ותפוסות בחפצים (לחפוץ = לרצות), כמו במקרה של החולמות האטלנטיות?
ייתכן שהתשובה נמצאת בדיון זה: כי אין להם רצון בעולם הזה.
מילים: יורם טהר-לב.
לחן: נורית הירש.
===============
5.7.20
===============
5.7.20
אם כבר זורמים עם הרעיון:
יש כאן הצעה לפרשנות המשפט ביהדות: צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. כלומר: רצונם אינו בעולם, ולכן, מילולית או סמבולית, אין להם ידים לעסוק במלאכה.
===============
5.7.20
אם כבר זורמים עם הרעיון:
יש כאן הצעה לפרשנות המשפט ביהדות: צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. כלומר: רצונם אינו בעולם, ולכן, מילולית או סמבולית, אין להם ידים לעסוק במלאכה.
===============
6.7.20
ספר לרוח ("דבר, הבנק שומע")
=========
=========
"ספר לרוח (the spirit), ספר ליגואר [שהוא התגלות הרוח] וספר לי [דון חואן, שגם אני התגלות הרוח]" ("עוצמת השקט" עמוד 175)
כתבתי בעבר פוסט "פריקת עומסים "נפשיים" על הזולת" ובו הזכרתי את ההצעה של דון חואן לספר לחבר(ים), או לזולת כלשהו, את מה שמעיק עליך ובכך לשחרר מעליך את המעמסה. קשרתי זאת שם לרעיון ההזוי (שלי) אודות העמסת החשיבות העצמית על רודן קטן.
גם כאן, בהקשר של הציטוט הנ"ל, מדובר בהשתחררות מהחשיבות העצמית: לדעתי, בשחרור אנרגיה של קסטנדה הלכודה באירוע בילדותו, אנרגיה הממשיכה מאז במשך עשרות שנים לדרוש משאבים כדי לתחזק חומות בצורות לחסימת זיכרון של אירוע, בו הוא חווה פגיעה עמוקה בחשיבותו העצמית. חשיפת הסיפור בפני שלושת הנ"ל, שהם אחד: הרוח, מבטלת את המשך הצורך בהדחקת הזיכרון: הסוד נחשף, לא צריך עוד להסתירו.
לדעתי, בעזרת האנרגיה המשוחררת הזו קסטנדה מסוגל מיד לאחר מכן לממש את התכוונותו להיות ענק.
גם כאן, בהקשר של הציטוט הנ"ל, מדובר בהשתחררות מהחשיבות העצמית: לדעתי, בשחרור אנרגיה של קסטנדה הלכודה באירוע בילדותו, אנרגיה הממשיכה מאז במשך עשרות שנים לדרוש משאבים כדי לתחזק חומות בצורות לחסימת זיכרון של אירוע, בו הוא חווה פגיעה עמוקה בחשיבותו העצמית. חשיפת הסיפור בפני שלושת הנ"ל, שהם אחד: הרוח, מבטלת את המשך הצורך בהדחקת הזיכרון: הסוד נחשף, לא צריך עוד להסתירו.
לדעתי, בעזרת האנרגיה המשוחררת הזו קסטנדה מסוגל מיד לאחר מכן לממש את התכוונותו להיות ענק.
סיפורו של קסטנדה הורס את אחד מביצוריה של חשיבותו העצמית ובכך הוא משתחרר מהעול שבתחזוקת החומות האלה. האם אנו הקוראים איננו שותפים בזעיר אנפין לקתרזיס הזה? האם לשמע הסיפור חשיבותנו העצמית אינה זוכה ל"רעד קל בזנב"?
.
חומר למחשבה
האם אין עיקרה של עבודת הסיכום היזכרות באירועים מודחקים כאלה, בהם חשיבותנו העצמית נחשפה בתפארת עליבותה?
===============
6.7.20
מצא את ההבדלים:
ביהדות: מצא אישה מצא טוב.
אצל הטולטקים: מצא רודן קטן, מצא טוב.
גם אם זה לא נראה כך במבט ראשון: האישה והרודן הקטן הם הפכים: האישה מטפחת את החשיבות העצמית של הגבר, דבר שאינו רצוי בעיני הטולטקים, והרודן הקטן רומס את החשיבות העצמית, וזה דווקא רצוי להם.
ונמשיך בבדיחותא:
יש גם אפשרות שלישית, אותה הגה יורם טהר-לב: מצע אישה מצע טוב.
ועוד מצה אחת שלא הוזכרה: "מצה שמורה". הגדרה: מצא חתיכה מבוגרת במצב טוב. (מהמילון של משה יהלום) :)
================
7.7.20
הרהור חולף שהייתה לי את המהירות והקפיציות לקטוף אותו
[נאמר על קטיפת הסמ"ק של המזל].
[נאמר על קטיפת הסמ"ק של המזל].
אני לא יודע אם תוכלו ללכת עם זה למכולת, אבל זה מה שקצרתי.
.
חוסר-רבב - המונח המקורי שלו בספרים, impeccablity , הוא בבסיסו חוסר יכולת (לחטוא), im-pecc-ablity.
לא מפתיע שהרוח (הנגואל), שחוסר-הרבב הוא מיסודותיו, מיוצג על ידי מונח המוגדר על דרך השלילה, כי הרוח הוא מחוץ לעולם הנתפש ומחוץ לשפה: המיינד אינו תופש אותו ולכן אינו יכול לדבר עליו אלא כשלילה של מה שהוא מכיר (הידוע) ושל מה שהוא עשוי להכיר (הלא-ידוע).
לא מפתיע שהרוח (הנגואל), שחוסר-הרבב הוא מיסודותיו, מיוצג על ידי מונח המוגדר על דרך השלילה, כי הרוח הוא מחוץ לעולם הנתפש ומחוץ לשפה: המיינד אינו תופש אותו ולכן אינו יכול לדבר עליו אלא כשלילה של מה שהוא מכיר (הידוע) ושל מה שהוא עשוי להכיר (הלא-ידוע).
אני תוהה, האם ה"na" שבתחילת המילה "nagual" מציינת גם היא שלילה.
הרושם שלי הוא שכמו שהצליל ma באופן טבעי משמש לייצוג האמא אצל התינוק, כך גם לצליל na יש משמעות אוניברסלית של שלילה.
הרושם שלי הוא שכמו שהצליל ma באופן טבעי משמש לייצוג האמא אצל התינוק, כך גם לצליל na יש משמעות אוניברסלית של שלילה.
.
אנו מכירים את הרעיון מהתיאולוגיה: אי אפשר לומר על האל דבר.... אבל אצלנו, הטולטקים , אנו נותנים לזה גם ביטוי במילה המייצגת אותו.
אם כבר מעמתים את העניין עם התיאולוגיה: מעניין שהאל הוא כל יכול, והרוח הוא חסר רבב, כלומר חסר יכולת (לחטוא).
.
ניסיתי להטמיע שיר, אבל הישות הזבלית המתחפשת למיטיבה הביאה לי אותה ב"אופס". אז הנה הלינק:
Kirk Whalum - Lover For Life
================
7.7.20
עוד משהו מהקציר של היום:
7.7.20
עוד משהו מהקציר של היום:
Intent - should we intend it, or will it?
================
