אין לנו על מי לסמוך, אלא על...... הנגואל

 

המשפט הבא הופיע בפוסט הקודם:

"אדם מנותק [מרוחק, ללא היצמדות רגשית, detached] , היודע שאין לו דרך להדוף את מותו, יש לו רק דבר אחד להיסמך עליו: עוצמת החלטותיו."

("מציאות נפרדת" עמוד 138)

אני חש חובה להבהיר כמה עניינים מהפוסט הקודם:

הלוחם אינו מוכן למות ולוותר על חייו סתם כך, במאבק מטופש של אגו וכדומה.

הלוחם מוכן לעמוד בהחלטותיו בכל מחיר ("לשאת באחריות להחלטותיך פירושו להיות מוכן למות למענן." ("מסע לאיכטלאן" עמוד 56). עיקשות נחושה זו מחברת אותו לרוח (לנגואל). החיבור אל הרוח מגן עליו מפני המוות, כפי שנרמז בציטוט הראשון.

במצב של החלטות סופיות (שלא חוזרים מהן), את/ה משתיק את המיינד הזר שמציף אותנו ללא הרף בספקות וחרטות והופך אותנו בכך נגישים למוות.

כל אחד מאיתנו יכול לעמוד בעצמו על אמיתות הדבר: להחליט לגבי עניין כלשהו בחייו (אין החלטות פעוטות נוכח המוות הבלתי נמנע שלנו*) ולהחליט שדבר לא יזיז אותו מהחלטתו. אפשר אז לחוש בהסתלקותן של הספקות והחרטות. הן עוד ינסו להרים ראש מדי פעם, אבל ייהדפו בקלות.

למה לשחק את המשחק הזה?

ראשית כי זה בריא מאד להשתיק את המיינד הזר שמתיש ומענה אותנו בספקות וחרטות כל הזמן. שנית, זהו החיבור שלנו אל הרוח.

.

בתפישה הטולטקית יש שתי דרגות למוות: מות הפרסונה (האישיות). והמוות הפיסי. יש ביניהם מרווח צר. הלוחם שואף למות הפרסונה (המיינד הזר) אבל לא להגיע למוות הפיסי. החיבור לרוח הוא שימנע את ההגעה מהראשון לשני. אפשר לראות זאת כשקסטנדה הגיע לנקודת שבירה נפשית שבה הוא כבר חשב באופן מעשי לשים קץ לחייו, בדיוק אז הופיע הנגואל על דלתו ("צדו הפעיל של האינסוף", הפרק "נקודת השבירה").

זווית אחרת של אותו הדבר: הלוחם מוותר על המודעות (אותה הוא מעניק לנשר) ומשאיר לעצמו את כוח החיים.

זה גם מה שעושה עבודת הסיכום באופן הדרגתי: משחררת ממך את המודעות (את התנסויות החיים, את ההזדהות איתן ובכך את ההזדהות עם הפרסונה).

המרווח הצר שבין מות הפרסונה והמוות הפיסי הוא להבנתי מהתגליות הגדולות של הטולטקים, ורק החיבור לרוח (לנגואל) יוכל להציב אותנו במרווח הזה.  

החלטות נחושות (בלתי כפיפות) הן הדרך לחיבור עם הרוח.

 

                                                  ************** 

.

.

* - "בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות גדולות או קטנות. יש רק החלטות שאנו מקבלים נוכח פני המוות הבלתי נמנע שלנו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 56)

 

                                            *****************

 

הערות ותוספות

========

 

21.8.20

 

היום, יום שישי, ה-21.8.20, הוא (כנראה) יום עוצמה.

 

מדף הספרים של הטולטקים
=================

הוא מדף סלע.

דרך הידע (של יאקי מסוים!!!) מוליכה אל הידע, הנמצא על מדף סלע know-ledge.

כתבתי בזמנו פוסט בשם "הגיאולוגיה והאנטומיה של העוצמה" שהציע את הפרשנות הקושרת גיאולוגיה, גיאוגרפיה ואנטומיה עם מיקומים של נקודת המאסף. הגיאוגרפיה והגיאולוגיה הם מיקומים בארץ, והארץ היא כידוע ישות בעלת חיים ומודעות.

הידע, בהא הידיעה, זה שיוצאים אליו כמו למלחמה, זה שהוא תכלית הדרך הטולטקית, שוכן ונמסר במקומות בעלי עוצמה, בעלי אנרגיה מסוג מסוים: מודעות מוגבהת (heightened awareness).

האם מקומות אלה הם תמיד מדפי סלע?

להערכתי, כן. בצמוד לכל מדף סלע יש תמיד... תהום*, שהיא מושג יסודי בתפישת העולם הטולטקית. (זוכרים את הדאיה המופשטת של טאישה מעל התהום? (מעבר החציה של המכשפים חוצה את התהום).

הא לנו עוד מובן למוגבהות שבמודעות המוגבהת.

התמונה הבאה שימשה טריגר לפוסט זה, למרות שהספרים בתמונה אינם הנכונים :) . הצלחתי להפשיט את התמונה מהקונקרטיות הזו.

______________
* בלטה לא יכולה להיות מדף סלע :)

 

 

 

 

שבת שלום. 

=================== 

23.8.20

בחזרה ליסודות.

===================

29.8.20

שיחות אוויליות-לכאורה עם חיות פלאיות (magical)

============================

אני מקווה שיש לכם מספיק עוצמה כדי להסכים אתי :)

.

דון חואן מספר על מפגשו בצעירותו עם צבי פלא. ("מסע לאיכטלאן" עמודים 86-87)

חיות אלה מסוגלות לדבר והן מכירות את השגרות של בני האדם ושל הציידים, לכן אי אפשר לצוד אותן.

דון חואן מתאר את שתי האפשרויות העומדות בפני אדם או צייד הנתקל בחיה כזו, שתיהן לא יעזרו לו. הוא, להבדיל, עשה משהו בלתי צפוי: נעמד על ראשו והחל לייבב בלחש, מעשה שהביא אליו את הצבי ולנהל אתו שיחה.

המפגש והשיחה עם הצבי מתוארים בעמוד 87. סיפור משעשע. אני מביא להלן את תיאור השיחה:

"דון חואן שתק רגע, כאילו ניסה להיזכר [בפרטי השיחה שלו עם הצבי], ואז אורו עיניו בספרו לי מה אמר הצבי.

"צבי הפלא אמר 'הלו, חבר' ואני עניתי 'הלו'. אז שאל אותי 'מדוע אתה בוכה?' ואני אמרתי 'מפני שאני עצוב'. אז קרב יצור הפלא את פיו לאזני ואמר, בקול צלול וברור כקולי ברגע זה: 'אל תהיה עצוב'."

דון חואן נעץ בי את מבטו. ניצוץ של משובה מובהקת ריצד בעיניו. הוא צחק בקול גדול.

אמרתי כי הדו-שיח שלו עם הצבי היה אווילי במקצת.

"וכי למה ציפית?" שאל בהמשיכו לצחוק. "הרי אני אינדיאני."

.

אני רוצה להציע את הפרשנות שהעמידה על הראש איננה סתם התנהגות בלתי צפויה, שפגעה ביתרונו של הצבי ואיפשרה לדון חואן "לצוד" אותו, כפי שהסיפור מוליך את הקורא לחשוב.

העמידה על הראש קשורה לכך שעולם המכשפים, בו החיות מדברות, וכך גם כל מה שיש בו חיים (עמוד 244-245), הוא עולם הפוך*.

.

אני גם מציע את הפרשנות שהמפגש של דון חואן עם הצבי הוא האירוע-שיעור המקביל למפגשו של קסטנדה (בסוף הספר) עם קויוטה (תן) מדבר (עמודים 241 למטה עד 243).

זיהוי זה מביא את שני הסיפורים להאיר זה את זה: להשלים פרטים על ידי "השאלתם" מהאחד אל האחר. כך אפשר להבין את משימתו של דון חואן בסיפור הצבי: לעצור את העולם ולראות את מיתרי העולם.

אפשר למצוא את המקבילה לבכי של דון חואן בסיפורו של קסטנדה, ועוד מקבילות. מהזיהוי בין הסיפורים אפשר גם להבין שהחיה המלווה (companion for life) את קסטנדה היא קויוטה, ואת דון חואן, צבי.

השיחה של קסטנדה עם הקויוטה הייתה לא פחות אווילית מהשיחה עם הצבי

זימון חית הפלא נועד לדעתי להביא את החניך לעולם המכשפים, ובהיותו בשני העולמות, העולם הרגיל ועולם המכשפים, רק אז הוא יכול לראות שכל אחד מהעולמות, הוא בסך הכל תיאור שונה (כלומר, ניזון מדיבור פנימי שונה). אז אפשר לראות שכל עולם מושתת על כוונה שונה, ואפשר לראות, בראייה אנרגטית, את קווי העולם, הם האצלות הנשר.

.

ועם כל זאת, חיות הפלא הללו אינן באמת צבי, תן, צפע וכו.... והן אינן מדברות כמו בני אדם. מכשפים שאינם רואים מאמינים שאלה חיות והן מדברות ("אז קרב יצור הפלא את פיו לאזני ואמר, בקול צלול וברור כקולי ברגע זה"). בני אדם אינם מאמינים באפשרות כזו. לעומתם הרואה, שאינו מוגבל לאף אחד מעולמות אלה, יודע שהן אינן חיות ושהן אינן מדברות כפי שזה נראה.(עמוד 244-245)

אם כן, מה הן?

לא נוכל לדון בכך, כי אנחנו לא נמצאים במקום עוצמה: בגיאולוגיה של know-ledge, או כפי שנאמר בספר זה: "בהרים ידידותיים" (עמוד 239).

 

                                       *********************

.

* - "Don Juan said some absurd things like "When the world is upside down we are right side up, but when the world is right side up we are upside down. Now when the world and we are right side up, we think we are upside down. . . ."

 

("מסע לאיכטלאן", בפרק "טבעת העוצמה של המכשפים". שם, המכונית של קסטנדה נעלמה, כי היא פשוט לא נמצאת בעולם המכשפים)

===================

31.8.20

פרדוקסים מעגליים מסוג הביצה והתרנגולת ופתרונם
==============================

בעולם המושגים הטולטקי, כמובן.

1. שקט הוא מצב של עצירת הדיאלוג הפנימי. במצב זה נקודת המאסף משוחררת מכבליה.

(מי מחזיק אותה במקומה?

הרגע אמרתי: הדיאלוג הפנימי 😃 )

מה מניע את הנקודה ממקומה? (אחרי ששוחררה מכבליה, כלומר במצב שקט)

הכח הקרוי "כוונה".

אבל את השקט משיגים באמצעות הכוונה להשיגו.

.

2. רצועת הראש שתעזור בהגעה לחלימה, יש להכינה אחרי שראינו אותה ב...... חלימה.

.

.

תשובתי:

העולם עבורנו הוא מה שאנו תופשים, והתפישה היא הישרה של האצלות. כלומר, התפישה/העולם היא פונקציה של מיקומי נקודת המאסף. לכן, כל תפישה, כל מצב תודעה, כל קשב, כולם נמצאים על רצפים:

בין הקשב הראשון לשני ישנו העולם שבין הקווים המקבילים, בו המעבר בין הקשבים הוא הדרגתי. העולם הולך ונעשה פחות מוכר ככל שמתרחקים מגבול התפישה, הוא גבול הקשב הראשון (קיר הערפל). הפרק המסתורי שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית מדבר, בין היתר, על כך. את הפרק בתרגומו לעברית אפשר לקרוא באתר הוצאת טולטק.

דוגמה נוספת: החושים שלנו הם דרגות של מודעות.

שקט הוא לא מצב של שחור-לבן, אלא של דרגות: את השקט יש לצבור. ב"כמות מסוימת" של שקט ישנו סף הנקרא "עצירת העולם".

צבירת השקט היא, לדעתי, לא אחרת מאשר צבירת עוצמה.

.

אם כן, לענייינינו, תשובתי: התכוונות לשקט תשיג מעט שקט שייאפשר יותר התכוונות שתשיג עוד שקט.....

ש. ***********

הנה ציטוט המאשר את הטענה שהשקט מושג על ידי התכוונות:

"The way to stop talking to ourselves is to use exactly the same method: we must will it, we must intend it."

("האש מבפנים" פרק 8)

===================

31.8.20

 

התרגום לא מוצלח, אז כדאי להקשיב.

====================

חידתו של חנארו (ופתרונה)

 

[דון חואן:] "חנארו יצא לדרכו לפנינו והוא ימתין לנו אי שם בסבך השיחים. אף אחד אינו יודע את את המקום שבו הוא יהיה, וגם לא את הזמן המסוים שבו יש ללכת אליו. אם תוכל לקבוע את הזמן הנכון לצאת את הבית, תהיה גם מסוגל להנחות את עצמך למקום שבו הוא נמצא."

אמרתי לדון חואן שאינני יכול לדמיין מישהו היכול לפתור חידה כזו.

"כיצד יכולה יציאתי מהבית בזמן מסוים להנחות אותי למקום שבו חנארו נמצא?" שאלתי."

("סיפורי עוצמה" עמוד 70)

דון חואן אומר שזה עניין של עוצמה. אף אחד אינו יודע את התשובה לשאלתו של קסטנדה.

"אבל כיצד אמצא את הדרך, דון חואן?"

"גם זאת אין איש יודע".

"אני חושב שדון חנארו מהתל בי [מילולית: מושך את רגלי, pulling my leg]"

"אם כך, מוטב שתיזהר," הוא אמר. "אם חנארו מושך את רגלך, הוא עלול לעקור אותה."

דון חואן צחק מהבדיחה של עצמו. לא יכולתי להצטרף אליו. הפחד שלי מהסכנה, שהיא חלק בלתי נפרד מהמניפולציות של חנארו, היה ממשי מדי."

(שם, תרגום שלי)

.

התרגום העברי ממסמס את הבדיחה, ואיתה גם רמז חשוב.

המובן המילולי של הביטוי: "משיכת רגל" הוא התשובה לחידה:

1. חנארו אכן ימשוך את רגלו לצאת לדרך. 2. וינחה את רגלו עד אליו.

כמה עמודים משם זה קורה: הוא חש בדחף שאין לעמוד בפניו (unyielding) לקום (מישיבה לעמידה) ולצאת אל השיחים ולחפש את חנארו. (עמוד 76)

.

במפגשיו של קסטנדה עם חנארו, לא אחת חוזרים התיאור והדרישה להביט על רגליו של חנארו, והדחף שאין לעמוד בו לצעוד בעקבותיו, כלומר: חנארו תמיד מושך את רגלו/יו. למעשה, הוא תמיד מושך אחריו את כפילו של קסטנדה.

 

 

משהו בטורקית. כמה עשרות שנים אחורה.

 

 

 

                                                                 ************

הערות ותוספות
========

13.8.20

 

תציג לי מריונטה
=============

זו הגירסה שלנו ל"צייר לי כבשה" :)

"אמרתי לך, זהו עולם מוזר," הוא אמר. "הכוחות (forces) המדריכים (guide) אנשים הם בלתי צפויים, מדהימים (awesome), ועם זאת בעלי הוד (splendor) שכדאי לחזות בו.

[...]

"האם קיים משהו שמדריך אותנו?" שאלתי.

"בוודאות. יש עוצמות (powers) המדריכים אותנו."

"האם תוכל לתאר אותן?"

"לא ממש, חוץ מלקרוא להן כוחות (forces), רוחות (spirits), אוויר(ים) (ריבוי של אוויר, airs), רוחות (winds), או בכל כינוי דומה."

רציתי להמשיך ולחקור אותו, אך בטרם הספקתי להשמיע שאלה נוספת, הוא נעמד. נעצתי בו את מבטי (stared) בתדהמה גמורה (כמי שכפאו שד, flabbergasted *).

הוא נעמד בתנועה יחידה אחת; גופו פשוט נזרק כלפי מעלה והוא היה על רגליו.

עדיין תהיתי אודות המיומנות הבלתי רגילה הנדרשת כדי לנוע בכזו מהירות, כשהוא פקד עליי בטון יבש לתור אחרי (לייקש, stalk) ארנב [...]"

("מסע לאיכטלאן" 94-95)

.

ש. * - flabbergasted - הפירוש המילוני הוא להידהם, מוכה תדהמה, וכדומה. המקורות של המילה עלומים לחוקרים. הם סוברים שהמילה מורכבת משתי מילים שמשמעותן: ריפיון (flabby) ובהלה (aghast), שמקורה במילה ghost, רוח רפאים, כלומר בהלה הקשורה ברוחות. זוכרים את:

 Casper the friendly ghost ? הרוחות שם נהנו להבהיל אנשים :) )

למה אני טורח להיכנס למחוזות לשוניים אלה? כי ההקשר מדבר על כוחות מדריכים שהם "רוחות" בכל המובנים האפשריים של המילה, כולל הבהלה שהם מעוררים.

.

זוהי דוגמה נוספת לאמירה, או לתשובה, לא-מילוליים. הבאתי דוגמאות נוספות לא מעטות בפוסטים קודמים שלי.

דון חואן לא מנסה באקרובטיות הזו להרשים, אלא לומר משהו. ואני מציע שהוא מדגים כאן את האופן שבו הם מדריכים אותנו, כלומר, אנו כמריונטות בידיהם, אנו פועלים אוטומטית על פי מצוותם.

*****************

הציטוט הנ"ל לקוח מהפרק "הקרב האחרון [של הלוחם] עלי אדמות".

הפוסט הבא שלי, אם ירצה הרוח, יהיה בשאלה: כל פעולה שלנו עלולה להיות האחרונה שלנו. אף אחד אינו יכול להבטיח את המשך חייך בדקה הבאה. לכן הלוחם מתייחס לכל פעולה שלו כקרב האחרון שלו על הארץ.

נגד מי הוא נלחם? איך מתנהלת הלחימה הזו, לדוגמה, בזמן שהוא מלקק גלידה? :) .... חומר למחשבה.

============== 

13.8.20

מבט משפטי חכם וחשוב ובעל חשיבות פרקטית לתיאטרון האבסורד ולמסע ההפחדה שמתנהל סביבנו.

==============

14.8.20

מה נופל כשכובע נופל?
==============

 

במבט לאחור, הפוסט הזה יצא לי חפירה בלתי מתוכננת. 

.

ישנו ביטוי שחוזר לפחות 6 פעמים בספרי קסטנדה, ועוד כמה פעמים בספרי פלורינדה וטאישה:

at the drop of a hat

כובע הוא אביזר הגנה חשוב במדבר סונורה, אריזונה ובכל שאר המקומות שבהם חיים המכשפים "שלנו". אני טוען (מציע את הפרשנות) שעבור המכשפים הוא משמש אביזר הגנה ומשען עוד הרבה יותר: זהו חפץ אשר מחזיר את קסטנדה לעולמו, לעצמו, בדומה לשעון היד של פלורינדה (זולייכה: "הלילה השעון שלך החזיר אותך מהחלום העמוק ביותר שהיה לך אי פעם". "להתעורר אל החלום", עמוד 293).

טענה זו מציעה הסבר לכך שקסטנדה היה עירום לפני כל תימרון של חנארו (אשר גרר אחריו את כפילו של קסטנדה. הזכרתי את העניין לאחרונה גם בהתייחס לביטוי הרב משמעי "pulling his leg"), עירום, מלבד כובעו ונעליו.

 

"he explained that I had to be naked, but that I could keep my shoes and my hat on."

.

התמרונים האלה אירעו, לדעתי, תמיד בזמן העוצמה, היא שעת בין הערביים, כך שלא היה אז שום היגיון בכובע על הראש.

.

הנה דוגמה, ובה אפילו הסבר לתפקיד הכובע:

 

 

It was a mild day; a soft wind made the heat of the afternoon sun very pleasant. I took off my hat but don Juan insisted that I should wear it.

"You're now facing in the direction of your own place of power," he said. "That is a prop that may protect you. Today you need all the props you can use. Your hat may be another one of them."

.

 

ואני מציע את הפרשנות: כל דבר שיאפשר לך לחזור אל עולמך, אל עצמך.

הערת אגב, איך אפשר שלא לחשוב על כך שהוא ניצב נוכח המקום במובן היהודי של המילה?

.

כובע, אם כן, מייצג עבור המכשף את המיינד (הזר), ויותר מאשר מייצג, השניים מחוברים תודעתית, מבחינתו. 

.

נחזור אל הביטוי של הפלת כובע, או נפילת כובע.

קריאה רגילה מוליכה את הקורא/ת לחשוב שמדובר בפרק זמן קצר, לדוגמה:

לה-גורדה על אליגיו:

 

he could go into the second attention at the drop of a hat. To him, journeying into the confines of the second attention was as easy as snapping his fingers.

 

אני מציע שיש בביטוי זה רובד משמעות נוסף: נטישת, השלת המיינד (הדעת).

התרגום העברי של הקטע ("מתנת הנשר" עמוד 196) מתעלם מהביטוי ומשתמש בפרשנות: "היה מסוגל להיכנס לקשב השני בכל רגע שרצה בכך".

.

דוגמה נוספת. קסטנדה מספר על הופעתן של פלורינדה וקרול טיגס בקשב הראשון שלו:

 

the boundary of the second attention had begun to collapse on me; this was when I met Florinda Grau and Carol Tiggs in the world of everyday life. The confusion of not knowing them at all, yet knowing them so intimately that I would have died for them at the drop of a hat was most deleterious to me.

 

("מתנת הנשר") 

קריסת הגבולות שבין שני הקשבים: הראשון והשני. תודעה כפולה, באחת הוא לא מכיר אותן ובשניה הוא אוהב אותן "בכל מאודו".

הנכונות למות למענן בנפילת כובע = ברגע שהמיינד ננטש, בקשב השני.

הערת אגב, דבר המופיע בשני הקשבים הוא חפץ עוצמה. אם כן, מעתה, שתיהן הן עבורו חפצי עוצמה.

.

דוגמה אחרת, המשלבת בין המשמעויות של הביטוי: זמן-קצר ואבדן הדעת (המיינד), כלומר שיגעון:

 

"You already have a predisposition to going bonkers at the drop of a hat, but you are also very contained. Today, you weren't contained. You went bananas over nothing."

("צדו הפעיל")

.

בסקרנותי, בדקתי את התרגומים לעברית בשני מקרים בלבד. אחד ציינתי לעיל. בשני, הביטוי המתורגם מדבר על הפלת סיכה במקום כובע. ("צדו הפעיל של האינסוף" עמוד 226)

קטע זה הוא ייחודי, אולי, בכך שהוא מציע פירוש לביטוי ברוח ההצעה שלי, אבל דווקא את המובן של חזרה למיינד, לעצמך, לעולמך, לא נטישת המיינד (יציאה מהמיינד) :

 

I have explained to you that the task of every male sorcerer is to reclaim everything he has done and seen on the warrior-travelers' path while he was on new levels of awareness. The problem of every male sorcerer is that he easily forgets because his awareness loses its new level and falls to the ground at the drop of a hat."

.

גם במקרה הכובע של חנארו, שהוא עשה ממנו עפיפון, נפילת הכובע לארץ החזירה את קסטנדה לקשב הראשון.

.

לסיכום, מה שברור, כובע הוא לא רק כובע, כמו שבדיחה היא לא רק בדיחה, וקללה היא לא רק קללה... ושום דבר בספרות הזו איננו רק מה שהוא נראה "לקורא הסביר".

המכשפים "שלנו" :) הם לא אנשים סבירים, או צפויים, אז למה שאנחנו, הקוראים "שלהם", נהיה קוראים סבירים? :)

 

שבת שלום.

==============

16.8.20

 

הקשר שבין היצמדות רגשית ונגיעתו של המוות
==========================

 

באנגלית זה נשמע יותר טוב: attachment ו- touch.

אבל העניין הלשוני הוא משני, והוא עלה בי בדיעבד.

העניין הרעיוני הוא שחשוב, אם כי ייתכן והוא (גם הוא) פרשנות מוטעית.

.

הריחוק הרגשי (אי-היצמדות, detachment) הוא כמובן ערך גבוה ביותר בתפישה הטולטקית.

אני רוצה להציע את הרעיון הבא:

היצמדות רגשית (אחיזה "נואשת") שלנו בכל דבר שהוא, מחברת אותנו אל המוות, אשר נוגע בנו דרך אותו הדבר.

.

נגעת, שילמת :)

 

כאשר המוות נוגע ביצורים, חייהם מסתיימים. כך זה מנוסח בספרות שלנו, לדוגמה: נגיעת המוות בכתפו השמאלית של האדם כשמגיעה שעתו, רק מה שהמוות נגע בו יש בו עוצמה...

ניסוח נוסף של תזת הפוסט: דרך אחיזתנו בדבר, אוחז בנו המוות. אפשר לומר שהמוות מסתתר מאחורי כל דבר, או באמירה של דון חואן:

"המוות הוא ספירלה [whorl]" אמר. "המוות הוא פניו של בעל הברית; המוות הוא ענן זוהר מעל לאופק; המוות הוא לחישת מסקליטו באוזניך; המוות הוא פיו חסר השיניים של השומר [על הכניסה לעולם האחר]; המוות הוא חנארו היושב על ראשו; המוות הוא אני המדבר [אליך עכשיו]; המוות הוא אתה ומחברת הכתיבה שלך; המוות הוא כלום (nothing). שום דבר (nothing)! הוא כאן ועם זאת הוא כלל לא כאן."

                                  

("מציאות נפרדת" עמוד 175, תרגום שלי)

.

בדיוק אחרי שעמלתי ותרגמתי את הקטע, נתקלתי באמירה שהצעתי אודות הסתתרות המוות מאחורי כל דבר הניתן לדמיון, אפילו מאחורי נקודה במחברת הכתיבה:

 

I remembered don Juan telling me once that death might be behind anything imaginable, even behind a dot on my writing pad.

 

("מתנת הנשר", פרק 4)

.

אני מביא קטע מהשיר שבסוף "מתנת הנשר", כדי לתמוך בתזה של הפוסט. הסוגריים המרובעים הם הערות פרשניות.

.

הו, המוות החצוף והעולב הזה

המתנקש בנו מרחוק.

בגלל התענוג שאנו מפיקים מהמיתה

לכוס תה. . . [ההשתוקקות, "מת לכוס תה"]

בעבור [ההשתוקקות] [ל]יד לוטפת.

 

(עמוד 252, תרגום שלי)

.

כלומר, לפרשנותי: המוות יוקש אותנו דרך ההיצמדויות הרגשיות שלנו.

 

                                     *****************

 

הערת אגב, אמרתי שאכתוב על הקרב האחרון של הלוחם, שהוא בעצם מאבק המתנהל בכל פעולה שלו, כי היא עלולה להיות האחרונה שלו.

על תשובות לשאלות קטנות יותר תחלק האקדמיה הטולטקית תארי דוקטור. לכן הפוסט שלי מתעכב :)

==============

16.8.20

 זמר של טונל אחר, מודליות אחרת של הזמן.

 

לילה של פריחות

 

מילים: יורם טהר לב.

לחן: משה וילנסקי.

============== 

17.8.20

 

כיצד היצמדויות רגשיות מביאות את המוות
======================

המשך לפוסט הקודם שטען שדרך ההיצמדויות הרגשיות אנו נוגעים בדברי העולם ודרכם נוגע (או עשוי לנגוע) בנו המוות.

האזהרה הרגילה והפעם בהדגשה: כל מה שאיננו ציטוט הוא פרשנות, ולכן יש לקחת אותו ב"כבדהו וחשדהו".

.

הטענה היסודית שלי היא:

היצמדויות רגשיות יוצרות שיגרה. שיגרה הופכת אותך לצפוי ועל כן לניצוד. ציד בכלל בנוי על הכרת השיגרה של הטרף: מה מושך אותו, איך הוא יגיב ל...

הערת אגב, החברה האנושית דורשת ממך להיות צפוי. אם אינך צפוי, במקרה הטוב רק יתרחקו ממך, לא יהיו לך חברים.

.

אני מחלק את הדרכים שבהן המוות פועל עלינו לשתים:

1. באופן הדרגתי, דרך מחלות.

2. באופן פתאומי ובלתי צפוי: "תאונות מקריות מצערות" למיניהן.

.

1. "אין מחלות, יש רק התמכרות (indulging)." ("מסע לאיכטלאן" עמוד 238 )

התמכרויות, אובססיות, היצמדויות רגשיות כולן הן מונחים שונים בספרות שלנו המציינים אותו הדבר.

מסקנה מעשית: אם חולה כרוני ישנה את השיגרה שלו, הוא כנראה יתנתק מהגורם האחראי לאותו כשל גופני, המקרב את מותו באופן הדרגתי.

.

2. איך היצמדויות (attachments) מביאות את המוות הפתאומי?

כאן עלינו ללמוד ממקרה הארנב שקסטנדה לכד במלכודת שהוא הציב לו:

"הכוחות המנחים את בני האדם, או החיות, הובילו אלי [אל קסטנדה] את אותו ארנב מסוים באותה דרך שהם יובילו אותי אל מותי. הוא אמר כי מות הארנב היה שי שניתן לי, ממש כמו שמותי שלי יינתן שי למשהו או למישהו אחר."

("מסע לאיכטלאן", עמוד 96 למטה)

כלומר, לפרשנותי: הכוחות המנחים אותנו יודעים לצפות את התנהגויותינו ותגובותינו ועל כן הם יכולים "להוציא אותנו מהמשחק" בכל רגע שיהיה זה נכון מבחינתם. אם את/ה חסר שיגרה, כלומר חסר היצמדויות רגשיות, יקשה עליהם להובילך למלכודות שהם מכינים לך. הלוחם עוזב את העולם כשהוא מחליט, כשזה נכון מבחינתו (נאמר). כאן מדובר על לוחם בדרגה גבוהה ה"מקדים את עצמו בצעד", פניו אל הזמן המתקרב ולא כרגיל אל הזמן המתרחק, והוא יכול לראות את המלכודות שעל דרכו.

שינוי סתמי של שיגרה הוא יותר טוב מכלום, אבל הוא לא יבטיח את התחמקויותיך ממלכודות המוות. דיון יפה בזה ישנו ב"הטבעת השניה של העוצמה":

"הכוחות השולטים בגורלו של אדם הם מחוצה לו ואין להם שום קשר לפעולותיו או לרציותיו (volition)." (עמוד 210)

תקציר ההמשך: לפעמים הם יגרמו לך לעצור ולקשור את שרוכי הנעליים ובכך להרוויח רגע ולחמוק מסלע המתדרדר כמה מטרים לפניך, ובכך להינצל ממוות. ולפעמים, בערוץ נחל אחר, הם יגרמו לך לעצור ולקשור את שרוכי נעליך, אבל אז תאבד רגע יקר ותימחץ על ידי סלע שיתדרדר בדיוק מעליך.

"נוכח חוסר השליטה המוחלט שלי בכוחות המחליטים אודות גורלי, הדרך היחידה לחירות בערוץ נחל זה תתבטא בקשירת שרוכי נעליי באופן חסר-רבב" (עמוד 211)

ובתרגום שלי לעניננו: רק הקשבה לקולו של הרוח יכולה לשבור את השיגרה באופן שימנע ממך להיכנס למלכודותיו של המוות. 

.

דוגמה להתחמקות הלוחם ממלכודת הממתינה לו (על פי זכרוני) :
קסטנדה שואל את דון חואן אודות האפשרות שמתנקש עם רובה ממתין לו אי שם בהמשך דרכו. תשובתו: הוא פשוט לא יעבור שם.

============== 

18.8.20

 

 פרדוקס, כשאת/ה מוכן למות, המוות לא יכול לגעת בך?
=================================

 

הרעיון מבצבץ לכאורה מבין השיטין, הוא לא נאמר במפורש (זו אמירה בעירבון מוגבל, תמיד. מי יכול לזכור את כל מה שנאמר?).
נכון שהמוות הפיסי (old age) הוא האויב הרביעי והאחרון בדרכו של איש הידע, שאותו אי אפשר להביס. לא שכחתי זאת :)
הנה כמה אמירות מהן מבצבצת הטענה שבפרדוקס:
"אדם מנותק [מרוחק, ללא היצמדות רגשית, detached] , היודע שאין לו דרך להדוף את מותו, יש לו רק דבר אחד להיסמך עליו: עוצמת החלטותיו. עליו להיות, אם אפשר לומר כך, אדון לבחירותיו. עליו להבין הבנה מלאה שבחירתו היא האחריות שלו ומרגע שהוא קיבל את ההחלטה (באנגלית: עשה אותה) אין לו עוד זמן לחרטות או להטלת האשמות. החלטותיו הן סופיות, פשוט מפני שמותו אינו מתיר לו זמן להיצמד לשום דבר."
("מציאות נפרדת" עמוד 138)

 

קסטנדה בונה כלוב לשהיה מתחת לפני השטח, באדמה:
"מה בנוגע לחיות?" שאלתי. "האם אינן יכולות לגרד את העפר מלמעלה, ולחדור לתוך הכלוב ולפגוע באדם?"
"לא, אפשרות כזו אינה מדאיגה לוחם. היא מדאיגה אותך, מפני שאין לך עוצמה. לוחם, לעומת זאת, מודרך על ידי החלטתו הנחושה [התכלית הבלתי כפיפה שלו, his unbending purpose] ומסוגל להדוף כל דבר. שום עכברוש, או נחש, או אריה הרים לא יוכל להטריד אותו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 115)
כאן וברעיון האחריות להחלטותיך נמצאים הניצנים של המושג המאוחר יותר: "כוונה בלתי כפיפה [בלתי גמישה, נחושה, unbending intent]
.
"לשאת באחריות להחלטותיך פירושו להיות מוכן למות למענן."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 56) 

.

"תוכן ההחלטה אינו חשוב, " אמר. "שום דבר אינו רציני יותר או פחות מכל דבר אחר. האם אינך רואה [מבין]? בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות גדולות או קטנות. יש רק החלטות שאנו מקבלים [באנגלית: עושים] נוכח פני המוות הבלתי נמנע שלנו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 56)

זוהי נקודה חשובה וזרה לחשיבה הרגילה: מה שחשוב הוא להחליט בדרך הנכונה, ולא משנה במה מדובר. אין החלטות גדולות ואין קטנות. זה מזכיר לנו שהמוות יכול להסתתר מאחורי כל דבר, אפילו נקודה במחברת הכתיבה, ולאו דווקא מאחורי חייל מזוין :)

.
שתי שאלות, הניקוד על השאלה השניה גבוה יותר:
1. האם יש דברים בגו? האם טענת הפרדוקס נכונה?
2. איך ניתן לנמקה?

============== 

18.8.20

תשובתי:
כמה הערות:
- כתבתי בכותרת "את/ה", הכוונה ללוחמים, וכאן הרי כולנו לוחמים :)
- הנכונות למות היא למען עמידה בהחלטותיך. בדומה לנדר תנ"כי.
- את האויב הרביעי, המוות הפיסי (old age) לא ניתן להביס, אבל ניתן להדוף אותו (נאמר במפורש ב"משנתו של דון חואן"). יש בספרות שלנו גם דוגמה לעצירת המוות: הלוחם עוצר את המוות, והמוות שלו נאלץ אז לצפות בריקוד האחרון של הלוחם עלי אדמות. הריקוד הזה יכול להיות קצר או ארוך. ככל הנראה הוא קורה מחוץ לזמן הלינארי. כלומר, אין בתזה המוצעת, בפרדוקס-לכאורה, סתירה עם הנאמר אודות האויב הרביעי.
.
אם כן, מדוע כשהלוחם מוכן למות המוות אינו יכול לגעת בו?
תשובתי:
הנכונות למות משמעה שחרור האחיזה (ההיצמדות הרגשית) שלנו בפרסונה*, ושיחרור זה משחרר אותנו (את מהותנו) מאחיזתו של המוות בנו. [בנקודה זו נגעתי בפוסטים האחרונים שלי]
.
נ.ב. אני בעצם מבסס את התזה הזו על תזה אחרת שלי, ויש סיכוי שהכל יתמוטט כמו מגדל קלפים.

* - דוגמה לשימוש בטרמינולוגיה של היצמדות לפרסונה: "לכל אחד מאיתנו יש דרגה שונה של היצמדות-רגשית (attachment) להשתקפות העצמית שלו," הוא המשיך. "והיצמדות זו מורגשת כצורך." ("עוצמת השקט", בפרק "שבירת המראה של ההשתקפות העצמית", כשני עמודים מההתחלה).
 

****************

הערה 2:

הקטע הבא מסיים את הציטוט הראשון שבפוסט
.
אחרי התשובה שלי לשאלות הפוסט, מתבקש להציע לקטע זה פירוש:
"עליו [על הלוחם] להבין הבנה מלאה שבחירתו היא האחריות שלו ומרגע שהוא קיבל את ההחלטה [באנגלית: עשה אותה] אין לו עוד זמן לחרטות או להטלת האשמות. החלטותיו הן סופיות, פשוט מפני שמותו אינו מתיר לו זמן להיצמד לשום דבר."
.
למה חרטות, האשמות, ספקות הן היצמדות ולמה?
הן היצמדות לפרסונה, למיינד הזר. נאמר ["צדו הפעיל של האינסוף"] שהמיינד הזר הוא שמספק לנו את הספקות והחרטות. בתשובתי הצעתי שהנכונות למות היא שחרור מהפרסונה.

 

********************

 

הערה 3:
הפוסט דיבר על הדרך הנכונה לקבל החלטות בפני המוות הבלתי נמנע שלך.
דרך נכונה משמעה נשיאה באחריות להחלטותיך (לא לתוצאותיהן). כך עושים זאת:

"When a man decides to do something he must go all the way, " he said, "but he must take responsibility for what he does. No matter what he does, he must know first why he is doing it, and then he must proceed with his actions without having doubts or remorse about them."

 

("מסע לאיכטלאן", עמוד 53)

==============

"אם לא תשיר, תושמד"

האם זה נאמר בספרות שלנו?

אני לא אחכה עד שתשובותיכם על גבי גלויות תגענה, ואומר את התשובה.

כן, ב"האש מבפנים", בעיצומן של מתקפות הרואים הקדומים ובעלי בריתם על קסטנדה (עמוד 200)

.

בפוסט הקודם שלי הציע דון חואן שאם קסטנדה אינו רוצה להשתמש במחשבה על מותו שלו כדי ליקש את עצמו, אז הוא יכול לעשות זאת באמצעות שירה.

ועל מה מדבר שם השיר? על המוות המתנקש בכולנו מרחוק, באמצעות הדברים שאנו נמשכים אליהם... שיר זה מתאר אמת טולטקית, ודון חואן הגיע להכרה זו ללא שימוש כלל במשמעות מילות השיר. על כן, האמת שבשיר זמינה מעכשיו לכל יודע קרוא.

.

השיר שאותו שרו דון חואן, חנארו וקסטנדה באירוע מתקפת המכשפים הקדומים הוא פזמון עממי בשם "לה ולנטינה", וגם הוא עוסק במוות.

.

מדוע היה חשוב כל כך לשיר באותה מיתקפה?

תשובתי: כי זמרה, צחוק, אי הבטה במראם המפחיד והתעלמות מנוכחותם, כל אילו היו אמצעים בידי קסטנדה לצמצם את כוחו של הפחד המבעית שהם עוררו במראם ובמעשיהם. הפחד שימש את אותם מכשפים כדי לגרום לעילפון קרבנם האנושי, ובכך ליפול על הארץ, ואז בעלי בריתם יחזיקו בנופל ולא תהיה לו יכולת להשתחרר מאחיזתם. אז יטרפו אותו המכשפים.
הפחד שייך לקשב הראשון וצריך ליצור נקודת מבט נוספת על האירוע המבעית, נקודת מבט שהיא משוחררת מהפחד והיא נוכחת בו זמנית עם הרגילה, המבועתת:

"ברגע ההוא היו בי שתי הרגשות שונות לחלוטין לגבי אותו אירוע עצמו. אימה עצומה הייתה הפחות דומיננטית שבהן. האחרת, השלטת, הייתה אדישות גמורה. הייתי שווה נפש לחלוטין". (עמוד 204)

הכפילות התודעתית הזו, המתבטאת בהסטת נקדת המאסף, היא הנוקהאוט שנתן קסטנדה לאותם מכשפים וסיים את המיתקפה שלהם.

.

ולנטינה, ולנטינה.

אני משליך את עצמי על דרכך.

אם אני הולך למות מחר,

מדוע לא היום, אחת ולתמיד. ("אני יודע איך למות")

.

השיר מבטא את אתוס הלוחם, שהמוות נמצא לצדו (תרתי משמע). (ראו הפיסקה מיד לאחר השיר, עמוד 200)

.

הנה השיר עם לחנו.

באותו מעמד גרם השיר לקסטנדה לפרוץ בבכי מרוב התרגשות.

מעניין אם זו תהיה גם תגובתכם.

.

                                                             ************

הערות ותוספות

6.8.20

נטילת חלק בחלומו של קסטנדה
==================

מתוך הטלת המשימה של כתיבת ספר על סמך רשימות השדה שלו, אפשר להסיק את הכותרת.

דון חואן: "תצטרך להשתמש בכישוף. ראשית, עליך לראות בעיני רוחך (visualize) את ההתנסויות שלך כאילו אתה חווה אותן מחדש, ואחר כך עליך לראות את הטקסט בחלימה שלך. עבורך, הכתיבה לא אמורה להיות תרגיל ספרותי, אלא תרגיל בכישוף." ("עצמת השקט", לקראת סוף המבוא, תרגום שלי)

כלומר, אם הטקסט של הספרים נראה בחלימה, אז רצף המילים שבטקסט זהה לזה שבחלימה. אם כן, הטקסט שלפניכם, ספרי קסטנדה, הוא חלומו של קסטנדה. ועוד איזה חלום !

.

כהרגלו, או כהרגלו של הרוח, הטקסט מיד מנסה להוליך אותנו שולל לרעיון הקל לעיכול, ועל כן מפתה את המיינד. הנה המשפט הבא:

"כתבתי באופן זה אודות עקרונות היסוד (ההנחות, המושכלות הראשונים, premises) של הכישוף בדיוק כפי שדון חואן הסביר לי אותן, בתוך ההקשר (קונטקסט) של הוראתו."

משפט זה מטה אותנו לחשוב שהוא כתב כך רק אודות עקרונות היסוד, ומה שכתוב בהמשך מחזק מאד את הפרשנות הזו (את ההטעיה). כמה שורות משם הוא מונה 9 עקרונות יסוד של השליטה במודעות, שהן יסודות ההוראה בכלל. [מי שרוצה, תשע עקרונות אלה מהווים את התשתית של תפישת העולם הטולטקית]. וכדי לחזק את ההטעיה, הוא מציין שאלה הן premises.

.

1. לדעתי, הספרים עצמם הם הטקסט כפי שהוא נראה בחלימה שלו, לא רק עקרונות היסוד הללו, או אחרות. באמירה "כתבתי [...] כפי שדון חואן הסביר לי אותן, בתוך ההקשר של הוראתו" מסתתרת תמיכה לפרשנות זו.

2. לדעתי, הוא ראה את הטקסט במסגרת "קריאת האינסוף", המתוארת ב"צדו הפעיל של האינסוף".

.

האם הטקסט נראה בשפה אנושית, אנגלית, ספרדית...? או בחבילות של מידע האופייניות לידע שקט, ולכן לא מילולי?

אם הצעתי לעיל נכונה והוא ראה את הטקסט במסגרת "קריאת האינסוף", אז כן.

אני חושב שהטקסט הופיע באנגלית. (תארו לעצמכם אילו הוא היה כתוב בעברית)

.

הערת אגב, במקום אחר, ב"טבעת השניה של העוצמה" אם אינני טועה, עשיית ספר מרשימות השדה, מוצעת כפתרון (גאוני) לשחרור הקשב מהם, לשחרור מהצורך לשמור עליהם שלא יאבדו, ומהצורך לשמור אותן בסוד.

.

מי שמתנגד למסקנת הפוסט שיאמר זאת כעת, או ישתוק לעד :)

===================

7.8.20

"מה הוא אמר ?"
==========

אחרי סיפורו המשעשע של חנארו על הפוליטיקאי שלא ידע קרוא וכתוב ונתפש כשהוא מחזיק את דף הנאום שלו הפוך. ("סיפורי עוצמה" החל מעמוד 164)

"דון חואן קרב אליי. הוא התכופף ולחש באוזני הימנית, "האם אתה לא חושב שזה מצחיק?"

דון חנארו גחן גם הוא כלפיי ולחש באזני השמאלית, "מה הוא אמר?"

הגבתי באופן אוטומטי לשתי השאלות ויצרתי מיזוג בלתי רצוני [של התשובות].

"כן. חשבתי הוא שאל זה מצחיק", אמרתי.

היה ברור שהם מודעים להשפעת התמרון שלהם. הם צחקו עד שדמעות זלגו על לחייהם."

(עמוד 165, תרגום שלי)

.

מה מסתתר בקטע זה?

לדעתי,

1. שני הדוברים השונים באוזניו הם שני המיינדים, הזר והאמיתי,

2. שניהם מדברים אלינו במקביל, האחד אינו יודע על דברי השני (על פי קטע זה, למיינד האמיתי, צד שמאל, אין גישה לדברי המיינד הזר. מאותה סיבה דון חואן לא ידע שקסטנדה הגיע לעיר מזרח אירופאית... (אמנות החלימה", אם אינני טועה). אני סבור שיש כאן סימטריה: כל אחד מהמיינדים אינו נגיש לשני. שניהם ממודרים זה מזה. המדור הימני מכיל את מדורי הגהינום :) )

3. אנו לא ערים לכך שדבריהם מגיעים משני מקורות שונים, שמדובר בשני סטרימים נפרדים. על שניהם אנו אומרים מתוך הזדהות: "אלה המחשבות שלי".

.

כשאת/ה אומר לעצמך (חושב), "אין לי זמן (לעסוק בדברים טפלים שלא יעזרו לי במפגש עם הנשר (הלא-ידוע) ). רגע זה עלול להיות האחרון של חיי", איזה מיינד אומר זאת לדעתכם? רמז: המיינד הזר מספר לנו שאנו נצחיים.

.

תיקון תרגום. באותו עמוד, 65 שורה חמישית מלמעלה, צריך להיות כאילו אני הוא גיבור הסיפור.

תיקון נוסף. בציטוט הנ"ל השאלה היא: האם אתה לא חושב שזה מצחיק?

 

 

.

שבת שלום.

===================

7.8.20

 

I Just Wanna Stop - Michelle Simonal

 

לעצור את העולם, כמובן :) 

 

 =================== 

8.8.20

כל רגע עלול להיות האחרון, ולכן כל פעולה (מעשה) של הלוחם הם הקרב האחרון על הארץ.

נגד מי הוא בעצם נלחם (למעשה, בעל רגע) וכיצד?

אשיב על כך בקרוב.  בינתיים, חומר למחשבה.

אני חושב שזו מהנקדות המרכזיות והחשובות של התורה הטולטקית.

 

 

===================

9.8.20

הדרך היחידה לצבור עוצמה אישית
====================

 

בפוסט הקודם שלי: "מה הוא אמר?" הצעתי את הפרשנות אודות שני הסטרימים של מחשבות/דיבור-פנימי שמקורן שונה: המיינד האמיתי והמיינד הזר, ושברגיל איננו מבחינים ביניהם.

הקטע הבא מ"סיפורי עוצמה" מדבר על אותו דבר בטרמינולוגיה אחרת, לא של שני מיינדים אלא של שכל לעומת רצון, ומציע את ההבחנה בין הסטרימים: 

.

1. כאתגר יומיומי.

2. כדרך היחידה לצבירת עוצמה אישית.

.

דרך יחידה? האם זו לא הגזמה?
כמובן שלא :) אנמק בהמשך.

.

סודם של היצורים הזוהרים הוא שיש להם שתי טבעות עוצמה: השכל והרצון (שלעולם איננו עושים בו שימוש). כל אחד מהם מחזיק תיאור (description) אחר (של העולם). (שם, עמוד 84)

.

"עצתי לך בשלב זה, שמעתה ואילך עליך לאפשר לעצמך להבחין האם התיאור (description) נתמך (upheld) על ידי השכל שלך או על ידי הרצון שלך. אני חש שזו הדרך היחידה עבורך לעשות את חיי היום יום לאתגר ולאמצעי לצבירת עוצמה אישית שתאפשר לך להגיע לשלמותך העצמית." ("סיפורי עוצמה" 84, תרגום שלי)

.

מדוע הטענה שההבחנה בין שני זרמי המידע היא הדרך היחידה לצבור עוצמה אישית איננה הגזמה?

תשובתי: כל הדרכים לצבירת עוצמה אישית: ההליכה הנכונה, עבודת הסיכום, חלימה, שיבוש שגרות חיים, המוות כיועץ, צמחי עוצמה... בכל פעם שאת/ה חושב עליהן, את/ה בעצם שומע את קולו של המיינד האמיתי. כשאת/ה מחליט לאמץ וליישם את הקריאה, זה סימן שיש לך אפילו יותר עוצמה.

על כן, טענתו של דון חואן איננה הגזמה.

===================

10.8.20

העסיסיות העודפת שבקללות עסיסיות
=====================

דון חואן מספר ("סיפורי עוצמה", עמוד 81 למטה) על 8 מרכיבים המהווים את מהות האדם. הוא משרטט בחול דיאגרמה ובה 6 נקודות מתוך השמונה:

מחשבה, דיבור, הרגשה, חלימה, ראייה, רצון. הוא גם מציין את מיקומן בגוף.

את השתיים הנוספות הוא לא מציין בשמן ולא את מיקומן בגוף. אנו יודעים מהמשך הספר שהשתיים הן הטונל והנגואל. מיקומן נותר עלום "עד היום הזה" :)

 

יש נימוקים לא רעים לחשוב שמיקומן בעיניים.
להלן אציע אפשרות נוספת:

 

כאשר מונה דון חואן את 6 הנקודות הראשונות, קסטנדה שואל אודות שתי הנקודות הנוספות, ודון חואן אומר שקסטנדה עדיין אינו מספיק חזק כדי לדעת אותן. [הקוראים יודעים שאת התשובה הוא יקבל בסוף הספר, כחלק מהסבר המכשפים ("תשובת המכשפים")].

בהמשך, אחרי שדון חואן מציין את מיקומן של ששת הנקודות, שואל קסטנדה:

 

"היכן מקומן של שתי הנקודות הנותרות?" שאלתי.

הוא כיבדני בתשובה גסה שבגסות ופרץ בצחוק מהבטן.

"אתה ערמומי (מתגנב בחשאי, sneaky)" הוא אמר. "אתה חושב שאני תיש זקן ומנומנם, לא כך?" (עמוד 83)

.

כמה חבל שדון חואן לא השיב על השאלה.

אבל, האם הוא באמת לא השיב?

המיינד הרגיל אומר לנו שהקללה באה כי קסטנדה ניסה באופן חלקלק להוציא מדון חואן את המידע.

לדעתי, זהו הרובד הגלוי בלבד של הדברים, ובניבול הפה נמצאת גם התשובה לשאלה.

.

תיאור הנקודות בדיאגרמה נע "דרומה", מהראש ועד הרצון, שבאיזור הפופיק. יש מקום לשער (מתוך אינרציה :) ) ששתי הנקודות העלומות נמצאות מטה משם, כלומר מאיזור האגן ומטה. זהו כמובן נימוק חלש שבחלשים.

בלי קשר לשיקול החלש הזה, קללות מתמקדות באיברי מין והפרשה, ש"רצה אלוהים" ומיקם אותם באיזור האגן.
קללות הבאות כתשובה לשאלה "היכן?" נוטות באופן מיוחד להצביע על איזור זה :)

עכשיו נותר לנו רק לשאול: מה הייתה אותה קללה עסיסית?

===================

10.8.20

===================