חידתו של חנארו (ופתרונה)

 

[דון חואן:] "חנארו יצא לדרכו לפנינו והוא ימתין לנו אי שם בסבך השיחים. אף אחד אינו יודע את את המקום שבו הוא יהיה, וגם לא את הזמן המסוים שבו יש ללכת אליו. אם תוכל לקבוע את הזמן הנכון לצאת את הבית, תהיה גם מסוגל להנחות את עצמך למקום שבו הוא נמצא."

אמרתי לדון חואן שאינני יכול לדמיין מישהו היכול לפתור חידה כזו.

"כיצד יכולה יציאתי מהבית בזמן מסוים להנחות אותי למקום שבו חנארו נמצא?" שאלתי."

("סיפורי עוצמה" עמוד 70)

דון חואן אומר שזה עניין של עוצמה. אף אחד אינו יודע את התשובה לשאלתו של קסטנדה.

"אבל כיצד אמצא את הדרך, דון חואן?"

"גם זאת אין איש יודע".

"אני חושב שדון חנארו מהתל בי [מילולית: מושך את רגלי, pulling my leg]"

"אם כך, מוטב שתיזהר," הוא אמר. "אם חנארו מושך את רגלך, הוא עלול לעקור אותה."

דון חואן צחק מהבדיחה של עצמו. לא יכולתי להצטרף אליו. הפחד שלי מהסכנה, שהיא חלק בלתי נפרד מהמניפולציות של חנארו, היה ממשי מדי."

(שם, תרגום שלי)

.

התרגום העברי ממסמס את הבדיחה, ואיתה גם רמז חשוב.

המובן המילולי של הביטוי: "משיכת רגל" הוא התשובה לחידה:

1. חנארו אכן ימשוך את רגלו לצאת לדרך. 2. וינחה את רגלו עד אליו.

כמה עמודים משם זה קורה: הוא חש בדחף שאין לעמוד בפניו (unyielding) לקום (מישיבה לעמידה) ולצאת אל השיחים ולחפש את חנארו. (עמוד 76)

.

במפגשיו של קסטנדה עם חנארו, לא אחת חוזרים התיאור והדרישה להביט על רגליו של חנארו, והדחף שאין לעמוד בו לצעוד בעקבותיו, כלומר: חנארו תמיד מושך את רגלו/יו. למעשה, הוא תמיד מושך אחריו את כפילו של קסטנדה.

 

 

משהו בטורקית. כמה עשרות שנים אחורה.

 

 

 

                                                                 ************

הערות ותוספות
========

13.8.20

 

תציג לי מריונטה
=============

זו הגירסה שלנו ל"צייר לי כבשה" :)

"אמרתי לך, זהו עולם מוזר," הוא אמר. "הכוחות (forces) המדריכים (guide) אנשים הם בלתי צפויים, מדהימים (awesome), ועם זאת בעלי הוד (splendor) שכדאי לחזות בו.

[...]

"האם קיים משהו שמדריך אותנו?" שאלתי.

"בוודאות. יש עוצמות (powers) המדריכים אותנו."

"האם תוכל לתאר אותן?"

"לא ממש, חוץ מלקרוא להן כוחות (forces), רוחות (spirits), אוויר(ים) (ריבוי של אוויר, airs), רוחות (winds), או בכל כינוי דומה."

רציתי להמשיך ולחקור אותו, אך בטרם הספקתי להשמיע שאלה נוספת, הוא נעמד. נעצתי בו את מבטי (stared) בתדהמה גמורה (כמי שכפאו שד, flabbergasted *).

הוא נעמד בתנועה יחידה אחת; גופו פשוט נזרק כלפי מעלה והוא היה על רגליו.

עדיין תהיתי אודות המיומנות הבלתי רגילה הנדרשת כדי לנוע בכזו מהירות, כשהוא פקד עליי בטון יבש לתור אחרי (לייקש, stalk) ארנב [...]"

("מסע לאיכטלאן" 94-95)

.

ש. * - flabbergasted - הפירוש המילוני הוא להידהם, מוכה תדהמה, וכדומה. המקורות של המילה עלומים לחוקרים. הם סוברים שהמילה מורכבת משתי מילים שמשמעותן: ריפיון (flabby) ובהלה (aghast), שמקורה במילה ghost, רוח רפאים, כלומר בהלה הקשורה ברוחות. זוכרים את:

 Casper the friendly ghost ? הרוחות שם נהנו להבהיל אנשים :) )

למה אני טורח להיכנס למחוזות לשוניים אלה? כי ההקשר מדבר על כוחות מדריכים שהם "רוחות" בכל המובנים האפשריים של המילה, כולל הבהלה שהם מעוררים.

.

זוהי דוגמה נוספת לאמירה, או לתשובה, לא-מילוליים. הבאתי דוגמאות נוספות לא מעטות בפוסטים קודמים שלי.

דון חואן לא מנסה באקרובטיות הזו להרשים, אלא לומר משהו. ואני מציע שהוא מדגים כאן את האופן שבו הם מדריכים אותנו, כלומר, אנו כמריונטות בידיהם, אנו פועלים אוטומטית על פי מצוותם.

*****************

הציטוט הנ"ל לקוח מהפרק "הקרב האחרון [של הלוחם] עלי אדמות".

הפוסט הבא שלי, אם ירצה הרוח, יהיה בשאלה: כל פעולה שלנו עלולה להיות האחרונה שלנו. אף אחד אינו יכול להבטיח את המשך חייך בדקה הבאה. לכן הלוחם מתייחס לכל פעולה שלו כקרב האחרון שלו על הארץ.

נגד מי הוא נלחם? איך מתנהלת הלחימה הזו, לדוגמה, בזמן שהוא מלקק גלידה? :) .... חומר למחשבה.

============== 

13.8.20

מבט משפטי חכם וחשוב ובעל חשיבות פרקטית לתיאטרון האבסורד ולמסע ההפחדה שמתנהל סביבנו.

==============

14.8.20

מה נופל כשכובע נופל?
==============

 

במבט לאחור, הפוסט הזה יצא לי חפירה בלתי מתוכננת. 

.

ישנו ביטוי שחוזר לפחות 6 פעמים בספרי קסטנדה, ועוד כמה פעמים בספרי פלורינדה וטאישה:

at the drop of a hat

כובע הוא אביזר הגנה חשוב במדבר סונורה, אריזונה ובכל שאר המקומות שבהם חיים המכשפים "שלנו". אני טוען (מציע את הפרשנות) שעבור המכשפים הוא משמש אביזר הגנה ומשען עוד הרבה יותר: זהו חפץ אשר מחזיר את קסטנדה לעולמו, לעצמו, בדומה לשעון היד של פלורינדה (זולייכה: "הלילה השעון שלך החזיר אותך מהחלום העמוק ביותר שהיה לך אי פעם". "להתעורר אל החלום", עמוד 293).

טענה זו מציעה הסבר לכך שקסטנדה היה עירום לפני כל תימרון של חנארו (אשר גרר אחריו את כפילו של קסטנדה. הזכרתי את העניין לאחרונה גם בהתייחס לביטוי הרב משמעי "pulling his leg"), עירום, מלבד כובעו ונעליו.

 

"he explained that I had to be naked, but that I could keep my shoes and my hat on."

.

התמרונים האלה אירעו, לדעתי, תמיד בזמן העוצמה, היא שעת בין הערביים, כך שלא היה אז שום היגיון בכובע על הראש.

.

הנה דוגמה, ובה אפילו הסבר לתפקיד הכובע:

 

 

It was a mild day; a soft wind made the heat of the afternoon sun very pleasant. I took off my hat but don Juan insisted that I should wear it.

"You're now facing in the direction of your own place of power," he said. "That is a prop that may protect you. Today you need all the props you can use. Your hat may be another one of them."

.

 

ואני מציע את הפרשנות: כל דבר שיאפשר לך לחזור אל עולמך, אל עצמך.

הערת אגב, איך אפשר שלא לחשוב על כך שהוא ניצב נוכח המקום במובן היהודי של המילה?

.

כובע, אם כן, מייצג עבור המכשף את המיינד (הזר), ויותר מאשר מייצג, השניים מחוברים תודעתית, מבחינתו. 

.

נחזור אל הביטוי של הפלת כובע, או נפילת כובע.

קריאה רגילה מוליכה את הקורא/ת לחשוב שמדובר בפרק זמן קצר, לדוגמה:

לה-גורדה על אליגיו:

 

he could go into the second attention at the drop of a hat. To him, journeying into the confines of the second attention was as easy as snapping his fingers.

 

אני מציע שיש בביטוי זה רובד משמעות נוסף: נטישת, השלת המיינד (הדעת).

התרגום העברי של הקטע ("מתנת הנשר" עמוד 196) מתעלם מהביטוי ומשתמש בפרשנות: "היה מסוגל להיכנס לקשב השני בכל רגע שרצה בכך".

.

דוגמה נוספת. קסטנדה מספר על הופעתן של פלורינדה וקרול טיגס בקשב הראשון שלו:

 

the boundary of the second attention had begun to collapse on me; this was when I met Florinda Grau and Carol Tiggs in the world of everyday life. The confusion of not knowing them at all, yet knowing them so intimately that I would have died for them at the drop of a hat was most deleterious to me.

 

("מתנת הנשר") 

קריסת הגבולות שבין שני הקשבים: הראשון והשני. תודעה כפולה, באחת הוא לא מכיר אותן ובשניה הוא אוהב אותן "בכל מאודו".

הנכונות למות למענן בנפילת כובע = ברגע שהמיינד ננטש, בקשב השני.

הערת אגב, דבר המופיע בשני הקשבים הוא חפץ עוצמה. אם כן, מעתה, שתיהן הן עבורו חפצי עוצמה.

.

דוגמה אחרת, המשלבת בין המשמעויות של הביטוי: זמן-קצר ואבדן הדעת (המיינד), כלומר שיגעון:

 

"You already have a predisposition to going bonkers at the drop of a hat, but you are also very contained. Today, you weren't contained. You went bananas over nothing."

("צדו הפעיל")

.

בסקרנותי, בדקתי את התרגומים לעברית בשני מקרים בלבד. אחד ציינתי לעיל. בשני, הביטוי המתורגם מדבר על הפלת סיכה במקום כובע. ("צדו הפעיל של האינסוף" עמוד 226)

קטע זה הוא ייחודי, אולי, בכך שהוא מציע פירוש לביטוי ברוח ההצעה שלי, אבל דווקא את המובן של חזרה למיינד, לעצמך, לעולמך, לא נטישת המיינד (יציאה מהמיינד) :

 

I have explained to you that the task of every male sorcerer is to reclaim everything he has done and seen on the warrior-travelers' path while he was on new levels of awareness. The problem of every male sorcerer is that he easily forgets because his awareness loses its new level and falls to the ground at the drop of a hat."

.

גם במקרה הכובע של חנארו, שהוא עשה ממנו עפיפון, נפילת הכובע לארץ החזירה את קסטנדה לקשב הראשון.

.

לסיכום, מה שברור, כובע הוא לא רק כובע, כמו שבדיחה היא לא רק בדיחה, וקללה היא לא רק קללה... ושום דבר בספרות הזו איננו רק מה שהוא נראה "לקורא הסביר".

המכשפים "שלנו" :) הם לא אנשים סבירים, או צפויים, אז למה שאנחנו, הקוראים "שלהם", נהיה קוראים סבירים? :)

 

שבת שלום.

==============

16.8.20

 

הקשר שבין היצמדות רגשית ונגיעתו של המוות
==========================

 

באנגלית זה נשמע יותר טוב: attachment ו- touch.

אבל העניין הלשוני הוא משני, והוא עלה בי בדיעבד.

העניין הרעיוני הוא שחשוב, אם כי ייתכן והוא (גם הוא) פרשנות מוטעית.

.

הריחוק הרגשי (אי-היצמדות, detachment) הוא כמובן ערך גבוה ביותר בתפישה הטולטקית.

אני רוצה להציע את הרעיון הבא:

היצמדות רגשית (אחיזה "נואשת") שלנו בכל דבר שהוא, מחברת אותנו אל המוות, אשר נוגע בנו דרך אותו הדבר.

.

נגעת, שילמת :)

 

כאשר המוות נוגע ביצורים, חייהם מסתיימים. כך זה מנוסח בספרות שלנו, לדוגמה: נגיעת המוות בכתפו השמאלית של האדם כשמגיעה שעתו, רק מה שהמוות נגע בו יש בו עוצמה...

ניסוח נוסף של תזת הפוסט: דרך אחיזתנו בדבר, אוחז בנו המוות. אפשר לומר שהמוות מסתתר מאחורי כל דבר, או באמירה של דון חואן:

"המוות הוא ספירלה [whorl]" אמר. "המוות הוא פניו של בעל הברית; המוות הוא ענן זוהר מעל לאופק; המוות הוא לחישת מסקליטו באוזניך; המוות הוא פיו חסר השיניים של השומר [על הכניסה לעולם האחר]; המוות הוא חנארו היושב על ראשו; המוות הוא אני המדבר [אליך עכשיו]; המוות הוא אתה ומחברת הכתיבה שלך; המוות הוא כלום (nothing). שום דבר (nothing)! הוא כאן ועם זאת הוא כלל לא כאן."

                                  

("מציאות נפרדת" עמוד 175, תרגום שלי)

.

בדיוק אחרי שעמלתי ותרגמתי את הקטע, נתקלתי באמירה שהצעתי אודות הסתתרות המוות מאחורי כל דבר הניתן לדמיון, אפילו מאחורי נקודה במחברת הכתיבה:

 

I remembered don Juan telling me once that death might be behind anything imaginable, even behind a dot on my writing pad.

 

("מתנת הנשר", פרק 4)

.

אני מביא קטע מהשיר שבסוף "מתנת הנשר", כדי לתמוך בתזה של הפוסט. הסוגריים המרובעים הם הערות פרשניות.

.

הו, המוות החצוף והעולב הזה

המתנקש בנו מרחוק.

בגלל התענוג שאנו מפיקים מהמיתה

לכוס תה. . . [ההשתוקקות, "מת לכוס תה"]

בעבור [ההשתוקקות] [ל]יד לוטפת.

 

(עמוד 252, תרגום שלי)

.

כלומר, לפרשנותי: המוות יוקש אותנו דרך ההיצמדויות הרגשיות שלנו.

 

                                     *****************

 

הערת אגב, אמרתי שאכתוב על הקרב האחרון של הלוחם, שהוא בעצם מאבק המתנהל בכל פעולה שלו, כי היא עלולה להיות האחרונה שלו.

על תשובות לשאלות קטנות יותר תחלק האקדמיה הטולטקית תארי דוקטור. לכן הפוסט שלי מתעכב :)

==============

16.8.20

 זמר של טונל אחר, מודליות אחרת של הזמן.

 

לילה של פריחות

 

מילים: יורם טהר לב.

לחן: משה וילנסקי.

============== 

17.8.20

 

כיצד היצמדויות רגשיות מביאות את המוות
======================

המשך לפוסט הקודם שטען שדרך ההיצמדויות הרגשיות אנו נוגעים בדברי העולם ודרכם נוגע (או עשוי לנגוע) בנו המוות.

האזהרה הרגילה והפעם בהדגשה: כל מה שאיננו ציטוט הוא פרשנות, ולכן יש לקחת אותו ב"כבדהו וחשדהו".

.

הטענה היסודית שלי היא:

היצמדויות רגשיות יוצרות שיגרה. שיגרה הופכת אותך לצפוי ועל כן לניצוד. ציד בכלל בנוי על הכרת השיגרה של הטרף: מה מושך אותו, איך הוא יגיב ל...

הערת אגב, החברה האנושית דורשת ממך להיות צפוי. אם אינך צפוי, במקרה הטוב רק יתרחקו ממך, לא יהיו לך חברים.

.

אני מחלק את הדרכים שבהן המוות פועל עלינו לשתים:

1. באופן הדרגתי, דרך מחלות.

2. באופן פתאומי ובלתי צפוי: "תאונות מקריות מצערות" למיניהן.

.

1. "אין מחלות, יש רק התמכרות (indulging)." ("מסע לאיכטלאן" עמוד 238 )

התמכרויות, אובססיות, היצמדויות רגשיות כולן הן מונחים שונים בספרות שלנו המציינים אותו הדבר.

מסקנה מעשית: אם חולה כרוני ישנה את השיגרה שלו, הוא כנראה יתנתק מהגורם האחראי לאותו כשל גופני, המקרב את מותו באופן הדרגתי.

.

2. איך היצמדויות (attachments) מביאות את המוות הפתאומי?

כאן עלינו ללמוד ממקרה הארנב שקסטנדה לכד במלכודת שהוא הציב לו:

"הכוחות המנחים את בני האדם, או החיות, הובילו אלי [אל קסטנדה] את אותו ארנב מסוים באותה דרך שהם יובילו אותי אל מותי. הוא אמר כי מות הארנב היה שי שניתן לי, ממש כמו שמותי שלי יינתן שי למשהו או למישהו אחר."

("מסע לאיכטלאן", עמוד 96 למטה)

כלומר, לפרשנותי: הכוחות המנחים אותנו יודעים לצפות את התנהגויותינו ותגובותינו ועל כן הם יכולים "להוציא אותנו מהמשחק" בכל רגע שיהיה זה נכון מבחינתם. אם את/ה חסר שיגרה, כלומר חסר היצמדויות רגשיות, יקשה עליהם להובילך למלכודות שהם מכינים לך. הלוחם עוזב את העולם כשהוא מחליט, כשזה נכון מבחינתו (נאמר). כאן מדובר על לוחם בדרגה גבוהה ה"מקדים את עצמו בצעד", פניו אל הזמן המתקרב ולא כרגיל אל הזמן המתרחק, והוא יכול לראות את המלכודות שעל דרכו.

שינוי סתמי של שיגרה הוא יותר טוב מכלום, אבל הוא לא יבטיח את התחמקויותיך ממלכודות המוות. דיון יפה בזה ישנו ב"הטבעת השניה של העוצמה":

"הכוחות השולטים בגורלו של אדם הם מחוצה לו ואין להם שום קשר לפעולותיו או לרציותיו (volition)." (עמוד 210)

תקציר ההמשך: לפעמים הם יגרמו לך לעצור ולקשור את שרוכי הנעליים ובכך להרוויח רגע ולחמוק מסלע המתדרדר כמה מטרים לפניך, ובכך להינצל ממוות. ולפעמים, בערוץ נחל אחר, הם יגרמו לך לעצור ולקשור את שרוכי נעליך, אבל אז תאבד רגע יקר ותימחץ על ידי סלע שיתדרדר בדיוק מעליך.

"נוכח חוסר השליטה המוחלט שלי בכוחות המחליטים אודות גורלי, הדרך היחידה לחירות בערוץ נחל זה תתבטא בקשירת שרוכי נעליי באופן חסר-רבב" (עמוד 211)

ובתרגום שלי לעניננו: רק הקשבה לקולו של הרוח יכולה לשבור את השיגרה באופן שימנע ממך להיכנס למלכודותיו של המוות. 

.

דוגמה להתחמקות הלוחם ממלכודת הממתינה לו (על פי זכרוני) :
קסטנדה שואל את דון חואן אודות האפשרות שמתנקש עם רובה ממתין לו אי שם בהמשך דרכו. תשובתו: הוא פשוט לא יעבור שם.

============== 

18.8.20

 

 פרדוקס, כשאת/ה מוכן למות, המוות לא יכול לגעת בך?
=================================

 

הרעיון מבצבץ לכאורה מבין השיטין, הוא לא נאמר במפורש (זו אמירה בעירבון מוגבל, תמיד. מי יכול לזכור את כל מה שנאמר?).
נכון שהמוות הפיסי (old age) הוא האויב הרביעי והאחרון בדרכו של איש הידע, שאותו אי אפשר להביס. לא שכחתי זאת :)
הנה כמה אמירות מהן מבצבצת הטענה שבפרדוקס:
"אדם מנותק [מרוחק, ללא היצמדות רגשית, detached] , היודע שאין לו דרך להדוף את מותו, יש לו רק דבר אחד להיסמך עליו: עוצמת החלטותיו. עליו להיות, אם אפשר לומר כך, אדון לבחירותיו. עליו להבין הבנה מלאה שבחירתו היא האחריות שלו ומרגע שהוא קיבל את ההחלטה (באנגלית: עשה אותה) אין לו עוד זמן לחרטות או להטלת האשמות. החלטותיו הן סופיות, פשוט מפני שמותו אינו מתיר לו זמן להיצמד לשום דבר."
("מציאות נפרדת" עמוד 138)

 

קסטנדה בונה כלוב לשהיה מתחת לפני השטח, באדמה:
"מה בנוגע לחיות?" שאלתי. "האם אינן יכולות לגרד את העפר מלמעלה, ולחדור לתוך הכלוב ולפגוע באדם?"
"לא, אפשרות כזו אינה מדאיגה לוחם. היא מדאיגה אותך, מפני שאין לך עוצמה. לוחם, לעומת זאת, מודרך על ידי החלטתו הנחושה [התכלית הבלתי כפיפה שלו, his unbending purpose] ומסוגל להדוף כל דבר. שום עכברוש, או נחש, או אריה הרים לא יוכל להטריד אותו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 115)
כאן וברעיון האחריות להחלטותיך נמצאים הניצנים של המושג המאוחר יותר: "כוונה בלתי כפיפה [בלתי גמישה, נחושה, unbending intent]
.
"לשאת באחריות להחלטותיך פירושו להיות מוכן למות למענן."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 56) 

.

"תוכן ההחלטה אינו חשוב, " אמר. "שום דבר אינו רציני יותר או פחות מכל דבר אחר. האם אינך רואה [מבין]? בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות גדולות או קטנות. יש רק החלטות שאנו מקבלים [באנגלית: עושים] נוכח פני המוות הבלתי נמנע שלנו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 56)

זוהי נקודה חשובה וזרה לחשיבה הרגילה: מה שחשוב הוא להחליט בדרך הנכונה, ולא משנה במה מדובר. אין החלטות גדולות ואין קטנות. זה מזכיר לנו שהמוות יכול להסתתר מאחורי כל דבר, אפילו נקודה במחברת הכתיבה, ולאו דווקא מאחורי חייל מזוין :)

.
שתי שאלות, הניקוד על השאלה השניה גבוה יותר:
1. האם יש דברים בגו? האם טענת הפרדוקס נכונה?
2. איך ניתן לנמקה?

============== 

18.8.20

תשובתי:
כמה הערות:
- כתבתי בכותרת "את/ה", הכוונה ללוחמים, וכאן הרי כולנו לוחמים :)
- הנכונות למות היא למען עמידה בהחלטותיך. בדומה לנדר תנ"כי.
- את האויב הרביעי, המוות הפיסי (old age) לא ניתן להביס, אבל ניתן להדוף אותו (נאמר במפורש ב"משנתו של דון חואן"). יש בספרות שלנו גם דוגמה לעצירת המוות: הלוחם עוצר את המוות, והמוות שלו נאלץ אז לצפות בריקוד האחרון של הלוחם עלי אדמות. הריקוד הזה יכול להיות קצר או ארוך. ככל הנראה הוא קורה מחוץ לזמן הלינארי. כלומר, אין בתזה המוצעת, בפרדוקס-לכאורה, סתירה עם הנאמר אודות האויב הרביעי.
.
אם כן, מדוע כשהלוחם מוכן למות המוות אינו יכול לגעת בו?
תשובתי:
הנכונות למות משמעה שחרור האחיזה (ההיצמדות הרגשית) שלנו בפרסונה*, ושיחרור זה משחרר אותנו (את מהותנו) מאחיזתו של המוות בנו. [בנקודה זו נגעתי בפוסטים האחרונים שלי]
.
נ.ב. אני בעצם מבסס את התזה הזו על תזה אחרת שלי, ויש סיכוי שהכל יתמוטט כמו מגדל קלפים.

* - דוגמה לשימוש בטרמינולוגיה של היצמדות לפרסונה: "לכל אחד מאיתנו יש דרגה שונה של היצמדות-רגשית (attachment) להשתקפות העצמית שלו," הוא המשיך. "והיצמדות זו מורגשת כצורך." ("עוצמת השקט", בפרק "שבירת המראה של ההשתקפות העצמית", כשני עמודים מההתחלה).
 

****************

הערה 2:

הקטע הבא מסיים את הציטוט הראשון שבפוסט
.
אחרי התשובה שלי לשאלות הפוסט, מתבקש להציע לקטע זה פירוש:
"עליו [על הלוחם] להבין הבנה מלאה שבחירתו היא האחריות שלו ומרגע שהוא קיבל את ההחלטה [באנגלית: עשה אותה] אין לו עוד זמן לחרטות או להטלת האשמות. החלטותיו הן סופיות, פשוט מפני שמותו אינו מתיר לו זמן להיצמד לשום דבר."
.
למה חרטות, האשמות, ספקות הן היצמדות ולמה?
הן היצמדות לפרסונה, למיינד הזר. נאמר ["צדו הפעיל של האינסוף"] שהמיינד הזר הוא שמספק לנו את הספקות והחרטות. בתשובתי הצעתי שהנכונות למות היא שחרור מהפרסונה.

 

********************

 

הערה 3:
הפוסט דיבר על הדרך הנכונה לקבל החלטות בפני המוות הבלתי נמנע שלך.
דרך נכונה משמעה נשיאה באחריות להחלטותיך (לא לתוצאותיהן). כך עושים זאת:

"When a man decides to do something he must go all the way, " he said, "but he must take responsibility for what he does. No matter what he does, he must know first why he is doing it, and then he must proceed with his actions without having doubts or remorse about them."

 

("מסע לאיכטלאן", עמוד 53)

==============