אין לנו על מי לסמוך, אלא על...... הנגואל

 

המשפט הבא הופיע בפוסט הקודם:

"אדם מנותק [מרוחק, ללא היצמדות רגשית, detached] , היודע שאין לו דרך להדוף את מותו, יש לו רק דבר אחד להיסמך עליו: עוצמת החלטותיו."

("מציאות נפרדת" עמוד 138)

אני חש חובה להבהיר כמה עניינים מהפוסט הקודם:

הלוחם אינו מוכן למות ולוותר על חייו סתם כך, במאבק מטופש של אגו וכדומה.

הלוחם מוכן לעמוד בהחלטותיו בכל מחיר ("לשאת באחריות להחלטותיך פירושו להיות מוכן למות למענן." ("מסע לאיכטלאן" עמוד 56). עיקשות נחושה זו מחברת אותו לרוח (לנגואל). החיבור אל הרוח מגן עליו מפני המוות, כפי שנרמז בציטוט הראשון.

במצב של החלטות סופיות (שלא חוזרים מהן), את/ה משתיק את המיינד הזר שמציף אותנו ללא הרף בספקות וחרטות והופך אותנו בכך נגישים למוות.

כל אחד מאיתנו יכול לעמוד בעצמו על אמיתות הדבר: להחליט לגבי עניין כלשהו בחייו (אין החלטות פעוטות נוכח המוות הבלתי נמנע שלנו*) ולהחליט שדבר לא יזיז אותו מהחלטתו. אפשר אז לחוש בהסתלקותן של הספקות והחרטות. הן עוד ינסו להרים ראש מדי פעם, אבל ייהדפו בקלות.

למה לשחק את המשחק הזה?

ראשית כי זה בריא מאד להשתיק את המיינד הזר שמתיש ומענה אותנו בספקות וחרטות כל הזמן. שנית, זהו החיבור שלנו אל הרוח.

.

בתפישה הטולטקית יש שתי דרגות למוות: מות הפרסונה (האישיות). והמוות הפיסי. יש ביניהם מרווח צר. הלוחם שואף למות הפרסונה (המיינד הזר) אבל לא להגיע למוות הפיסי. החיבור לרוח הוא שימנע את ההגעה מהראשון לשני. אפשר לראות זאת כשקסטנדה הגיע לנקודת שבירה נפשית שבה הוא כבר חשב באופן מעשי לשים קץ לחייו, בדיוק אז הופיע הנגואל על דלתו ("צדו הפעיל של האינסוף", הפרק "נקודת השבירה").

זווית אחרת של אותו הדבר: הלוחם מוותר על המודעות (אותה הוא מעניק לנשר) ומשאיר לעצמו את כוח החיים.

זה גם מה שעושה עבודת הסיכום באופן הדרגתי: משחררת ממך את המודעות (את התנסויות החיים, את ההזדהות איתן ובכך את ההזדהות עם הפרסונה).

המרווח הצר שבין מות הפרסונה והמוות הפיסי הוא להבנתי מהתגליות הגדולות של הטולטקים, ורק החיבור לרוח (לנגואל) יוכל להציב אותנו במרווח הזה.  

החלטות נחושות (בלתי כפיפות) הן הדרך לחיבור עם הרוח.

 

                                                  ************** 

.

.

* - "בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות גדולות או קטנות. יש רק החלטות שאנו מקבלים נוכח פני המוות הבלתי נמנע שלנו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 56)

 

                                            *****************

 

הערות ותוספות

========

 

21.8.20

 

היום, יום שישי, ה-21.8.20, הוא (כנראה) יום עוצמה.

 

מדף הספרים של הטולטקים
=================

הוא מדף סלע.

דרך הידע (של יאקי מסוים!!!) מוליכה אל הידע, הנמצא על מדף סלע know-ledge.

כתבתי בזמנו פוסט בשם "הגיאולוגיה והאנטומיה של העוצמה" שהציע את הפרשנות הקושרת גיאולוגיה, גיאוגרפיה ואנטומיה עם מיקומים של נקודת המאסף. הגיאוגרפיה והגיאולוגיה הם מיקומים בארץ, והארץ היא כידוע ישות בעלת חיים ומודעות.

הידע, בהא הידיעה, זה שיוצאים אליו כמו למלחמה, זה שהוא תכלית הדרך הטולטקית, שוכן ונמסר במקומות בעלי עוצמה, בעלי אנרגיה מסוג מסוים: מודעות מוגבהת (heightened awareness).

האם מקומות אלה הם תמיד מדפי סלע?

להערכתי, כן. בצמוד לכל מדף סלע יש תמיד... תהום*, שהיא מושג יסודי בתפישת העולם הטולטקית. (זוכרים את הדאיה המופשטת של טאישה מעל התהום? (מעבר החציה של המכשפים חוצה את התהום).

הא לנו עוד מובן למוגבהות שבמודעות המוגבהת.

התמונה הבאה שימשה טריגר לפוסט זה, למרות שהספרים בתמונה אינם הנכונים :) . הצלחתי להפשיט את התמונה מהקונקרטיות הזו.

______________
* בלטה לא יכולה להיות מדף סלע :)

 

 

 

 

שבת שלום. 

=================== 

23.8.20

בחזרה ליסודות.

===================

29.8.20

שיחות אוויליות-לכאורה עם חיות פלאיות (magical)

============================

אני מקווה שיש לכם מספיק עוצמה כדי להסכים אתי :)

.

דון חואן מספר על מפגשו בצעירותו עם צבי פלא. ("מסע לאיכטלאן" עמודים 86-87)

חיות אלה מסוגלות לדבר והן מכירות את השגרות של בני האדם ושל הציידים, לכן אי אפשר לצוד אותן.

דון חואן מתאר את שתי האפשרויות העומדות בפני אדם או צייד הנתקל בחיה כזו, שתיהן לא יעזרו לו. הוא, להבדיל, עשה משהו בלתי צפוי: נעמד על ראשו והחל לייבב בלחש, מעשה שהביא אליו את הצבי ולנהל אתו שיחה.

המפגש והשיחה עם הצבי מתוארים בעמוד 87. סיפור משעשע. אני מביא להלן את תיאור השיחה:

"דון חואן שתק רגע, כאילו ניסה להיזכר [בפרטי השיחה שלו עם הצבי], ואז אורו עיניו בספרו לי מה אמר הצבי.

"צבי הפלא אמר 'הלו, חבר' ואני עניתי 'הלו'. אז שאל אותי 'מדוע אתה בוכה?' ואני אמרתי 'מפני שאני עצוב'. אז קרב יצור הפלא את פיו לאזני ואמר, בקול צלול וברור כקולי ברגע זה: 'אל תהיה עצוב'."

דון חואן נעץ בי את מבטו. ניצוץ של משובה מובהקת ריצד בעיניו. הוא צחק בקול גדול.

אמרתי כי הדו-שיח שלו עם הצבי היה אווילי במקצת.

"וכי למה ציפית?" שאל בהמשיכו לצחוק. "הרי אני אינדיאני."

.

אני רוצה להציע את הפרשנות שהעמידה על הראש איננה סתם התנהגות בלתי צפויה, שפגעה ביתרונו של הצבי ואיפשרה לדון חואן "לצוד" אותו, כפי שהסיפור מוליך את הקורא לחשוב.

העמידה על הראש קשורה לכך שעולם המכשפים, בו החיות מדברות, וכך גם כל מה שיש בו חיים (עמוד 244-245), הוא עולם הפוך*.

.

אני גם מציע את הפרשנות שהמפגש של דון חואן עם הצבי הוא האירוע-שיעור המקביל למפגשו של קסטנדה (בסוף הספר) עם קויוטה (תן) מדבר (עמודים 241 למטה עד 243).

זיהוי זה מביא את שני הסיפורים להאיר זה את זה: להשלים פרטים על ידי "השאלתם" מהאחד אל האחר. כך אפשר להבין את משימתו של דון חואן בסיפור הצבי: לעצור את העולם ולראות את מיתרי העולם.

אפשר למצוא את המקבילה לבכי של דון חואן בסיפורו של קסטנדה, ועוד מקבילות. מהזיהוי בין הסיפורים אפשר גם להבין שהחיה המלווה (companion for life) את קסטנדה היא קויוטה, ואת דון חואן, צבי.

השיחה של קסטנדה עם הקויוטה הייתה לא פחות אווילית מהשיחה עם הצבי

זימון חית הפלא נועד לדעתי להביא את החניך לעולם המכשפים, ובהיותו בשני העולמות, העולם הרגיל ועולם המכשפים, רק אז הוא יכול לראות שכל אחד מהעולמות, הוא בסך הכל תיאור שונה (כלומר, ניזון מדיבור פנימי שונה). אז אפשר לראות שכל עולם מושתת על כוונה שונה, ואפשר לראות, בראייה אנרגטית, את קווי העולם, הם האצלות הנשר.

.

ועם כל זאת, חיות הפלא הללו אינן באמת צבי, תן, צפע וכו.... והן אינן מדברות כמו בני אדם. מכשפים שאינם רואים מאמינים שאלה חיות והן מדברות ("אז קרב יצור הפלא את פיו לאזני ואמר, בקול צלול וברור כקולי ברגע זה"). בני אדם אינם מאמינים באפשרות כזו. לעומתם הרואה, שאינו מוגבל לאף אחד מעולמות אלה, יודע שהן אינן חיות ושהן אינן מדברות כפי שזה נראה.(עמוד 244-245)

אם כן, מה הן?

לא נוכל לדון בכך, כי אנחנו לא נמצאים במקום עוצמה: בגיאולוגיה של know-ledge, או כפי שנאמר בספר זה: "בהרים ידידותיים" (עמוד 239).

 

                                       *********************

.

* - "Don Juan said some absurd things like "When the world is upside down we are right side up, but when the world is right side up we are upside down. Now when the world and we are right side up, we think we are upside down. . . ."

 

("מסע לאיכטלאן", בפרק "טבעת העוצמה של המכשפים". שם, המכונית של קסטנדה נעלמה, כי היא פשוט לא נמצאת בעולם המכשפים)

===================

31.8.20

פרדוקסים מעגליים מסוג הביצה והתרנגולת ופתרונם
==============================

בעולם המושגים הטולטקי, כמובן.

1. שקט הוא מצב של עצירת הדיאלוג הפנימי. במצב זה נקודת המאסף משוחררת מכבליה.

(מי מחזיק אותה במקומה?

הרגע אמרתי: הדיאלוג הפנימי 😃 )

מה מניע את הנקודה ממקומה? (אחרי ששוחררה מכבליה, כלומר במצב שקט)

הכח הקרוי "כוונה".

אבל את השקט משיגים באמצעות הכוונה להשיגו.

.

2. רצועת הראש שתעזור בהגעה לחלימה, יש להכינה אחרי שראינו אותה ב...... חלימה.

.

.

תשובתי:

העולם עבורנו הוא מה שאנו תופשים, והתפישה היא הישרה של האצלות. כלומר, התפישה/העולם היא פונקציה של מיקומי נקודת המאסף. לכן, כל תפישה, כל מצב תודעה, כל קשב, כולם נמצאים על רצפים:

בין הקשב הראשון לשני ישנו העולם שבין הקווים המקבילים, בו המעבר בין הקשבים הוא הדרגתי. העולם הולך ונעשה פחות מוכר ככל שמתרחקים מגבול התפישה, הוא גבול הקשב הראשון (קיר הערפל). הפרק המסתורי שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית מדבר, בין היתר, על כך. את הפרק בתרגומו לעברית אפשר לקרוא באתר הוצאת טולטק.

דוגמה נוספת: החושים שלנו הם דרגות של מודעות.

שקט הוא לא מצב של שחור-לבן, אלא של דרגות: את השקט יש לצבור. ב"כמות מסוימת" של שקט ישנו סף הנקרא "עצירת העולם".

צבירת השקט היא, לדעתי, לא אחרת מאשר צבירת עוצמה.

.

אם כן, לענייינינו, תשובתי: התכוונות לשקט תשיג מעט שקט שייאפשר יותר התכוונות שתשיג עוד שקט.....

ש. ***********

הנה ציטוט המאשר את הטענה שהשקט מושג על ידי התכוונות:

"The way to stop talking to ourselves is to use exactly the same method: we must will it, we must intend it."

("האש מבפנים" פרק 8)

===================

31.8.20

 

התרגום לא מוצלח, אז כדאי להקשיב.

====================