"ללא רבב" הוא האופן שבו פועל הלוחם, כלומר, זהו אופן פעולה. יש אינסוף אמירות אודותיו, אבל חסרה איזו אמירה תמציתית שתגדיר את מהותו.
הפוסט הזה מתיימר (לא אני ) להוציא אתכם מהמצוקה. אני מציע את הפרשנות הבאה (זו איננה הופעת בכורה בפוסטים שלי, אבל יש כאן תוספות) :
במהותו, ה"ללא-רבב" הוא, לדעתי, האסטרטגיה המשולשת ( בעלת 3 חלקים) הנזכרת ב"מציאות נפרדת" :
"וכך, עם מודעותו למוות, עם ריחוקו הרגשי [detachment, חוסר אחיזה] ועם עוצמת החלטותיו, מציב הלוחם את חייו במסגרת אסטרטגית",
(עמוד 138)
כלומר:
1. שחרור אחיזה מהפרסונה ועולמה (ריחוק רגשי, detachment),
2. אחיזה ברוח (על ידי כוונות-בלתי-כפיפות),
3. המודעות למוות, המוות כיועץ, המוות הוא הגורם המאפשר את המעבר ביניהם, את העתקת האחיזה מהאחד לשני, ובעיקר את שחרור האחיזה במוכר ("המוות לא יתן ללוחם זמן לאחוז בדבר" ועוד), כי ברגע שהאחיזה במערכת הטפילית משתחררת, האחיזה ברוח נעשית מעצמה.
.
תיקון תרגום: מופיע שם "עם מודעותו למוות". צריך להיות "מודעותו למותו". המוות הוא ישות אישית.
.
נוסח אחר לאסטרטגיה המשולשת ישנו ב"סיפורי עוצמה", במסגרת הסבר המכשפים. בסוגריים אני משווה לאסטרטגיה המשולשת הנ"ל:
"הוא הסביר שכדי לסייע במחיקת תולדות החיים נלמדות שלוש טכניקות:
איבוד החשיבות העצמית [= ריחוק, שחרור אחיזה]
נטילת אחריות [= כוונות בלתי כפיפות = אחיזה ברוח]
המוות כיועץ [= המודעות למוות]".
עמוד 196)
.
מופע שלישי של האסטרטגיה הזו נמצא לדעתי ב"צדו הפעיל של האינסוף", באמירה: "אם אין לך דבר למות למענו [...] איך אתה יכול לטעון שיש לך משהו לחיות למענו? השניים הולכים יד ביד, כשהמוות על ההגה".
(מתוך הפרק "הקפיצה אל התהום")
.
מכיוון ש-4 הוא מספר הנגואל, מספר עוצמה: 4 תאים, 4 בתים, 4 לוחמים... אני משער שהאסטרטגיה הזו מופיעה פעם נוספת בספרים.
ייתכן שהמופע הרביעי נמצא ב"האש מבפנים" בפרק "רודנים קטנים":
"אחד הדברים הראשונים המעסיקים את הלוחם הוא לשחרר את האנרגיה הזו [הנצרכת ברגיל על ידי החשיבות העצמית] כדי להתייצב בעזרתה נוכח הלא-ידוע [...] הפעולה של תיעול מחדש [rechanneling] של אנרגיה זו הוא חוסר הרבב".
כלומר, התיעול מחדש הוא התיעול של האחיזה מהפרסונה אל הכפיל, אל הרוח.
.
זוהי הצעה לתבנית שביסוד המושג "ללא רבב". כל התורה הטולטקית, המעשית והמטפיסית, עניינה ביציקת תכנים קונקרטיים לתוך תבנית זו.
.
אתם מוזמנים לאתגר את הפרשנות הזו: להביא אמירות או רעיונות שלא מסתדרות איתה.
**************************
הערות ותוספות
3.11.20
===========================
4.11.20
"למען השם, פייסו את שכלו"
======================
======================
אחרי שאף אחד לא התנגד לפרשנותי לגבי משמעות המושג "ללא רבב", אני מבין שכולנו מסכימים, ואפשר לעבור להזיה הבאה
המשפט שבכותרת מופיע ב"סיפורי עוצמה" עמוד 85, סוף הפרק.
אני רוצה להציע קריאה אחרת של הקטע, אחרת מהרגילה, לא אחרת ממה שאני מאמץ כבר זמן רב. קריאה המייחסת חשיבות למובן המילולי הנמצא "בצלו" של המובן הרגיל, הדימויי. קריאה הרואה בפעולות ומעשים חלק מהאמירות, ושגם להם יש מובן כפול.
.
הרקע: דון חואן מרים את כובעו מהארץ, ומעגלים ספירליים שהוא שרטט שם באפר, והסתיר עם כובעו, מתחילים להסתחרר, לתסוס ולהיערם, ומהם מגיח חנארו.
קסטנדה נבהל מאד ומתקשה להחזיר לעצמו את הנשימה והרוגע. אז חנארו רץ אל קצה הסבך וחוזר בניתור אחורנית למקום שבו הוא היה, ליד קסטנדה, כאילו היה קשור לרצועת גומי ענקית [כמו יויו]. כך 3 או 4 פעמים.
"דון חואן אמר לדון חנארו בקול רם ששכלי מסוכן והוא עלול להמיתני אם לא יפויס.
"למען השם [!For heaven's sake]", קרא דון חנארו בשאגה אדירה, "פייס(ו) את שכלו !".
הם קפצו מעלה ומטה, וצחקו כשני ילדים.
"דון חואן הושיבני מתחת לעששית והושיט לי את פנקסי.
"הלילה אנו באמת מושכים את רגלך [משטים בך]", אמר בנימה מרגיעה. "אל תדאג. חנארו באמת התחבא מתחת לכובעי."
(עמוד 85)
.
כבר טענתי כאן בעבר שמשיכת הרגל היא אמנם ביטוי המציין באנגלית הולכת שולל למען ההומור שבדבר, מעשה קונדס, אבל גם מציין כפשוטו את משיכת הכפיל של קסטנדה על ידי חנארו. חנארו גורם לכפילו של קסטנדה ללכת בעקבותיו.
אני מציע את הפרשנות שהקפיצה מעלה ומטה היא חלק מפיוס שכלו. חנארו שהלך קדימה ונמשך חזרה כמו יויו, ביצע תנועות אופקיות. הפיוס הוא תנועה אנכית: מעלה-מטה.
ייתכן שהציר האנכי הזה הוא התנועה הרגילה השגרתית שלנו בין השכל והדיבור (שתי נקודות בדיאגרמת האדם, דיאגרמה שהיא נושא פרק זה). כזכור, הרצון, הוא כנראה הכפיל, יוצא מאיזור הפופיק, כלומר בכיוון אופקי.
הפנקס הוא כידוע אמצעי הרגעה לקסטנדה, הרגעה לשכלו. "אנו משטים בך" הוא חלק מההרגעה, "סרק, סרק", זה לא קסם אמיתי, אלא קסם של קוסמים המשטים בקהל. לכן אתה יכול להירגע. העולם ממשיך לפעול על פי הכללים הידועים והצפויים. חנארו גם לא צץ יש מאין, אלא הסתתר מתחת לכובע.
הדיבור של דון חואן (הרוח, הנגואל) הוא לעתים קרובות דו משמעי, מובנים שונים לצד ימין ולצד שמאל [משטים ומושכים את רגלך]. וגם המעשה: הקפיצה מעלה מטה המלווה בצחוק מתפרשת כחלק מה"צוחקים עליך", אבל גם משמשת בפועל להרגעת השכל, להשיבו למסלולו.
אם תרצו, יש לנו כאן אב טיפוס ל"דיבור" (במילים ובמעשים) הפונה בו זמנית ועם מסרים שונים לצד ימין ולצד לשמאל.
===========================
5.11.20
לגבי הפוסט "משמעותו החמקמקה של ה'ללא רבב' ", אפשר שלא להסכים שזוהי משמעותו, אבל עם זאת להסכים שכל האסטרטגיות השונות שהובאו אכן מדברות על אותו דבר. השנים הם בלתי תלויים זה בזה.
===========================
5.11.20
דחיסת הזמן והרחבת המרחב
=======================
=======================
ליתר דיוק, צמצום המודעות ביחס לזמן והרחבתה ביחס למרחב.
ולדיוק דיוקת, צמצום והרחבת האני ביחס לשני אלה, כי המודעות הזו היא תחושת האני.
.
"דחיסת הזמן" היא מושג המופיע בסוף "מתנת הנשר". זהו העיקרון השישי מבין שבעת עקרונות הייקוש. אני מביא אותו באנגלית כדי לחסוך זמן . נמצא בפרק 14 שכותרתו "פלורינדה".
Warriors compress time; even an instant counts. In a battle for your life, a second is an eternity; an eternity that may decide the outcome. Warriors aim at succeeding, therefore they compress time. Warriors don't waste an instant.
בקריאה חפוזה עלול הקורא לחשוב: או קיי, כל רגע חשוב, אין לבזבז שניה, ביג דיל. ואני אומר שהדגש הוא: כל שניה היא נצח. במילים שלי: כל רגע הוא שער לנצח.
איך דוחסים את הזמן?
תשובתי:
באמצעות עבודת הסיכום מוציא הלוחם את עצמו מעברו, כלומר מוחק את תולדות חייו.
עיקרון הריחוק הרגשי, אי האחיזה (detachment) מוציא אותו מהעתיד, כי אין לו שאיפות או תקוות.
וכך הוא נשאר עם הרגע הנוכחי, עליו הוא צריך להעפיל [לטפס כמו על הר, אבל גם כמו על סוס], שנאמר:
באמצעות עבודת הסיכום מוציא הלוחם את עצמו מעברו, כלומר מוחק את תולדות חייו.
עיקרון הריחוק הרגשי, אי האחיזה (detachment) מוציא אותו מהעתיד, כי אין לו שאיפות או תקוות.
וכך הוא נשאר עם הרגע הנוכחי, עליו הוא צריך להעפיל [לטפס כמו על הר, אבל גם כמו על סוס], שנאמר:
"האם אתה יודע שאתה יכול להתפשט [extend yourself, להרחיב את עצמך] בכל אחד מהכיוונים שהצבעתי עליהם?" הוא המשיך בדבריו. "האם אתה יודע שרגע אחד יכול להיות נצח [eternity]? זו איננה חידה. זוהי עובדה; אבל רק אם תעפיל [mount] על [גבו של] הרגע הזה [כמו על גבי סוס] ותשתמש בו כדי לקחת את כוליותך [הטוטליות שלך] לתמיד [forever, כנראה שהוא מתכוון לנצח] בכל כיוון".
("סיפורי עוצמה" עמוד 16, תרגום שלי)
.
ואני מציע: תעפיל על גבו של הרגע הזה = תדחוס את הזמן לכדי הרגע הזה.
הכיוונים הללו של ההתפשטות הם כמובן כיוונים במרחב.
וכך אנו מגיעים למסקנה של כיווץ הזמן והרחבת המרחב.
מ.ש.ל
.
מיהו הכוח הגורם להתפשטות, להתרחבות מעבר לגבולותינו?
נכון , המוות.
מי הוא הכוח המכווץ, המצמצם?
נכון, , הרצון.
===========================
6.11.20
העליות והמורדות של עולם בני האדם
=============================
=============================
לה גורדה: "הנגואל לימד אותי ואותך להיות קרי רוח [dispassionate. בהקשר זה, כנראה, משוחררים מהתשוקות הרגילות, לא בכלל מתשוקה]. אני קרת רוח יותר ממך, כי אני חסרת צורה [ללא הצורה האנושית].
[...]
הוא [הנגואל] אמר שעולם בני האדם עולה ויורד והאנשים עולים ויורדים עם עולמם. כמכשפים אין לנו עניין בהצטרפות אליהם בעליותיהם ומורדותיהם."
[...]
הוא [הנגואל] אמר שעולם בני האדם עולה ויורד והאנשים עולים ויורדים עם עולמם. כמכשפים אין לנו עניין בהצטרפות אליהם בעליותיהם ומורדותיהם."
"הטבעת השניה של העוצמה" בפרק "אמנות החלימה", תרגום שלי)
.
יש כאן דיבור על העיקרון היסודי בדרך הטולטקים: הריחוק הרגשי, אי האחיזה (detachment), אבל במינוח של קור רוח [dispassionate].
אבל הבאתי את הקטע הזה מטעם אחר:
לצרפו לפוסט שלי "למען השם, פייסו את שכלו", בו טענתי שקפיצותיהם של דון חואן וחנארו מעלה ומטה כשהם צוחקים היו חלק מהפיוס. טענתי שבכך הם פעלו להחזירו למסלול בני האדם שנע אנכית, ואילו "משיכת הרגל" (הכפיל) אל העולם האחר, היא תנועה אפקית.
לצרפו לפוסט שלי "למען השם, פייסו את שכלו", בו טענתי שקפיצותיהם של דון חואן וחנארו מעלה ומטה כשהם צוחקים היו חלק מהפיוס. טענתי שבכך הם פעלו להחזירו למסלול בני האדם שנע אנכית, ואילו "משיכת הרגל" (הכפיל) אל העולם האחר, היא תנועה אפקית.
.
אם העליה והירידה מזכירה למישהו את סולם יעקב, כמוני, הוא עושה זאת על אחריותו.
שבת שלום.
==========================
7.11.20
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה