יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

משמעותו החמקמקה של ה"ללא-רבב"

"ללא רבב" הוא האופן שבו פועל הלוחם, כלומר, זהו אופן פעולה. יש אינסוף אמירות אודותיו, אבל חסרה איזו אמירה תמציתית שתגדיר את מהותו.

הפוסט הזה מתיימר (לא אני 🙂 ) להוציא אתכם מהמצוקה. אני מציע את הפרשנות הבאה (זו איננה הופעת בכורה בפוסטים שלי, אבל יש כאן תוספות) :
במהותו, ה"ללא-רבב" הוא, לדעתי, האסטרטגיה המשולשת ( בעלת 3 חלקים) הנזכרת ב"מציאות נפרדת" :
"וכך, עם מודעותו למוות, עם ריחוקו הרגשי [detachment, חוסר אחיזה] ועם עוצמת החלטותיו, מציב הלוחם את חייו במסגרת אסטרטגית",
(עמוד 138)
כלומר:
1. שחרור אחיזה מהפרסונה ועולמה (ריחוק רגשי, detachment),
2. אחיזה ברוח (על ידי כוונות-בלתי-כפיפות),
3. המודעות למוות, המוות כיועץ, המוות הוא הגורם המאפשר את המעבר ביניהם, את העתקת האחיזה מהאחד לשני, ובעיקר את שחרור האחיזה במוכר ("המוות לא יתן ללוחם זמן לאחוז בדבר" ועוד), כי ברגע שהאחיזה במערכת הטפילית משתחררת, האחיזה ברוח נעשית מעצמה.
.
תיקון תרגום: מופיע שם "עם מודעותו למוות". צריך להיות "מודעותו למותו". המוות הוא ישות אישית.
.
נוסח אחר לאסטרטגיה המשולשת ישנו ב"סיפורי עוצמה", במסגרת הסבר המכשפים. בסוגריים אני משווה לאסטרטגיה המשולשת הנ"ל:
"הוא הסביר שכדי לסייע במחיקת תולדות החיים נלמדות שלוש טכניקות:
איבוד החשיבות העצמית [= ריחוק, שחרור אחיזה]
נטילת אחריות [= כוונות בלתי כפיפות = אחיזה ברוח]
המוות כיועץ [= המודעות למוות]".
עמוד 196)
.
מופע שלישי של האסטרטגיה הזו נמצא לדעתי ב"צדו הפעיל של האינסוף", באמירה: "אם אין לך דבר למות למענו [...] איך אתה יכול לטעון שיש לך משהו לחיות למענו? השניים הולכים יד ביד, כשהמוות על ההגה".
(מתוך הפרק "הקפיצה אל התהום")
.
מכיוון ש-4 הוא מספר הנגואל, מספר עוצמה: 4 תאים, 4 בתים, 4 לוחמים... אני משער שהאסטרטגיה הזו מופיעה פעם נוספת בספרים.
ייתכן שהמופע הרביעי נמצא ב"האש מבפנים" בפרק "רודנים קטנים":
"אחד הדברים הראשונים המעסיקים את הלוחם הוא לשחרר את האנרגיה הזו [הנצרכת ברגיל על ידי החשיבות העצמית] כדי להתייצב בעזרתה נוכח הלא-ידוע [...] הפעולה של תיעול מחדש [rechanneling] של אנרגיה זו הוא חוסר הרבב".
כלומר, התיעול מחדש הוא התיעול של האחיזה מהפרסונה אל הכפיל, אל הרוח.
.
זוהי הצעה לתבנית שביסוד המושג "ללא רבב". כל התורה הטולטקית, המעשית והמטפיסית, עניינה ביציקת תכנים קונקרטיים לתוך תבנית זו.
.
אתם מוזמנים לאתגר את הפרשנות הזו: להביא אמירות או רעיונות שלא מסתדרות איתה.

                                                              **************************

הערות ותוספות
3.11.20

===========================
4.11.20

"למען השם, פייסו את שכלו"
======================
אחרי שאף אחד לא התנגד לפרשנותי לגבי משמעות המושג "ללא רבב", אני מבין שכולנו מסכימים, ואפשר לעבור להזיה הבאה 🙂
המשפט שבכותרת מופיע ב"סיפורי עוצמה" עמוד 85, סוף הפרק.
אני רוצה להציע קריאה אחרת של הקטע, אחרת מהרגילה, לא אחרת ממה שאני מאמץ כבר זמן רב. קריאה המייחסת חשיבות למובן המילולי הנמצא "בצלו" של המובן הרגיל, הדימויי. קריאה הרואה בפעולות ומעשים חלק מהאמירות, ושגם להם יש מובן כפול.
.
הרקע: דון חואן מרים את כובעו מהארץ, ומעגלים ספירליים שהוא שרטט שם באפר, והסתיר עם כובעו, מתחילים להסתחרר, לתסוס ולהיערם, ומהם מגיח חנארו.
קסטנדה נבהל מאד ומתקשה להחזיר לעצמו את הנשימה והרוגע. אז חנארו רץ אל קצה הסבך וחוזר בניתור אחורנית למקום שבו הוא היה, ליד קסטנדה, כאילו היה קשור לרצועת גומי ענקית [כמו יויו]. כך 3 או 4 פעמים.
"דון חואן אמר לדון חנארו בקול רם ששכלי מסוכן והוא עלול להמיתני אם לא יפויס.
"למען השם [!For heaven's sake]", קרא דון חנארו בשאגה אדירה, "פייס(ו) את שכלו !".
הם קפצו מעלה ומטה, וצחקו כשני ילדים.
"דון חואן הושיבני מתחת לעששית והושיט לי את פנקסי.
"הלילה אנו באמת מושכים את רגלך [משטים בך]", אמר בנימה מרגיעה. "אל תדאג. חנארו באמת התחבא מתחת לכובעי."
(עמוד 85)
.
כבר טענתי כאן בעבר שמשיכת הרגל היא אמנם ביטוי המציין באנגלית הולכת שולל למען ההומור שבדבר, מעשה קונדס, אבל גם מציין כפשוטו את משיכת הכפיל של קסטנדה על ידי חנארו. חנארו גורם לכפילו של קסטנדה ללכת בעקבותיו.
אני מציע את הפרשנות שהקפיצה מעלה ומטה היא חלק מפיוס שכלו. חנארו שהלך קדימה ונמשך חזרה כמו יויו, ביצע תנועות אופקיות. הפיוס הוא תנועה אנכית: מעלה-מטה.
ייתכן שהציר האנכי הזה הוא התנועה הרגילה השגרתית שלנו בין השכל והדיבור (שתי נקודות בדיאגרמת האדם, דיאגרמה שהיא נושא פרק זה). כזכור, הרצון, הוא כנראה הכפיל, יוצא מאיזור הפופיק, כלומר בכיוון אופקי.
הפנקס הוא כידוע אמצעי הרגעה לקסטנדה, הרגעה לשכלו. "אנו משטים בך" הוא חלק מההרגעה, "סרק, סרק", זה לא קסם אמיתי, אלא קסם של קוסמים המשטים בקהל. לכן אתה יכול להירגע. העולם ממשיך לפעול על פי הכללים הידועים והצפויים. חנארו גם לא צץ יש מאין, אלא הסתתר מתחת לכובע.
הדיבור של דון חואן (הרוח, הנגואל) הוא לעתים קרובות דו משמעי, מובנים שונים לצד ימין ולצד שמאל [משטים ומושכים את רגלך]. וגם המעשה: הקפיצה מעלה מטה המלווה בצחוק מתפרשת כחלק מה"צוחקים עליך", אבל גם משמשת בפועל להרגעת השכל, להשיבו למסלולו.
אם תרצו, יש לנו כאן אב טיפוס ל"דיבור" (במילים ובמעשים) הפונה בו זמנית ועם מסרים שונים לצד ימין ולצד לשמאל.
===========================
5.11.20
לגבי הפוסט "משמעותו החמקמקה של ה'ללא רבב' ", אפשר שלא להסכים שזוהי משמעותו, אבל עם זאת להסכים שכל האסטרטגיות השונות שהובאו אכן מדברות על אותו דבר. השנים הם בלתי תלויים זה בזה.
===========================
5.11.20

דחיסת הזמן והרחבת המרחב
=======================
ליתר דיוק, צמצום המודעות ביחס לזמן והרחבתה ביחס למרחב.
ולדיוק דיוקת, צמצום והרחבת האני ביחס לשני אלה, כי המודעות הזו היא תחושת האני.
.
"דחיסת הזמן" היא מושג המופיע בסוף "מתנת הנשר". זהו העיקרון השישי מבין שבעת עקרונות הייקוש. אני מביא אותו באנגלית כדי לחסוך זמן 🙂. נמצא בפרק 14 שכותרתו "פלורינדה".
Warriors compress time; even an instant counts. In a battle for your life, a second is an eternity; an eternity that may decide the outcome. Warriors aim at succeeding, therefore they compress time. Warriors don't waste an instant.
בקריאה חפוזה עלול הקורא לחשוב: או קיי, כל רגע חשוב, אין לבזבז שניה, ביג דיל. ואני אומר שהדגש הוא: כל שניה היא נצח. במילים שלי: כל רגע הוא שער לנצח.
איך דוחסים את הזמן?
תשובתי:
באמצעות עבודת הסיכום מוציא הלוחם את עצמו מעברו, כלומר מוחק את תולדות חייו.
עיקרון הריחוק הרגשי, אי האחיזה (detachment) מוציא אותו מהעתיד, כי אין לו שאיפות או תקוות.
וכך הוא נשאר עם הרגע הנוכחי, עליו הוא צריך להעפיל [לטפס כמו על הר, אבל גם כמו על סוס], שנאמר:
"האם אתה יודע שאתה יכול להתפשט [extend yourself, להרחיב את עצמך] בכל אחד מהכיוונים שהצבעתי עליהם?" הוא המשיך בדבריו. "האם אתה יודע שרגע אחד יכול להיות נצח [eternity]? זו איננה חידה. זוהי עובדה; אבל רק אם תעפיל [mount] על [גבו של] הרגע הזה [כמו על גבי סוס] ותשתמש בו כדי לקחת את כוליותך [הטוטליות שלך] לתמיד [forever, כנראה שהוא מתכוון לנצח] בכל כיוון".
("סיפורי עוצמה" עמוד 16, תרגום שלי)
.
ואני מציע: תעפיל על גבו של הרגע הזה = תדחוס את הזמן לכדי הרגע הזה.
הכיוונים הללו של ההתפשטות הם כמובן כיוונים במרחב.
וכך אנו מגיעים למסקנה של כיווץ הזמן והרחבת המרחב.
מ.ש.ל 🙂
.
מיהו הכוח הגורם להתפשטות, להתרחבות מעבר לגבולותינו?
נכון 🙂 , המוות.
מי הוא הכוח המכווץ, המצמצם?
נכון, 🙂 , הרצון.
===========================
6.11.20

העליות והמורדות של עולם בני האדם
=============================
לה גורדה: "הנגואל לימד אותי ואותך להיות קרי רוח [dispassionate. בהקשר זה, כנראה, משוחררים מהתשוקות הרגילות, לא בכלל מתשוקה]. אני קרת רוח יותר ממך, כי אני חסרת צורה [ללא הצורה האנושית].
[...]
הוא [הנגואל] אמר שעולם בני האדם עולה ויורד והאנשים עולים ויורדים עם עולמם. כמכשפים אין לנו עניין בהצטרפות אליהם בעליותיהם ומורדותיהם."
"הטבעת השניה של העוצמה" בפרק "אמנות החלימה", תרגום שלי)
.
יש כאן דיבור על העיקרון היסודי בדרך הטולטקים: הריחוק הרגשי, אי האחיזה (detachment), אבל במינוח של קור רוח [dispassionate].
אבל הבאתי את הקטע הזה מטעם אחר:
לצרפו לפוסט שלי "למען השם, פייסו את שכלו", בו טענתי שקפיצותיהם של דון חואן וחנארו מעלה ומטה כשהם צוחקים היו חלק מהפיוס. טענתי שבכך הם פעלו להחזירו למסלול בני האדם שנע אנכית, ואילו "משיכת הרגל" (הכפיל) אל העולם האחר, היא תנועה אפקית.
.
אם העליה והירידה מזכירה למישהו את סולם יעקב, כמוני, הוא עושה זאת על אחריותו.
🙂

שבת שלום.
==========================
7.11.20

לנהל רומן-אהבה עם הידע, והקשר ל"ללא-רבב"
======================================
ניהול רומן-אהבה [romance, קשר רומנטי] עם הידע מופיע בספרי קסטנדה פעמיים בלבד.
ב"מפגשים עם הנגואל" יש חלק שלם שזו כותרתו (בערך שליש ספר), אם כי המושג מופיע שם במפורש רק בקטע קצר.
יש איזכור של המושג גם ב"להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר.
המופע הראשון של המושג הוא ב"אמנות החלימה", והוא מתואר שם כפיתרון לקיבוע של נקודת המאסף שנכפה עלינו, כלומר כאמצעי להשיג נזילות, יכולת זרימה של הנקודה.
.
דון חואן מסביר שם:
"מכשפים מכנים זאת הבנה טהורה. אני קורא לזה רומן אהבה עם הידע. זהו כח הדחף שהמכשפים משתמשים בו כדי לדעת, לגלות, להתפלא [to be bewildered]."
("אמנות החלימה" פרק 4 "הקיבוע של נקודת המאסף")
.
המקום השני שבו מופיע המושג הוא "צדו הפעיל של האינסוף", באמירה קצרצרה האומרת: גישה זו לידע היא שאיפשרה לקסטנדה להחזיק מעמד בלימודי האקדמיה שלו, כשהמרצים והידע כולו שם היה נגוע בהשתקפות העצמית (ניסוח שלי).
(מופיע בתחילת הפרק "המראה הברור")
הידע באקדמיה הוא אנתיטזה לידע של דון חואן, להבנה הטהורה.
.
ב"מפגשים עם הנגואל" מסביר קסטנדה את המושג:
"זוהי תשוקה טהורה לדעת - לא להרגיש אדישות - להתעניין באופן נמרץ במה שהרוח בא(ה) להגיד לך, מבלי שתהיה בך כל ציפייה למשהו עבורך. להימצא ברומן מלא תשוקה עם הידע הוא הדבר היחיד שיכול לתת לנו את העוצמה שאנו צריכים כדי שלא נהסס כאשר הסימנים מצביעים אל הלא-ידוע."
(עמוד 94)
.
פרשנות:
האוהב מוכן להקריב את עצמו למען אהבתו. הוא שם את טובת אהובתו לפני טובת עצמו. [למרות שאף גבר כמדומני לא כתב ספר בעל שם כמו "אנחנו שאוהבות כל-כך" - מרסלה סראנו]
תשוקה טהורה, הבנה טהורה, ממה הם טהורים?
מהאני ומהאינטרסים שלו.
ולזה הרי שואף הלוחם, להשתחרר מהאני, להוציא את נקודת המאסף מקיבועה, להחליף זהויות כמו.... חולצות.
האהבה לידע (לרוח) היא העוגן של חייו. לכן ידע בעל ערך עבורו אינו ידע שמשרת זהות מסוימת שלו.
.
לגבי המושג "ללא-רבב",
הצעתי שמדובר באסטרטגיה בעלת שלושה מרכיבים: ניתוק/ריחוק מהאני, חיבור לרוח, והמוות ככח המניע את התהליך. המוות מונע את האחיזה במוכר, את ההיצמדות הרגשית באני ובעולמו, והאחיזה ברוח קורית אז מעצמה.
כאן, במושג "ניהול רומן אהבה עם הידע", יש לנו גם כן את שני הצדדים, האני והרוח, אבל הכח הפעיל בהעתקת האחיזה מהאחד לשני היא האהבה. האהבה-לידע שואפת לאחוז ברוח, ובמקביל משחררת את האחיזה באני, כי האהוב חשוב לאוהב יותר מעצמו.
.
העובדה ששליש מהספר "מפגשים עם הנגואל" נקרא בשם "רומן אהבה עם הידע" גם היא תומכת (מעט) בהשערה שלי שמדובר כאן באיזשהו אספקט של המושג "ללא רבב", ולכל הפחות שמדובר ברעיון חשוב, למרות שבספרי קסטנדה הוא מופיע בשני איזכורים קצרצרים.
.
והשאלה המעשית היא: או קיי, השתכנעתי, איך אני מתאהב בידע? לנהל רומן-אהבה עם הידע, והקשר ל"ללא-רבב"
======================================
ניהול רומן-אהבה [romance, קשר רומנטי] עם הידע מופיע בספרי קסטנדה פעמיים בלבד.
ב"מפגשים עם הנגואל" יש חלק שלם שזו כותרתו (בערך שליש ספר), אם כי המושג מופיע שם במפורש רק בקטע קצר.
יש איזכור של המושג גם ב"להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר.
המופע הראשון של המושג הוא ב"אמנות החלימה", והוא מתואר שם כפיתרון לקיבוע של נקודת המאסף שנכפה עלינו, כלומר כאמצעי להשיג נזילות, יכולת זרימה של הנקודה.
.
דון חואן מסביר שם:
"מכשפים מכנים זאת הבנה טהורה. אני קורא לזה רומן אהבה עם הידע. זהו כח הדחף שהמכשפים משתמשים בו כדי לדעת, לגלות, להתפלא [to be bewildered]."
("אמנות החלימה" פרק 4 "הקיבוע של נקודת המאסף")
.
המקום השני שבו מופיע המושג הוא "צדו הפעיל של האינסוף", באמירה קצרצרה האומרת: גישה זו לידע היא שאיפשרה לקסטנדה להחזיק מעמד בלימודי האקדמיה שלו, כשהמרצים והידע כולו שם היה נגוע בהשתקפות העצמית (ניסוח שלי).
(מופיע בתחילת הפרק "המראה הברור")
הידע באקדמיה הוא אנתיטזה לידע של דון חואן, להבנה הטהורה.
.
ב"מפגשים עם הנגואל" מסביר קסטנדה את המושג:
"זוהי תשוקה טהורה לדעת - לא להרגיש אדישות - להתעניין באופן נמרץ במה שהרוח בא(ה) להגיד לך, מבלי שתהיה בך כל ציפייה למשהו עבורך. להימצא ברומן מלא תשוקה עם הידע הוא הדבר היחיד שיכול לתת לנו את העוצמה שאנו צריכים כדי שלא נהסס כאשר הסימנים מצביעים אל הלא-ידוע."
(עמוד 94)
.
פרשנות:
האוהב מוכן להקריב את עצמו למען אהבתו. הוא שם את טובת אהובתו לפני טובת עצמו. [למרות שאף גבר כמדומני לא כתב ספר בעל שם כמו "אנחנו שאוהבות כל-כך" - מרסלה סראנו]
תשוקה טהורה, הבנה טהורה, ממה הם טהורים?
מהאני ומהאינטרסים שלו.
ולזה הרי שואף הלוחם, להשתחרר מהאני, להוציא את נקודת המאסף מקיבועה, להחליף זהויות כמו.... חולצות.
האהבה לידע (לרוח) היא העוגן של חייו. לכן ידע בעל ערך עבורו אינו ידע שמשרת זהות מסוימת שלו.
.
לגבי המושג "ללא-רבב",
הצעתי שמדובר באסטרטגיה בעלת שלושה מרכיבים: ניתוק/ריחוק מהאני, חיבור לרוח, והמוות ככח המניע את התהליך. המוות מונע את האחיזה במוכר, את ההיצמדות הרגשית באני ובעולמו, והאחיזה ברוח קורית אז מעצמה.
כאן, במושג "ניהול רומן אהבה עם הידע", יש לנו גם כן את שני הצדדים, האני והרוח, אבל הכח הפעיל בהעתקת האחיזה מהאחד לשני היא האהבה. האהבה-לידע שואפת לאחוז ברוח, ובמקביל משחררת את האחיזה באני, כי האהוב חשוב לאוהב יותר מעצמו.
.
העובדה ששליש מהספר "מפגשים עם הנגואל" נקרא בשם "רומן אהבה עם הידע" גם היא תומכת (מעט) בהשערה שלי שמדובר כאן באיזשהו אספקט של המושג "ללא רבב", ולכל הפחות שמדובר ברעיון חשוב, למרות שבספרי קסטנדה הוא מופיע בשני איזכורים קצרצרים.
.
והשאלה המעשית היא: או קיי, השתכנעתי, איך אני מתאהב בידע? 🙂
******************
שיר יפהפה, מזכיר רעיונות טולטקיים.
חייכי לי בשירים
מילים ולחן: שייקה פייקוב

לקשור כתרים:
"מקור הביטוי "לקשור כתרים" הוא בתלמוד. במסכת שבת (ט פח) מסופר שמלאכי השרת קשרו שני כתרים לראשו של כל אחד מישראל,"
(מתוך אתר "השפה העברית")
מזכיר את שתי טבעות העוצמה.
======================================
8.11.20

ש. the nose knows
================
(האף יודע)
בפוסט הקודם דיברתי על האהבה ל"י-דע" (דעת הרוח): אהבת הידע באופן אינטימי, כמעשה אוהב, היא אהבה ל know-kedge, שהוא (גם) מדף סלע. אהבת הלוחם היא כידוע ל..... ארץ (ראו בסוף "סיפורי עוצמה").
הצעתי בפוסט בעבר שהכריכה המקורית של "עוצמת השקט" מראה את הימצאותם של קסטנדה ודון חואן על גבי מדף סלע שנראה כמו אף.
הידע נמסר כידוע במצב של מודעות מוגבהת.
ככל הנראה, גם השפה האנגלית מכירה בקשר שבין ידע ואף, זאת אני מסיק מהדימיון הצלילי שבין knows ו-nose.
.
האף הוא איבר חישה (גם) של הכפיל. אני מסיק זאת מהאמירה הבאה הלקוחה מ"מציאות נפרדת":
"אדם ממוצע יכול לחטוף [grab, לאחוז, לתפוש במהירות] את הדברים בעולם רק באמצעות ידיו, או עיניו, או אוזניו, אבל מכשף יכול לחטוף [grab, לאחוז, לתפוש במהירות] אותם גם באמצעות אפו, או לשונו, או רצונו, במיוחד עם רצונו."
(עמוד 136 למעלה)
דון חואן אמנם משתמש במילה grab, אבל מתכוון לתפישה, perception. בעברית זה פשוט יותר: המילה 'לתפוש' מציינת גם אחיזה (חטיפה) וגם תפישה חושית. נראה שהשפה העברית והטולטקים מסכימים שלתפוש את העולם פירושו גם לאחוז בו (ולעשות זאת במהירות).
כמה שורות מהקטע הנ"ל "במורד הדף" הוא עובר לדבר במפורש על תפישה "חושית", perceiving. הקורא העברי אינו מודע לכך שהמינוח התחלף, כי בשני המקרים נעשה שם שימוש באותה מילה "לתפוש".
.
הקטע לא מדבר על הרחה רגילה עם האף ולא על טעימה רגילה עם הלשון, כי אלה הרי נתונים גם לאדם הממוצע.
.
קטע זה אמנם אינו מוכיח את השערתי שהאף הוא מקום מושבה של המודעות המוגבהת, שבה הידע נגיש לנו, אבל הוא מקרב אותנו לרעיון זה.
.
ובקפיצה אסוציאטיבית:
"למכשפים יש יכולת [bent, נטיה] מוזרה. הם חיים באופן בלעדי בדמדומי התחושה שניתן לתארה באופן הטוב ביותר עם המילים "אף על פי כן" [and yet, ועם זאת]. כשהכל מתפורר סביבם, המכשפים מקבלים שהמצב נורא ואז בורחים מיד לדמדומי ה"אף על פי כן...".
("עוצמת השקט" פרק 12, "הכרטיס אל ה"ללא-רבב")
האם אף-על-פה הוא כמו שוק-על-ירך?
.
ולשאלה היותר חשובה:
האם הפוסט הזה מריח לכם אמת ? 🙂
אני מביא שתי תמונות המשתעשעות עם הביטוי שבכותרת הפוסט.


=====================================



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה