אי הבולטות של העוצמה

המשפט הקצר הבא הוא בעצמו דוגמה למה שהוא טוען:

"כמו כל דבר שיש בו עוצמה, או באמצעותו, ההליכה הנכונה אינה מושכת תשומת לב."

("סיפורי עוצמה" עמוד 193, במסגרת "הסבר המכשפים")

המשפט הזה צץ לרגע ומיד נשכח, ובכך הוא מוכיח את עצמו: משפטים חשובים בספרות שלנו, בהם יש עוצמה מרוכזת, אינם זוכים לתשומת לבו של הקורא.

אחת הסיבות שהמשפט מתמסמס היא שנאמר מיד אחר כך שההליכה הנכונה היא הדרך הכי יעילה לעצור את הדיאלוג הפנימי ולכן לדעתי הקורא מתמקד בכך. [תורגם "לבלות" את הדו-שיח הפנימי. מציע לתקן].

אפילו את האמירה שחשיבותה העצומה מצוינת במפורש, שצורת ההליכה הזו היא השיטה היעילה ביותר וגו. אני מהמר שרובנו שכח. זה כבר שייך, לדעתי, לטיבו של הידע הטולטקי [של האמת  ], שהמיינד הזר מתקשה לזכור, כי אינו בנוי לכך, וגם אינו רוצה לזכור. הוא יודע למה.

.

אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך, שאי-משיכת תשומת-לב של ההליכה הנכונה, אינה מתמצית במה שנאמר שם; שקסטנדה לא ראה את החשיבות של הפרקטיקה הזו וכו, אלא שאפשר לבצע אותה בסביבת אנשים אחרים, המשמשים ללא ידיעתם סוכני המערכת הטפילית, והם לא ייחסו לה חשיבות, ולכן גם לא תשומת לב.
זהו לדעתי המסר העיקרי כאן:

השיטה הכי יעילה לעצירת הדיאלוג-הפנימי אפשרית לביצוע בפרהסיה.

                                                         *******************

הערות ותוספת
===========

16.11.20

יום חדש, גיבוב חדש של מילים 

"אף אחד לא עושה שום דבר לאף אחד, ועוד פחות ללוחם"
=============================================

המשפט נאמר במסגרת הדיון במושג "הלך הרוח של הלוחם", בתוך פרק ב"מסע לאיכטלאן" שזהו שמו.

אני מביא קטע מספרה החדש של טאישה בתרגומי, שלדעתי מבהיר ומרחיב מעט את המושג "הלך הרוח של הלוחם".

ההערות בסוגריים הן שלי.

.

[טאישה:] "איך אתה יכול לכונן מחדש חוליית חיבור אל הכפיל?" שאלתי.

[דון חואן:] "[ע"י] הפחתת החשיבות העצמית [personal importance, חשיבות הפרסונה]. [באמצעות] אי הדאגה לגבי הקונקרטיות של הדברים. על ידי שאת נעשית מופשטת בחשיבתך ובהתנהגותך [מופשטות היא ההיפך מקונקרטיות].
ע"י התיחסות לכל דבר כאל התגלות של אנרגיה, ולא כאל מציאות אובייקטיבית.
ההתמקדות בעצמך דורשת [כלומר מבזבזת] את האנרגיה הדרושה כדי לפעול אחרת ביעילות. למשל, להתחרט על מעשי עבר או להיות מעורבת יתר על המידה, או טרודה, לגבי תוצאה של משהו, מכריע אדם כך שהוא אינו יכול לפעול ביעילות, באופן ספונטני ובזמן הנכון.

("יקוש עם הכפיל", פרק 13)

.

הדוגמה שהוא נותן בסוף היא, בניסוח שהצעתי לאחרונה, כיווץ הזמן: הוצאת עצמך מהעבר ומהעתיד. [אגב, החלק השני של טענתי: הרחבת המרחב, זוכה לפירוט עצום בספר: היציאה מגבולותיך].

בהגדרת "הלך הרוח של הלוחם" (אם לומר "הגדרה") נמצא גם המשפט הסתום המופיע בכותרת הפוסט:

"אף אחד לא עושה שום דבר לאף אחד, ועוד פחות ללוחם" (בפרק הנ"ל).

הקטע הנ"ל מספרה של טאישה מציע לדעתי פירוש למשפט זה:

אני לא מזדהה עם הקונקרטיות שלי, עם האני השגרתי שלי.
הדברים בעולם; בשדה התפישה החושי הרגיל, הם [רק] התגלויות של אנרגיה. הלוחם יודע זאת ולכן אינו מזדהה עם האני הרגיל. מה שאחרים עושים לאותו אני רגיל [שמים עליו מסיכה, מטילים עליו סגרים, קפסולות... כדי ליישר איזושהי עקומה נעלמה, מומצאת], לא נעשה לאני האמיתי שלו, ולא לזה של אף אחד אחר. הלוחם פשוט יודע זאת [או לפחות מאמין בכך]. האני האמיתי שלו הוא מופשט, אפוף מסתורין, ובלתי ניתן להבנה (כפי שנאמר על הכפיל בספרה החדש של טאישה).

.

אם מישהו לא הבין את הפואנטה של הפוסט זה בסדר, אני רק מדבר טולטקית כדי להחיות את השפה, ובעיקר כדי לנהל רומן עם הידע 

צחוק צחוק, הקטע המתורגם לעיל הוא סופר חשוב.

.

מי שלא שבע מהגיבוב הזה של מילים, מקבל תוספת. אף אחד לא ייצא מכאן רעב  .

הדחת האני הרגיל מכס מושבו והכתרת הכפיל, המופשט, הוא המהלך הבסיסי של הדרך הטולטקית. הצעתי זאת גם בהגדרת ה"ללא-רבב" כאסטרטגיה משולשת: ריחוק, אחיזה והמוות ככוח הפעיל. בדיון על הלך הרוח של הלוחם ישנו עוד משפט סתום, שהפרשנות המוצעת פותרת את הסתירה הזועקת מאופן ניסוחו: "לטפס על קיר הסלע ההוא באפילה דרש ממך להיאחז בעצמך ובו זמנית להשתחרר מעצמך. לזה אני קורא "הלך הרוח של הלוחם".
פתרון הסתירה הוא בכך שמדובר בשני אני-ים שונים, בעלי הלכי רוח שונים.

====================

17.11.20

נטילת אחריות למעשיך
==================

אצל הלוחם זה לא במובן הרגיל: או קיי, שברתי את האגרטל, כמה אני משלם. או, הלכתי לבדי ביער בלי מסיכה, ותפסתם אותי בפשע חמור. הנה 500 שקל.

המושג "אחריות" במובנו הרגיל עניינו: אחריות לתוצאות מעשיך (שאינם באמת מעשיך).

אצל הלוחם זה משהו אחר לגמרי:
זוהי אחריות למעשיו, לא לתוצאותיהם, שעליהן אין ללוחם שליטה. כלומר:

אני (נניח, לצורך דיון, שאני לוחם   ) מודע למצבי, מודע גם לאפשרויות הפעולה שלי ובוחר לפעול באופן מסוים. כך לגבי כל עניין ועניין, פעוט ככל שיהא: אני רוצה לנוח ואני מחליט במודע להתיישב על הספסל הזה. אני מחליט להושיט את היד ולפתוח את המקרר...

.

מושג האחריות מופיע בסמוך למשפט ששימש כותרת לפוסט הקודם, כי הם קשורים זה בזה: "אף אחד לא עושה שום דבר לאף אחד, ועוד פחות ללוחם". בפוסט זה אציע לו הסבר בהקשר למושג האחריות:

אפילו אם מאלצים את הלוחם באיומי שוט, או אקדח לרכה, הוא בכל פעם ופעם מחליט אם לקבל על עצמו את צו הנוגש, או לבחור בדרך אחרת. לכן, גם אם הוא לכאורה, במבט מבחוץ, פועל ללא חופש (כי הרי מאלצים אותו לפעול כך), הוא למעשה חופשי, כי הוא בחר לרצות את הפקודה, משום שהפעולה שהוא בחר היא הפעולה הנכונה ביותר עבורו בנסיבות אלה (הלוחם מכוון לשרוד*).

משום כך, הלוחם הוא אדון למעשיו**. הוא לעולם אינו מרגיש כמו עלה נידף ברוח, ולכן אינו מאשים אף אחד במצבו. או, כמו שאומר דון חואן: הוא אינו מאשים את הרוח (שמנדפת אותו). 

.

מושג האחריות מתפתח בספרים המאוחרים-יותר ואוסף לתוכו את המושג "כוונה בלתי כפיפה":
אחרי שהחליט הלוחם שזוהי הפעולה הנכונה ובחר בה, נגמרו הספקות, אין יותר התלבטויות, עת לפעולה בלבד, שום דבר לא יעצור בעדו.
ואני מציע את הפרשנות: בכך הוא נתן את מילתו לרוח [the spirit], התחייב לה, וכידוע, בעולם המכשפים אין אפשרות לחזור בך מהחלטותיך, מהתחייבויות שקיבלת על עצמך.

---------------------

* - A warrior is tuned to survive, and he survives in the best of all possible fashions.

** - באותו דיון, על הלך הרוח של הלוחם, גם מופיע המושג "שליטה" וזהו לדעתי פירושו: להיות אדון לפעולותיך, כלומר לבצע אותן מתוך החלטה מודעת.

====================

18.11.20

והיה כי ישאלך המלאך: מהו הלך הרוח של הלוחם ?
=======================================

שני הפוסטים האחרונים שלי הזכירו את המושג כלאחר יד.
אנו זקוקים לאיזו נוסחה קצרה שנוכל לתת אותה "בשלוף" למלאך, ולעצמנו:

הלך הרוח (mood) של הלוחם הוא נטילת אחריות למעשיו (לא לתוצאותיהן). את/ה בוחר בפעולותיך, גם אם לכאורה מאלצים אותך לכך. כלומר, אף אחד לא עושה לך שום דבר רע, לא מתנכל לך, אין מקום לתלונות, או לעלבון, או לכעס, בדיוק כפי שאין לנו תגובות כאלה כלפי כוחות הטבע כאשר הם לכאורה פוגעים בנו ["להתייחס לאריה, לעכברוש המים ולאנשים כשווים זהו אקט נפלא של רוח הלוחם. זה מצריך עוצמה."]

לסיכום: הלך הרוח של הלוחם הוא נטילת אחריות למעשיו.

זו התשובה הבסיסית והיא תעניק לך ציון "עובר". היא תציב אותך על הר נבו, אבל זה לא יספיק כדי להביאך אל הארץ המוב-תחת.

הבחירה הזו צריכה להיות "ללא-רבב": בחירה באפשרות שמשרתת את הרוח ולא את האני הקטן. לזה קורא דון חואן שליטה. ועם זאת, יש כאן גם שחרור, ויתור על שליטה

["The mood of a warrior calls for control over himself and at the same time it calls for abandoning himself."]

ועל פי פירושי: אחרי שבחרת ברוח, הפקדת בידה את השליטה.
כפי שטענתי בעבר: הלוחם בוחר את אדונו, זוהי החירות היחידה שיש לו, ולכל אחד: העצמי או הרוח.

.

כרגיל, הדברים הם הצעה פרשנית.

.

נ.ב. מחר הוא יום עוצמה (במחזוריות של 18 יום).

====================

20.11.20

אצלי דמדומים, איך אצלך?
=====================

"הוא אמר שהסטה של נקודת המאסף מסומנת* בשינוי שחל באור. בשעות היום מחשיך מאד האור; בלילה, האפילה הופכת לדמדומים."

("האש מבפנים", עמודים 205-204)

* - marked, מלווה על ידי הסימן

.

לדעתי, השינוי באור הסביבה הוא לא אחר משינוי זמני ביחס למחזור היומי. בשני המקרים הנ"ל, לדעתי, השינוי מתבטא בהגעה לשעת דמדומים.

שעת הדמדומים היא הסדק שבין העולמות, לכן זה הגיוני.

זה כנראה פירושו של "הנעת גלגל הזמן": לכל אחד יש את גלגל הזמן שלו.

ולהוכחה הניצחת:

"דון חואן בא לצדי ואמר שהתנועות האלה [שקסטנדה ביצע] מבוצעות אך ורק בשעת הדמדומים. דון חנארו צעק שעבורי זוהי שעת דמדומים ושניהם פרצו בצחוק".

("סיפורי עוצמה" עמוד 85)

כזכור, "חנארו אף פעם אינו [רק] מתלוצץ".

.

אם אני צודק בטענתי, שבשני המקרים הנידונים בציטוט הראשון מדובר בהנעת גלגל הזמן אל שעת הדמדומים, לפנינו דוגמה לעד כמה רחוק הולכת הספרות הזו כדי להסוות מידע, עד כמה היא ממזרית.

אני לא אומר שכל מסקנה כזו מצריכה עוצמה, רק כדי שלא תחשבו שאני אומר משהו על עצמי 

שבת שלום

==================

20.11.20

הרהור למתקדמים 

איזה פנס קובע את האור בסביבה, ובמיוחד את מצב הדמדומים?

אם נזווג את תנועת נקודת המאסף לתנועת הפנס הזה, מה קיבלתם? 

==================

21.11.20

חידה
=====

קסטנדה מבקר עם דון חואן בארבעת הבתים של חבורת הנגואל. בבית המערבי, אליו הם הגיעו בשעת דמדומים. אחרי שדון חואן וקסטנדה הוכנסו (סוף סוף) אל תוך הבית החשוך מסופר:

"דון חואן פסע לעברה של דלת שבקצהו של מסדרון חשוך, ושאך בקושי רב יכולתי להבחין בה. האשה נזפה בו על שאין הוא יודע לאן הוא הולך. היא הובילה אותנו במסדרון אחר, חשוך אף הוא. הרושם היה שהבית ענקי, ואף שביב אור לא היה בו".

("מתנת הנשר" עמוד 163 למטה)

.

השאלה היא:

נגואל לעולם אינו עושה טעות, והוא גם לעולם אינו מופתע. הפעמים היחידות שבהן הוא מופתע הן כאשר ישנה התערבות של הרוח, אז הרוח מודיעה לו משהו, לדוגמה: מצביעה לו על חניכ/ה.

איך ייתכן שהוא יעשה טעות כזו, ועוד באחד מבתי החבורה שלו?

.

יש לי שני כיוונים אפשריים, אבל הם לא חזקים. אביא אותם בהמשך.

==================

22.11.20

הבטחתי שני כיווני פיתרון, לא מרשימים, אבל אינני פוסל אותם על הסף:

1. עמוד קודם נאמר שהמגע הראשון עם הבית המערבי חשוב ויקבע לנגואל-החניך את מה שיהא עליו לעשות לאחר מכן. כלומר הטעות היא סימן שזה מובנו. ייתכן אפילו שהרוח הטעתה את דון חואן ולא שזוהי בהכרח הצגה.

2. אולי המסר הוא שהנגואל אינו מתמצא בתחום הקשב של הבית המערבי, הקשב השלישי, וצריך להוליך אותו בו.

==================

22.11.20

חידת הלב
========

בדרך אל הידע, שלוש חידות ניצבות על דרכיהם של הלוחמים, שלוש חידות שלא רק שפתרונן מצריך מומחיות בתחום מסוים, אלא שלהבין את החידות [כתנאי לפתרונן] היא חידה בפני עצמה. ניסוח החידות הוא עד כדי כך אניגמטי 

איזכור ותיאור החידות מופיע ב"עוצמת השקט" עמוד 13.

התיאור להלן כולל גם פרשנות שלי, כי לא כך בדיוק נאמרים הדברים.

חידת השכל (המיינד) - היא חידת המודעות. היא ניצבת על דרכו של החולם. תחום הקשב השני.

חידת הלב - חידת היוקשים, תחום הקשב הראשון.

חידת הרוח - חידה הניצבת על דרכם של המתמחים בתחום הכוונה, תחום הקשב השלישי.

את נוסח החידות אני משאיר לכם לקרוא שם.

הספר החדש של טאישה נוגע גם בנושא זה. כיוקשת היא פוגשת את חידת הלב:

"איך ייתכן במצב של אי-קיום לחוש חיבה?" שאלתי.

"זוהי חידת הלב, שלוקחת ליוקשים חיים שלמים לפענח" היא [נלידה] השיבה.

.

ובהמשך, כשהיא חזרה ונפגשה עם קרלוס:

"כשהבטתי אל תוך עיני הנגואל החדש, ידעתי אז שהיא [חידת הלב] קשורה לשחרור עצמי [מהעצמי] ולקבלת המתנות שהרוח מציעה ללא שאלות וללא התערבות [מצדי]." (סוף פרק 17)

.

אני נוטה לחשוב שהחיבה המוזכרת בניסוח זה של חידת הלב [ולא מוזכרת כלל בהגדרת החידה הזו ב"עוצמת השקט"], חיבה במצב של אי-קיום, היא בעצם הרוח. כלומר: הרוח/המופשט/הנגואל/האינסוף הוא אהבה. אהבה אשר חוצה את כל הקשבים ולכן מגיעה מאי-הקיום (הכפיל) אל הקונקרטי.

לקבל את מתנות הרוח ניתן אז לתרגום באופן הבא: לאהוב את מה שיש; את כל מה שמציבה הרוח לפניך, כל עולם שבו היא נוכחת, כי הרוח היא אהבה. וזוהי כנראה גם המשמעות של "דרכים עם לב".

.

כרגיל, זוהי הצעה פרשנית.

==================

22.11.20

אני נוטה למחשבה המופרכת, שאין לה בדל של רמז בספרים, שהנגואל הוא נפרד מהכוונה, כלומר הנגואל הוא הקשב הרביעי.

אז הנגואל הוא האהבה החודרת את שאר שלושת הקשבים. זה נראה לי נכון, 

אבל בתכנון העולם לא שאלו אתי 

למרות הכל, אני עדיין מחזיק במחשבה זו. היא לא מבקשת לחם :)

==================