יום שלישי, 27 ביולי 2021

"שוחחתי עם עצמי כאוות נפשי"

 

ובנוסח המקור: "I talked to myself to my heart's content"
("סיפורי עוצמה", עמוד 218 באמצע)
.
הפוסט הוא ספקולטיבי. אין בו אמיתות מוצקות שאפשר ללכת ולפדות אותן בבנק 🙂  מניסיון.
האמירה הזו מתארת חלק מהתנסות שהיא אולי מהנשגבות ביותר בספרי קסטנדה, חוויה שהיא הבסיס להסבר המכשפים (תשובת המכשפים) שב"סיפורי עוצמה".
ההסבר שמספק דון חואן אינו מיועד לעשות לנו את החיים קלים.
.
אני מבודד את האמירה הקצרה הנ"ל ותוהה לגביה:
מי הם המשוחחים בשיחה (כ)זו?
האם זהו הדיאלוג הפנימי?
דרך אגב, דיאלוג איננו דווקא דו-שיח, אלא יכול לציין גם רב-שיח.
או, שמא, השיחה הזו מתנהלת בין המיינד האמיתי והמיינד הזר? (או כפי שתורגם ב"צדו הפעיל": הנפש האמיתית והנפש הזרה)
.
אני דוחה את האפשרות השניה: לדעתי, המיינד הזר והמיינד האמיתי אינם מנהלים ביניהם שיחות, ואני לא חושב שיש להם עולם משותף לדבר עליו.
כלומר, הם מדברים אבל לא מנהלים דו שיח ביניהם.
.
אם כן, האם המיינד הזר מנהל שיחות עם עצמו?
לדעתי, כן, אבל הוא עצמו ריבוי של מיינדים.
כמה?
שבע.
שבעה עולמות מרכיבים את המציאות שלנו, ואני מציע ששבעה מיינדים (נפשות, שכלים) מרכיבים את המיינד האישי המנהל את המציאות הזו.
וכן, שיח זה הוא הדיאלוג הפנימי.
.
אנו יכולים להעיד על ריבוי הקולות שבנו. יש בנו שאיפות ודיעות שחלקים אחרים בנו מתפלצים לשמעם.
.
שוב, הפוסט מציע פרשנות, הרהור פומבי, לא יותר.
.
****************************
הערות ותוספות

28.7.21

ללא-רבב = כשמן על פני מים
=======================
דימוי זה איננו מופיע בספרות, לא כדימוי ללא-רבב, ולא כדימוי לשום דבר אחר, בדקתי. כלומר, הוא מחידושיו של כותב הפוסט 🙂
מה כל כך מוצלח בו?
הצעתי בעבר שההיפך מ"ללא-רבב" היא ההיצמדות הרגשית; האחיזה; ההתמכרות (שהן אספקט של החשיבות העצמית).
ושמן כידוע לא נצמד למים.
יותר מכך, אם מסתכלים על המבנה של המושג ללא-רבב באנגלית: im-pecc-ability, הרי שיש כאן טענה אודות אי יכולת. מילולית ארכאית: אי היכולת לחטוא. ובתרגום להבנה שאני מציע: אי היכולת להיצמד לדברים.
השמן בהחלט לא יכול להתערבב עם המים. הוא שומר על עצמו נפרד מהם.
משמעות משנית: המים הם בסיס החיים בעולמנו, והם, לדעתי, המצע לקיומם של הלא-אורגנים, אולי אפילו אופן הופעתם בקשב הראשון.
אם כן, נראה לי שהדימוי הזה הוא כלי (עבודה) פשוט ונוח לשליפה בעת הצורך 🙂
.
מחר, יום ה, הוא (כנראה) יום עוצמה, במחזוריות של 18 יום.
.
אפרופו: המים כריבוי בעברית (המים הם, ולא המים הוא, או היא). זהו אולי עוד מקרה שבו העברית קולעת לאמת טולטקית: המים הם, על פי ההצעה הפרשנית שלי, ריבוי, ריבוי של העולמות הלא אורגניים (זוכרים שדרכם אפשר להגיע לעולמותיהם?), כמו שהאני הוא אחדות של ריבוי, וכמו שאלוהים הוא אגד של ריבוי.
========================
28.7.21

כולם יסכימו כאן עם ברוס לי שאמר: תהיה כמו מים.
מה בסך הכל אומר הפוסט?
תהיה כמו שמן. 🙂

דרך אגב, קרלוס וטאישה הלכו לראות סרט של של ברוס לי.



========================
28.7.21

עוד נקודת זכות קטנה לדימוי הזה: שמן על מים משקיט את המים. ובנמשל: האם אי-היצמדות מביאה לשקט?
לא מן הנמנע. בהחלט עשויה לעודד את השקט.
=========================
29.7.21

היום, יום ה, ה-29.7.21 הוא (כנראה) יום עוצמה.
במחזוריות של 18 יום, אנרגיה מהיקום שוטפת את הארץ.


.
לה-גורדה אמרה שאנו פיסות של השמש, ולכן אנו ישויות זוהרות. ("הטבעת השניה של העוצמה")
איך זה ייתכן? הרי אין בנו משהו הזורח כה חזק, ואילו היה, היינו נמסים, לא?
.
תשובתי: לדעתי, אנו פיסות של השמש, ומקומנו ב....שמש. ועם זאת, השמש היא לא מה שסיפרו לנו שהיא. היא פתח ברקיעים. שום דבר ממה שסיפרו לנו אינו נכון בעולם שמעבר לגבולות התפיסה של המיינד הזר.
כלומר מקומנו היה , הווה ויהיה בשמש.
=========================
29.7.21

מוסיקה: שלוש מילים - Tres Palabras
מעניין על איזה שלוש מילים מדובר.


======================= 
29.7.21

על יום הדין נאמר, נדמה לי על ידי רש"י:
"הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה, ורשעים נידונים בה".
יש דימיון למה שטענתי אודות השמש כפתח ברקיעים.
=======================
30.7.21

איך מכוננים (מחדש) קשר עם הכפיל
============================
הציטוט הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל". אם הוא עדיין לא על המקרר שלכם, אז כנראה שאין לכם מקרר 🙂
אתייחס לאחריו לקטע האחרון שנראה סתום, כי הוא לא מילולי, אבל כל הקטע המילולי.... לא יסולא בפז.
בתגובה הראשונה אמסור עדכון אודות היכן עומדת הגירסה הסופית של התרגום.
.
"איך אפשר לכונן מחדש קשר [link] אל הכפיל?" שאלתי.
"על ידי צמצום החשיבות העצמית. על ידי כך שלא מתעסקים בקונקרטיות של הדברים. על ידי שאנו נעשים מופשטים [abstract] בחשיבה ובהתנהגות. על ידי התייחסות לכל דבר כאל התגלמות [manifestation] של אנרגיה, ולא כאל מציאות אובייקטיבית. ההתמקדות בעצמי לוקחת אנרגיה שאותה את צריכה כדי לפעול ביעילות. לדוגמה, להתחרט על פעולות עבר, או להיות מעורב מדי, או מודאג מדי מתוצאה של דבר כלשהו, מכביד על האדם, כך שהוא לא יכול לפעול ביעילות, באופן ספונטני, ובתזמון הנכון."
"מה אם אתה פשוט לא יודע מה לעשות, או מתי לעשות את זה?" אמרתי בנימה מתלוננת.
"את חייבת לעצור ולחכות, עד שתתפסי [catch] את תנועת הדברים [motion of things]," ענה דון חואן. "ולהקשיב לאותות [omens]; לצפות באינדיקציות [סימנים, רמזים] הנפלטות [emitted] מהעולם סביבך. הן פועלות ישירות על גופך האנרגטי. כמובן שבשביל זה את צריכה להיות נזילה לחלוטין ולצמצם את התשוקות [desires] שלך לאפס. את חייבת לא להרגיש שום חיפזון, ולהיות חסרת כל צורך לשלוט [control] או לתמרן [manipulate] דברים. אז את יכולה להקשיב ללחישות העולם. לפעמים אותות אומרים לך איך לעשות משהו. כמו לדוגמה, איזה צמח לקטוף לחולי מסוים. או שהם מנבאים את התוצאה של דרך פעולה. באופן טבעי, גם כוחות אחרים יכולים לספר לך את הדברים האלה.”
"איזה כוחות אחרים?"
"קול הראייה, לדוגמה. הוא מגיע ישירות מהגוף האנרגטי שלך. או שהוא יכול להגיע מיישות אחרת המייעצת לך. בכל מקרה, הוא [קול הראייה] מייעץ לך ממקום שאינו נגיש לגוף הפיזי היומיומי שלך. ואת צריכה לפתוח ערוץ [channel] למקום ההוא."
דון חואן היה רציני בצורה בלתי רגילה, הוא הביט שוב ושוב במורד הגבעה, כאילו חיכה למישהו, או למשהו שיקרה. כמתוך דחף [On an impulse] הוא הרים את זרועותיו מעל ראשו ונמתח. חיקיתי את תנועותיו, שאפשר היה לדמותן לקוף הלופת [?] [bracketing] ענפי עצים בלתי נראים. לא יכולתי שלא לשים לב שהשמים היו בצבע כחול כהה [cerulean blue, שמים נקיים], לא אפורים ומעורפלים כמו בלוס אנג'לס, שלפעמים לא רואים את ה[הבנין הגבוה?] המתרומם במרחק כמה רחובות משם. השמים היו חופה בלתי חדירה, טהורים וגבישיים. תיארתי לעצמי שאני יכולה לשמוע צלילים ממרחק של קילומטרים רבים, כי לא היה שום דבר באוויר שיחסום את הגלים המגיעים לעברנו.
(עמוד 83 בקובץ הטיוטה)
.
איך להבין את התנהגותו של דון חואן בקטע האחרון: ההתבוננות המרוכזת, ההתמתחות והלפיתה? מה מציג כאן דון חואן?
לדעתי, הוא ממחיש את האמירה האחרונה שלו: כיצד פותחים ערוץ לקול הראייה; לתקשורת עם הכפיל.
פגשנו התמתחות ב"עוצמת השקט", כשסילביו מנואל התמתח על כורסה בסלון והדגים, בשילוב צריחות ציפור, את הקריאה לכוונה לצורך, במקרה ההוא, היזכרות. (עמוד 84-83 )
הלפיתה מזכירה לי את "הראה לי את טפריך [claws]".
.
שבת שלום.
=======================
31.7.21

האם אדם (איש או אישה) שהוא בעל מבנה אנרגטי כפול הוא נגואל?
לא. הוא, או היא, הם רק בעלי פוטנציאל להיות נגואל.
מתי הפוטנציאל הזה מתממש?
נכון 🙂  כשהם מקבלים על עצמם את חוק הנגואל.
ישות כפולה מקבלת את חוק הנגואל the rule of the nagual בשני המובנים של rule:
כחוק, אוסף הוראות, כמפה אל החירות.
(וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי...)
כשלטון, קבלה על עצמך את שלטונו. ציות להוראותיו, אשר צצות כידע שקט (out of the blue), כשאת/ה ללא-רבב.
("לא יהיו לך אלהים אחרים")
.
ככל הנראה, הישויות הכפולות נדרשות לקבל את שלטון הנגואל בשתי רמות של קשב:
- ברמת הקשב הראשון - לחצות בהליכה קו ששורטט על הקרקע.
- ובמצב של מודעות מוגבהת, כשהם רואים את הרוח. אז, כשהאמת נמצאת לפניך, אין, כנראה, אפשרות לבחור אחרת. באנלוגיה שלי: כשאתה רואה שעד כה שיחקת תפקיד בהצגה, אתה לא יכול להמשיך לרצות את מה שרצית כדמות באותו מחזה. אתה כבר לא רוצה שהמחזה יתפתח לכיוון כלשהו. לא אכפת לך אם הצייד בכפה אדומה הרג את הזאב או לא. 🙂
ובאופן כללי, לא מעניין אותך יותר שיהיה happy end לסיפור שלך.
=======================
31.7.21

המשך: לא מעניין אותך שהרעים יבואו על גמולם, שביוביהו, לדוגמה, ישלם על פשעיו.

מוסיקה
גירסה ג'אזית ל-misty
אולי רק למי שממש מחובר לשיר הזה, כמוני. שיר המועמד להיות שיר הנושא של חיי 
🙂


=======================
1.8.21

צדק צדק תרדוף?
==============
אחד הציווים הקשים ליישום של התורה הטולטקית הוא הוויתור על שיפוט מוסרי.
מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, ברור לנו שיש הבדל בין טוב לרע, ושצריך להילחם ברע ולסלקו, המהדרין שואפים להכריתו 🙂
- הדת מלאה ברעיון הזה, לדוגמה:
- אלוהים ישלם לו כגמולו
- השופט במרומים (שפיטה מוסרית)
- עַד-מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ
- זכור את עשה לך עמלק...
.
מי נתן לנו את הדת (האמונות)? המיינד הטפילי, הזר.
ועוד סיפרו לנו, ממש בתחילת הסיפור, שהאכילה מעץ הדעת העניקה לנו משהו נפלא: את הידע להבחין בין טוב לרע.
זה לא מפתיע את קוראי הכתבים הטולטקים: בלי יכולתנו להבחין בין טוב לרע, איך יפיקו מאיתנו הטפילים אמוציות, את מזונם?
.
האם יש סיפור כלשהו שאין בו את מאבק ברוע (וניצחון הטוב, בד"כ)? סיפורי המצוד אחרי הנאצים. הסיפור על הפלמ"ח שחתך לערבי שאנס יהודיה את איבר מינו, והנערות היהודיות זכו אז לשקט "40 שנה". הסיפור הנהדר על ממשלת ישראל לדורותיה שרדפה את הטרוריסטים של אולימפיאדת מינכן וחיסלה לבסוף את כולם.
היו זמנים בכנען.
הנקמה כל כך מתוקה, ובאים הטולטקים ואומרים לנו: הֶרֶף לכם! ובשפה צבאית: בצע חדל ! 🙂
.
איזה תמונת עולם עשויה לשחרר אותנו מהציווי המוסרי, הכל כך יסודי?
נגעתי בזה בפוסט הקודם שלי, ופוסט זה מרחיב עוד קצת את הרעיון:
העולם הוא במה, ואנו רק דמויות (appearances) במחזה. כשאת/ה מבין זאת, כלומר כשאתה מפסיק להביט על הדברים מתוך הדמות שלך: אין לך יותר עניין שהדרמה סביבך תתפתח באופן מסוים, ולא אחר. אינך מקווה שיהיה רוב באו"ם להכריז על הקמה של מדינה יהודית (לא יודע מאיפה הקרצתי את הדוגמה הזאת דווקא 🙂 ), אין לך צורך שהרשעים יקבלו כגמולם, שביובי ישלם על פשעיו, לדוגמה.
.
אני מודה, עדיין לא הטמעתי את הרעיון. אני לא אדיש לסבלם של אנשים טובים, ולניצולם של חסרי אונים.
מבחינתי, ציווי קשה ביותר.

=======================
1.8.21

מוסיקה
הגעגוע - בגירסת מפוחית וסקסופון

=======================
2.8.21

"איך אני יכול לדעת מי אני, כשאני כל זה" - ההבהרה מ"יקוש עם הכפיל"
=================================================
את המשפט הנ"ל אמר דון חואן במסגרת "מחיקת תולדות החיים" שב"מסע לאיכטלאן":
"איך אני יכול לדעת מי אני, כשאני כל זה?" הוא אמר, מבצע תנועת גריפה [sweeping, טאטוא] של הסביבה עם ראשו." (עמוד 29 למטה)
.
את הקטע הבא עקרתי מתוך הקשרו ב"יקוש עם הכפיל". תאמינו לי, לא ידעתי איפה לחתוך בבשר החי. כל הדיון שם כל כך שזור זה בזה וחשוב. אבל אילוצי המקום והזמן, ורסנו (אנחנו הרי לא יכולים להרשות לעצמנו שלא להתעדכן זמן רב מדי בהודעות מיניסטריון הבריאות, האמת וטוב-הלב).
ההדגשות להלן הן שלי, כמובן.
.
"[נלידה:] התיחסי אל העצמי כחסר חשיבות [unimportant]; כל כך חסר חשיבות, למעשה, שאת שוכחת ממנו לגמרי. ואז באופן בלתי נמנע [perforce] תתחילי לחשל [forge, לעצב] את גוף האנרגיה שלך."
"מה לגבי כשאני בבית הספר ונדרשת ללמוד לבחינה. כיצד אז אוכל להשתמש בגוף האנרגיה שלי? ומה לגבי כשאני מדברת עם מורים [פרופסורים] ותלמידים אחרים?"
היא הקישה על קודקוד ראשי ואמרה שאם אנו חסרי עצמי [selfless], בהדרגה הגבולות בין התופס [perceiver] לאובייקט הנתפס נעלמים. היא תיארה את חוסר העצמיות לא כמצב מוסרי [כלומר לא כמצב של חוסר אנוכיות], אלא כמצב לא אישי [impersonal] שבו כבר לא מתיחסים לעצמי כישות נפרדת; מצב בו אין מושג אודות העצמי התופס [perceiving self], וגם [אין מושג] אודות הדבר הנתפס.
"איך המצב הזה מורגש על ידי האדם [person]?"
נלידה חשבה לרגע ואז ענתה. "זה כאילו שמת משהו במקום לא נכון, או איבדת קשר עין אתו, ואינך יכולה לזכור מה זה. אבל מכיוון שהוא לא חשוב, את כבר לא מעוניינת למצוא אותו."
נלידה הבהירה שהסיבה שבדרך כלל העצמי זוכה ליחס כה גבוה היא משום שאנו משתמשים בו כנקודת יחוס [reference point] יחידה וקבועה ביחס לעולם. הוא המרכז שממנו אנו חושבים, מרגישים ומעצבים את קיומנו, ואנחנו מעצבים [forging, מחשלים] אותו מאז שהיינו תינוקות.
"[ת]נטשי את העצמי, ואת מסלקת את תנודות [fluctuations] המחשבה," היא המשיכה. "באותה מידה, השתיקי [still, השקיטי] את המחשבות שלך, והעצמי ימחק [erased]. אז את יכולה ליקש עם הכפיל, אז תראי את הפרופסורים שלך ואת עמיתייך התלמידים כהבלות מבוקרת [controlled folly]. אז הכל שווה [למישנהו] [equal] ותוכלי לתפוס [grasp] כל מושג ישירות עם גוף האנרגיה שלך. אז באמת תהיי מסוגלת לנהל רומן עם הידע [having a romance with knowledge]. ללא התערבות [intervention] המחשבה והעצמי, את תפעלי מנקודה של אי הוויה, המקום בו העצמי האישי [הפרסונלי] כבר אינו נקודת המבט העיקרית שלך. ואז הרואה [seer] שבך יגיד לך מהו מה."
(עמוד 108-109 בקובץ הטיוטה)
אני לא מסוגל להירגע מהספר הזה. איזו מתנה !!!
.
מכיוון שבסופו של דבר אנו לא מוותרים לגמרי על המיינד החושב, הלוגי, המתקדם צעד-צעד, אז אנו אמורים "לשחק" עם נקודת הייחוס שלנו בין שני מיקומים: הגוף, ומצב שבו הגוף מומס, אין הפרדה בין תופס ונתפס, מצב של אי-הוויה, אני הוא כל מה שנמצא בשדה הראייה שלי = "איך אני יכול לדעת מי אני, כשאני כל זה?"
לחילופין, אנו נמצאים בשני המקומות בו זמנית, כפי שמתארת טאישה בהקדמה של ספרה הראשון "מעבר המכשפים".
=======================
3.8.21

הדיון שבפוסט האחרון שופך אור על שני עניינים די סתומים בספרות:
הטענה שהמכשף מודע לכל מה שקורה בעולמו, דבר שקסטנדה, כמייצג של המיינד הזר, אינו מסוגל להבין.
ועל הטענה ב"יקוש עם הכפיל" שהכפיל יודע אם יש סכנות בסביבה.
=======================
4.8.21

מי אני ?
======
בפוסט שבו דיברתי, או הזכרתי (מי זוכר), את 7 המיינדים שבנו, הבאתי, בשירות הסנגוריה, דוגמה מתוך ספר של קלייב קאסלר. אבל למה לעשות זאת כשאפשר להביא דוגמה דומה מ"יקוש עם הכפיל"?!
"חשבתי על הנערה בחנות שרצתה לנסוע לארצות הברית עם קרלוס. הרגשתי ייסורי קנאה ושנאתי את עצמי על שהרגשתי ככה."
(עמוד 122 בקובץ הטיוטה)
.
אז מי אני, המקנאת או השונאת את עצמי על כך?
נכון 🙂  לא זו ולא זו.
זהו סתם עוד מאבק פנימי בין 7 המיינדים, שמצאו להם עוד מקום לריב ביניהן.
השקט, השלווה, יושגו רק בהרמוניה... העושה שלום במרומיו, כלומר בהרמון-יה.
למה יש ל-יה הרמון?
כי אם הוא הנגואל, אז הוא שמוק 🙂
.
מוסיקה
Sabor a Mi
גירסה ג'אזית יפה של קני ג'י

וגירסה ווקאלית ישנה, מטונל אחר, למרות שיש אינסוף מודרניות.

======================
4.8.21

עוד קצת חומר למחשבה:
העולם הוא נקבי ברובו = העולמות הלא אורגניים, לכן מכשפות נעות בהם כבביתן. אין ללא-אורגנים עניין בנשים.
מדוע האישה-נגואל נמצאת במלחמה תמידית?
כי היא עסוקה בשמירת ההרמוניה הנשית הזו.
======================
4/8/21
הקטע הבא תומך בחלק נכבד מהדברים שהבאתי בפוסט,  ובהערה הקודמת.
מתוך "אמנות החלימה" בפרק "יקוש עם הכפיל":
the inorganic beings were not interested at all in women. Now he was asserting the opposite.
"No. I'm not asserting the opposite," he remarked when I confronted him. "I've said to you that the inorganic beings don't pursue females; they only go after males. But I've also said to you that the inorganic beings are female, and that the entire universe is female to a large degree.

=====================
5.8.21

האם אנו שפני ניסיונות בידי העוצמה?
=============================
עורב אחד אישר שכן 🙂
.
הקטע הבא לקוח מתוך "יקוש עם הכפיל":
הרקע: קסטנדה מספר על מחקר אקדמי אנתרופולוגי שלא יצא לפועל.
"זה היה יכול להיות מחקר נהדר," אמרתי, ואז הייתה לי מחשבה מפחידה. "אתה בטוח שאני לא שפן הניסיונות [guinea pig, חזיר ים] הפעם?"
קרלוס רכן לעברי. "כולנו שפני ניסיונות בידיה של העוצמה", הוא לחש.
בדיוק אז התיישב עורב על הגזיבו והחל לקרקר. קרלוס החווה אליו הנהון. "אישור [reaffirmation]," אמר.
(עמוד 24 בקובץ הטיוטה)
.
אנו זוכרים את רעיון קבלת הסכמות מהסביבה ב"מסע לאיכטלאן".
אבל, משהו לא מסתדר.
דון חואן אומר במסע לאיכטלאן":
"מה שראית לא היתה הסכמה מהעולם", אמר. "עורבים עפים או מקרקרים לעולם אינם הסכמה. זה היה אות [omen]".
(עמוד 35)
.
1. אם אנו שפני ניסיונות בידיה של העוצמה, מה הוא הניסוי?
תזכורת: ההצלחה בדרך החירות איננה ידועה מראש, ואיננה מובטחת.
2. איך ייתכן שהעורב אישר את אמירתו של קסטנדה?
חומר למחשבה
.
ואולי העוצמה, שהיא המחברת האמיתית של הספר הזה, כמו של שאר ספרי החבורה, בוחנת על הדרך אותנו, הקוראים, האם אנו זוכרים שעורבים אינם מְסַפְּקִים הסכמות? 🙂
==================================
מוסיקה
יש לזה ביצועים רבים, אבל הם שבלוניים ואנמים.
המבוגרת היא הפזמונאית שכתבה את השיר (ו/או הלחן)
"השיר שלי הוא בשבילך"