ירידה נוספת לבירא עמיקתא* של לוכד הרוחות של נסטור

 

* - שפל המדרגה. מילולית: בור עמוק.

.

מה באמתחתו של הפוסט?

כמה תיקוני תרגום, כולל שורה שאבדה במעבר מאנגלית לעברית, והצעה פרשנית.

.

לוכד הרוחות של נסטור, שהיה נושא הפוסט הקודם שלי, "מופיע" שוב בהמשך אותו הספר "סיפורי עוצמה", ממש קרוב לסופו (אם תרצו, הוא מספק את תרועת הסיום   ). הגרשיים סביב "מופיע" אינם לקישוט, הם סוג של סימן שאלה.

להלן הקטע. השורה השלישית [שמעתי וגו.] חסרה בתרגום העברי. מי שלא מוסיף אותה בספרו, שלא יבוא אחר כך בטענות שהוא תקוע בקשב הראשון 

.

הרקע: קסטנדה ופבליטו עומדים לפני הקפיצה אל התהום, הם נפרדו מהעולם ועומדים לפני סופם. הם חשים בדידות ועצב עמוקים ביותר.

.

"חשתי שהעצב שלי הוא ללא נשוא [paramount]. רציתי לעשות משהו שיחלץ אותי מדכאוני.

[חנארו:] "עד [Witness], אנא סחוט את לוכד הרוחות שלך," אמר דון חנארו לנסטור.

שמעתי את הצליל הרם הנלעג ביותר של המתקן של נסטור.

פבליטו צחק צחוק כמעט היסטרי, וכך גם דון חואן ודון חנארו. שמתי לב לריח מוזר והגעתי להבנה כי נסטור הפריח נאד. מה שהיה מצחיק בטירוף היתה הבעת הרצינות האולטימטיבית שעל פניו. הוא הפריח נאד לא כבדיחה, אלא מפני שלוכד הרוחות שלו לא היה איתו. הוא ניסה להיות לעזר כמיטב יכולתו.

כולם צחקו צחוק פרוע. איזו יכולת מדהימה היתה להם לעבור ממצבים נשגבים למצבים שהם לגמרי נלעגים."

(עמוד 233 למטה, תרגום שלי)

.

המשפט האחרון בתרגומו לארמית: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

הצליל הרועם לא היה מפתיע, כי קסטנדה (והקוראים) כבר זכה להתוודע אל צליליו הערבים של לוכד הרוחות של נסטור, אבל הפעם, גל הריח בעקבותיו ציין שמדובר בדבר האמיתי 

.

אני רוצה להציע שהפרצוף הרציני של נסטור מעיד שזו לא רק בדיחה, כלומר הרוח אכן זומנה והיא שסילקה את העצב העמוק (ואת הבדידות). כזכור, הרוח מספקת (באמצעות האיש הנגואל) ארבע איכויות: הרמוניה, ידע, צחוק,ושלווה ("כח השקט")

שני עמודים קדימה משם יש לנו תמיכה לפרשנות זו:

"רק אם אתה אוהב את [כדור] הארץ [earth] הזה בתשוקה בלתי כפיפה [unbending passion] תוכל להשתחרר מהעצב" אמר דון חואן. "הלוחם תמיד מלא שמחה, כי אהבתו אינה ניתנת לשינוי ואהובתו, הארץ, מחבקת אותו ומרעיפה עליו מתנות שלא ניתן להעלותן על הדעת."
(עמוד 235)

לדעתי, הארץ והרוח הן לא שתי ישויות נפרדות.

.

ועמוד אחר כך. קטע חשוב, אז אני מביא את כולו:

"רק האהבה ליישות נשגבה זו [הארץ] יכולה להעניק חירות לרוח הלוחם; וחירות היא שמחה, יעילות ושחרור [abandon, שחרור שליטה] נוכח כל יריב [ in the face of any odds]. זהו השיעור האחרון. הוא נשמר תמיד לרגע האחרון ממש, רגע הבדידות האולטימטיבית, כאשר אדם עומד נוכח מותו ולבדיותו. רק אז מקבלים הדברים מובן."

(עמוד 236 למטה, תרגום שלי).

אם כן, מסקנה:

אל תזלזל בנלעג [ludicrous, מגוחך, אבסורדי], הוא משכנה המועדף של הרוח.

*************************************

בהזדמנות זו, שתי שורות אחרי הציטוט, בסוף העמוד, ישנו חרוז המובא בפיו של חנארו. 

להלן הנוסח המקורי שלו, כי עבור שמירת החריזה, התשלום היה בדיוק ובמשמעות:

"Carlitos is really cool; he's got a bit of a poet, a nut and a fool," he said.

ובעברית:

"טיפוס כמו קרליטוס איש לא ימצא - משורר, מטורף, וטיפש כמו ביצה".

.

שבת שלום.

**************************************************

26.9.21

קסטנדה המשורר לא חזר מהתהום
============================

בפוסט הקודם שלי הבאתי חרוז "שירי" לעגני שהמציא חנארו על קסטנדה, המשורר כביכול.

פבליטו פנה לפתע אל קרלוס ושאל אם הוא משורר, אבל לפני שקרלוס הספיק לענות, חנארו הגיב באופן "שירי":

"קרליטוס הוא באמת cool, יש בו מעט מהמשורר: משוגע (אגוז), ו-fool".
("סיפורי עוצמה" עמוד 233 שורה אחרונה. התרגום שם הוסיף "ביצה" בשביל החרוז. אבל אנחנו כבר לא מוכנים לקבל שיקולים תרגומיים כאלה, ?do we. אנחנו מבקשים לחלוף על פני הנשר, לא מבקשים עוד שנינה לשונית)

.

הנסיבות: הם נמצאים על ראש הר, וקסטנדה ופבליטו עומדים לקפוץ אל התהום.

לאורך כל החניכה לעגו דון חואן וחנארו לאישיות של קסטנדה, במיוחד לטפשותו ולהתמכרויות שלו. רגע לפני הקפיצה הוא הזמן הכי טוב לכך, וגם ההזדמנות האחרונה, כי ברור שהאישיות הזו של קסטנדה, שהיא כנראה בעלת דימיון כלשהו למשורר, לא תחזור מהתהום.

איך אני יודע?

קורותיו של קסטנדה מיד אחרי הקפיצה נמצאים בפרק האחרון של הספר האחרון "צדו הפעיל של האינסוף", ושם נאמר כמה פעמים במפורש, כולל הבהרות, שהוא כבר לא אותו אדם, לדוגמה: "הייתי מישהו אחר. ברגע הקפיצה התבצעו החילופים." ושלוש שורות בהמשך: "באמת לא הייתי אותו האיש". (עמוד 252)

.

בין המבקרים את ספרי קסטנדה רווחת הטענה שסגנון הכתיבה הנפלא בשלושת (או ארבעת) הספרים הראשונים אבד, ואין לו זכר בשאר הספרים, שלדעת חלקם בכלל נכתבו מבלי שהיה לקסטנדה מה לכתוב, שהרי דון חואן כבר עזב את העולם.

לא התעמקתי בטענת התחלפות סגנון הכתיבה, אבל בכל מקרה, לדעתי, אין לזה קשר להתחלפות האישיות, כי הטקסט של הספרים הגיע בחלימה, כקריאה של האינסוף.
והטענה הביקורתית השניה היא לא רצינית. מי שקרא את הספרות יודע שמשימתו של הלוחם היא לשחזר, להיזכר, בהתנסויותיו בצד שמאל, והיזכרויות אלה הן (חלק מ) חומר הגלם לספרי ההמשך שלאחר הקפיצה לתהום (לאחר הספר הרביעי).

למה רק חלק מ? כי הטקסט מקורו בחלימה, וכל דמיון בין המתואר בו להתנסויותיו האישיות של קסטנדה הוא, לדעתי, מקרי 

.

 עדכון לגבי הגירסה הסופית של "יקוש עם הכפיל":

חשבתי שהיא תהיה מוכנה ל"הקפות", אבל כנראה שההערכה הזו נשענה, כרגיל, על קנה רצוץ 🙂 אופטימי מדי.

מי שבנה על הטקסט להקפות, שישתמש בקובץ הטיוטה 🙂. בכל מקרה, אנו מתקרבים לרגע הסיום: מה זה משנה יום פחות, שבוע יותר?!.

.

מוסיקה

מקסים

=================================

27.9.21

על (אי) חשיבות ההבדל שבין דימיון למציאות, והמלצה על ספר

==============================================

מדי פעם הנושא הזה עולה. נגעתי בו בפוסט הקודם שלי.

בספר האחרון "צדו הפעיל של האינסוף" נרמז שהספרים של קסטנדה (וכנראה של טאישה ופלורינדה גם כן) נקראו מתוך האינסוף, וקסטנדה "בסך הכל" העלה על הכתב את הכתובים שהופיעו לפניו.

קריאת האינסוף היא מושג שצץ בספר האחרון, עם עוד כמה רעיונות מהפכניים ומזעזעים, כמו הטפילים האנרגטיים, המעופפים.

קרליטוס זרק כמה פצצות וחמק מהעולם 
(הספר יצא לאור כמה חודשים לאחר ההודעה על מותו)

חבורת קסטנדה גם הוציאה כתב עת בן ארבע חוברות בשם זה. לאחרונה פרסמתי כאן תרגום טיוטה שלו.

באחד הראיונות של קסטנדה הוא מאשר במפורש שכך נכתבו הספרים. בריאיון עם גרסיאלה קורבלאן ו/או הריאיון עם סם קים.

.

אם כך, זה לכאורה שומט את טענת הממשות מכל החוויות המתוארות בספרים: אם הרוח (האינסוף) הציג בפניו את הטקסט מוכן, מה מידת ההתאמה לחוויותיו האישיות של קסטנדה? אם בכלל יש התאמה.

אלא אם כן אנו נטען שהרוח רק ארגנה את חוויותיו לחטיבות ספרותיות, זיקקה את הנקודות החשובות וכד.

אני לא רואה הצדקה להגבלת הרוח לגבי מה היא אמורה להציג בטקסט שלה.

ואז אתה מביט אחורנית ותוהה, אולי הכל היה סיפורים "מצוצים מן האצבע", ובעצם קסטנדה לא חווה אישית את הדברים המסופרים?

הטענה שהספרים נכתבו כך, ככל שאני זוכר, רק נרמזת שם, ולכן ייתכן שהקושיה המטלטלת הזו איננה נחלת רבים, כי רבים לא קלטו את הרמז.

.

זהו לדעתי מבחן אמונה:
האם אתה שבוי בידי המיינד הזר שמעריך סיפורי אמת, אך אינו מגלה הערכה רבה לסיפורים שאינם אמת?

מבחן אמונה אחר אזכיר בתגובה הראשונה, כדי להקל קצת על הפוסט.

.

המקרה של קסטנדה הזכיר לי את הספר "איש הקוביה". ספר שקראתי לפני 30 שנה, וזכור לי כספר מצוין ומשעשע.
תקציר על רגל אחת: האיש החליט לתת לקוביה לנהל את חייו, תוך שהוא קובע את אפשרויות הפעולה שלו ונותן לקוביה להחליט, ללא הגבלות מוסריות או אחרות, אם כי לאפשרויות כאלה הוא איפשר מראש סיכויים קטנים, הוא לא רצה לרצוח, לאנוס, לגנוב וכו. באותה מידה שהוא עושה דברים "תקניים". גם שם, וגם בסוף הספר, מתברר שהוא התייעץ עם הקוביה לגבי כתיבת הספר ואחת האפשרויות שהוא הציב לקוביה הייתה האם להיצמד לאמת. נדמה לי שהקוביה "הורתה" שלא להיצמד לאמת, ואתה תוהה בסוף הספר, קצת מזועזע מהולכת השולל: ואולי כל מה שקראתי היה סיפורי בדיה?

.

למקם את הטלטלה הזו בסוף ספר האחרון יש לזה אפקט חזק, אבל במקרה של קסטנדה זה נכון לדעתי, כי שם את/ה כבר אמור להטמיע במידה מסוימת את הרעיון שהדברים אינם ממשיים כמו שאנו חושבים שהם, אלא בעלי ממשות חלומית.

דון חואן אומר לטאישה בספרה הראשון שבשלב מסויים אין הבדל בין דימיון למציאות. ואצל קסטנדה, עם המעבר בשער הרביעי של החלום, אם אינני טועה, מתבטלת ההבחנה שבין דימיון ומציאות.

אם את/ה מוותר על ההבחנה הנוקשה שבין חלום ומציאות, סימן שהספרים יצרו אצלך שינוי עמוק, התפתחות, לא?

******************************************* 

מבחן אמונה נוסף, לא קטן, ואולי קשור לאותו עניין, היה הסרט הדוקומנטרי של ה-BBC על חבורת קסטנדה, סרט שזעזע את מי שהאמין לספרים.

גם שם היה ללא ספק מבחן אמונה: האם אתה זורק את הכל, כי הבלוף נחשף? סתם עוד גורו שניצל נשים ואנשים, ומבקרים לא מעטים שהצביעו בסרט על סתירות (לכאורה) בפן המציאותי של סיפוריו. אחרי הכל ה-BBC זה ערוץ מכובד, בערך כמו יונית לוי שמספרת לנו* על מגיפה.

.

* לבעלי הטמבלוויזיה.

==================================

28/9/21

סרטון על ה"חיסונים" ועל התוכנית המסתתרת מאחוריהם.

אישה שהיא בעלת תואר ד"ר ברפואה, ויש לה גם גישה רוחנית בריאה, שלא באה לידי ביטוי בסרטון זה.

מבט קצר על התוכנית הגלובלית הגדולה, מנוסח בזהירות.

Human 2.0 Video

*******************

ובאתר שלה, הודעה על כך שבישראל עומדים לערוך ניסוי באמצעות חיסון הנלקח לתוך הגוף בבליעה, דרך הפה. הם מחכים לאישור משרד הבריאות הישראלי להתחיל בניסוי. והגוף המושחת הזה כמובן ייתן את האו קיי. 

כמו שאמר הביובי "ישראל תהיה המעבדה של העולם". החלאה תרם את אזרחי המדינה, כי הם הרי שלו.

וכמו שאישרו לאחרונה ב-FDA, "תודה, ישראל, הייתם מעבדה נהדרת".

https://carriemadej.com/uncategorized/oravax-to-commence-trials-of-oral-covid-19-vaccine-in-israel/

===================================

29.9.21

העוצמה האישית מתבטאת כתחושת מזל
================================

הנושא עלה כמה פעמים בפוסטים שלי והוא לבטח עוד יעלה. הפעם הערה קטנה בהשראת "יקוש עם הכפיל".

האמירה הבאה נמצאת ב"מסע לאיכטלאן":

"עוצמה אישית היא הרגשה," אמר. "משהו כמו להיות בר-מזל, או אפשר לקרוא לזה הלך רוח [mood, מצב רוח]."
(עמוד 159 פיסקה אחרונה)

הציטוט גם נכלל בין הציטוטים הנבחרים בספר "גלגל הזמן", אבל שם נוספה שורה שאיננה במקור:

"עוצמה אישית היא משהו שרוכשים באמצעות מאבק של חיים שלמים."
התוספת הזו אינה נמצאת, על סמך בדיקה זריזה שערכתי, ב"מסע לאיכטלאן".

.

הטריגר לדיון זה היה: נפל לידי הספר "אריק מן הצנחנים", על קורותיו של אריק שרון, שהקים את יחידת ה-101, ובין הלוחמים שם היה גם לוחם ידוע, מאיר הר ציון.
חשבתי על כך שבכל מבצע מסוכן של חדירה לעומק האוייב, יש תפקיד לכושר הגופני, לידע, הכרת השטח, למיומנות... אבל יש גם משקל רב למזל. לדוגמה, כשמאות כדורים שורקים באוויר בחשיכה, מבלי לדעת מהיכן יורים, זה לגמרי בידי המזל להחליט אם אחד מהם יפגע בך או לא.

ולדעתי, המזל הזה הוא ביטוי לעוצמה אישית.

כבר טענתי, בעוונותיי  , שעוצמה אישית היא "לא יותר" מאשר ביטוי למידת החיבור שיש לך עם הרוח (הכפיל): רוחב הפס של התקשורת ביניכם.

וכאן אני רוצה לקפוץ ל"יקוש עם הכפיל":

טאישה מספרת שהמורה שלה לקרטה לא ידע להגיד לה איך נמנעים מסכנות, אבל דון חואן ידע: הכפיל יגיד לך אם יש סכנות האורבות לך, ותוכלי להימנע מלפגוש בהן.

וזו טענתו הצנועה של הפוסט:
לוחם כמו מאיר הר ציון שנצרך להרבה מזל, כי הוא הכניס את עצמו לסיטואציות שלמזל יש מה להגיד בהם, היה בעל קשר עם הכפיל שלו שמראש ניתב את מסלולו כדי לחמוק מסכנות: לבחור בדרך הליכה מסוימת, או לבחור במחסה מסויים ולא אחר כשיורים עליך וכו.
הבחירות האלה, ייתכן מאד שהגיעו מהכפיל, המשגיח.

.

התמונה היא מתחילת שנות החמישים. מאיר הר ציון עומד, שמאלי ביותר. לידו אריק שרון, למטה מימין (סרן) רפול.

הפוסט טוען שהעוצמה האישית מתבטאת לא רק כתחושת מזל, אלא כמזל ממש.

====================================

30.9.21

אם אין לך משהו למות בשבילו, אתה כנראה תמכור את האמא שלך

==================================================

בעקבות הפוסט הקודם שלי על העוצמה כמזל, ועל גבורתם של מאיר הר ציון ואחרים, הנושא הפעם הוא על הגבורה והאומץ.

הכותרת היא רמז לאמירה המופיעה ב"צדו הפעיל של האינסוף":

"אם אין לך משהו למות למענו", אמר לי פעם דון חואן, "איך אתה יכול לטעון שיש לך משהו לחיות למענו? השניים הולכים יד ביד כשהמוות מחזיק בהגה."

(עמוד 238 למעלה)

.

אם אין משהו מחוצה לך, שחשוב לך יותר מחייך, חייו של האני המוכר, הידוע לחברה (ולמשטרה  ), אז כמובן שבסוף תמכור את האמא שלך.

משהו לחיות למענו = טעם לקיומך.

לפרשנותי: אם אין לך... את/ה בסך הכל מציית למיינד הזר, עושה דברים שאינם באמת הישגים, אפילו אם החברה מספרת לך שהם כאלה. אתה עולה ויורד עם גלי הדרמה ומזין באנרגיה הרגשית שלך את הטפילים.

אי שם בספרים אומר דון חואן משהו בנוסח הבא: האדם הרגיל, זה לא משנה אם ימשיך לחיות או ימות.

הנושא מתקשר למושג "היריב הראוי", כמוסבר ב"הסבר המכשפים" שב"סיפורי עוצמה". בניסוח שלי: אם אין לך משהו שאתה נכון להקריב את עצמך עבורו, אי אפשר להתקדם בדרך הטולטקית.

כזכור, דון חואן גייס את קסטנדה במירמה להילחם למענו כנגד המכשפה לה-קטלינה. כלומר, קסטנדה היה מוכן להקריב את עצמו למען דון חואן (למען הנגואל).

האמירה, נושא הפוסט, מובאת בהקשר לסיפור על הילד שו ולז שהיה מוכן להקריב את חייו למען אביו.
עבור הלוחם, המשהו הזה צריך להיות מחוץ לעולם המוכר, שלמענו יש נכונות לוותר על העולם המוכר ועל עצמך (המוכר).

לדעתי, המשהו הזה נרמז בסיפור הקרב נגד לה-קטלינה. המשהו הזה הוא הנגואל, הרוח, הכפיל, האני האמתי, הוא זה שעבורו עלינו להיות מוכנים לוותר על האני המוכר ועולמו.

לדעתי, הטמעת המחשבה שמהותך נמצאת בעיקרה מעבר לכל המוכר היא הישג, זוהי פריצה של בועת האני.
במקביל, צריך להטמיע את הרעיון של קהלת, שהמוכר הוא הבל הבלים.
וכמובן אין כאן שום המלצה לשים קץ לחייך, כי זה לא פותר כלום. הדרך היא לחלץ את עצמך, כל עוד אתה בחיים, בגוף.

.

קצת צלילים ענוגים

====================================

1.10.21

שאלת האמת בספרי קסטנדה
========================

באחד הפוסטים שלי לאחרונה טענתי שמכיוון שהטקסט שמרכיב את הספרים הוצג במלואו בפני קסטנדה בקשב השני, ולקרוא את הטקסט פירושו לקרוא את האינסוף, עובדה זו מנתקת לכאורה בין קסטנדה האיש והחוויות המתוארות בספרים.
לא בהכרח, ואם אכן כן, אז לא בהכרח באופן מלא. השאלה האם קסטנדה חווה את הדברים בדיוק כך, או כמה מהמתואר חווה קסטנדה, הופכת ללא חשובה. לפנינו המסר מהרוח, הספרים. השליח, קסטנדה, לבטח חווה את השיעורים בדרכו. הפוסט ינסה להוסיף ולהבהיר טענה זו.

דרך אגב, מה שהוצג בפני קסטנדה הוא אותו טקסט שמוצג בפנינו, וזה הופך אותנו לקוראי האינסוף "יד שניה".

.

הטענה שלי היא שהספרים מתארים את הדרך אל החירות, והם כוללים סיפורי עוצמה, שהם שיעורים, שהם ליבות מופשטות של הכישוף (אמיתות יסוד).

כל לוחם העובר שיעור כזה יחווה אותו כסיפור אחר, אבל המהות (הידע) היא אחת.

.

בפוסט זה אני רוצה להציע שהפיסקה הבאה מסוף "מסע לאיכטלאן" אומרת את אותו דבר.

.

"פתאום הבנתי שהמסע של דון חנארו הוא מטאפורה.

"אם כך, המסע שלך לאיכטלאן אינו ממשי [real, אמיתי] ," אמרתי.

"הוא ממשי [אמיתי]!" דון חנארו התערב. "עוברי האורח אינם ממשיים [אמיתיים]."

הוא הצביע על דון חואן בהנהון ראשו ואמר בהדגשה, "זהו היחיד

שהוא ממשי [אמיתי]. העולם הוא ממשי [אמיתי] רק כשאני אתו".

(עמוד 254 למעלה)

.

לפרשנותי, המסע לאיכטלאן של חנארו יש בו מן המטפורה. עוברי האורח אינם ממשיים, אלא חלומיים, וכך לדעתי גם סיפורי קסטנדה: המהות היא אמיתית, הדמויות ושאר הפרטים העלילתיים והתפאורתיים אינם ממשיים באותה מידה כמו הליבה, המהות, הידע שבכל שיעור כזה.

המהות הזו היא הנגואל, הרוח, אשר הוא ממשי במלוא מובן המילה, באופן מוחלט, ממשי "משכמו ומעלה" 

ממשי במובן שהוא אינו מתנדף כשעוברים למציאות (חלום) אחרת.

.

שבת שלום.

====================================

2.10.21

ציד עוצמה בכרכים הומי אדם
=======================

הפוסט הולך להציע טענה מוזרה, אולי ראויה לגנאי, אבל חוקי הקבוצה אינם דורשים שהפוסטים לא יהיו הזויים, או שיהיו נכונים בוודאות שאין למעלה ממנה 

.

ההקשר של הציטוט הבא: קסטנדה קובל בפני דון חואן שהימצאותו בשני העולמות, העולם המערבי והחיים במדבר עם דון חואן, הופכת אותו לחסר ערך בכל אחד מהעולמות, והוא היה רוצה לעבור לחיות אתו במדבר בלבד. הם יושבים במסעדה.

"זהו עולמך. אמר בהצביעו על הרחוב ההומה מתנועה [busy] מחוץ לחלון. "אתה איש של העולם ההוא. ושם בחוץ, בעולם ההוא, זהו שטח הציד שלך. אין דרך להימלט מהעשייה של העולם שלנו, לכן מה שהלוחם עושה זה להפוך את עולמו לאדמת הציד שלו. בהיותו צייד, לוחם יודע שהעולם נועד כדי שישתמשו בו. לכן הוא משתמש בכל פיסה [bit, חתיכה קטנה] שלו. לוחם הוא כמו פיראט [שודד ים] שאין לו שום נקיפות מצפון מלקחת ולהשתמש בכל מה שהוא רוצה, חוץ מזה שללוחם לא אכפת, או שהוא לא מרגיש עלבון, כאשר משתמשים [used] בו ולוכדים [taken, גם מוקסם, נלכד על ידי קסם] אותו".

("מסע לאיכטלאן" עמוד 208)

.

הפוסט מציע (לא אני  ) שציד עוצמה על ידי קסטנדה בכרכים הומי אדם נעשה על ידי אקט מיני עם נשים רבות.

עדויות לכך יש בעיקר מפי אמי וואלאס (עדיין לא קראתי את ספרה), אבל היא מעידה על ריבוי מעשי המין של קסטנדה בריאיונות ובסרט הידוע לשמצה עליו של ה-BBC, ועל כך שהיא בעצם עזרה לו בכך.

.

שלב ההוכחות:

ההוכחה הבאה היא, אם בכלל, רמז בלבד. רוב הידע בספרים הוא מרומז בלבד, ובוודאי שמשמעות כזו תהיה מהאחרונות להיאמר במפורש.

.

כמה פרקים קודם לציטוט הנ"ל (הכנת הקרקע?).

ההקשר: דון חואן מדבר על עוצמתו האישית של מיטיבו, הנגואל חוליאן, שכידוע לנו מספרים אחרים היה רודף שמלות לפני כניסתו לעולם המכשפים וגם לאחריה.

"מיטיבי למשל, היה מסוגל להביא על אדם מחלה אנושה רק מלהסתכל עליו. נשים היו הולכות ודועכות [wane away] אחרי שנתן בהן את עיניו."

(עמוד 127-128)

.

ואסיים בברכת: "לך מחפש מישהו מנענע".

====================================

2.10.21

עוד סרטון קצר עם אשת הרפואה שכבר הוזכרה בבלוג, שבדקה מה נמצא בכמה בקבוקונים של "חיסוני" קוביד 19.

עם כתוביות בעברית.

https://rumble.com/vn6ly9-38939553.html

=====================================