על סוגי אנטנות

 

כמה הרהורים.

על הפירמידות, באשר הן על הגלובוס, נאמר שהן אנטנות של הקשב השני . ב"מפגשים עם הנגואל" ישנו פרק קצר שכותרתו "האנטנות של תשומת הלב השניה".

"הם [הרואים הקדומים] הניחו גושים גדולים של קסם אפל ושובה לב בהישג ידם של ההמונים" (עמוד 173)

[...]

"למעשה, אם לא הייתה להם את האיכות הזו של היותם צוברי אנרגיה יוצאים מן הכלל, החפצים והמונומנטים האלה לא היו קיימים. הם נמצאים בעולם הזה, אבל הם לא מכאן. הם סוכנים מהצד השני; אנטנות של הקשב השני. העיצוב והמבנה שלהם תוכננו על ידי יצורים לא-אורגנים בכל המקומות הגיאוגרפיים והעידנים (עמוד 175)

.

"של הקשב השני" פירושו שהן משרתות ישויות ועולמות נסתרים, והפירמידות הן המשדרים שלהן בעולמנו, עולם הקשב הראשון.

השידורים האלה נועדו להוליך ולקבע את הקשב במיקומים מסויימים שאינם לתועלתינו. ככל הנראה, כדי להיזון מהאנרגיה שלנו.
הפסלים האטלנטיים בטולה הם כנראה יוצא דופן מבין המונומנטים הקדומים, בכוונה שהוטבעה בהם.

לדעתי, ההיפעמות מהפירמידות, חווית ה"היינו כחולמים" שהן מעוררות, היא דריסת הרגל שלהן בנו. על פי הניסוח שבציטוט הראשון: "קסם אפל ושובה לב". הדוגמה המובאת בפרק זה אודות תגובת האנשים במוזיאון לפסל היפה במוזיאון, ממחישה את האופן שבו האנשים נעשים פגיעים: תחושת ההיפעלות מהיופי.

"להזין אותה [את תשומת הלב השנייה, את הקשב השני] בהתלהבות בלתי מרוסנת עלול להביא אותנו למצב של כניעה אנרגטית גמורה (עמוד 175)

.

ב"מתנת הנשר" נאמר שהפירמידות הן אי-עשיות עצומות מימדים. זהו נוסח אחר ל"אנטנות", כי מהי אי-עשייה אם לא דרך לתימרון הקשב הראשון?

.

אנטנות מודרניות של הקשב השני נמצאות היום, לדעתי, בכל כף יד, כמעט. אני מתכוון לסלולרים "החכמים". ראשית, אין שאלה לגבי היותם אנטנות. תמים (או חסר עוצמה) הוא מי שחושב שאין אלה מכשירים שנועדו למעקב, ובסופו של דבר לשליטה על "בעליהם", דרך מסרים תת סיפיים, תוך שימוש בשיטה הקדומה: היפעמות, התלהבות.
מהם מסרים תת-מודעים אם לא מסרים מהקשב השני?

.

בהזדמנות זו,
ישנן אנטנות מסוג אחר, גם הן נמצאות בכפות ידינו, אבל בעלותנו עליהן היא טבעית. אלה הן קצות אצבעותינו, ובמיוחד הזרת והאצבע המורה (ראו בספרה הראשון של טאישה). אלה הן אנטנות שלנו לקליטה מהקשב ה... שלישי, הרוח, שנאמר: "עוצמה בקצות אצבעותיך".

.

חג שמח.

****************************

7.9.21

עבודת הסיכום כפעולה לגדיעת הזנב
============================

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל":

.

"אנחנו לא צריכים מורים," הבטיחה לי נלידה. "כל אחד יכול לבצע את החצייה [the crossing, המעבר]. כל שעלינו לעשות הוא להרפות מהחזקותינו [holdings]. התכווני לכך; הגשימי [fulfill] את הצעת [bidding] המכשפים. אבל מי רוצה לסכם [בעבודת הסיכום] את חייה ולהרפות מעצמה [ let go of herself]?"

נלידה שוב דיברה עליי. רציתי להגן על עצמי ולטעון שסיכמתי את חיי [כל כך] שהזנב כבר נשר לי [I had recapitulated my tail off], אבל ידעתי שזה יהיה חסר טעם. נותרו מאגרים עצומים שאפילו לא נגעתי בהם.

(עמוד 101 בקובץ הטיוטה)

.

האמירה הזו היא לדעתי יותר מאמירה משעשעת. המטען של סיפור חיינו שאנו גוררים אחרינו הוא כמו זנב ההולך ומתארך עם הזמן: עם כל יום שחולף מתווספים עוד דברים שאנו נצמדים אליהם, ודברים שנצמדים אלינו.

ראוי לציין שעבודת הסיכום של טאישה נעשתה במערה קטנטנה, שבה הסלע שתחתיה לחץ לה על עצם הזנב. (ראו בספרה הראשון "מעבר המכשפים, פרק 4, בערך באמצעו).

נדמה לי שאין בספרות שלנו דימוי מפורש להיסטוריה שלנו כזנב הנגרר אחרינו.

בזמנו הצעתי שהטענה של הנגואל חוליאן שהדרך הארוכה להיפטר ממפלצת החשיבות העצמית בעלת 3000 הראשים, על ידי כריתתם אחד אחד, בעצם נעשית באמצעות עבודת הסיכום.

.

הימים האלה של חשבון נפש, בעזרת כמה התאמות "קלות", אפשר להפוך אותם לעבודת סיכום, ולהיפטר מחלק מהזנב שלנו, הזנב המונע מאיתנו את החירות.

===================

8.9.21

עשייה בהיסח הדעת
===============

הקטע הבא לקוח מספר ספרי הספרים: "יקוש עם הכפיל". 

.

"הייתי סקרנית לדעת יותר על הסדק המסתורי שאותו היא הזכירה.

"עבור המכשפים זוהי הממלכה [realm] שמעבר למוות," נלידה אמרה, "זה מוכר לנו ולך, כי למרות שאת לא מודעת ביודעין [ not consciously aware] לכך, היית שם פעמים רבות בעבר".

שיחקתי בעצבנות עם הקלינקס [מממחטת נייר] שלי, עד שהבחנתי שקרעתי אותה לגזרים. שמתי את הפיסות בכיס, כדי לא להשאיר עקבות של פסולת על הקרקע."

(עמוד 107 בקובץ הטיוטה)

.

מה מטרת קטע זה על קריעת הקלינקס?

תשובתי: להמחיש רעיון. במקרה זה, להמחיש מצב של מודעות שאיננה מודעת (not consciously aware) ; מודעות אחרת שתוצאותיה הופכות לפתע להיות מודעות לתודעה הרגילה; מודעות אחרת שעל קיומה אפשר להסיק מתוצאות אלה.

כלומר, האירועים וההתנסויות שלה באותה ממלכה שמעבר למוות אינם נגישים לתודעה הרגילה, כפי שהקריעה של הקלינקס לא הייתה מודעת, אבל חלק אחר בנו ידע מה הוא עושה כשהוא קרע את הקלינקס.

הרעיון של מודעות-שאיננה-מודעת אינו זר לנו. הוא מוכר לנו מהמושג הפסיכואנליטי: התת-מודע.

.

המחשות כאלה הן, לדעתי, מסימני ההיכר לאותנטיות של הטקסט הזה. כלומר, שהוא אכן נכתב על ידי טאישה ולא פיברוק. הבאתי בעבר דוגמאות רבות להמחשות כאלה בספרות וגם בספר זה.

===================

מוסיקה

קיבלת מייל.

עדכון: מסתמן (בלי נדר) שבחג הסוכות הקרוב תושלם הגירסה הסופית הדיגיטלית של הספר.

==============================

9.9.21

הרפיה גופנית - מדד לאי-היאחזות (אי היצמדות)
====================================

התובנה הזו נמצאת "על קצה הלשון" של כל אחד, כמעט, אבל (רובנו) היינו צריכים לקרוא את טאישה כדי להפוך אותה לאמירה פומבית, לרעיון המתהלך בינינו.

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל":

.

אם את אף פעם לא אומרת את ה"היו שלום", ולא מביעה בקול את התודה שלך, אם את נאחזת ללא הרף במה שעבר, איך אי פעם תהיה לך האנרגיה לקבל את ההווה המופלא?"

"למה בדיוק את מתכוונת בהיאחזות [clinging]?" תבעתי לדעת, הולכת אחריה אל השולחן.

נלידה הסבירה שהיאחזות היא גם גישה נפשית וגם תחושה פיזית. מבחינה נפשית [Mentally], אנו נמשכים אחורנית [drawn back] שוב ושוב למשהו שכבר לא נמצא בסביבה המיידית שלנו. מבחינה פיזית, אנו נעשים מכווצים [constricted, לחוצים, מצומצמים], כשאנו אוחזים ברעיונות או בזיכרונות אשלייתיים [illusory]. ההצטמצמויות הנפשיות והפיזיות מחזקות זו את זו, כך שלא ניתן להיפתח בחפץ לב [willingly] ולקבל באופן מלא את האתגרים החדשים הצצים [present themselves] ללא הרף.

(עמוד 110 בקובץ הטיוטה)

**********************

את מעט המילים המוקצבות לי להמשך הפוסט אקדיש לתזכורת של קטע משעשע מהספרות, שבו פרידה לשלום מבטאת דווקא אחיזה קיצונית. "רכושנות" בקטע הבא היא כמובן ניסוח אחר לאחיזה, היצמדות.

לקוח מ"מתנת הנשר":

[לה גורדה לקסטנדה:] "הנגואל אמר לי שאתה מלך הרכושנות," היא אמרה לי. "חנארו אמר שאתה אפילו אומר שלום לצואה שלך לפני שאתה מוריד את המים."

(פרק ראשון, כ- 3,4 עמודים מהסוף)

==============================

11.9.21

נוכחות המוות שלנו בתודעתנו יוצרת גשר
===============================

רציתי לכתוב פוסט על כתבי קסטנדה (כתבי הרוח) כמלכודת. לאחרונה עלה כאן דיון על הפירמידות, יצירות אמנות מדהימות ושאר אובייקטי "היינו כחולמים" כמלכודות של הקשב השני, והיה זה רקע טוב להביא את הטענה הזו, אבל לא הצלחתי למצוא את האמירה אודות הערפל המכוון שדון חואן יוצר בדבריו, ערפל היוצר רושם של מסתורין, אשר העלה את קסטנדה בחכתו (hooked) וכמובן גם אותנו, הקוראים, שנאמר "הסקרנות הרגה את החתול".
אבל לא מצאתי את הקטע על הערפל הזה. אם מישהו זוכר מיקום, או אפילו הקשר כלשהו לאותה אמירה, יבוא על הברכה (אני משער   ).

.

בינתיים נתקלתי בזה, אז שיהיה זה. קטע פשוט וחשוב:

"אחד העזרים הגדולים שהשמאנים של מקסיקו העתיקה עשו בו שימוש בבניית המושג לוחם היה הרעיון לקחת את המוות שלנו להיות לנו לבן לוויה, עד (צופה) לפעולותינו. דוֹן חואן אמר שברגע שקיבלנו הנחת יסוד זו, בכל צורה קלה שהיא, נוצר גשר המשתרע על פני הפער שבין עולם העניינים היומיומי שלנו, לבין משהו שנמצא מולנו, אך אין לו שם; משהו שהוא אבוד בערפל, ואינו נראה להיות קיים; משהו כה נורא לא ברור [so terribly unclear], עד כדי כך שהוא לא יכול לשמש כנקודת התייחסות, ובכל זאת, הוא נמצא שם, נוכח באופן שאינו ניתן להכחשה.
דון חואן טען כי הישות היחידה על הארץ המסוגלת לחצות את הגשר הזה היא הלוחם:

("גלגל הזמן", סוף הפרשנות ל"מציאות נפרדת")

.

מהו הדבר הזה, הלוט בערפל?

היום, אחרי שקראנו עוד כמה ספרים מאז "מציאות נפרדת", אנו יכולים להשיב: הכפיל.

איך זה שהמחשבה על המוות האישי שלנו, או כל נוכחות של המוות שלנו בתודעתנו, יוצרת גשר אל הכפיל?

כי הכפיל (הרוח) נמצא מעבר לאישיות שלנו, ומותנו הוא נקודת השקה אליו.

וברור שגם ההיפך נכון: התרחקות מהמחשבה על מותך מרחיקה אותך מהכפיל שלך, מהרוח.

==============================

12.9.21

חידה קטנה
========

לכאורה, לא תעלומה שפתרונה יקח אותנו אל הקשב השלישי, אבל אין לדעת מתחת לאיזו אבן יצוץ הסמ"ק של המזל.

שלושת ספרי פלורינדה דונר יצאו לאור בפער של כחמש שנים, נדמה לי, ביניהם. המוזר הוא שסדר ההופעה שלהם הוא הפוך מהסדר הנכון לקריאתם.
אחד הסימנים הברורים לכך הוא שבמבוא לספר השני מוזכרת פלורינדה המבוגרת, שכדי להבין מיהי ואת המשימה שפלורינדה הצעירה מקבלת ממנה לנסוע לוונצואלה צריך לקרוא את הספר הראשון.
ובמבוא לספר השלישי, "שבונו", יש אזכור ושיחה עם דונה מרסדס, שכדי להבין מיהי צריך לקרוא את הספר השני.

מוזר, לא?

==============================

14.9.21

הבחנה דקה
=========

או עבה, אתם תחליטו (אני לא מבין גדול בעובי   )

נלידה, המדריכה של טאישה, המכונה גם אמה (האנרגטית, כנראה, נאמר בספרה הראשון), מעולם לא הופיעה לטאישה בקשב הראשון; בתפישה הרגילה.

לפני כניסת טאישה לעולם המכשפים הייתה נלידה מבקרת אותה רבות בחלומותיה.

לאחר שהוכנסה לעולם המכשפים, היא עברה הכשרות אצל קלרה ואחר כך אצל אמיליטו כדי שתהיה מסוגלת לפגוש את נלידה ולהתחיל ללמוד אצלה.

ב"יקוש עם הכפיל" דון חואן לוקח את טאישה מביתו למסע הליכה, ובסופו משאיר את טאישה באתר עוצמה להתבונן באבנים, ואז מופיעה נלידה.

לאחר כמה ימים של שהייה ולימוד במחיצתה של נלידה, נלידה נפרדת ממנה וטאישה הולכת לישון. כשטאישה מתעוררת מופיע בדלת הבקתה דון חואן שמחזיר אותה במסע הליכה אל ביתו, ובעצם, לטענת הפוסט, חזרה אל הקשב הראשון.

*******************************

הבחנה בונוס
==========

נלידה היא הישות המקבילה של......?
נכון, פלורינדה המבוגרת.

מעניין שפלורינדה היוקשת היא אמה ומורתה של פלורינדה הצעירה, שהיא חולמת, ונלידה החולמת, היא אמה ומורתה של טאישה היוקשת.

העובדה שנלידה היא חולמת מסבירה כנראה מדוע היא אף פעם לא נגישה לטאישה בקשב הראשון.

.

ייתכן שלא נאמר על נלידה שהיא אמה של טאישה, כפי שנאמר בוודאות על פלורינדה שהיא אמה של פלורינדה הצעירה.

בבדיקה זריזה שעשיתי עכשיו בספרה הראשון, האמירה הבאה היא די קרובה לטענה שהיא אמה:

"But wait until Nelida really gets hold of you: Then you'll love her as if there's no tomorrow."

His words didn't surprise me for he had correctly assessed something I already felt: I loved Nellda as

if I had known her forever; as if she were the mother I never really had.

==============================

15.9.21

למה צחקה לה-קטלינה? ====================

בסוף ה"קרב" כנגד לה-קטלינה ב"יקוש עם הכפיל":

"קרלוס העיף מבט אחד בקטלינה, תפס אותי בזרוע ומשך אותי החוצה מהבית. יכולתי לשמוע את צחוקה המפחיד [eerie] של האישה עוקב אחרינו עד המכונית."

(עמוד 119 בקובץ הטיוטה)

.

לפני כן אציע תשובה לשאלה אחרת.

במפגש עם נלידה קודם לכן:

"נלידה בחנה אותי ביסודיות באור הענברי [amber light].

"האם את מוכנה להרפות מ [let go, להשתחרר מ] העצמי הנפלא שלך?" היא שאלה ישירות [point blank].

לרגע היססתי וחשבתי שהיא מתכוונת שאני באמת נפלאה. ואז הנהנתי, למרות שידעתי שהיא מתכוונת להיפך.

"אני בהחלט מקווה שכן," היא אמרה. "כי ההחלטיות [resolve] שלך תיבחן מוקדם ממה שאת חושבת."

(עמוד 109 בקובץ הטיוטה)

.

מתי נבחנה ההחלטיות שלה להשתחרר מהעצמי שלה?

לדעתי: בקרב כנגד לה-קטלינה, בפרק שמיד אחרי הפרידה מנלידה.

לדעתי, זו הייתה מטרת העימות עם לה-קטלינה: להשתחרר (באופן זמני) מהעצמי ולהעביר את המודעות לכפיל, שנקרא כך, בין היתר, כי גודלו כפליים מהגוף. (נסטור ב"הטבעת השניה של העוצמה").

ליתר דיוק, למיקום המודעות המוגבהת (לכן היא התארכה), והדרך לשם עוברת כידוע במקום של חוסר-הרחמים (תורגם "האכזריות).

.

למען הקיצור (לפני שהאנרגיה החלומית שלכם תפוג ותאבדו את הקשב :) ),

החלון הצרפתי לא היה שם במקרה, ודרכו (או דרך חלון אחר) היא הייתה חייבת לראות את סילביו מנואל בחצר, כדי ליצור אתו קשר עין. הוא יאחז במבטו בכפיל שלה. כלומר ההפניה של קטלינה אליו הייתה מתוכננת מראש.

[נלידה:] "לנטוש את העצמי האישי, על מנת לפתוח את הדלת ולחמוק דרכה [slip through] במודעות מלאה." (עמוד 109)

קיבוע המבט בלה-קטלינה היה כנראה הרגע הקריטי שבו קטלינה הפכה לייצוג של העצמי של טאישה (התאחדה עם העצמי של טאישה).

המאבק בקטלינה הוא בעצם מאבק של טאישה בעצמי שלה.

קטלינה חסמה את דרכה כמו שהעצמי של טאישה חוסם את דרכה, ולכן צריך לסלקו, להיאבק בו.

הייצוג הזה בא לידי ביטוי גם באמירה של טאישה לקטלינה:

"את משוגעת," אמרתי והורדתי את ידיי, "בעלי ברית אינם אנושיים."

לכל אורך הספר המכשפים אומרים לטאישה שהיא (קצת) משוגעת.

וזה לדעתי מה שהצחיק את לה-קטלינה, שטאישה לא ראתה שהיא נאבקה בעצמה, וכשהיא אומרת על קטלינה שהיא משוגעת, היא בעצם אומרת זאת על עצמה.

.

זו כמובן הצעה פרשנית בלבד.

==============================