הכפיל כמערכת לחשיפת גורמים עוינים בשטח

 

בתחילת "יקוש עם הכפיל" (לאחר שליש ספר) נמצא הקטע הבא:

המורה לקראטה של טאישה: "הכלל הראשון של אמן לחימה הוא להימנע מצרות לפני שהן מתחילות." הוא מעולם לא אמר לי איך עושים את זה, כי אני בטוחה שהוא לא ידע. אבל כששאלתי את מר אבלאר: "איך אתה נמנע מצרות לפני שהן מתחילות?" הוא ענה, "גוף האנרגיה שלך יגיד לך היכן יש צרות. אפשר לראות עם גופך האנרגטי את המתרחש סביבך. סכמי [בעבודת הסיכום], ותני לרואה [seer] שבתוכך לבקוע [emerge] ולבוא להצלתך."

(עמוד 40 בקובץ הטיוטה)

הבאתי בעבר את הקטע והזכרתי בהקשרו את שאלתו של קסטנדה לדון חואן. מתוך הזיכרון:

אם מישהו אורב לך עם רובה בדרך, מה תעשה?
תשובתו: אלך בדרך אחרת.

.

האם יש דוגמה מוחשית ליכולת הזו של הכפיל?

אם אני שואל, אז כנראה שהתשובה חיובית. 

אני רוצה להציע שלקראת סוף "יקוש עם הכפיל" יש דוגמה, אם כי לדרגה די בסיסית של יכולת זו.

הרקע: קסטנדה וטאישה מגיעים לגואדלחרה ונכנסים לפארק שיש בו המוני אנשים.

"התחלנו לטייל, אבל אי הנוחות שלי הלכה וגברה. הייתה לי התחושה המטרידה שעוקבים אחריי, או שמישהו שלא יכולתי לראותו צופה בי. התחלתי להיות מודעת לעצמי ועצבנית, כי ידעתי שמי שבוחן אותי עושה זאת ברמה עמוקה. ההתרגשות בפארק לא גרמה לי לשכוח כלל את לה קטלינה, אבל זה היה משהו אחר שלא קשור לנקמה של לה קטלינה."

(עמוד 129 בקובץ הטיוטה)

*************************
התחושה שהיא מתארת היא לא נדירה. אם הפוסט צודק בטענתו, אז אנו יודעים עכשיו מהו מקור הידיעה התחושתית הזו.
**************************

הערת אגב,

מניסיוני, אחת התבניות הקיימת בספרים היא שרבות מהאמיתות הנאמרות, זוכות בהמשך הפרק או הספר לדוגמה מוחשית, מבלי לציין שמדובר בהמחשה של משהו שנאמר קודם לכן.

.

מוסיקה

שבת שלום.

**********************************

18.9.21

כוחו המסיע של קול המון ===================

הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל":

"פקעות הגולם [cocoons] עשויות מזחלי עש מיובשים," הוא הסביר והרים אותם כדי שאוכל לראות. "כאשר כל כך הרבה [מהם] מקובצים יחדיו, יש להם את העוצמה לפרוץ מחסומים ולהוביל [transport, להסיע למקום אחר].

(עמוד 66 בקובץ הטיוטה)

.

דוגמאות נוספות לקול-המון מאותו ספר:

"חלימה והתבוננות [gazing] הולכים יד ביד," פתחה ואמרה זולייכה. "כבר תפסת את זה כשהבטת באדוות בבריכה. עכשיו תני לצליל המים לקחת אותך. זו הדרך שאת מתחילה. את מוצאת משהו בעולם שמנצנץ [shimmers, זורח באור רוטט רך, כמו הים באור השמש] או שיש לו זוהר [glow] ואת מתבוננת בו. ואז את מוצאת צליל, כמו גשם, מים בנחל, אפילו סאון העיר יתאים. ואת עוקבת אחר הצלילים. אחר כך את מעבירה [transfer] אותו לחלומות שלך, על ידי שאת מתבוננת בחלומות שלך או שומעת את הצליל הזה בשנתך."

ידעתי למה היא מתכוונת, כי פעם אחת היתה לי מכונה לשטיפת אבנים [?] [rock tumbler] שיצרה רעשי חריקה [rattling] נוראיים. מכיוון שהייתי חייבת שזה יעבוד 24 שעות ביממה, כדי שהאבנים יעברו ליטוש על ידי ההתנגשויות שלהן זו בזו במכונה [tumbler], יכולתי לשמוע את הרעש הזה בשנתי. אני זוכרת שהרעש הזה לקח אותי למקומות שלא רציתי ללכת אליהם. אז לבסוף הייתי חייבת לכבות את המכונה בלילה.

(עמוד 136 בקובץ הטיוטה)

הדוגמה האחרונה הייתה לרעש של המון אבנים.

.

קול זרימה (המון) היה גורם פעיל במסע של טאישה אל המפגש עם הצבי-רוח. דון חואן רקד בחצרו, שבסמוך לה זרם נחל, שצליליו נכחו במקום.

.

"הצבי הביט בי לרגע ואז התחיל לצחוק, וכשהוא צחק, מיליון בועות יצאו מפיו עד שערפל זהוב התרומם סביבי, מעכיר [opaquing, יוצר ערפל] לחלוטין את היער ואת הצבי עצמו. הדבר היחיד ששמעתי היה זרימת הנחל המהירה, וצליל זה הוא שהחזיר אותי לבקתה המדברית ולרקדן במסיכת הצבי שעמד מעל גופי שקרס"

(עמוד 66)

.

צליל זרימה היה גם בפאטיו בביתה של זולייכה בגואדלחרה.

.

הכותרת רומזת למשפט התנ"כי:

"וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה" (יחזקאל א, כד)

.

בספרי קסטנדה הדבר מוזכר כיכולת ההולכה של המים, כמובן עם דוגמאות. בד"כ לא נאמר שהן כאלה. משאירים לקורא להגיע לתובנה שהמים הזורמים היו גורם פעיל בהסעתו החלומית של קסטנדה.

הפוסט מסב את תשומת הלב לכך שלצליל הזרימה יש כנראה חשיבות קריטית. כלומר, לצורך הסעה של התודעה לא מספיקה זרימת מים, אלא נדרש שצליל הזרימה יישמע.

=======================

מוסיקה

עוד יצירה יפה של אותו יוצר.

=======================

19.9.21

עט העוצמה של טאישה
===================

העילפון של טאישה במעבר הגבול למקסיקו בנוגאלס [Nogales] לא היה מקרי, כמובן.

אם כן, מה הייתה תכליתו?

לדעתי, אחת התכליות הייתה לקחת ממנה את עט הזהב שלה. היא קיבלה אותו בעולם המכשפים, הוא ליווה אותה בלימודיה, והוא החזיר אותה, או ליווה אותה, בדרך חזרה לעולם המכשפים.

הקטע הבא הוא חלק מקורותיה במעבר הגבול, והוא מספק רקע לגבי העט, וחלק מנסיבות היעלמותו:

"התקדמתי כדי ליצור מרחק ביני לבין הזקן שמאחוריי, שכל הזמן קלטתי אותו במבטים חטופים מזווית עיניי. נראה היה שהוא צוחק בתוכו על אי הנוחות שלי, וזה הרגיז אותי עוד יותר. לשם הסחת הדעת פתחתי את הארנק והוצאתי את עט הזהב שקלרה השאילה לי להכנת את הרשימה לעבודת הסיכום שלי; רשימת השמות של כל האנשים שפגשתי אי פעם במהלך חיי. זו הייתה רשימה ארוכה ואימצתי את המחשבה שהעט הוא רכושי. קלרה אמרה שהוא שייך לאחד מחברי חבורת הנגואל, אף שמעולם לא אמרה מיהו אותו אדם. כשחזרתי ללוס אנג'לס, לקחתי את העט איתי והשתמשתי בו בבחינות באוניברסיטה. כשעט ה'עוצמה' שלי לא היה אתי, תמיד הרגשתי שהצלחתי בבחינות מועטה יותר.

מילאתי את טופס התייר, אך לפני שהספקתי להחזיר את העט לארנקי, הזקן שמאחורי דחף אותי [butted up against me] ושאל, "האם אוכל לשאול את העט שלך?"

(עמוד 11 בקובץ הטיוטה)

.

הזקן האינדיאני היה כמובן סילביו מנואל, אדון הכוונה (העוצמה).

לדעתי, העט חזר לבעליו. ליתר דיוק, בעליו החזיר אותו לעצמו.

אין בספר עדות לכך שהעט חזר אליה לבסוף.

.

אובייקטים הם חוליות חיבור חזקות למקומות תודעתיים, לטוב ולרע. כשזה לטוב, אלה הם חפצי עוצמה. שמלת הנערות של טאישה המוזכרת בספר הייתה חפץ עוצמה, בפוטנציה.

להבדיל, החפצים שהיו רכושה מהתקופה שבה חייתה בבית הוריה סולקו "באיבחה אחת"  מחייה (מתואר בספר). אלה היו חפצים הקושרים אותה לעצמי, והרי כל מאבקה בעולם המכשפים הוא להשתחרר, להתנתק, מהעצמי הזה.
שיא השחרור נמצא בפרק האחרון, ואז היא מגיעה לעולם האחר.

.

דוגמאות לחפצי עוצמה יש בספרה הראשון של טאישה ובספר החניכה של פלורינדה: אלה בד"כ תכשיטים הניתנים להן בחלימה, ומאוחר יותר במציאות.

ריכוז עצום של סיפורי כישוף הקשורים בחפצים ישנו ב"חלום המכשפה" של פלורינדה.

.

העט, בדומה לתכשיטים, הוא מאד שימושי ביום יום, מאד נוכח, ולכן הוא עוזר להנכיח מצב תודעה אחר; אמצעי עזר לקיום "ושיויתי ... לנגדי תמיד". 

.

לסיום, הקטע הבא מ"יקוש עם הכפיל" מתייחס לשימוש בחפצים, שהם בד"כ, כמו בדוגמה זו,קטנים ונישאים על הגוף (לבישים).

.

"היא [קרול טיגס, האישה-נגואל] הראתה לי את ידה השמאלית. היא ענדה טבעת זהב עם יהלום שנראתה כמו monstrance זעיר [חפץ פולחני מסויים בנצרות]. היא אמרה לי להתבונן [gaze] בה [בטבעת] לרגע ולזכור אותה תמיד, כי יום אחד היא תתן לי אותה כסימן שהיינו יחד בעבר.

"בעולם חיי היומיום כל כך קל לשכוח," היא אמרה. "סמל מוחשי [token] כהוכחה הוא דבר שתמיד רצוי [always welcomed, מתקבל בברכה]".
(עמוד 145 בקובץ הטיוטה)

=======================

20.9.21

נלידה כהולוגרמה
==============

מתוך "יקוש עם הכפיל":

[נלידה:] "אני לעולם לא אצטרך לעזוב את המדבר הזה."

"איך זה ייתכן?"

"פשוט, כי מעולם לא הייתי כאן."

(עמוד 111 בקובץ הטיוטה)

האמירה משתלבת, אולי, עם הלבוש המסוגנן שלה, שלא ברור (לי) האם הוא בכלל מתאים להליכה הקשה בהרים.

.

הפוסט מציע את הפרשנות הבאה:
המציאות שחוותה טאישה סביבה היא המציאות הרגילה, אבל נלידה היא "אובייקט" מעולם אחר, מהעולם הקרוי: "העולם האחר".

ההופעה של נלידה מפחידה ומזעזעת את נלידה (עמוד 85) כמו ההופעה של דון חואן בחליפה לפני קסטנדה ("סיפורי עוצמה").

לדעתי, גם דון חואן בחליפה, וגם היגואר שרדף אחריהם במדבר ("עוצמת השקט"), וגם חנארו, כולם היו כמו הולוגרמות: מראות חסרות חומריות, ובנוסף: מראות שאינן נראות לעין הרגילה. כלומר, מראה דמותם [appearances] הושאל, יובא, מעולמות אחרים. מראיהם של נלידה, חנארו ודון חואן בחליפה הובאו [כיבוא] מהעולם האחר, זה המתואר בסוף "יקוש עם הכפיל".

.

החבורה של דון חואן עוזרת לטאישה ומעניקה לה אנרגיה [משאילה, נדמה לי] ולכן היא מסוגלת לראות ולהיות באינטראקציה עם נלידה. בחיפוש זריז לא מצאתי את האמירה, אבל אני זוכר שהיא קיימת. [המוצא את האמירה יבוא על הברכה, אני משער  ]

כך כנראה היה גם עם פלורינדה המבוגרת שאמרה לפלורינדה הצעירה: כולנו עוזרים לך לתפוס את המציאות הזו. אבל המציאות לא נראתה לפלורינדה הצעירה שונה מהרגיל ("להתעורר אל החלום").
ייתכן שבשני המקרים רק הנשים, פלורינדה ונלידה, היו תוספות למציאות, שלצורך תפיסתן והאינטראקציה איתן החבורה השאילה לחניכות אנרגיה.

.

כלומר, נלידה, פלורינדה וחנארו, אינם עצמים פיסיים רגילים. הם מופיעים בעולם הזה, ולא באופן פומבי, לא לכולם, אבל הם לא שייכים אליו, ואנשים שיהיו בסביבה ההיא לא יראו אותם. אם כי אולי ישמעו.

מעניין שכל השלושה הללו שייכים לבית הצפוני בחבורה של דון חואן.

.

הדימיון להולוגרמה הוא רק בכך שמדובר בהקרנה של קטע מציאות על גבי המציאות, קטע שאיננן פיסי כשאר המציאות.

.

השערה שניה בענין ההולוגרמה.
נלידה היא כמו דון חואן וחנארו: גרגר בעינה של טאישה.

"מעתה נהיה כמו אבק דרכים," אמר חנארו. "ייתכן שהוא [האבק הזה] ייכנס שוב לעיניך באחד הימים". ("סיפורי עוצמה" עמוד 237, הפיסקה הלפני-אחרונה בספר)

יש ב"יקוש עם הכפיל" קצה חוט להבנת "מצב הצבירה" של נוכחותה של נלידה, ואולי יש בו אפילו תמיכה קלה ביותר!!! לתיזת הגרגר בעין.
הסבר שהוא יותר מסתיר מאשר מגלה.

"רעדתי. נלידה אמרה זאת בכזו וודאות שגם אם הייתי רוצה לפקפק בה, לא יכולתי. באימפולסיביות חיבקתי אותה. היא הייתה מוצקה [solid] ועם זאת ריקה למגע, באופן שאינו ניתן לתיאור. כשעצמתי את עיניי, כבר לא יכולתי להרגיש אותה. הבנתי אז שנוכחותה בחדר תלויה ברמזים [clues] חזותיים ושמיעתיים שהיו, במידה רבה, מבוססים על זיכרוני אודותיה, יותר מאשר על קיומה האקטואלי [בפועל]. מחשבה זו גרמה לי לטלטלה של בהלה אמיתית."

(עמוד 111)

כלומר, הגרגר בעין מקרין את "צלו" על המציאות הנראית, וכשהיא עוצמת את העין הנוכחות הזו נעלמת.
אני לא מדייק כאן במילים (המראה וגם התחושה נעלמות), אלא מנסה להעביר רושם מסוים.

.

גם החיות הפלאיות בסרטון הבא היו אומרות כמו נלידה:
מעולם לא היינו בבניין ההוא.

.

והאזהרה הרגילה: הפוסט הוא הצעה פרשנית בלבד: קפיצה מהנתונים הטקסטואלים לתמונה שהיא נכונה, רק אם כוח הדחף לקפיצה הגיע מהרוח 

חג שמח.

========================

21.8.21

היום, יום שלישי, ה-21.9.21, הוא (כנראה) יום עוצמה.

יום שבא עלינו לטובה במחזוריות של 18 ימים.

.

התנ"ך מספר לנו שקשת בענן היא תזכורת להבטחה של האל שהוא לא יהיה שוב מניאק, והוא לא ינסה להטביע ולהשמיד את האנושות (ועל הדרך את כל בעלי החיים), כי מאז הוא למד שזה לא פיתרון (כי האדם רע מנעוריו).

אז, הכותרת שלי לתמונה הבאה:

תזכורת שמיימית להבטחתה של העוצמה.
(מושג אפוף מסתורין, המופיע בחטף ב"סיפורי עוצמה")

========================

דרך הלוחם כדרך לתיעול רוח הלחימה הטבעית?
====================================

פלורינדה הצעירה הייתה מאד לוחמנית. החל מנעוריה בקאראקס, ונצואלה, בקטטות בין כנופיות, והמשך בעולם המכשפים, לדוגמה, ניסיון הבעיטה בשרת, הנשיכה את הלוחם ג'והן, הקללות הבוטות שהטיחה בחברי הקבוצה של דון חואן ועוד.

אספרנסה אמרה לה שהם אוהבים את רוח הלחימה שלה.

רוסה, יוקשת בחבורה של קסטנדה, היתה בעלת רוח דומה.
הנה סיפור הפגישה של הנגואל דון חואן עם רוסה. דון חואן הלך לראות את בניניו במולדתו. הוא התקרב לבית כשרוסה יצאה מהשיחים הצפופים בצד הכביש, כשהיא רודפת אחרי חזיר שהשתחרר וברח. החזיר רץ מהר מדי. היא נתקלה בנגואל ולא הצליחה להשיג את החזיר. לאחר מכן היא הסתובבה אל מול הנגואל והחלה לצעוק עליו. הוא עשה תנועת יד לתפוס אותה והיא הייתה מוכנה להילחם בו. היא העליבה אותו ואיתגרה אותו להניח עליה יד.

רוח הלחימה שלה מיד מצאה חן בעיני הנגואל, אבל לא היה שום אות [omen]. מעט אחר כך הופיע האות. ("הטבעת השניה של העוצמה")

גם לטאישה לא חסרה רוח המרד. בכל ילדותה היא הייתה במצב מלחמתי עם האחים שלה, אמה... וישנו ב"יקוש עם הכפיל" הסיפור על שמלת המריבה, זו שהיייתה בעלת פוטנציאל להיות לחפץ עוצמה (אני נוטה לחשוב שהיא אכן הייתה).

.

תיעול של דחפים טבעיים אל מטרות אחרות מהרגילות הוא נוהג רווח בדרך הטולטקית, לדוגמה: את דחף האספנות של קסטנדה תיעל הנגואל ליצירת אלבום של אוסף אירועי חייו הראויים להיזכר.

לאן בדרך הטולטקית מתעלים את רוח הלחימה הטבעית ?
כנגד העצמי.

***************

הסרטון הבא, מהימים האלה, הזכיר לי את רוח הלחימה הנשית שלעיל.
מי שקיבל על עצמו את דת המגיפה החדשה, שבספרי הקודש שלה יש המון אווירה מדעית , לא ייהנה ממנו, ואולי נכון עבורו לוותר.
לאחרים, אני נהניתי, אז אולי גם אתם תיהנו. ראוי להדגשה הקטע שבו היא מסתובבת ומפסיקה לדבר אל הרודנים "החשובים".

https://www.facebook.com/itsikshetrit/videos/384086720034959

===========================================

23.9.21

על החשיבות העצמית כנאד נפוח
==========================

נאד נפוח הוא ביטוי עברי המציין יהירות, גאוותנות, מישהו שהוא מלא בעצמו, ובטרמינולוגיה של הטולטקים: חשיבות עצמית, האוייב הגדול שלנו בדרך אל החירות.

במקור הוא מציין כלי קיבול לנוזלים המלא באוויר, אבל המשמעות האחרת שלו תעניין אותנו בפוסט זה: נוד שנפחו אותו.

.

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה":

"מעולם לא ראיתי את נסטור עליז כל כך. בפעמים הספורות שפגשתיו בעבר הוא נראה בעיניי כאדם בגיל העמידה.הפעם ביושבו שם כשהוא מחייך בשיניו העקומות, השתאיתי להופעתו הצעירה. הוא נראה כאיש צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו.

פבליטו שוב קרא את מחשבותיי עד תום.

"הוא מאבד את חשיבותו העצמית," אמר. "משום כך הוא צעיר יותר."

נסטור הנהן בראשו [nodded, איך אפשר שלא להביא כאן את המילה המקורית?  ] ומבלי לומר מילה הוא שחרר נוד קולני ביותר. מרוב הפתעה הפלתי את העיפרון. פבליטו ונסטור כמעט מתו מרוב צחוק."

(עמוד 180-179)

.

מיד בהמשך מתברר שהצליל הופק ממתקן הקרוי "לוכד רוח(ות)".

.

מה משמעות [צליל] הנאד של נסטור?

לדעתי, בדומה לנאד הנוראי שתקע חנארו ללה-גורדה כשהיא רימתה, כלומר הציגה תמונה כוזבת של הישגיה: נסטור מציב לפני קסטנדה מראה שתשקף לו את חשיבותו העצמית.

.

האם אבדן החשיבות העצמית שלך אכן יעשה אותך צעיר יותר?

אני נוטה לחשוב שלא. צליל הנפיחה הופיע ב"מסע לאיכטלאן" במסגרת קבלת אישורים מהסביבה. את הצליל שם סיפקה מכונת הקפה, הפרקולטור, ולדעתי, כפי שטענתי בפוסט בעבר, היה זה מקרה של אי-הסכמה מהסביבה.

בדיוק כמו שמישהו מחקה צליל דומה בשפתיו כדי להביע אי הסכמה לעגנית.
כלומר, נסטור מניד בראשו לדברי פבליטו, אבל הצליל שהוא מייצר אומר אחרת.

אז למי עלינו להאמין, לראש המחייב או לצליל השולל ? 

.

בונוס

אפילו אם אבדן החשיבות העצמית יעשה אותך צעיר, המטרה הזו לא יכולה לדרבן אותך, אלא לאבדן קל של החשיבות העצמית, כי אם המראה הצעיר שלך חשוב בעיניך, כנראה שאתה פועל בשירותה של החשיבות העצמית שלך.

===========================================