האם חבטת הנגואל היא השראה הפנוטית?

לנגואלים יש יכולת הפנוטית במבט עיניהם. טענה זו חוזרת לא מעט פעמים בספרות, לדוגמה במפגש הראשון של קסטנדה עם דון חואן, בטענה שהנגואל חוליאן יכול היה לגרום לאנשים חולי במבטו, או להמס נשים, ועוד.

לחבטת הנגואל יש סממנים דומים מאד להשראה היפנוטית הנעשית באמצעות משיכת יד פתאומית. ראו סרטון הדגמה בהמשך. שתיהן נעשות בפתאומיות, והמושא עובר טלטלה גופנית. לדעתי, ההפתעה המשולבת בבהלה משתקת את המיינד, כלומר נוצר מצב של שקט פנימי, שבו האדם נתון להשפעות סוגסטיביות (פקודות).

.

דוגמה לפירוש כזה של חבטת הנגואל על ידי קסטנדה:

"רציתי הסבר מדויק יותר, אבל דון חואן סטר [slapped, חבט] לי על הגב וגרם לי להיכנס לקשב השני. באותם ימים, מה שהוא עשה עדיין היה מסתורי לחלוטין עבורי. הייתי יכול להישבע שהמגע שלו היפנט אותי. האמנתי שהוא גרם לי להירדם באופן מיידי, וחלמתי שמצאתי את עצמי מהלך איתו בשדרה רחבה עטורת עצים באיזו עיר לא ידועה. זה היה חלום כל כך חי [vivid]"
("אמנות החלימה")

נראה לי שההתנגדות של המכשפים, לאורך כל הספרים, לראות במצבים האלה היפנוזה היא משום שעבורם החוויות במצב זה הן מציאות ממשית בדיוק כמו המציאות הרגילה, או חלומית כמו שהמציאות הרגילה היא חלום.

.

דוגמה להשפעה הפנוטית של הנגואל, במובן זה שהפקודות שלו מבוצעות על ידי השומע ללא ערעור:

"אל תקשיב לקול השטחי שמכעיס אותך", אמר בפקודה. "תקשיב לקול העמוק יותר שהולך להדריך אותך מעתה ואילך, הקול שצוחק. תקשיב לו!

וצחק אתו. צְחק! צְחק!"

המילים שלו היו כמו פקודה היפנוטית עבורי. בניגוד לרצוני התחלתי לצחוק. מעולם לא הייתי כל כך מאושר. הרגשתי משוחרר [free], חשוף [unmasked]."

("צדו הפעיל של האינסוף")

.

בקטע הבא, הלקוח מ"כח השקט", הציות ההפנוטי מוסווה הרבה יותר: ראשית לא מוזכרת המילה הפנוזה, ושנית הרעיון שמדובר בציות לפקודה הוא לא פירוש המציע את עצמו באופן מיידי לקורא:

הרקע: דון חואן וקסטנדה נכנסים למסעדה, ודון חואן משוחח עם המלצרית ועם אישה מבוגרת, ומספר להן על תוכניותיהם למצוא אהבה לקסטנדה, סיפור שהן רואות בו רק משמעות אחת, טריביאלית, גלויה.

"למה אתה לא נותן לו לדבר בשם עצמו?" שאלה הגברת הזקנה את דון חואן.

"כי יש לו ליקוי בדיבור", אמר. "הוא מגמגם נורא."

המלצרית אמרה שהייתי נורמלי לחלוטין כשהזמנתי את האוכל שלי.

"הו! איזה חוש הבחנה [מצוין] יש לך," אמר דון חואן. "רק כשהוא מזמין אוכל הוא יכול לדבר כמו כל אחד אחר. אמרתי לו פעם אחר פעם שאם הוא רוצה ללמוד לדבר באופן נורמלי, הוא צריך להיות חסר רחמים [ruthless, אכזרי]. הבאתי אותו לכאן כדי לתת לו כמה שיעורים בחוסר רחמים [אכזריות]."

"מסכן," אמרה הזקנה.

"טוב, מוטב שנצא לדרך אם אנחנו הולכים למצוא לו אהבה עוד היום," אמר דון חואן כשעמד לעזוב.

"אתה רציני בעניין החתונה הזו," אמרה המלצרית הצעירה לדון חואן.

"ועוד איך," הוא ענה. "אני הולך לעזור לו להשיג את מה שהוא צריך כדי שיוכל לחצות את הגבול וללכת למקום שאין בו רחמים".

חשבתי שדון חואן מכנה כמקום של חוסר רחמים את הנישואים או את ארה"ב. צחקתי מהמטפורה וגמגמתי נורא לרגע, מה שהפחיד את הנשים פחד מוות וגרם לדון חואן לצחוק בהיסטריה."
(עמוד 135)

הסרטון בלינק הבא:

https://www.youtube.com/watch?v=6JjheobqRRI

========================= 

28.12.22

פינת הספרות

==========

קראתי את "הלב הקבור" של שמעון אדף. הוא ממשיך בו את מלחמת אברהם אבינו בחמשת המלכים, ומכניס המון מיסטיקה המעוררת דימיון לרעיונות המרומזים בספרות חבורת קסטנדה. 

לפני יובלות כתבתי פוסט על דברים אחרים שלו שעוררו אצלי דימיון טולטקי. נראה לי שיש לו נטיות מיסטיות עם אינטואיציה טולטקית.

ספר נחמד. 

========================

29.12.22

שלמי-תודה מסתוריים
==================

בתחילת הספר "האש מבפנים", ישנו דף ועליו "שלמי תודה" מיותמים, ללא מוטב, וללא נימוק.

במהדורה המקורית האנגלית ההודיה נמצאת במלואה, ולא ברור מדוע היא הוסרה מהמהדורה העברית.

הנה שלמי התודה של קסטנדה כפי שהם במקור, בתרגום שלי לעברית:

אני רוצה להביע את הערצתי ותודתי למורה מופת [MASTERFUL], H. Y. L, על שעזר לי לשחזר [RESTORE] את האנרגיה שלי, ועל שלימד אותי דרך חלופית לשפע [PLENITUDE] ורווחה [WELL-BEING].

מיהו H. Y. L ?

לאחר חקירה, כי קסטנדה אינו מספק רמז לתשובה, מתברר שהשם הוא: Howard Y. Lee, ככל הנראה, אדם בעל שורשים סיניים. הווארד לימד קונג פו ו/או שיטה סינית אחרת, ולפי הלינק הבא, קסטנדה כנראה ניסה לגייס אותו לנושא של מעברים קסומים ולחברת Cleargreen שהוא הקים.

https://www.tapatalk.com/.../howard-y-lee-castaneda-s...

.

השיטה של הווארד היום נקראת "אור החיים", ונראה שהפעילות שלו מתרכזת באיטליה, ולפי המעט שקראתי מחירי הקורסים שלו הם/היו בשמיים, כארבעת אלפים דולר. והוא גם כתב ספר על אריכות חיים [Longevity]:

http://www.lightandlongevity.com/HYL_Longevity_Book.html

הנה סרטון קצר שלו:

========================

30.12.22

ריאיון עם איימי וואלאס עם צאת ספרה ב-2003 "שוליית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה".
==================================

ריאיון מומלץ. אני נהניתי.

הזמנתי את הספר, והוא כנראה כבר ממתין לי בסניף הדואר. אז אני מתכוון להביא מידע ממנו בפוסטים שלי בקרוב.

הריאיון, ובהרחבה רבה יותר, הספר, כנראה, מציג תמונה דוחה של קרלוס, אבל אני נוטה לחשוב שהספרים והסרטים שנעשו עליו, והופיעו אחרי "מותו", ידו בחשה בהם, והוא אחראי במידה רבה לתוצר הסופי. כלומר, הוא דאג לטפח דימוי זה אצל אנשים בידיעה שמאוחר יותר הם יפרסמו זאת. לדעתי, המטרה הייתה כפולה:

לגרום לרבים לשכוח ממנו, כי הוא הרי, ע"פי אותם מקורות מידע, מנהיג כת, רודן ונצלן, ובכך לשחרר את עצמו מתודעותיהם של ההמונים, ומצד שני להציב משוכה מאתגרת לאלה שהטקסטים של האינסוף קנו בהם אחיזה חזקה.

אני צופה שיהיו בספר מעשים רבים בבחינת מופת של יקוש, אשר ישפכו אור על אמירתו של דון חואן, כשאמר לקסטנדה שהוא לא יוכל לחיות איתם, המכשפים, במדבר, אלא:

"זה העולם שלך," הוא אמר והצביע על הרחוב הסואן מחוץ לחלון. "אתה איש העולם ההוא. ושם בחוץ, בעולם ההוא, נמצא שטח הציד שלך. אין דרך להתחמק מהעשייה של העולם שלנו, אז מה שלוחם עושה הוא הפיכת עולמו לשטח הציד שלו."
("מסע לאיכטלאן" סוף פרק 16)

צפייה נעימה.

https://ccdl.claremont.edu/digital/collection/cmt/id/244

שבת שלום.

========================

31.12.22

המהפכה הקופרניקאית הטולטקית
========================

פוסט קצר לתרגול היד 

העליתי לא מזמן פוסט ובו טענתי, למיטב זיכרוני, שהתורה הטולטקית, בדומה לתורה הקופרניקאית, מוציאה את האני מהמרכז. התורה הקופרניקאית מעבירה את המרכז לשמש, ועם ביטול הארץ כמרכז היקום, גם האדם מאבד את מרכזיותו בבריאה. בגלל זה הכנסיה התנגדה לתורה זו. וכשהכנסייה מתנגדת, זה לא נגמר מצדה בעשיית פרצוף חמוץ 

טענתי גם שבמחשבה הטולטקית הזו נמצא המפתח להבנת המשפט שאומר: "ללא המוות אין יופי". כלומר, כשאת/ה מוציא את עצמך מהמוקד, העולם נראה פשוט, ופשטות תיאורית [discriptional] (או תיאורטית) היא יופי.

אותו הרעיון נמצא לדעתי גם בנושא של שתי הדרכים החד סתריות: הדרך החד סתרית המוליכה מהשכל אל הידע-השקט נקראת "הבנה טהורה". זו הדרך שלדעתי מוליכה את המודעות מהפרסונה אל גוף האנרגיה.
מה טהור בהבנה הזו? לדעתי, היעדר הפרסונה, האני הרגיל.

האסוציאציה לתורה הקופרניקאית מתבקשת מעוד בחינה:
קופרניקוס העתיק את מרכז הכובד (תרתי משמע) מהארץ לשמש, ובעקבות האמירה של לה-גורדה (בניסוח שלי) שנקודות המאסף שלנו הן רסיסים של השמש, אפשר לומר שגם הטולטקים מעתיקים לשם את המוקד.
זו לא הזמנה להכניס להיכל הידע שלנו את כל הידע האסטרונומי, כי רוב הידע המדעי אינו רלבנטי לתורה הטוולטקית, לדוגמה האופן שבו המדע מבין רוחות [winds] במונחים של תנועה בין רמה ברומטרית לשקע ברומטרי, לעומת האופן שבו המכשפים מבינים אותן (כביטוי של ה-spirit). העימות בין שתי הגישות קורה בשיחה בין דון חואן וקסטנדה ב"מסע לאיכטלאן", אם אינני טועה.

אני משער שהמהפכה הטולטקית איננה נמנית על אחת מהשלושה בספר הבא, שהתמזל מזלי ללמוד אצל מחברו בעברי (ובעברו  )

**************** 

מוסיקה

שיר יפה ועצוב

אבל

"בלי עצב וכיסופים אין שלמות, כי בלעדיהם אין פיקחון ואין נדיבות. חוכמה שאין עמה רוח נדיבה,  וידע ללא פיקחון, אין בהם תועלת."
("האש מבפנים" עמוד 11)

========================

1.1.23

הסיבה לחלומות בלהות והברכה שבהם
=============================

הקטע הבא לקוח מ"להתעורר אל החלום". לא יכולתי שלא לכלול עוד כמה שורות שבסופו. גם ככה נותרתי עם הרגשה שקצצתי בבשר החי 

.

[אספרנסה:] "הנשים, מכיוון שיש להן רחם, יכולות בזמן החלימה למקד את תשומת לבן בקלות רבה במשהו הנמצא מחוץ לחלומותיהן," היא הסבירה, "זה בדיוק מה שאת עשית כל הזמן, מבלי לדעת זאת. אובייקט זה הופך להיות גשר המחבר אותך לכוונה."

"ובאיזה אובייקט אני משתמשת?"

זיק של חוסר סבלנות היה בעיניה. אחר כך היא השיבה שזה בדרך כלל היה חלון או אור, או אפילו המיטה. "את כל כך טובה בזה שזה הפך להיות לך לטבע שני," אמרה בוודאות. "בגלל זה יש לך סיוטים. אמרתי לך כל זאת כשהיית במצב עמוק של חלימה-ערה, ואת אכן הבנת שכל עוד את מסרבת למקד את תשומת הלב שלך באובייקט כלשהו לפני השינה, אין לך חלומות רעים."

"נרפאת, לא?" שאלה.

התגובה הראשונית שלי הייתה כמובן לסתור אותה. עם זאת, אחרי רגע של מחשבה יכולתי רק להסכים איתה. מאז הפגישה שלי איתם בסונורה הייתי חופשייה למדי מסיוטים.

"אף פעם לא תהיי באמת חופשייה מהם, כל עוד תמשיכי להתעקש [persist, להתמיד, להמשיך] להיות עצמך," היא הכריזה, "מה שעלייך לעשות הוא, כמובן, לנצל את כישרון החלימה שלך באופן יזום ובתבונה. לכן את כאן. והשיעור הראשון הוא שאישה חייבת, דרך הרחם שלה, למקד את תשומת לבה באובייקט. לא אובייקט מתוך החלום עצמו, אלא אובייקט בלתי תלוי, השייך לעולם טרום החלום.

"עם זאת, אין זה האובייקט שחשוב," מיהרה לציין, "מה שחשוב הוא המעשה היזום של ההתמקדות בו, מתוך אקט של רצון, טרם החלום ובזמן החלימה עצמה." היא הזהירה אותי כי למרות שזה נשמע די פשוט, זו משימה אדירה שעשויה לקחת לי שנים להשלימה. "מה שבדרך כלל קורה הוא, שמתעוררים ברגע שממקדים את תשומת הלב באובייקט החיצוני," אמרה.

"מה זאת אומרת להשתמש ברחם?" נכנסתי לדבריה, "ואיך עושים את זה?"

"את אישה," אמרה אספרנסה בשקט, "את יודעת איך להרגיש באמצעות הרחם שלך."

(עמוד 285)

.

אם כן, הדבר הדרוש כדי לבצע חלימה, הוא הדבר שגם אחראי לסיוטי לילה, וזאת כל עוד לא השתחררת מהפרסונה, מהעצמי. בספר אכן מסופר, במקום אחר, שכשהיא הייתה בביתו של קרלוס בלוס אנג'לס לא הייתה לה חלימה, וזה מובא שם על ידי פלורינדה המבוגרת כמחדל של פלוררינדה הצעירה. כלומר, חלימה מזמינה סיוטים, פחדים, אבל זה לא אומר שהלוחם/ת מוותר בגלל זה על החלימה.

אחרי הרהור קצר, הצימוד בין סיוטים וחלימה בעצם לא מפתיע אותי: הפחד הוא, להבנתי, צופרי אזעקה של הפרסונה, המרגישה מאוימת, ובאמצעות הפעלת צופרי האזעקה האלה (הפחד), היא מנסה לגרום לנו לנו לסלק או להתרחק מהאיום עליה.

**************** 

מוסיקה

גירסה ווקאלית

=======================

2.1.23

היום, יום שני, ה-2.1.23, הוא (כנראה) יום עוצמה. יום המגיע במחזוריות של 18 יום. אנרגיה קוסמית שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו.

******************** 

פוסט (לא שלי. פרטים בסופו) על התרגום לעברית של "התפסן בשדה השיפון". (לא קשור לעולם הטולטקי).

"אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם-כל, זה איפה נולדתי, ואיך הייתה הילדות המחורבנת שלי, ומה עשו ההורים שלי לפני שהולידו אותי, וכל הזבל הזה מהסוג של 'דיויד קופרפילד', אבל לא מתחשק לי לדבר על זה יותר מדי..."

ספר ההתבגרות הקלאסי "התפסן בשדה השיפון" כבר בן יותר מ 70 וגם אנחנו כבר לא בגילנו... אתם זוכרים עדיין את הפעם הראשונה שקראתם את הספר והאם התעורר בכם דחף לרצוח את ג'ון לנון?

הספר ראה אור בשנת 1951 ותורגם לעברית שלוש שנים מאוחר יותר ע"י צמד המתרגמים הצעירים אברהם יבין ודניאל דורון, תחת שם העט "אברהם דניאלי".

השניים הוציאו את הספר בהוצאה עצמית, משום שהמו"לים הישראליים סירבו להוציא לאור את הספר שנתפס כספר גס הכתוב בלשון קלוקלת.

הם רכשו את זכויות הספר, חתמו על חוזה, תרגמו את שם הספר ל"אני, ניו יורק וכל השאר" ועיצבו עטיפה בהתאם לאיך שהם דמיינו את הולדן קולפילד, גיבור הספר- עם כובע ציידים, סיגריה ומבט סקפטי. הספר הודפס ב‏־2,000 עותקים בלבד.

כעבור 21 שנים, בשנת 1975, אברהם יבין, אז כבר עורך 'ספרייה לעם' בהוצאת עם עובד, מחליט להוציא את הספר פעם נוספת, ועל הדרך, הוא מגלה שמי שמכר לו ולדורון את הזכויות לספר, בעצם מכר לו את וורשה, ובכלל לא היה בעל הזכויות של הספר.

יבין איש ישר, רוכש שוב את הזכויות כדת וכדין. אבל אז, כאשר בידיו סוף סוף החוזה החוקי, הוא מגלה, כי בתרגום הראשון הופרו שני כללים חשובים שקבע סאלינג'ר הפדנט:

האחד- שם הספר חייב להיות מתורגם מילולית מ The Catcher in the Rye (ולא משנה ש"אני ניו יורק וכל השאר" נשמע יותר טוב בעברית)

והשני- כמו אלוהים לפניו, סאלינג'ר דרש מההוצאות שלא לשים דימויים, צבעים וציורים על העטיפה כדי שלא לגנוב את הפוקוס מהטקסט.

וכך קיבל הספר את הכריכה המינימליסטית האיקונית בעיצובו של שמעון זנדהאוז עם הריבוע הצהוב במרכז.

היום הוא יום הולדתו ה-104 של ג'יי. די. סלינג'ר.

והשנה עומד הספר לראות אור בתרגום עברי חדש של המתרגמת גילי בר הלל סמו. בתקווה שיפנה לליבם של דורות חדשים של צעירים מחוטטי פנים.

המידע בטקסט לקוח מתוך פוסט של עם עובד במלאת 100 שנה להולדת סאלינג'ר

ומתוך המאמר "התרגום המחתרתי של התפסן בשדה השיפון" מאת נתי גבאי, מתוך בלוג הספרנים המצוין של הספרייה הלאומית.

*****************

אני קראתי אותו בגיל מאוחר, כמו גם את "החיים כמשל" של שדה, ושניהם לא ממש הרשימו אותי.

=====================

2.1.23

נקודת השבירה - המקרה של לידיה
==========================

ב"צדו הפעיל של האינסוף" קסטנדה מספר על כך שהנגואל הטיל עליו להסתגר בדירת מלון סוג ז' בלוס אנג'לס עד שהפרסונה שלו תמות, כלומר עד שעבורו להיות בחברת אנשים או בלעדיהם יהיה היינו הך. הלך רוח זה, לדעתי, נמצא קרוב מאד למיקום התודעתי שבו האדם מוותר על הרצון לחיות, ומכאן לדעתי מקור השם "נקודת השבירה": שבירה רוחנית. כשקסטנדה מגיע לנקודה שבה הוא מואס בחייו ושוקל לשים להם קץ, דבר הקורה דווקא מאוחר יותר, אחרי שהוא כבר עזב את בית המלון, אז מופיע הנגואל בפתח דירתו כגואל.

מהסיפור על האופן שבו נמצאה לידיה על ידי הנגואל וצורפה לחבורה נראה שזו הייתה גם תבנית האירוע של מציאתה על ידי הנגואל:
הרקע: הנגואל קיבל אותות להגיע לבקתה רעועה מסוימת בהרים.

"הוא [הנגואל] חיפש מתחת לערימה של קש וזרדים ומצא נערה. היא הייתה חולה מאוד. היא בקושי יכלה לדבר, אבל בכל זאת היא אמרה לו שהיא לא צריכה אף אחד שיעזור לה. היא התכוונה להמשיך לישון שם ואם היא לא תתעורר יותר, אף אחד לא יפסיד דבר. הנגואל אהב את [liked, מצא חן בעיניו] עוז רוחה [her spirit, הלך רוחה, ואולי מילולית: את רוחה] ודיבר אליה בשפתה [היא הייתה אינדיאנית. הוא הציע לקחת אותה אתו ולרפא אותה]"

("הטבעת השניה של העוצמה" עמוד 42-43)

היא סירבה, אבל הוא לקח אותה בכל זאת על כתפיו, כי האות מהרוח עבורו היה יותר מאשר אות, זו הייתה פקודה.

אם הוא אהב את דבריה, נראה שהוא אהב את יחסה לעצמה: אם היא תתנדף, "אף אחד לא יפסיד דבר".

ואני מוסיף: האם את/ה, הקורא/ת שנקלע לפוסט זה, חושב שהתנדפותך תהיה הפסד גדול, ושהעולם לא יוכל להתאושש מאובדן זה? 
אם כן, נראה שמחשבה זו חוסמת אותך מהנגואל.

====================

הסלעים הם שליחי-המוות עצמם, לא נציגי השליחים

האמירה שבכותרת הפוסט נאמרה על ידי קסטנדה לפלורינדה בפגישתם הראשונה בהרים בערפל. היא ראתה שלהבות שירדו מהשמיים דרך הערפל ולאחר מכן נעשו לאנשים שנעו והתיישבו בצורת מעגל. לאחר החיזיון, כנראה במצב תודעה רגיל, קסטנדה מראה לפלורינדה את הסלעים שבתחתית המצוק והיא בטוחה שאלה היו האנשים שהיא ראתה.

.

"כשהתבוננתי בריכוז אל תוך הערפל, ראיתי צורות אדם כהות מרחפות באוויר, בין חצי מטר למטר מעל הקרקע, נעות כאילו היו מהלכות על קצות אצבעותיהן על גבי עננים. אחת אחרי השנייה כרעו צורות האדם ויצרו מעגל. פסעתי כמה צעדים מהוססים נוספים ואז עצרתי, כשהערפל נעשה סמיך ובלע אותן.

[...]

"את הוזהרת מפני הסכנה," אמר בקול שהיה עמוק ומהדהד. "שליחי המוות באו לעזרתך."

[...]

הוא שכב על הארץ על הבטן, ראשו מוטה שמאלה, וסימן לי לעשות כמוהו.

"זו הדרך היחידה לראות את זה בבירור," הסביר, כאשר נשכבתי לצידו על הארץ. "לא הייתי יודע זאת לולא החבר שלי כאן, אשר יודע כל מיני דברים מעניינים ומרתקים."

בתחילה לא ראיתי דבר, ואז, אחד אחרי השני גיליתי את הסלעים בסבך העבה. כהים ומבריקים, כאילו נשטפו על ידי הערפל. הם נראו כיושבים כפופים במעגל, יותר כמו בעלי חיים מאשר אבנים.

החנקתי צעקה כאשר הבנתי כי מעגל האבנים היה בדיוק כמו מעגל הדמויות האנושיות שראיתי מוקדם יותר בערפל.

"עכשיו אני פוחדת באמת," מלמלתי, נעה באי נוחות. "אמרתי לך כי ראיתי דמויות אנושיות יושבות במעגל." הבטתי בו כדי לראות אם פניו הסגירו איזשהו גינוי או לעג, לפני שהוספתי: "זה מגוחך מדי, אבל אני כמעט יכולה להישבע שסלעים אלה היו האנשים שראיתי."

"אני יודע," לחש באופן כה חרישי שנאלצתי להתקרב אליו. "זה מאוד מסתורי," המשיך, "החבר שלי, אשר לבטח הבחנת בכך שהוא אינדיאני, אומר שבשטחי קבורה אינדיאניים מסוימים, כגון זה שכאן, ישנה שורה, או מעגל, של סלעים. הסלעים הם שליחיו של המוות." הוא הביט בי מקרוב ולאחר מכן, כאילו רצה לוודא שיש לו את מלוא תשומת לבי, אמר: "שימי לב, אלו הם השליחים עצמם, לא נציגי השליחים."

המשכתי לבהות באיש, לא רק מפני שלא ידעתי מה לעשות עם דבריו, אלא משום שפניו השתנו כל הזמן תוך כדי כך שדיבר וחייך. זה לא שתווי פניו השתנו, אלא שפניו היו לרגעים פניו של ילד בן שש, לרגעים של נער בן שבע עשרה, וגם כאלה של איש זקן.

(בפרק 5)

.

איך אפשר להבין את הטענה שהסלעים הם השליחים עצמם, לא נציגי השליחים?

מאוחר יותר בספר, אחרי שדון חואן ינתח עם פלורינדה את אירוע הפגישה שלה עם קסטנדה, הנגואל החדש, הוא יאמר שהוא נישב אותה - על ידי שהוציא אוויר מפיו - אל הנגואל החדש כשהיא במצב החוזק שלה: חלימה ערה.

על כן, אפשר להסיק שכל המפגש היה במצב של חלימה ערה, ולכן שינויים של מראה חיצוני קורים במצב זה באופן טבעי ותדיר.

אני טוען שהמראה של פניו המשתנות של קסטנדה בא להסביר בדרך מוחשית, כפי שקורה רבות לדעתי בספרות, את האמירה הקודמת שלו אודות היות הסלעים השליחים עצמם ולא נציגיהם. גם במקרה של פניו: לא התווים המשתנים יצרו רושם של ילד, צעיר וזקן, אלא שהן היו של ילד, צעיר וזקן. הן היו הדברים עצמם (ילד, צעיר, וזקן) ולא ייצוגים שלהם.

העובדה המקדימה "הוא הביט בי מקרוב ולאחר מכן, כאילו רצה לוודא שיש לו את מלוא תשומת לבי, אמר" אומרת לה ולנו שעליה להיות קשובה אליו: לדבריו ולמראה פניו.

****************

אסיים באסוציאציה מקראית: בקודש הקודשים של בית המקדש עמד ארון הברית ועליו דמויות של שני כרובים, ישויות מכונפות. לכאורה זה עומד בסתירה לאיסור על פסל ומסיכה. הפוסט מעלה את התהייה שמא לא היו אלה פסלים, כלומר מייצגים של כרובים, אלא כרובים ממש.
ובא לציון גואל 

שבת שלום.=================== 24.12.22

איסוף עזיבות כשער לחלום מכשפים
============================

הקטע הבא לקוח מ"להתעורר אל החלום":

"הסבירי לי משהו, פלורינדה," התחלתי, "מתי נתת לי טבעת זו? איך קרה שמאיסוף עלים עם השרת נעשיתי לבעלת טבעת זו?"

פניה של פלורינדה קרנו הנאה כאשר הסבירה שניתן בקלות לומר כי איסוף עלים [picking leaves] הוא אחד השערים [doors] לחלום של מכשפים, בתנאי שיש לך מספיק אנרגיה כדי לחצות את הסף. היא לקחה את ידי בידה והוסיפה: "נתתי לך את הטבעת בזמן המעבר שלך, לכן הדעת [mind] שלך לא רשמה את המעשה. לפתע, כשכבר היית בחלום, גילית את הטבעת על אצבעך."
(עמוד 266 למטה)

המילה leaves היא צורת רבים של leaf, אבל היא גם יכולה לציין עזיבות.

ניתן להבין את המילה-detachments, ריחוק(ים) רגשי(ים), אי-אחיזות, גם כעזיבות, וזה כמובן מתחבר מאד לדרך הטולטקית בכלל, ול"לא-רבב" בפרט.

המילה עלים מופיעה בספר הנ"ל של פלורינדה עשרות פעמים.

התבוננות בעלים יבשים היא אחת מפרקטיקות ההתבוננות של המכשפים (מופיע בהרחבה ב"הטבעת השנייה של העוצמה"). הרוח מדברת פעמים רבות על ידי איסוף עלים על ידי הרוח [wind] והטלתם.

אני מוסיף: עלים שנשרו הם בעצם עלים מתים, כלומר עלים שהמוות נגע בהם. וכידוע: רק מה שהמוות נגע בו יש בו עוצמה.
עלים מתים הם כמו צדפות על החוף: כלי קיבול של חיים שהחיים עזבום (אם להיות פואטי).

למי שיטען שאי אפשר לאסוף עזיבות, כי הן אירועים ולא עצמים, אשיב: האם הלוחם אינו נדרש לאסוף את אירועי חייו הראויים-להיזכר ולעשות מהם אלבום? ("צדו הפעיל של האינסוף")

שורה תחתונה: אני לא טוען שמשמעות זו של איסוף עלים - איסוף עזיבות - נמצאת ברקע מחשבתם של המכשפים אודות איסוף עלים, אני רק תוהה אודות אפשרות זו,
ותוהה תהיית המשך: האם משמעות זו נוטלת-חלק בהפיכת איסוף עלים לשער לחלום מכשפים?
*****************

לסיום, למי שמכיר את השיר המפורסם "עלי שלכת [סתיו]", גירסה ג'אזית שמחה ויפה לשיר שהוא במקורו עצוב. (שמתי לינק לשיר זה בפוסט קודם, אז אתם משוחררים מהאזנה :) )

https://www.youtube.com/watch?v=TXS2gF9lifs&t=1052s

========================== 

25.12.22

חג מולד שמח לנגואל קרלוס קסטנדה
=============================

היום, יום ראשון, ה-25.12.22 הוא יום ההולדת של ישו, וגם של קרלוס קסטנדה, אשר נולד בקחאמרקה, פרו, ב-1925 בשם קרלוס ארנה [Arana].

מה נביא לו מתנה?
את מה שמביאים לרוח: את הכי טוב [the best] שלך.

מהו הטוב ביותר שהלוחם/ת מפיק מעצמו כשגבו אל הקיר, ואותו הוא מגיש בדממה לרוח?

את זה השאירו לנו לפענח.

.

נאחל לו שיצליח במשימתו: להניע את נקודת המאסף של [כדור] הארץ למיקום אחר, מיטיב יותר מבחינת החירות, כנראה.
אני מקווה שהפורענויות שנפלו על האנושות בשנים האחרונות הן סימן לכך שקסטנדה מצליח במשימתו; שהקלאוסים, גייטסים ושטנים "פילנטרופים" אחרים זוכים כעת להזנה בדומה לרודן קטן, ש[לדעתי]מוזן בחשיבות העצמית שלך ולאחר מכן נשלח עם כל הכבודה הזו אל האבדון.

מכיוון שאני כבר בשוונג של איחולים, לנו אני מאחל שנזכה להופעת הספרים האבודים של חבורת קסטנדה במהרה בימינו:

"סיפורי אנרגיה" של קרול טיגס, האישה-נגואל.

"לראות מבעד לעיני הטורף" - של קסטנדה.

ואחרים, אם ישנם.

.

הערת אגב

בוויקיפדיה, בערך "קרלוס קסטנדה" בעברית, לא באנגלית, מופיעה תמונה של מישהו, כאילו הוא קרלוס קסטנדה. זו טעות שכבר ציינתי אותה. זוהי תמונתו של מתרגם ממוצא קובני שתרגם את ספרו הראשון (לפחות) של קסטנדה לספרדית.
מי זה האוּבֶּרְחוּכֶם שהעלה את התמונה הזו לוויקיפדיה?

ישנה תמונה אחרת שרצה באינטרנט כבר שנים רבות ובה נראה מישהו שמנמן עם משקפיים, וגם היא טעות. זהו פרופסור מקסיקני בשם קרלוס קסטנדה.

אסיים בברכה הטולטקית:

בשנה הבאה בעולם האחר 

========================== 

26.12.22

והתחלנו את שירנו מהתחלה
======================

הטקטס הטולטקי, קרי הספרים של חבורת קסטנדה, מדי פעם שותלים אמירה ש"צובעת" מחדש את הטקסט: כל ההבנה שלנו את הטקסט משתנה, התמונה שבנית לעצמך בקריאת הטקסט מתבררת כלקויה, או חסרה מאד. אמירה ששולחת אותך לקרוא את כל הספרות מההתחלה, אם תרצו: מודיעה לך על "שמחת תורה" 

לעתים זה פשוט משום שהכניסו מושג חדש אבל לא נתנו לנו במפורש את כל המופעים שלו ועלינו להשלימם, לדוגמה: שערי החלימה. קיבלנו רק ארבעה מתוך שבעה, או הליבות המופשטות של הכישוף: קיבלנו במפורש רק שש מתוך עשרים ואחת.

זו יכולה להיות האמירה שחנארו לעולם אינו [רק] מתלוצץ.
או האמירה של נסטור שבתור העד [witness] הוא נכח בכל השיעורים שעבר קסטנדה, נוכחות שעליה מרמז גם הקטע הבא, הלקוח מסוף "יקוש עם הכפיל":

"דון חואן העמיד את שלושתנו [קרול, טאישה, ופלורינדה] סביב קרלוס והזיז את ראשינו יחדיו כך שהם נגעו זה בזה. הוא אמר לנו שהמשימה שלו הייתה לוודא שלאורך כל ההכשרה שלנו נקודות המאסף שלנו תהיינה באותו מיקום. ולמרות שנקודות המאסף שלנו הוזזו ממקומן באופן קבוע במהלך האימונים שלנו, הן הוזזו באותו הקצב ובאותו הכיוון, כדי שארבעתנו נוכל לתפקד כיחידה אחת, ולהיות מסוגלים לצַרֵף מציאות עקבית, אותה חלקנו יחדיו."
(עמוד 419)

הכנסת הרעיון של הטורף, הטפיל, בהחלט משנה את כל ההסתכלות על הטקסט ועל הדרך הטולטקית.

וישנה גם האמירה הבאה, שהיא הטריגר לפוסט זה:

"כאשר מסבירים כישוף, למכשפים יש שתי אפשרויות. האחת היא לדבר במונחים מטפוריים ולדבר על עולם בעל ממדים קסומים [magical, מאגיים, כישופיים]. האחרת היא להסביר את עניינם [their business, העסק שלהם] במונחים מופשטים המתאימים ל[proper, הולמים] כישוף. תמיד העדפתי את האפשרות האחרונה, אם כי אף אחת מהאפשרויות לא תספק לעולם את דעתו הרציונלית [rational mind] של אדם מערבי.

("אמנות החלימה" עמוד 29)

על רקע אמירה זו, לא מפתיעה אותנו האמירה של קסטנדה בספר מוקדם יותר:

"תשובתו נשמעה לי מטפורית. מה שלא ידעתי בימים ההם זה שדון חואן התכוון לכל מה שהוא אמר באופן מילולי [literally]."

("כח השקט" עמוד 48)

דברים אלה הם כתב הגנה מצוין לנוהג שלי לפרש אמירות באופן מילולי, ולבחון את האמירות כפי שהן נוסחו במקורן האנגלי.

מכאן, שאמירות כמו:
1. הלוחם מפיק את המיטב שבו כשהוא בגבו אל הקיר, אומרת לא רק שמדובר במצבים של סכנה במבוי סתום [dead end], אלא ממש עם הגב אל הקיר.

2. המושג "מודעות מוגבהת" אינו רק מציין מודעות גבוהה, במובן של חשובה יותר, רחבה יותר וכו. אלא גם במובן של נקודת תצפית גבוהה.

אם כן, בפעם הבאה שאנחנו קוראים את הספרות (או קטעים ממנה) מחדש, עלינו לזכור שחנארו אינו [רק] מתלוצץ, ודון חואן מתכוון [גם] מילולית לדבריו.

==========================

27.12.22

ההתמזגות האנרגטית עם הממרה את המוות
================================

ב"אמנות החלימה" מסופר במפורש שקרול טיגס, האישה-נגואל, התמזגה עם הממרה את המוות (האישה שבכנסייה).

האם גם קרלוס התמזג עם הממרה את המוות?

לדעתי, כן. ההתמזגות האנרגטית של קרלוס עם הסייר(ת) הכחול היא לדעתי התמזגותו עם הממרה את המוות. כזכור, בדרך זו קסטנדה הביא לכליאתו על ידי היישויות הלא-אורגניות בתמורה לשחרורה של הסיירת הכחולה.

לדעתי, הייתה זו מלכודת שקסטנדה לא היה יכול להימנע ממנה. מלכודת שאנשי השושלת שלו והממרה את המוות טמנו לו, כי יש להם מחוייבות לחירותו של הממרה את המוות.
נאמר במפורש, אחרי השחרור של הסייר הכחול ושל קסטנדה, שאם קסטנדה ישיג חירות, גם הממרה את המוות ישיג אותה. זהו רמז נוסף לכך שהם ממוזגים ביניהם. וכמובן שאם האישה-נגואל "שלו", קרול טיגס, ממוזגת עם הממרה את המוות, אז גם הוא כבול אליו באופן עקיף, אבל הפוסט טוען שקסטנדה כבול אליו גם באופן ישיר.

זוהי פרשנות שלי, אבל יש, לדעתי, רמזים לא מעטים בספר זה. שתי נקודות מהזיכרון:
- קרול אומרת לקסטנדה שהממרה את המוות עוקבת אחרי אנשי השושלת, אבל בעיקר אחריה ואחרי קרלוס, ושהיא יודעת על סיפור הסייר הכחול.
- הסייר הכחול הוא לכאורה נקבה, אבל איך ייתכן שנקבה כלואה על ידי הלא-אורגנים?

על פי פרשנות זו, הממרה את המוות הופך לנושא המרכזי של הספר "אמנות החלימה", ולכן הספר ראוי גם להיקרא "ההתמזגות עם הממרה את המוות". 

==========================