להגשים את הגירסה הטובה ביותר של עצמך

כזכור, פלורינדה ראתה בחלימה, בעזרת המכשפים, גירסה טובה יותר של המאמר האקדמי שעל הכנתו היא עמלה כמו כל סטודנט. הגירסה החלומית הזו נראתה כשהיא מונחת על גבי דפי הטיוטה, כמו בצילום שעבר חשיפה כפולה.

טענתי, חזור וטעון, שכתיבת הספרים שפירסמה חבורת קסטנדה נעשתה באופן דומה: ראיית הטקסט בחלימה והעלאתו על הכתב. קסטנדה אומר זאת במפורש בריאיון שלו עם גרסיאלה קורבאלאן. שם גם נאמר, במילים שלי, שמידת העוצמה האישית קובעת את מידת הדיוק ב"הבאת" הטקטס אל העולם החושי. כלומר, מידת העוצמה האישית קובעת את רמתה של הגירסה הסופית, זו שהופכת לנחלת הכלל.

אני רוצה להציע את הרחבת הרעיון של גירסאות לכל יצירה, כלומר כל פעולה (עשייה), ומשם לאדם העושה אותם. כלומר, ככל שהאדם עושה את הדברים ללא רבב, כך הוא מגשים גירסה מדויקת יותר שלהם, וגם גירסה מוצלחת יותר (ביחס לרוח) של עצמו. ההצעה מוסיפה חטא על פשע, ואומרת גם שלפעול לאור הללא-רבב פירושו ללכת בדרך עם לב.

הפרשנות הזו מציעה את תמונת העולם הבאה:

למציאות שבה אנו חיים יש תבנית, סיפור שלד, אבל יש לנו עקרונית יכולת להשפיע ולעצב שינויים בתוך אותה תבנית, שינויים שלא פוגעים בתבנית.

כמשל: נניח שהמציאות שלך היא סיפור בעל תבנית הסיפור של שלגייה. כמכשף אינך אמור לרצות להפוך את המלכה הרעה לאישה טובה, כי זה לא חלק מהמבנה הבסיסי של הסיפור. את/ה נמצא בסיפור שלגיה ואת/ה לא יכול להפוך אותו לסיפור סינדרלה, או לכיפה אדומה. אבל עם זאת, יש לך חופש פעולה בשינוי העלילה והפרטים המשניים בתוך אותה מסגרת.

אם חשקה נפשך לחיות בסיפור סינדרלה, את/ה צריך להחליף חלום (תבנית).

לבחור באופציות שהן ללא-רבב בתוך התבנית הנתונה פירושו להגשים את הגירסה הטובה ביותר של עצמך.

****************

זה היה בסה"כ הרהור בפרהסיה 

הדברים אינם נאמרים בספרי חבורת קסטנדה, אבל אני חושב שהם נרמזים בהם.
והם כמובן מזמינים ביקורת.

**************** 

מוסיקה

איתך מרחוק

בלי להביא גירסה ג'אזית לא אצא ידי חובתי

================ 

יפו 1903

================= 

7.12.22

פינת הספרות (המוגלגית, אם תרצו   )

סיימתי לקרוא את הספר "איך לעצור את הזמן" של מאט הייג. סיפור פנטזיה המספר על אדם שמסיבה כלשהי מזדקן מאד לאט. אנשים כאלה, מתברר בסיפור שישנם עוד כאלה בעולם, חיים במשך כאלף שנים.

הספר ממחיש לדעתי את בעיותיו של הממרה את המוות. הצורך להחליף מקומות מגורים כל כמה שנים, כי החברה האנושית לא מתייחסת בסובלנות לאנומליה כזו. האוייב הוא פעם ציידי מכשפות, ובתקופה מודרנית יותר מדענים שטניים הרוצים לעשות עליך ניסויים. (היום לא קשה לדמיין מדענים שטניים כאלה).

הממרה את המוות, להבדיל מהרואים החדשים, גורר אחריו מטען: את העצמי המקורי שלו, על כל ההיסטוריה שלו, ולכן הוא כנראה נתון יותר לבעיות מהסוג של האיש בסיפור. עם זאת, הוא/היא מכשף ולכן יש לו כלים נוספים, וגם לא בטוח שהוא חי כל הזמן בעולם הזה; הוא הרי ברא לעצמו חלום, לעצמו ולמי שהוא רוצה לארח בו. כניסה לחלום כזה היא חצייה של השער הרביעי של החלימה.

חיי גיבור הסיפור משתלבים לפרק זמן עם מסויים עם שייקספיר ועם עוד דמויות ידועות בהיסטוריה.

פה ושם יש אפילו הבלחות של הגיגים שמזכירים רעיונות טולטקיים. דוגמה:

"הוא לימד אותי על העולם כפי שנראה מבעד לעיניו. בכל דבר יש משהו הנקרא מאנא - בכל עץ, בכל בעל חיים, בכל אדם. מאנא הייתה כח מיוחד. כוח על טבעי. היא הייתה יכולה להיות טובה או רעה, אבל בכל מקרה היה צריך לכבד אותה.
[...]
הוא סיפר לי שהמאנא חיה בצל, ומשום כך יש כללים רבים הנוגעים לצל.

"כללים? איזה מין כללים"

"רע מאד לעמוד בצל של..." [...]

כשראיתי אותך בפעם הראשונה , לא עמדת על הצל שלי. אתה התקרבת, אבל לא דרכת עליו. זה היה סימן שאני יכול לסמוך עליך. המאנא שאצלך בפנים כיבדה את המאנא שאצלי בפנים."
(עמוד 288-289)

על רקע דברים אלה, הפסוק המדבר על העץ מהסוג "אלה" מקבל מובן אחר מהמובן הרגיל:

על־ראשי ההרים יזבחו ועל־הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה על־כן תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה:
(הושע פרק ד פסוק יג)

**********

העולם הדיסטופי ההולך ונבנה סביבנו היום, עולם שבו יש עליך מעקב נון סטופ, כל מעשה שלך מנוטר, עולם של ת.ז ביומטרית דיגיטלית, מצלמות זיהוי פנים וכו. עלול להקשות מאד על מכשפים מכל הסוגים.

אבל, אני בטוח ש"הם"   ימצאו דרכים אחרות "להיות בעולם (הזה) מבלי להיות חלק ממנו." ("להתעורר אל החלום" פרק 3)
ובכל כלא ישנן פרצות.
וגם, כדי לסיים בעוד מנה של אופטימיות (למרות שאף אחד מאיתנו איננו זקוק לתקווה), אין רע בלי טוב. 

אני נהניתי מהספר. אז אולי זו המלצה.

*********** 

אפרופו מדענים שטניים, הנה ריאיון עם מומחה לענייני אקלים, ששימש בממשל ארה"ב כמומחה במשרד האנרגיה, הטוען שבעיית האקלים היא בלוף. בלוף שהתחיל בטענה של תחממות העולם, אבל עם הזמן ירדו מזה כי היה ברור שאין התחממות, אז עברו לניסוח הבעיה כ"שינוי אקלים". המאבק ב-CO2 הוא מאבק נגד החיים שעל פני האדמה ובראש וראשונה בצמחים, שהרי הם זקוקים לזה כדי להתקיים.

לי יש את הרושם שמאזן הכוחות על פני הארץ משתנה, והכוח החדש מסלק את האדם ואת עולם הצומח, ומכשיר את העולם לשליטת צורות חיים אחרות. היעד של דילול קיצוני של אוכלוסיית בני האדם בעולם נאמר בגלוי על ידי פסיכופאטים כמו ביל גייטס, קלאוס שוואב ואחרים. גייטס גם פיתח מערכת של דרכונים דיגיטליים ומערכת מעקב, וידו בפרויקטים שטניים נוספים. על רקע דבריו והסטוריית הרשע שלו, האם ישנו בר דעת המוכן לקבל מפסיכופט זה את זריקות "החיסון" שהוא מייצר?

================= 

8.12.22

מפת הדרכים שמציב לפנינו האינסוף
===========================

הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף":

"ספר לעצמך את הסיפור על חורחה קמפוס, שוב ושוב", אמר דון חואן. "תמצא בו עושר בלתי נדלה [endless]. כל פרט [בו] הוא חלק ממפה. זה טבעו של האינסוף, ברגע שאנו חוצים סף [threshold] מסוים, הוא מניח לפנינו את תוכניתו [blueprint]".
(עמוד 67)

ובהמשך:

"חורחה קמפוס ולוקאס קורונדו הם שני קצותיו של ציר", אמר. "הציר הזה הוא אתה, בקצה אחד רודף בצע חסר רחמים, חסר בושה, גס שדואג לעצמו; מחריד, אבל בלתי ניתן להשמדה. בקצה השני אמן רגיש מאד, מיוסר, חלש ופגיע. זו הייתה אמורה להיות מפת חייך, אלמלא הופיעה אפשרות אחרת, זו שנפתחה כשחצית את סף האינסוף. חיפשת אותי ומצאת אותי; ובכך [שמצאת אותי, כנראה], אכן חצית את הסף.
(עמוד 68)

אני חושב ששלושת הדמויות בסיפור הזה, סיפור מציאתו של קסטנדה את הנגואל [דון חואן הוא התגלמות הנגואל/הרוח] מייצגים את:

- חורחה הנוכל הוא הפרסונה של קסטנדה.

- לוקס קורונדו האמן הוא הכפיל שבפנים, שבגוף.

- דון חואן הוא הכפיל שבחוץ, הרוח, הנגואל, המופשט...

.

הדמויות של חורחה ולוקס הן רלבנטיות לקסטנדה, אבל לכל אחד מאיתנו יש (יהיו) את הדמויות שלו שיביאו אותו אל הנגואל וישקפו את שני הגופים הנ"ל שלו. לדעתי, חלק מהסיפור של קסטנדה נכון לכל אחד, לדוגמה:

"האינסוף גבר עליו [על חורחה קמפוס]. האם אתה יודע שהוא נעלם זמן קצר לאחר שפגש אותך, והוא לא יימצא לעולם?"
(עמוד 66)

לפרשנותי, הפרסונה [האישיות, מילולית: המסיכה] ההיא של קסטנדה סולקה לעד מהעולם. לפני כן, חורחה היה חייב להביא את קסטנדה אל הכפיל שבו, המיוצג על ידי לוקס, האמן, יוצר המסיכות. כלומר, סילוק חורחה הוא סילוק של מסיכה אחת. יש לקסטנדה [ולכל אחד מאיתנו] את היכולת לייצר מסיכות אחרות; ללבוש צורה של פרסונות אחרות.
ייתכן שהקטע הבא, הלקוח מ"מסע לאיכטלאן" רומז לסילוק המסיכה הזו:

"אתה פיקח מאד," אמר לבסוף. "אתה חוזר למקום שבו היית תמיד, אבל הפעם אתה גמור. אין לך לאן לחזור."
(עמוד 238)

זוהי דוגמה אחת (הצעה) לפירוש מפת הדרכים של קסטנדה, שחלק ממנה הוא גנרי (כללי), נכון לכל אחד.

גילוי של עוד פרטים באותה מפה יכול להיות פרוייקט מעניין וחשוב, כי חלק מהמפה נוגע לכל אחד. לדוגמה:
מהו הויטמינול שלוקס קורונדו מאמין שהשגתו תפתור את בעייתו העיקרית (או הדחופה)? מהו הויטמינול של קסטנדה, ומהו הויטמינול שלך   
(הויטמינול מוזכר בסוף הפרק ההוא)

שאלת בונוס: האם הדימיון הרב שבין השם של חורחה: Campos, למילה campus האוניברסיטה, שבו התאהב קסטנדה והוא שקבע את דרך חייו כאיש אקדמיה, הוא פרט כזה בתוכניתו של האינסוף במקרה של קסטנדה?

=================

9.12.22

בשבח רעיון הגירסאות
==================

בכמה מהפוסטים האחרונים שלי, הכנסתי לדיון את המושג "גירסאות", מושג שאינו נמצא בספרות. אולי המילה נמצאת, אבל לא המושג שאני מעמיס עליה. 

סקירה היסטורית: זה התחיל בראיית גירסה מוצלחת יותר של המאמר שפלורינדה הכינה לאוניברסיטה. המשיך בטענה (שקשה להתווכח איתה, כי קסטנדה אומר זאת מפורשות) שהספרים שהוא כתב נראו בחלימה והוא רק העלה אותם על הכתב, ומידת העוצמה האישית שלו קבעה את מידת הדיוק שבה הוא העתיק את הטקסט. כלומר, במינוח שלי: הגירסה הסופית המגיעה אל עין הציבור תלויה במידת העוצמה האישית או חוסר הרבב של המכשף.

משם המשכתי וטענתי שכך הוא הדבר לגבי כל עשייה שלנו. היצירות שלנו נובעות מאותו מימד של יצירות טהורות, וכל אדם מביא לעולם במעשיו גירסה התואמת את מידת העוצמה שלו. ומשם טענתי שכך גם לגבי האדם עצמו: כל אדם משחק דמות, בגירסה התלויה במידת העוצמה האישית שלו, כלומר במידת החיבור שלו לרוח, כלומר במידת הללא-רבב שלו.

בפוסט זה אני רוצה להמשיך ולעשות נפשות   לרעיון העוועים הזה.

סיפור הטוליואים ב"כח השקט": ארבעה איש שנראו זהים, אלמלא הופיעו זה לצד זה ונבחנו בקפידה, הם לדעתי תמיכה חזקה מאד לרעיון הגירסאות: כולם גירסאות של אותו טוליו.

בפוסט הקודם שלי "מפת הדרכים שמציב לפנינו הינסוף" הצעתי את הפרשנות שסילוקו לעד של חורחה קמפוס הנוכל מהעולם על ידי האינסוף מסמל את סילוקה של הפרסונה של קסטנדה על ידי הנגואל, הפרסונה איתה הוא הגיע אל הנגואל (דון חואן). אני מציע את הפרשנות שסילוקה של אותה פרסונה היא החלפתה בגירסה אחרת של קסטנדה. החלפת הגירסה הזו מתוארת לדעתי בסוף הספר הראשון של "משנתו של דון חואן", שם מתאר דון חואן את מסעו של ההולך בדרך הידע אל העולם האחר. בהגיעו לעולם האחר הוא מבקש ממי שהוא פוגש שם להיות המורה שלו ולעשותו לדיאבלרו (מכשף). אם הוא מסכים, הוא הורג את האיש במקום ומתחיל ללמדו. לאחר מכן, נאמר שם, האיש חוזר לעולם הזה, אבל הוא כבר איננו האיש שהוא היה. (עמוד 148)
דרך אגב, קסטנדה ביקש מדון חואן ללמדו אודות צמחים, כלומר ביקש ידע של מכשפים, ולכן אפשר לומר שקסטנדה ביקש מדון חואן לעשותו למכשף.

אני סבור שהחלפת גירסאות, שצד אחד של העניין הוא מיתות של פרסונות (מסיכות), קורית כמה פעמים לאורך החניכה. הקפיצה לתהום היא נקודת תפנית נוספת כזו, כמסופר בפרק האחרון של "צדו הפעיל של האינסוף". קסטנדה מספר שם שהוא היה לאדם אחר מזה שהוא היה לפני הקפיצה. הוא מדבר שם על "החלפה". היו לו אפילו זכרונות זרים.

אני משער שלאחר אבדן הצורה האנושית, אם האדם חוזר לעולם, הוא כבר חבוש בגירסה המוצלחת ביותר שלו; הגירסה שהיא צינור נקי לרוח.

*****************

הפוסט הוא בגדר הצעה פרשנית, צורת הסתכלות. לא מקבץ של אמיתות וודאיות 

שבת שלום

================

10.12.22

הפעיל והלא-פעיל - משחק תפקידים
============================

הקטע הבא הוא בית מתוך שיר של יהודה עמיחי "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד":

"גם לתפילת יחיד צריכים שניים:

תמיד אחד שמתנועע

והשני שלא נע הוא האלוהים.

אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו

זקוף ובלי נוע והכריח את האלוהים לנוע

כמו סוּף ולהתפלל אל אבי"

("פתוח סגור פתוח" עמ' 10)

.

לדעתי, הרעיון הזה של עמיחי גם מבצבץ באותו שיר, בבית שלאחר מכן:

תפלה בציבור: האם לבקש, תן לנו שלום,

ביללות ובצעקות שבר או לבקש בשקט רגוע.

אבל אם נבקש בשקט, האל יחשוב

שאנו לא צריכים שלום ושקט.

(עמוד 10)

.

מה זה מזכיר לכם?

לי זה מזכיר את הרעיון הבא, הלקוח מ"יקוש עם הכפיל", לא שאני מתיימר להבין אותו:

"כדי ליצור משהו", הוא [דון חואן] הסביר, "עלינו לשאוב מהאצלות הנשר, מהצד האפל שלו, ולהביא אותו לכדי קיום, כלומר אל תוך שדה המודעות של האדם. כך מכשפים גורמים לדברים לקרות. זו המהות האמיתית של הקסם. מכיוון שלכל הדברים יש צד אפל וצד מואר, [יש את] היסודות הכפולים של תנועה ומנוחה, של פעילות ואי-פעילות, [על כן] ניתן להפוך את הדברים [להפוך את הצדדים שלהם, כמו של מטבע]. ובאופן זה מכשפים חוצים את גבולות העולם-הנראה אל תוך הממלכה של הבלתי נראה."

"האם אתה מדבר על הממלכה המיתית של האינדיאנים היאקים?" שאלתי.

"אני לא מדבר רק על הממלכה של האינדיאנים היאקים," הוא הדגיש. "אני מדבר על כל הקיום. אם המודעות שלך מחוברת למקור של כל הדברים, את יכולה להשיג הישגים שהם לכאורה בלתי אפשריים."

"איך עושים את זה?"

"עקבי אחרי הקצב הטבעי של הדברים ונועי עם האנרגיה סביבך," הוא אמר. "אם את רוצה לפעול, את חייבת להיות רגועה. באותה מידה, אם את רוצה לנוח, עלייך למלא את עצמך בפעילות."

הוא אמר שכששני היסודות: ההוויה ואי-ההוויה, נמצאים באיזון, כך שבפנים אנו בלתי משתנים ובלתי ניתנים להוצאה משלוותנו, אך מבחוץ אנו נזילים וברי שינוי, אז אנו משַקפים את העוצמה שמאחורי כל הדברים. הוא הוסיף שכדי לשקף את הממלכה של הבלתי משתנה עלינו להשעות את השקפתנו היומיומית על העולם. הוא הדגיש כי השעיית שיפוטינו האנושיים היא הצעד הראשון לתוך הממלכה של הבלתי ניתן לידיעה, וכדי שזה יקרה, השקטת הדיאלוג הפנימי היא תנאי בסיסי.

(עמוד 222 ואילך)

.

פינת הוצאת הקיטור

אפרופו יהודה עמיחי:
הספריה הלאומית חשבה שהיא תקבל חינם אין כסף את עזבונו של יהודה עמיחי: מחברות, טיוטות וכד. שמילאו ארגזים לא מעטים, כנראה.

אבל צאצאיו מכרו את עזבונו לאוניברסיטה באנגליה, וכך הם יכלו גם הם להנות מהנכסים הרוחניים שהשאיר אביהם אחריו.

לתרגיל הזה אני קורא "להאכיל את ארץ-אוכלת-יושביה בחרה של עצמה".

("ארץ אוכלת יושביה" - עיין ערך "תאגיד יזראין")

ואסיים בשורת המחץ של ההימנון הטולטקי: "טוב למות בעד תאגידנו".

================ 

מוסיקה

Going Home

========================= 

11.12.22

המיתה הראשונה של קסטנדה
=========================

בפוסט שלי "בשבח רעיון הגירסאות", אחד העניינים שהודגשו בו היה הטענה הפרשנית שסילוקו מהעולם לצמיתות של חורחה קמפוס, הנוכל היאקי, על ידי האינסוף מסמל את סילוקה של הפרסונה שאיתה הגיע קסטנדה אל דון חואן, וטענתי שסילוק הפרסונה, הוא למעשה מותה, ואירוע זה הוא המתואר בסוף "משנתו של דון חואן", כאשר דון חואן מתאר את מסעו של ההולך בדרך הידע, אשר בהגיעו אל העולם האחר הוא מבקש ממי שהוא פוגש שם להיות למורה שלו ולעשותו לדיאבלרו (מכשף), ואם הוא מסכים, אז הוא הורג אותו בו במקום ומתחיל ללמד אותו (עמוד 148)

האם הריגה זו מופיעה בספרות?

כן. ב"מתנת הנשר":

כשקסטנדה מוצא את דון חואן, לאחר האינטראקציות שלו עם חורחה קמפוס ולוקס קורונדו, דון חואן חובט במפתיע על גבו, חבטה שבמקום אחר בספרות קרויה "חבטת הנגואל".

"הפתעתי הייתה כה רבה שהתעלפתי. כשפקחתי שוב את עיניי הרגשתי כאילו הוא שבר את עמוד השדרה שלי, אבל ידעתי שאני שונה. הייתי מישהו אחר, ולא האני שהכרתי."
(עמוד 183 למטה)

לדעתי, ההמשך מנסה להסיט את הקורא מההבנה הזו - הסטה שחוזרת על עצמה בספרים לא מעט פעמים - על ידי כך שקסטנדה טוען שמאז אותו ביקור, בכל פעם שהוא הגיע לביתו של דון חואן הוא היה חובט בו וגורם לו לעבור למודעות של צד שמאל, ואז הוא היה מלמד אותו את חוק הנגואל. כלומר, הדברים יוצרים רושם כאילו השינוי הזה בזהות הוא רק שינוי הנובע מהמעבר לצד שמאל; משינוי המודעות, והוא מתבטל כשהוא חוזר לצד ימין.

.

אם כן, אני מונה בשליפה שלוש מיתות של קסטנדה, הפיכתו למישהו אחר, ניסוח המופיע במפורש. שינויים אלה הם במגמת שיפור ביחס לרוח, ולכן הם ראויים להיקרא שינוי גירסאות:

- פגישה ראשונה בביתו של דון חואן, בסוף המסע למציאתו.

- הקפיצה לתהום.

- אבדן הצורה האנושית, שהוא כנראה הגעה לגירסה הכי טובה שלך.

.

אם מישהו זוכר עוד מקרה וישכיל אותנו, יבוא (כנראה) על הברכה.

חייב להיות לפחות עוד מקרה אחד.
מדוע?
כי כל דבר בעולם הנגואל מורכב מארבע, או מבוסס על כפולה של ארבע. האם זה רק מקרה שהיו ארבעה טוליואים?!

******************* 

מוסיקה

========================= 

12.12.22

אני חושב שיש לנו מועמד מעולה לתפקיד האירוע הרביעי שבו קסטנדה החליף את זהותו, את הפרסונה שלו, כלומר עבר מיתה: בעקבות החטיפה שלו על ידי הישויות הלא אורגניות וכליאתו בעולמן.

הוא כותב: "התגעגעתי למישהו שלא הכרתי" (עמוד 125)

מה שנראה לי דומה מאד ל"היו לי זכרונות שלא היו שלי" אחרי הקפיצה לתהום.

בנוסף: בקפיצה לתהום הוא קפץ במדבר סונורה והתעורר במיטתו בלוס אנג'לס. באירוע החטיפה הוא הלך לישון במיטתו בלוס אנג'לס והתעורר אחרי חילוצו במדבר סונורה בבית המכשפים.

=========================

12.12.22

החלפות זהות = הסחות צדיות של נקודת המאסף
=====================================

בפוסטים האחרונים שלי עסקתי בשינוי עצמי, שמשמעותו מיתה של הפרסונה וחבישת מסיכה [פרסונה] אחרת, וטענתי שהחלפות כאלה אצל ההולך בדרך הידע הן החלפת גירסאות של עצמך, לגירסאות טובות יותר מבחינת הרוח.

הצבעתי על ארבעה אירועים שבהם קסטנדה עצמו עבר מיתה וגילה שהוא נמצא בזהות אחרת, שהיא אפילו בעלת זיכרונות אחרים. את המקרה הרביעי הוספתי בפוסט הקודם באיזור התגובות.

בין היתר, הצעתי שארבעת הטוליואים [סיפור המופיע ב"כח השקט"] הם דוגמה לארבע גירסאות של טוליו.

היום אני מציע לכם [הנקלעים לפוסט זה    ] את הרעיון ששינוי עצמי, קרי החלפת הפרסונה, היא, בטרמינולוגיה של נקודת המאסף, הסחה צדית [lateral shift, תנועה הצדה] זעירה בתחומי רצועת האדם.

בלי קצת אסמכתאות לא אצא ידי חובתי:

"הוא [דון חואן] גם אמר שבמהלך פעילותי איתו הוא גרם לנקודת המאסף שלי לנוע ממקומה אינספור פעמים, כפי שהיה [גם] ממש באותו רגע. מכיוון שההסחה [shift] של נקודת המאסף אירעה תמיד בעומק [in depth], מעולם לא איבדתי את תחושת הזהות שלי [my sense of identity], למרות העובדה שתמיד השתמשתי בהאצלות שמעולם לא השתמשתי בהן קודם לכן.
("האש מבפנים" עמוד 110)

כלומר, בהסחה פנימה, או בעומק, אין שינוי של הזהות, ובהסחה צדית יש.

.

נראה לי שהנושא עבר דישה מספקת לאחרונה, ולכן אניח לנושא זה לנוח מעט, אלא אם כן יגיעו אל המערכת חדשות מתפרצות בנושא זה 

=========================