המשפט הבא לקוח מכתב העת "קוראי האינסוף":
"בגיליון הראשון של כתב עת זה הוגדרה ההתכוונותיות כ"פעולה מרומזת [tacit, ללא מילים] של מילוי החללים הריקים שהותירה התפיסה החושית הישירה, או פעולה של העשרת התופעות-הנצפות באמצעות התכוונות [intention]."
(מתוך קובץ הטיוטה)
הגדרה זהה ישנה גם ב"מעברים קסומים" בתחילת הפרק "הסידרה להכנת הכוונה".
.
בכתב העת הנ"ל אומר קסטנדה שהאדם הוא חיה תופסת, אבל התפיסה הישירה הפכה אצלנו לחלק קטן מהתהליך הקרוי תפיסה, ורוב הפעילות בתהליך זה מושקעת בפירוש נתונים הנקלטים בתפיסה ישירה. כלומר, אנו קולטים מעט נתונים ומיד מתחילים להעניק להם משמעות. המכשפים שואפים להשתחרר מהפרשנות ולהתמקד בתפיסה הישירה.
דוגמה המובאת ב"מעברים קסומים": המשמעות של הבית הלבן, כמרכז הכוח העולמי, ומשמעוות נוספות. אינן מתקבלות מהסתכלות על אותו בניין, (שאר החושים אינם תופסים אותו כלל), אלא הן מושגות על ידי אקט של התכוונות, הקרוי גם "קריאה לכוונה".
..
הערה לשונית:
נראה שגם יוצרי העברית חשבו שההתכוונות היא אקט של הענקת משמעות לנתונים חושיים:
בעברית: למה אתה מתכוון = מהי משמעות דבריך?
באנגלית, what do you mean
בשתי השפות יש מושגים נפרדים לכוונה ולמשמעות, אבל בעברית יש גם מצב של שילובם במונח אחד.
.
הפוסט טוען שמילוי חללים של התפיסה הישירה (או העשרת נתוני התפיסה) בעצם מוכר לנו כאחד מעקרונות האסכולה הפסיכולוגית הקרויה "גשטלט": "עקרון הסגירות מתאר את הנטייה למלא פערים קטנים על מנת לתפוס עצמים בשלמותם" (מתוך הוויקיפדיה).
להלן שתי דוגמאות לעיקרון הגשטלטי הזה:
משולש שאנו "מלבישים" על הנתון החושי, ודוב פנדה שאנו משתתפים בהשלמתו לדוב.
משולש שאנו "מלבישים" על הנתון החושי, ודוב פנדה שאנו משתתפים בהשלמתו לדוב.
.
איך זה קשור לכישוף, ולהתכוונות של הכישוף?
הקורא את תשובתי עושה זאת על אחריותו 
הכישוף הוא תימרון התפיסה.
בעיקרון, אתה מחליט אם לפניך דלעת או מרכבה (הפיה בלכלוכית הפכה את הדלעת למרכבה, ארבעה עכברים למשרתים...)
.
אתה מחליט אם האנושות נמצאת עכשיו בשערי הגאולה או בשערי אבדון ושואה. השאלה היא אם יש לך את האנרגיה לקיים את המשמעות הזו לאורך זמן. כלומר, אופטימיות או פסימיות הן אקטים של השלמת הנתונים החושיים (התפיסה הישירה), כלומר הן עניין של התכוונות.
*******************
מוסיקה
ביצוע מקסים
=====================
5.1.22
הנגואל מספק את הסמ"ק של הסיכוי, והמכשפה מספקת לו את הסמ"ר לעמוד עליו
=============================================================
=============================================================
אל תקחו את הכותרת באופן מילולי.
הקטע הבא לקוח מריאיון עם פלורינדה דונר, לרגל הופעת ספרה "להתעורר אל החלום".
.
"דון חואן היה הנגואל של קבוצה בת 14 מכשפים. קסטנדה הוא הנגואל של קבוצה קטנה בהרבה. המכשפים הגברים יודעים שללא המכשפות, הנשים, אין שום דבר. דון חואן וקסטנדה אינם מנהיגים במובן שהם טובים יותר או שיש להם יותר ידע. הסיבה היחידה שהם המנהיגים של קבוצותיהם היא שיש להם יותר אנרגיה. דון חואן ידע שאין לו סנטימטר אחד של קרקע לעמוד עליה ללא הנשים. בסוג כזה של יחסים, גברים ונשים לא מנצלים זה את זה, כי, מהבחינה האנרגטית, הם יודעים שהם זקוקים זה לזה במידה רבה ביותר. המכשפים הגברים יודעים שהאישה היא זו שיש לה חיבור ישיר לזה שנמצא שם - ידע, רוח, אנרגיה, איך שתרצה לקרוא לזה."
((מתוך "להתעורר אל החלום: מבוא לכישוף הטולטקי - ראיון עם פלורינדה דונר")
ניתן לקרוא את הריאיון בתרגום לעברית כאן:
האם נתתם את הדעת על כך שכל פני האדמה בעולם נשלטים על ידי מדינות?
כלומר, אין פיסת קרקע שאיננה שייכת למדינה כלשהי.
כלומר, אין פיסת קרקע שאיננה שייכת למדינה כלשהי.
מדינה היא יישות מופשטת. אני לא יודע אם היא יישות לא אורגנית, כי יש לה נציגים פיסיים על הארץ (ל"ו חלאות). אבל אין (לי) ספק שהיא חלק מהאופן שבו מאורגן הכלא הקוסמי הזה שבו אנו חיים.
למדינה שייכים אזרחיה וכל מה שהם חושבים שהוא שלהם. הסיפור שמדינה היא צורת התארגנות לניהול ענייני החברה בצורה יעילה וכו. הוא חלק מהינדוס התודעה שמספקת מערכת החינוך של המדינה (שיעורי אזרחות).
.
יש שני מקומות על פני האדמה, שאני יודע עליהם, שאינם בבעלותה של אף מדינה: אנטרקטיקה (שיש איסור ומניעה ממשית להגיע אליה), וחבל ארץ קטן, נדמה לי במשולש גבולות בצפון סודן, או איפשהו באיזור ההוא.
זה אומר שלא חלים שם חוקים של אף מדינה. בעיקרון, אתה יכול לעשות שם מה שבא לך.
זה אומר שלא חלים שם חוקים של אף מדינה. בעיקרון, אתה יכול לעשות שם מה שבא לך.
האם זהו מקום עוצמה? האם זהו מקום שיש לו ערך אנרגטי?
לא יודע, עדיין לא הגעתי לשם
אבל אני לא פוסל את הרעיון שיש לו ערך אנרגטי.
לא יודע, עדיין לא הגעתי לשם
אבל אני לא פוסל את הרעיון שיש לו ערך אנרגטי..
למדינה אין שליטה על הרוח, ועל פי השיר שכתב יונתן גפן, גם לא על האהבה. לא בטוח שהוא התכוון לזה.
=====================
6.1.22
הפיתוי את הרוח והפיתוי של הרוח
==========================
==========================
לאחרונה כתבתי פוסט על הפיתוי האחרון של הנגואל חוליאן, שהוא שמו של פרק ב"כח השקט", כשהפירוש הטריוויאלי הוא: האישה האחרונה שהוא פיתה. [חלק] מהפירוש הלא טריוויאלי: מאז הוא עבר מפיתוי נשים לפיתוי הרוח.
האישה הזו הייתה טליה, לימים בעצמה אישה-נגואל. אני די נוטה למחשבה שהיא שיתפה פעולה עם הנגואל אליאס הרבה יתר מאשר מוזכר בסיפור. כלומר, ייתכן, לדעתי, שחוליאן הצעיר חשב שהוא מפתה אותה, אבל היא בעצם פיתתה אותו מטעמה של הרוח (הנגואל).
מתוך כך מבצבצים הרעיונות המעניינים הבאים:
1. המעבר מפיתוי אישה לפיתוי הרוח מתבצע באמצעות אישה-נגואל, אישה שהיא גם נציגה של הרוח.
2. הפיתוי הוא דו-צדדי.
1. המעבר מפיתוי אישה לפיתוי הרוח מתבצע באמצעות אישה-נגואל, אישה שהיא גם נציגה של הרוח.
2. הפיתוי הוא דו-צדדי.
לצורך חיזוק טענה זו אני משתמש בעובדה שכשהוא חשף את איבר המין שלו לפניה, כפי שנהג לעשות בפיתוייו, הוא זכה, במקום להתמסרות הרגילה, למכות מצידה: היא בעטה וחבטה בו, ודרכה על בהונות רגליו החשופות עד שהוא צרח מכאב.
לבסוף, כשהוא היה כה תשוש, שהוא היה למעשה חסר-הכרה, היא נעתרה לו. ואז, מתישהו, בעיצומו או בסופו של האקט, היא צרחה והוא החל לנשום בכבדות (לשווע לאוויר). אז המוות חדר לתוכו כלהב חדה דרך הסדק [שבין העולמות].
אמירה זו מרמזת, לדעתי, שבמצב העירור המיני, הסדק הזה נפתח. לדעתי הדבר לא נאמר במפורש בסיפרות.
בסיפרות נאמר שכל אקט מיני בורא חיים בעלי מודעות, ונאמר שדרך הסדק הזה המוות חודר לתוכנו.
כלומר, אם לאמץ את הפרשנות הנ"ל, דרך הסדק אנו בוראים חיים (ובכך מאבדים מחיוניותנו), וגם דרכו חודר המוות. מכיוון שלדעתי כל מהלך בעולם האמיתי, בעולם האנרגיה, הוא עניין של דרגה, של צבירה, ולא של שחור-לבן (כן או לא), לכן נראה לי שהמוות חודר לתוכנו לאורך חיינו במידה הולכת וגדלה, ולא באקט אחד. כלומר, הפן האחר של בריאת חיים כתוצאה מכל אקט מיני הוא חדירת המוות.
אמירה זו מרמזת, לדעתי, שבמצב העירור המיני, הסדק הזה נפתח. לדעתי הדבר לא נאמר במפורש בסיפרות.
בסיפרות נאמר שכל אקט מיני בורא חיים בעלי מודעות, ונאמר שדרך הסדק הזה המוות חודר לתוכנו.
כלומר, אם לאמץ את הפרשנות הנ"ל, דרך הסדק אנו בוראים חיים (ובכך מאבדים מחיוניותנו), וגם דרכו חודר המוות. מכיוון שלדעתי כל מהלך בעולם האמיתי, בעולם האנרגיה, הוא עניין של דרגה, של צבירה, ולא של שחור-לבן (כן או לא), לכן נראה לי שהמוות חודר לתוכנו לאורך חיינו במידה הולכת וגדלה, ולא באקט אחד. כלומר, הפן האחר של בריאת חיים כתוצאה מכל אקט מיני הוא חדירת המוות.
.
הדברים הם כרגיל הצעה פרשנית בלבד.
*********************
אפרופו הולדה, למי שרוצה לדעת את הנולד, מחר, יום שישי, הוא (כנראה) יום עוצמה.
=====================
7.1.22
היום, יום שישי, ה-7.1.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום הבא עלינו לטובה כל 18 יום.
שבת שלום.
=====================
8.1.22
ויקשה הנגואל את הטונל של החניך,
ולא אבה החניך לשחרר את שליטת שכלו
==============================
ולא אבה החניך לשחרר את שליטת שכלו
==============================
בתיאור החניכה של קסטנדה מוזכרת כמה פעמים התעקשותו הרבה של קסטנדה לשמור על שליטת שכלו ולמצוא הסברים הגיוניים לחוויותיו.
הנה אחד הקטעים. הוא לקוח מתוך טקסט מיוחד: פרק שנוסף ל"מתנת הנשר" אבל רק במהדורה הספרדית שלו. פרק ששמו "שישה פסוקי הסבר" וניתן לקרוא את תרגומות לעברית כאן:
אני נוטה למחשבה שהמרווח למשחק חופשי (שפיל) שיש לחניך שנפל לידיהם של המכשפים הוא צר ביותר. הטונל והנגואל שלו שניהם לדעתי מתומרנים בידיהם, ולכן, כמסקנה מכך, אני נוטה למחשבה שההתעקשות שלו למציאת הסברים הגיוניים ולשמור על שליטת שכלו על עולמו ("שפיותו") בכל מחיר, נעשתה בהשפעתם של המכשפים, ובעיקר של דון חואן, שבתפקיד המורה שלו, תפקידו היה לשמור על הטונל של קסטנדה. אגב: מיטיבו, חנארו, היה אחראי על הנגואל, הכפיל, של קסטנדה.
ומכאן קשה שלא להיזכר בסיפור המקראי על הקשחת לבו של פרעה על ידי יהוה כדי למנוע את שחרור בני ישראל כבר אחרי המכה הראשונה (אם אני לא טועה).
וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות ז)
וַיְחַזֵּ֥ק יְהֹוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃ (שמות י)
.
מדוע להקשות את הלב, מדוע לחזק את ההתעקשות?
שאלה טובה
התשובה המקראית, כדי להרבות את אותותיו ומופתיו של הנגואל בארץ מצרים (בטונל) איננה בלתי הגיונית, אם כי היא לא יכולה להיחשב לתשובה מלאה.
******************
מוסיקה
חוסה פליסיאנו
=====================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה