לא צריך עוצמה כדי להיות כַּן לגבי דברים הזוכים להערכה בחברה. צריך עוצמה כדי להיות כן לגבי הכרה בחולשה, במחדל, בחוסר יכולת....
איזו כַּנוּת נדרשת מהלוחם?
הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל":
"הכנה מוקדמת גרועה למפגש הראשון עם העוצמה פשוט תביא להגברת החשיבות העצמית, והמפגש יהפוך למכשול כמעט מוחלט לחניך, במקום להגברת הפליאה והרצון ללמוד.
"מי שמגיע לנגואל כשהוא רווי באמונות אודות כמעט כל דבר, לא יהיה לו סיכוי רב להמשיך.
"לכן, אחת הדרישות בכניסה לנתיב הידע היא כֵּנוּת עמוקה - הכרה בכך שבעצם איננו יודעים דבר.
"עליך להבין שיהיה צורך לרוקן את הנמל כדי לפנות מקום לספינה החדשה שתגיע.
"ברגע שהושגה דרגה זו של הכנה, מציאת קבוצת מכשפים היא עניין של מזל. הרוח קובעת אז מי ייבחר ומי לא.
(עמוד 108)
בנוסף לכַּנוּת, שהיא בשליטתך, צריך מזל, שהוא לא בשליטתך. מזל בסיפרות שלנו הוא לא אחר מעוצמה. התודעה הרגילה מפרשת את המקריות הזו כמזל, אבל מדובר בהתערבות של הרוח, העוצמה.
.
הכַּנוּת הזו, ההכרה הכַּנה בכך שאני לא-יודע כלום, היא מרכיב ברומן של הלוחם/ת עם הידע, וגם שם המזל משחק תפקיד.
הקטע הבא גם לקוח מ"מפגשים עם הנגואל":
"דון חואן תמיד הביא את כל מי שהקיף אותו לנהל רומן עם הידע שלו."
שאלתי אותו למה הוא מתכוון.
"זהו הרצון הטהור לדעת - לא להרגיש אדישות - להתעניין בכל רמ"ח אבריך במה שהרוח באה להגיד לך מבלי שתהיה בך כל ציפייה למשהו עבורך. להימצא ברומן לוהט עם הידע הוא הדבר היחיד שיכול לתת לנו את הכוח שאנו צריכים כדי שלא נהסס כאשר הסימנים מצביעים אל הלא-ידוע.
"כאשר הנתיב שלך כבר אינו תואם את הציפיות של בני האדם, וכאשר הוא לוקח אותך למצבים המאתגרים את מחשבתך, אז יכולים אנו לומר כי נכנסת למערכת יחסים אינטימית עם הידע.
"היה לך מזל יוצא דופן כאשר הִשְתָּקְתָּ את דעתך לרגע, דבר שאיפשר לעוצמה להצביע לי עליך, אבל זה לא מספיק.
"עכשיו אתה צריך להתאים את עצמך למסר של הרוח, כדי שחייך יהפכו להיות חייו של לוחם. מעתה והלאה, העבודה שלך תהיה מורכבת מטיפוח קשר כֵּן ונקי עם האינסוף".
(עמוד 94)
.
לפרשנותי, ההכרה הכַּנה באי ידיעתו דבר מביאה את הלוחם להמתין לאותות מהרוח, שהיא היודעת; כלומר ההכרה הכנה באי-ידיעתו מביאה אותו לחפש אחר האותות של הרוח ולציית להם, מבלי שהשכל מבין את המסר. מסר שהוא בד"כ דחף לעשייה מסוימת.
לדעתי, כך נראה הרומן עם הידע.
לדעתי, כך נראה הרומן עם הידע.
**********************
ההכרה הכַּנה באי ידיעתך דבר היא דרישה שנייה כדי להתקשר עם הרוח. מהי הדרישה הראשונה?
היא מופיעה קצת קודם באותו עמוד:
"בהזדמנות אחרת שאלתי אותו: "קרלוס, מה קובע את נגישותו של האדם הרגיל לידע של המכשפים?"
הוא השיב: "כוונה. הכוונה של אדם צריכה להביא מינחה לרוח, והרוח חייבת לקבל זאת ולהציב את האמצעים להתפתחות על דרכו.
(עמוד 94)
.
מה מציע האדם לרוח כמינחה?
אמירה זו מופיעה כמה פעמים בסיפרות, וכמו בד"כ, היא אמירה סתומה: הלוחם מציע לרוח את הטוב ביותר שלו (his best).
============================
17.1.22
לגבי הפוסט הקודם:
ההכרה הכַּנה באי-ידיעתי-דבר היא בעצם ענווה, שהיא תכונה שאליה שואף הלוחם.
*********************
המגע שבין הדיבור והשקט
=====================
=====================
הקטע הבא לקוח מ"סוף דבר" של "האש מבפנים":
.
"הרואים הקדומים נהגו לומר שאם לוחמים הולכים לנהל דיאלוג פנימי, הם צריכים לנהל את הדיאלוג המתאים. עבור הרואים הקדומים פירוש הדבר היה דיאלוג על כישוף ועל הגברת ההשתקפות העצמית שלהם. עבור הרואים החדשים זה לא אומר דיאלוג, אלא מניפולציה מנותקת-רגשית [detached manipulation] של הכוונה באמצעות פקודות מפוכחות [sober commands, מתוך פיכחון]".
הוא אמר שוב ושוב שהמניפולציה של הכוונה מתחילה בפקודה שאת/ה נותן לעצמך; חוזרים על הפקודה שוב ושוב עד שהיא הופכת לפקודה של הנשר, ואז נקודת המאסף נעה ממקומה, בהתאם [לדיבור, לפקודה], ברגע שבו הלוחמים מגיעים לשקט פנימי."
(עמוד 245)
.
שקט פנימי הוא לא אחר מנוכחות הרוח.
איך הדיבור משפיע על השקט? הרי ברור שאלה הם הפכים, וכשהאחד נמצא השני איננו נמצא.
תשובתי: כמו כל דבר בעולם האנרגיה, כל דבר הוא עניין של דרגה, של מידה, ולא של שחור-לבן. גם על השקט זה נרמז, כשנאמר ששקט הוא דבר מצטבר, שהלוחם שואף לצבור ממנו עוד ועוד. לכן, אין קו גבול חד בין הדיבור והשקט, אלא איזור של חפיפה.
תשובה שנייה, והיא יכולה לחיות בשלום עם התשובה הראשונה [היא חייבת, אני לא רואה אפשרות אחרת 
]. תשובה זו נמצאת בקטע הנ"ל:
]. תשובה זו נמצאת בקטע הנ"ל:הדיבור המופיע בשקט הוא כבר לא פקודה שלך, אלא פקודה של הנשר.
זו לדעתי גם משמעות הביטוי "מניפולציה מנותקת-רגשית" [detached]. לנשר אין שום קשר רגשי לאני השקרי [החברתי] שלנו.
כלומר, אתה שרוי בשקט, ואילו הדיבור (הפקודה), מתוחזקת על ידי הנשר.
כלומר, אתה שרוי בשקט, ואילו הדיבור (הפקודה), מתוחזקת על ידי הנשר.
זום-אין לתוך פקודה-מפוכחת-לעצמך [מנותקת-רגשית] יש לנו ב"מסע לאיכטלאן":
"מכאן ולהבא, במשך שמונה ימים, אני רוצה שתשקר לעצמך. במקום לומר לעצמך את האמת - שאתה מכוער, רקוב [מוסרית, כנראה] ומלא חסרונות - אתה תאמר לעצמך שאתה ההיפך הגמור, וזאת מתוך ידיעה שאתה משקר ושאין לך תקווה."
(עמוד 196)
.
דוגמה נוספת, שונה לכאורה, למגע בין דיבור [מילים] ושקט יש ב"כח השקט", כשדון חואן נכנס לשקט פנימי בזמן שקסטנדה מקריא שיר; תימרון הקרוי: יקוש באמצעות שירה.
עמוד 102: "אני מקשיב, ובעוד אתה קורא בקול [את השיר], אני מכבה את הדיבור הפנימי שלי, ואני מאפשר לשקט שבתוכי להתעצם [לצבור מומנטום]. ואז הצירוף של השיר והשקט יוצרים [בי] את הטלטלה [jolt]."
ראוי לציין שבמקרה זה דון חואן, הנמצא במצב של שקט פנימי ומאזין למילות השיר, אינו באמת מאזין למילים, כי לא אכפת לו על מה מדבר השיר, וגם, כפי שטענתי בעבר, במצב שקט אי אפשר, לא לקרוא מילים ולא להקשיב למילים, אלא הוא "תופס טרמפ" על הרגשות הנישאות על גבי צלילי המילים, רגשות שהועמסו עליהן על ידי מקריא השיר.
יש בדוגמה זו, לדעתי, דימיון לשני המקרים הנ"ל [שבתחילת הפוסט] בכך שאם הפקודה שלך כבר הפכה לפקודה של הנשר, אתה לא נמצא במגע עם המילים שהרכיבו את הפקודה. אתה מחובר לשקט. הפקודה והמילים נמצאות בתחומי הנשר.
יש בדוגמה זו, לדעתי, דימיון לשני המקרים הנ"ל [שבתחילת הפוסט] בכך שאם הפקודה שלך כבר הפכה לפקודה של הנשר, אתה לא נמצא במגע עם המילים שהרכיבו את הפקודה. אתה מחובר לשקט. הפקודה והמילים נמצאות בתחומי הנשר.
הערת אגב, בדוגמה האחרונה, של השימוש בשירה, יש לנו דוגמה לשקט כאיכות מצטברת.
============================
מוסיקה
18.1.22
ה"ללא רבב" לעומת החטא
====================
====================
העליתי בעבר לא אחת את הטענה שהמושג "ללא רבב" הוא מושג ייחודי לתורה הטולטקית, אבל המונח המשמש לציון המושג, impeccable, איננו מונח חדש, ולכן יש לקחת בחשבון את המובן המילולי הארכאי שלו, שהוא: אי היכולת לחטוא.
עוד הוספתי חטא על פשע וטענתי שהחטא הטולטקי הוא ההיצמדות הרגשית, האחיזה, בדברי העולם. הדימוי שהצעתי ל"ללא רבב" היה של שמן ביחס למים, שכידוע אינו יכול להתערבב עם המים.
עוד הוספתי חטא על פשע
וטענתי שהחטא הטולטקי הוא ההיצמדות הרגשית, האחיזה, בדברי העולם. הדימוי שהצעתי ל"ללא רבב" היה של שמן ביחס למים, שכידוע אינו יכול להתערבב עם המים.דרך אגב, המובן הארכאי הזה - של אי היכולת לחטוא - אינו זמין לקוראי האנגלית יותר מאשר לקוראי העברית שנחשפים למונח "ללא-רבב", כלומר אין לנו, העברים במקרה זה חיסרון לעומתם.
במקרה זה חיסרון לעומתם.רק עכשיו אני ער לכך שבספר הנפלא "מפגשים עם הנגואל" ישנה ממש הצבה של המושגים חטא וללא רבב זה נוכח זה, כלומר כניגודים, ועל כן מתוך ניגודו של ה"ללא-רבב" אנו יכולים להקיש על משמעותו. ההנגדה מופיעה במפורש במשפט האחרון בקטע הבא. הדגשתי כמה משפטים שאתייחס אליהם:
"ברגע שאידיאולוגיות - כולל נגואליזם - מקבלות תפוצה רחבה, הן הופכות למַפְיות תרבותיות, או לבתי ספר להרדמת אנשים.
"לא משנה כמה עדינים הם עקרונות היסוד שלהן, ולא משנה עד כמה הן מנסות לאמת אותם בעזרת תימוכין אישיים, הן, בסופו של דבר, תמיד מתְּנות את מעשינו על פי צורה כלשהי של תגמול ועונש.
"ותוך כדי כך, הן מעוותות את המהות של החיפוש. אם עמוד התווך של האמונה שלי הוא שכרי, איזה ערך יש לה?
"מכשפים אוהבים את הטוהר של המופשט. מבחינתם, הערך של נתיב עם לב הוא לא כל כך ביעד שהוא לוקח אותנו אליו, אלא בכמות ההנאה שבהליכה בו.
"לאמונה עשוי להיות ערך בחיים הרגילים, אבל היא חסרת תועלת מול המוות. התקווה היחידה שלנו כאשר אנו ניצבים מול הבלתי נמנע היא דרכו של הלוחם.
"מכשפים קוראים ליכולת לשנות את ההיצמדויות הרגשיות שלהם: 'להאמין מבלי להאמין'.
"הם שיכללו אוֹמנוּת זו עד לנקודה שבה הם יכולים להזדהות בכנות עם כל רעיון, לחיות אותו, לאהוב אותו, ולהשליך אותו ללא כל נקיפות מצפון אם זה יגיע לכך.
"ובתוך חופש בחירה זה, הם שואלים שאלות של מכשפים, לדוגמה: מדוע לקבל את עצמי כחוטא, אם אני יכול להיות ללא רבב?"
(עמוד 103)
.
הבהרה של מושג החוטא ישנה בקטע הבא שבאותו הפרק:
"מחיתי. בנימה החלטית אמרתי לו כי בבסיס עקרונותיי הייתה הוודאות שאלוהים קיים, ושאני לא מוכן להטיל ספק בכך או אפילו לנתח זאת.
קרלוס השיב: "זה לא נכון. הוודאות המושרשת ביותר שלך היא שאתה חוטא, ומסיבה זו אתה מצדיק את קיומו של אלוהים.
"וכך אתה יכול להצדיק את הטעויות שאתה עושה, את בזבוז האנרגיה שלך, את הכניעה לכעס, לתאווה, לגחמות ולפחד. אחרי הכול, אתה אדם, ואלוהים תמיד יסלח לך.
(עמוד 101)
.
נראה לי שהלוחם יסכים שהוא גם כן מתחיל את דרכו כחוטא, הנכנע לתשוקות, לגחמות, לפחדים... אבל הלוחם סילק את רעיון האל הסולח, שבסליחתו מאפשר לו להמשיך להיכנע להם, כלומר להיצמד לדברים. כלומר, להיצמד לעצמי שלו.
וזו הבעיה הנרמזת לעיל באמונה שיש עימה הבטחה לשכר, כי מי צפוי להינות מהשכר? אותו עצמי שאנו נאחזים בו.
אותה בעייתיות נמצאת גם בעיקרון שלדרך המכשפים לא מקבלים מתנדבים, כי המתנדבים רוצים להצטרף לדרך מתוך הערכה שהאגו שלהם ירוויח מכך, יעשיר את עצמו מהדרך הזו.
וזו הבעיה הנרמזת לעיל באמונה שיש עימה הבטחה לשכר, כי מי צפוי להינות מהשכר? אותו עצמי שאנו נאחזים בו.
אותה בעייתיות נמצאת גם בעיקרון שלדרך המכשפים לא מקבלים מתנדבים, כי המתנדבים רוצים להצטרף לדרך מתוך הערכה שהאגו שלהם ירוויח מכך, יעשיר את עצמו מהדרך הזו.
כל אמונה מתנפצת נוכח המפגש עם הבלתי נמנע, כלומר עם המוות. ואם ניצמד לאמונה כלשהי, נתנפץ יחד איתה. המוות יהיה מחסום עבורנו.
לכן הפיתרון הוא, וזהו גם חלק מהלא-רבב: להאמין מבלי להאמין, כלומר, להאמין במה שנרצה, אבל מבלי להיצמד לשום אמונה; להיות נכונים להשליכה, כי נצטרך להשליכה, זו רק שאלה של מתי.
.
אלה היו כמה הרהורים לא סדורים אודות מושג ה"ללא-רבב" על רקע מושג החטא.
========================
19.1.22
פעולה חסרת היגיון
================
================
פעולה חסרת תכלית, ובמקור: acting just for the hell of it.
בעמוד 194 ב"סיפורי עוצמה" מופיע הרעיון של פעולה כזו, תורגם שם "פעולה לשמה".
.
"מורה חייב ללמד את החניך שלו אפשרות נוספת, שהיא אפילו עדינה יותר: האפשרות לפעול מבלי להאמין, מבלי לצפות לתמורה - לפעול סתם כך [acting just for the hell of it]. לא אגזים אם אגיד לך שהצלחת מפעלו של המורה תלויה בעד כמה טוב והרמוני הוא מנחה את חניכו בנושא זה."
(עמוד 194)
קסטנדה אומר שם שהוא לא זוכר שדון חואן דיבר על כך כטכניקה מיוחדת, ודון חואן משיב שזה נעשה במכוון ובתחכום. הוא מביא שם דוגמאות למשימות חסרות שחר.
"אחר כך הוא הזכיר לי את כל המשימות המגוחכות והשטותיות שהוא נהג להטיל עליי בכל פעם שהייתי בבית שלו. מטלות אבסורדיות כמו סידור עצי הסקה בצורות כלשהן, שרטוט באדמה באמצעות אצבעי מעגלים קונצנטריים רצופים [כנראה ספירלות] המקיפים את ביתו, טאטוא פסולת ממקום אחד למקום אחר וכו'. המשימות כללו גם מעשים שהייתי צריך לבצע בעצמי בבית, כמו ללבוש כיפה שחורה, או לקשור תחילה את שרוכי הנעל השמאלית, או להדק את החגורה מימין לשמאל.
הסיבה שמעולם לא התיחסתי אליהן בשום צורה אחרת מלבד בדיחות הייתה שהוא תמיד אמר לי לשכוח מהן אחרי שקבעתי אותן לשגרה קבועה."
(עמוד 194)
.
בפיכולוגיה המודרנית זה מופיע לדעתי כסוג של הפרעה, נדמה לי שזה מה שנקרא "הפרעה טורדנית-כפייתית".
.
מה כל כך חשוב במה שתואר כאן?
לדעתי, המטלות חסרות התכלית וההיגיון האלה נועדו לגרום לחניך להקשיב לרוח, לנגואל, הרי הנגואל הוא זה שהטיל את המטלות. מטרתן להגביר את ההקשבה והציות לתחנת שידור אחרת (של הרוח), ולא להאזין באופן בלעדי לתחנת השידור הרגילה של המיינד הזר.
אני משער שהנחיות הרוח כמעט תמיד ייראו חסרות היגיון או תכלית למיינד, ל"היגיון הבריא". ייתכן גם שתכליתן היחידה תהיה שבירת השיגרה, על כן, אם יש לך דחף ללכת רק על הקווים של המרצפות , ייתכן שמקור הדחף הוא הרוח.
אבל צריך לדעת לעצור את הפעולה אם היא ממשיכה רק מתוך אינרציה והופכת לשגרה חדשה. כלומר, לדעתי, צריך להמשיך ולעשות אותן רק כל עוד הן מצוות על ידי הרוח, ולא נעשות מתוך הרגל. הדבר החשוב הוא לזהות מהיכן מגיע הדחף הזה. ובוודאי לשים לב כשההנחיה היא להפסיק (כמו שמופיע בקטע הנ"ל. דון חואן - הנגואל - פקד עליו להפסיק)
אבל צריך לדעת לעצור את הפעולה אם היא ממשיכה רק מתוך אינרציה והופכת לשגרה חדשה. כלומר, לדעתי, צריך להמשיך ולעשות אותן רק כל עוד הן מצוות על ידי הרוח, ולא נעשות מתוך הרגל. הדבר החשוב הוא לזהות מהיכן מגיע הדחף הזה. ובוודאי לשים לב כשההנחיה היא להפסיק (כמו שמופיע בקטע הנ"ל. דון חואן - הנגואל - פקד עליו להפסיק)
**************
כרגיל, מה שאינו ציטוט הוא בגדר פרשנות בלבד.
========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה