בזמן שאנו ממתינים לקולות הימאים, שכולם (כל החמישה) נמנים על הקולות הצפים, יש לקוות, אני רוצה לטעון טענה שהיא בגדר מסקנה מתבקשת. הרמזים מפוזרים על פני כל השטח:
- המוות יוקש (צד) אותנו
- הלוחם שואף ליקש את עצמו
- מכאן: הלוחם שואף לחקות את המוות שלו, או ככל הנראה, לאמץ את נקודת המבט של המוות שלו, או אולי אפילו יותר מכך: להתאחד עם המוות שלו.
אז מה הפלא שהוא והמוות שלו הם חברים?
אז מה הפלא שהוא והמוות שלו הם חברים?
.
ביסוס הטענות על הכתובים.
מידגם בלבד, כי יש הרבה יותר.
הבאתי מראי מקומות חלקיים. אם מישהו זקוק למראה מקומ(ות) כלשהו, Ask and You Shall Receive.
מידגם בלבד, כי יש הרבה יותר.
הבאתי מראי מקומות חלקיים. אם מישהו זקוק למראה מקומ(ות) כלשהו, Ask and You Shall Receive.
.
המוות יוקש אותנו
- "איך יכול מישהו להרגיש כל כך חשוב כשאנחנו יודעים שהמוות יוקש אותנו?" הוא שאל.
("מסע לאיכטלאן", אני משער)
("מסע לאיכטלאן", אני משער)
- בעולם שבו המוות הוא הצייד, ידידי, אין זמן לחרטות או ספקות. יש רק זמן להחלטות".
("מסע לאיכטלאן", אני משער)
("מסע לאיכטלאן", אני משער)
הערת אגב, "ידידי" (חברי) ניתן להבנה בדרך נוספת: לא רק שקסטנדה הוא ה"ידידי", אלא שהמוות הוא ידידו של דון חואן. ואנו נראה בציטוט בהמשך שהמוות הוא חברו של הלוחם.
.
הלוחם נדרש ליקש את עצמו
- "מכשפים מבצעים אי-עשייה כדי להשתנות," היא אמרה. "אבל ראשית עלייך להיות מודעת לדפוס [ההתנהגות], ולשם כך את זקוקה לעבודת סיכום מעמיקה ויסודית. אם, כמו במקרה שלך, למדת להגיב על ידי רחמים על עצמך או קנאה באחרים, אז בכל פעם שההרגשה הזו מגיעה אלייך, היי מודעת אליה. יַקשי את עצמך; מַפִּי את נקודות החולשה שלך. אז תהיה לך אפשרות להמשיך [בדפוס] או לשנותו. לבסוף, את יכולה להתכוון להרחיק כל דבר עוד לפני שהוא לוכד אותך."
("יקוש עם הכפיל" עמוד 249 למטה ואילך)
("יקוש עם הכפיל" עמוד 249 למטה ואילך)
.
- וכשאתה יוקש את עצמך אתה מטלטל את עצמך, על ידי שימוש בהתנהגות שלך בדרך חסרת רחמים, ערמומית."
("כח השקט")
.
- "איך יכול מישהו ליקש את חולשותיו, גורדה?"
"באותה הדרך שבה אתה יוקש [צד, אורב ל] טרף. אתה מפענח [לומד] את השגרות [routines] שלך עד שאתה יודע את כל העשייה של החולשות שלך, ואז אתה הולך ופוגש אותן, ואוסף אותן כמו ארנבות בתוך כלוב."
("הטבעת השניה של העוצמה", אני משער)
"באותה הדרך שבה אתה יוקש [צד, אורב ל] טרף. אתה מפענח [לומד] את השגרות [routines] שלך עד שאתה יודע את כל העשייה של החולשות שלך, ואז אתה הולך ופוגש אותן, ואוסף אותן כמו ארנבות בתוך כלוב."
("הטבעת השניה של העוצמה", אני משער)
.
המוות של הלוחם הוא חברו של הלוחם
"כשהלוחם רכש סבלנות הוא נמצא על הדרך אל הרצון. הוא יודע כיצד לחכות. המוות שלו יושב איתו על המזרן שלו, הם חברים. המוות שלו מייעץ לו, בדרכים מסתוריות, איך לבחור, איך לחיות באופן אסטרטגי. והלוחם ממתין! הייתי אומר שהלוחם לומד בלי שום חיפזון, כי הוא יודע שהוא ממתין לרצון שלו;
("מסע לאיכטלאן", אני משער)
("מסע לאיכטלאן", אני משער)
.
הרעיון של התאחדות עם אותה יישות הקרויה המוות שלך נמצא בספרות שלנו, ככל שאני זוכר, כשנאמר שבעלי הברית של קסטנדה ניסו להתאחד עם המוות שלו, ובמקרה אחר לה-קטלינה ניסתה להתאחד עם המוות שלו.
******************
מוסיקה
צל חיוכך
האם הוא שייך לעולם הצללים? :)
================
1.11.22
הרעיון שיקוש עצמך כרוך באימוץ נקודת המבט של המוות (שלך) עשוי לשפוך אור על הפרקטיקה הקרויה "כיוון העיניים", אותו מבצע הנגואל לחניכים ולחניכות. הוא מסיט את ראש החניך שמאלה למשך זמן די ארוך, ובצד שמאל הרי נמצא המוות.
=====================
2.11.22
האם אנו עדים להתגשמותה של נבואתו של קסטנדה?
==========================================
==========================================
נראה שקולות הימאים, להם המתנו בתקווה כה גדולה, לא יטו את הכף, ולא יוציאו אותנו מהמסלול האובדני שבו נעה האנושות ב"מהירות המדע" (המשתנה מרגע לרגע).
ב"מפגשים עם הנגואל", בפרק המצוין "החשיבות העצמית", נותן קסטנדה פה לדברי הנבואה הבאים:
"החשיבות העצמית היא קטלנית, היא עוצרת את הזרימה החופשית של האנרגיה וזה דבר בעל משמעות גורלית. היא האחראית לסופנו כפרטים, ויום אחד היא תחסל אותנו כמין. כאשר הלוחם לומד איך להשליך אותה הצידה, רוחו נפרשת; צוהלת, כמו חית בר שהוצאה מהכלוב ושוחררה לחופשי."
(עמוד 35)
(עמוד 35)
ואני תוהה, האם אנו נמצאים על ספה של התגשמות הנבואה הזו?
לדעתי, הלוחמים אינם מאד מוטרדים מתסריט אימים כזה של אובדן האנושות, מהנימוקים הבאים:
1. כי הם יודעים שאנו ישויות זוהרות שלבשו את תבנית האדם. איננו בני אדם במהותנו.
2. אני משער שחיסול האנושות לא יחסל את מי שהגיע לעולם האחר והוא חי שם כאדם.
3. מגמות שאליהן זורמת המציאות הן דבר העשוי להשתנות בכל רגע. הגורמים לשינוי אינם נמצאים בעולם המוכר.
=====================
2.11.22
אקהארט טולה מדבר על האיפוס מחדש של התרבות שמתבצע כרגע, על הרוע/טמטום של הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, הוא צופה שהאיפוס לא יתרחש כפי שאותם גורמים מתכננים. הוא מדבר על ההרס העצמי המובנה באגו, על חוכמה לעוומת אינטליגנציה ועוד.
בעיקר החל מהדקה ה-51:00, אבל לא מזיק (תלוי את מי שואלים :) ) להאזין לריאיון מההתחלה:
=====================
3.11.22
"דון חואן ואמנות האנרגיה המינית" מאת מרילין טנשנדה - התרשמותי מהספר
==========================================
==========================================
קראתי בימים אלה את הספר בתרגומו העברי ולהלן התרשמותי.
בלשון עדינה, דעתי אינה נוחה מהספר הזה. אני אומר זאת למקרה שדעתי מעניינת את הסבתא של מישהו מהנקלעים לפוסט זה 
ראשית, הכתיבה משמימה, יבשה ורדודה ביחס לספרי חבורת קסטנדה, והתרגום העברי לא טוב.
הספר נראה כמו שיר הלל אחד גדול לחשיבות העצמית של מרילין: בכל המגעים והשיעורים שלה עם דון חואן, חנארו ומכשפה אחרת היא זוכה למחמאות על יכולותיה, שלא לומר שהמכשפים נפעמים מיכולותיה.
אין שום דימיון בין דון חואן וחנארו מספרי חבורת קסטנדה לדמויות אלה בספרה. פה ושם ישנם אירועים דומים לאלה המתוארים בספרי חבורת קסטנדה, אבל הרושם הוא שזה לא אמין; שזה ניסיון לקשור את הספר לספרות חבורת קסטנדה.
הרושם שלי הוא שמרילין אספה ידע מכמה שבטים אינדיאנים, חלקו מקריאה או מפיהם, וחלקו בהתנסות אישית מועטה, ולכן ישנן בספר, פה ושם, הבלחות של דברים שנראים נכונים, אבל אלה טיפות בים והם בד"כ אפופים עמימות.
בספר מוזכר אדם בשם קרלו קסטילו, מכשף שלכאורה סרח והורחק מחוגי המכשפים ומחוגי הילידים, שלבסוף מת בבדידות בעיירה מקסיקנית מסרטן הכבד ב-1998. רמזים עבים לכך שמדובר בקרלוס קסטנדה. מרילין אמרה בריאיון איתה (ריאיון לא פרונטלי, כלומר שלחו אליה שאלות בכתב והיא השיבה בכתב. הריאיון נמצא בקובץ הריאיונות) שהיא זו שקיבלה את התפקיד שנלקח מקסטנדה: להיות הנגואל של חבורת החניכים הישנה (החנארוס והאחיות הקטנות). לדעתי זה קשקוש. אישה-נגואל (כפי שהיא טוענת שהיא) לא תופסת את מקומו של גבר נגואל. לכל אחד מהם יש מקום נפרד בחבורה.
זהו ספרה השני מתוך שלושה שהיא הוציאה לאור עד כה. זהו הספר היחיד שתורגם לעברית. לא קראתי את הספר הראשון, ומוזר שהחליטו לתרגם לעברית את השני מבלי לתרגם את הראשון. הספר הראשון "חלום הריפוי" מתאר כנראה (כך היא מספרת בספרה השני) את האופן שבו היא נכנסה לעולם הכישוף של דון חואן וחנארו, ונראה לי שיש לקרוא אותו כדי לגבש דיעה נחרצת יותר לגבי האמינות של הדברים. אני לא אופטימי שהספר הראשון ישנה את הרושם שלי מהספר השני, ולמען האמת אין לי חשק רב לקרוא אותו.
הספר הראשון יצא כאשר חבורת קסטנדה הייתה עדיין בעולם, כלומר טרם מותו לכאורה של קסטנדה. ככל שאני זוכר, החבורה טענה שלדון חואן לא היו תלמידים נוספים מלבדם, ושכל מי שטוען אחרת הוא אופורטוניסט (כלומר, במינוח שלי, טפיל התופס טרמפ על ההצלחה והפרסום של ספרי חבורת קסטנדה). כלומר, לא נכון שהיא הייתה תלמידה של דון חואן.
השורה התחתונה: לדעתי, אם לקרוא את הספר, אז רק בגישה של ספק רב, ובמקרה שאין לך משהו טוב יותר לעשות או לקרוא, לדוגמה: נקלעת לאי בודד שאין בו חומר קריאה אחר
מוסיקה שמחה להתאוששות
=====================
4.11.22
מעבר התודעה על פני התהום, מהגוף הפיסי אל גוף האנרגיה - כפריצת מתח חשמלי
===========================================
===========================================
הקטע הבא לקוח מהספר הראשון הנפלא של טאישה "מעבר המכשפים" והוא מדבר על המעבר [crossing, חצייה מצד אל צד] המופיע בשם הספר:
היא [קלרה] הושיטה את ידה אל תוך המערה [הקטנה שבה טאישה מבצעת את עבודת הסיכום] ונגעה בצד שמאל וימין של המצח שלי. "המודעות חייבת לעבור מכאן לכאן", היא אמרה:
"כילדים, אנחנו יכולים לעשות זאת בקלות, אבל ברגע שהחותם [seal] של הגוף נשבר בגלל הפרזות בזבזניות [wasteful excesses], רק מניפולציה מיוחדת של המודעות, חיים נכונים ופרישות [celibacy, התנזרות מינית] יכולה להחזיר את האנרגיה שהתנקזה החוצה; אנרגיה הדרושה כדי לבצע את המעבר [מצד לצד]."
בהחלט הבנתי את כל מה שהיא אמרה.
אפילו הרגשתי שהמודעות היא כמו זרם של אנרגיה שיכול לעבור מצד אחד של המצח אל [צדו] האחר, ודמיינתי את הפער [gap, רווח] בין שתי הנקודות כמרחב עצום; ריק [void] המונע את [impedes, יוצר התנגדות ל] המעבר.
(עמוד 55-56)
.
נראה שלמעבר הזה של המודעות מצד לצד מתאים המודל של פריצת מתח חשמלי. הטקסט אפילו רומז לכך באמצעות המונחים שבהם הוא משתמש, מונחים מתחום תורת החשמל.
מדובר כאן על החזרת אנרגיה שאבדה, ובכך הגברת המודעות [במשל: הגברת המתח החשמלי] ואז נוצרת פריצת מתח מצד אחד אל הצד האחר על פני הריק החוסם [הלא מוליך]. החסימה הזו מתוארת במונח impede. בתורת החשמל המונח Electrical impedance [עכבה חשמלית] מוגדר בויקיפדיה באופן הבא:
עכבה חשמלית או אימפדנס היא התנגדות חשמלית מוכללת. המושג נפוץ במיוחד במשוואות מתמטיות של מעגל חשמלי שבו זורם זרם חילופין. במערכת היחידות הבינלאומית, נמדדות הן העכבה והן ההתנגדות באותן יחידות, האוהם (Ω).
***************************
פריצת מתח נראית כמודל טוב למעבר המודעות לא רק על פני התהום שבין שני הגופים, אלא לתנועת דילוג על גבי האצלות הנשר. חנארו שהוא אמן המודעות מתואר כ"מכשף של ברק ורעם [a thunderbolt sorcerer] ("הטבעת השניה של העוצמה").
ברק הוא פריצת מתח חשמלי, ובספרות שלנו הוא משמש לעתים כאופן שבו הרוח מצביע על חניכים. ברק הצביע לחנארו על בניניו וגם על נסטור ("הטבעת השניה של העוצמה")
נראה שאפשר להסיק מהדברים את המסקנה הבאה:
פגיעת ברק עשויה להיות סימן מבשר טוב. ייתכן שהרוח תובעת את בעלותה עליך מחדש.
פגיעת ברק עשויה להיות סימן מבשר טוב. ייתכן שהרוח תובעת את בעלותה עליך מחדש.
*****************
שבת שלום
=====================
5.11.22
"אמביציה היא האוייבת של האינטואיציה"
===========================
===========================
הקטע הבא לקוח מתמצית של מאמר בעיתון שבו הכותבת מתארת מספר פגישות עם קסטנדה. התמצית נמצאת באתר הוצאת טולטק. לינק בסוף הפוסט.
הקטע מביא תיאור נוסף, פרטים נוספים, של אירוע ההסתגרות של קסטנדה במלון זול והמתנתו למות האישיות החברתית שלו, מקרה המופיע בפרק "נקודת השבירה" שב"צדו הפעיל של האינסוף".
המודגש שייך למאמר המקורי שבעיתון. הלא-מודגש שייך לקטעי הקישור שבתמצית המאמר.
***********************
סיפור אחר: קרלוס מספר על כליאתו מרצון במלון סוג ז, עם כתמים בווילונות, חורי סיגריות בשטיח, צחנה וכו. המשימה היא לשהות שם עד שהוא ימות. ב“צדו הפעיל“ מוסבר שמדובר במות האישיות, האני החברתי, לא מוות פיסי .
"צדו הפעיל של האינסוף" יצא כשנתיים לאחר מאמר זה. הסיפור מופיע שם בפרק "נקודת השבירה (הנפשית)".
השחקנית, כותבת המאמר, שואלת אותו מה הוא עשה באותו חדר במלון בכל אותם חודשים.
.
"מה עשית?" שאלתי את קרלוס, כמעט שלא הצלחתי להכיל את סקרנותי. "צפית בטלוויזיה, האזנת לרדיו, קראת ספרים, דיברת בטלפון?"
"שום דבר," אמר קרלוס בשקט, לוכד את עיניי לרגע ואחר כך נותן למבטו ליפול על ידיו המקופלות. "לא עשיתי כלום." הוא דיבר לאט. "בחנתי את צורות כוויות הסיגריות שעל השטיח. בהיתי בתקרה. צפיתי בגרגירי האבק הרוקדים באור שהגיע דרך דלתות ההזזה מזכוכית. שתיתי קפה. אכלתי. פחד היה מגיע ואני הייתי מתכרבל מתחת לכיסויי המיטה - לפעמים חום החרדה גרם לי להזיע כל כך שזרקתי את השמיכות על הרצפה. לפעמים, האימה הייתה כל כך חזקה שהתכרבלתי מעל קצה המיטה והצמדתי בלחץ את פינת המזרן אל בטני, אל מקלעת השמש שלי, רק מנסה להישאר בחיים. הרגשתי שלבטח אמות. ואז, יום אחד, סוף סוף ... שחררתי."
הוא עצר והסתכל עלי, ואני הבטתי בו בחזרה, כשם שאת/ה נועל מבט באהוב/ה עד שאחד מכם זז.
"פתאום משהו זז," הוא המשיך. "הפחד הוסר מעליי. וכל מה שאי פעם אכפת היה לי ממנו - כאב הילדות, מאבקי הקריירה שלי, תהילה, כסף, רומנטיקה, הנשים שעזבו אותי, אלה שעדיין רציתי, העבר, העתיד, ה-'האם את מחבבת אותי? האם הוא מחבב אותי! האם היא מחבבת אותי?' כפי שאנו מבזבזים את חיינו ... הכל נפל ממני והלאה. בן רגע הייתי חופשי לחלוטין. ומעולם לא הרגשתי כל כך מאושר בכל חיי."
קרלוס לגם מים והביט דרך החלון. השמים היו חשוכים, וצלילי הלילה של תנועת כלי הרכב פלשו לחדר.
"התקשרתי לחברים שלי בלוס אנג'לס," הוא אמר וחייך. "חלקו ביניכם את החפצים שלי" אמרתי להם.
"אני לא חוזר."
הם חשבו שאני שיכור. "אני לא שיכור", הבטחתי להם. "אני מפוכח לחלוטין. אם לא תיקחו את הדברים שלי, בעלת הבית תיקח."
"אני לא חוזר."
הם חשבו שאני שיכור. "אני לא שיכור", הבטחתי להם. "אני מפוכח לחלוטין. אם לא תיקחו את הדברים שלי, בעלת הבית תיקח."
למחרת בבוקר, שילמתי ויצאתי מהמוטל, נכנסתי לרכב המסחרי שלי ונסעתי משם. לא ידעתי לאן אני הולך ולא היה אכפת לי. מעולם בחיי לא הייתי מאושר יותר.
"את מבינה," אמר קרלוס והתיישב שוב בכיסאו, "ההבדל ביני לבין רוב האנשים הוא שרוב האנשים מביטים על חייהם כאילו הם ברכבת, ישובים בקרון המאסף. הם צופים במסילות מגיחות מאחוריהם ורואים שדבר זה קרה, וזה קרה, והם מאוכזבים. אבל הם מסתגלים. והם יודעים בדיוק מה יקרה הלאה בגלל מה שקרה קודם. הם מאמינים שעתידם יהיה בדיוק כמו העבר שלהם - אותה תיבה של אכזבות, אותה תיבה של הנאות."
"אבל בנוגע אליי, אני מסתכל על חיי כאילו אני יושב בקטר. לפניי, הנוף נעלם במרחק. אני לא יודע לאן אני הולך ואין לי מושג מה הדבר הבא שהולך לקרות. לא משנה מה התרחש אתמול, אני יודע שהיום הכל יכול לקרות. זה מה שעושה אותי מאושר. זה מה שמחזיק אותי בחיים."
קרלוס קרן ממרץ ושלווה. רווחתו הייתה מדבקת.
"את צריכה להקשיב לקריאות השקטות של הלב", אמר, קולו רגוע ואישי. "אמביציה היא האוייב של האינטואיציה. את צריכה לדמום [להיות בשקט]. את צריכה להקשיב לקריאות השקטות של הלב ולדעת שהכל יכול לקרות."."
ישבתי בשקט והקשבתי. כאילו מלותיו של קרלוס טרפו את השדים של הייאוש שקבעו את ביתם על קירות בית החזה שלי כמו רכיכות. אני צריכה לזכור את הסיפור הזה, חשבתי לעצמי.
********* סוף **********
אני שואל: מדוע האמביציה היא האוייב של האינטואיציה?
ואני משיב באמצעות אסוציאציה: דון חואן אומר שאנו מביטים בעולם כציידים [בניסוח שלי: מחפשים דברים ידועים] ולכן אנו מודעים רק לחלק ממה שנמצא סביבנו. הלוחם, לעומת הצייד, מודע לכל מה שקורה סביבו.
תשובתי נסמכת על זיכרוני. אם לא דייקתי, מוזמנים להעמיד אותי על טעותי.
לחובבי השאלות שאלה נוספת:
שאלה נוספת:האם אמביציה במשל של קסטנדה היא הישיבה בקרון המאסף, ההבטה לאחור (על הזמן המתרחק, בניסוח של "מתנת הנשר"), ואינטואיציה היא הישיבה בקטר, ההבטה אל הזמן המתקרב?
***********
ההגדרה המילונית של אמביציה:
שאפתנות, עקשנות להשגת דבר- מה; רדיפת כבוד. תשוקה עזה לעשות או להשיג משהו, הדורש בדרך כלל נחישות ועבודה קשה.
=====================
5.11.22
אמביציה היא לדעתי שאיפה הממוקדת בהישגים המוגדרים על ידי החברה כהישגים, ממוקדות אשר גורמת לעיוורון של כל מה שאינו משרת את היעדים החברתיים האלה.
=======================
5.11.22
"להתעורר אל החלום" פרק 14
קוראת יולי שרה
6.11.22
לחיות עם המוות פירושו לחיות בפחד-מוות
===============================
===============================
הקטע הבא לקוח מ"אמנות החלימה".
הרקע: דון חואן גורר את קסטנדה לתוך הכנסייה, וקסטנדה מוצא את עצמו כורע ברך בתפילה לצדה של הממרה את המוות.
הסתכלתי סביבי בייאוש, מנסה לאתר את דון חואן, אבל הוא לא נראה באף מקום. הייתי פורח [מסתלק בתעופה] משם כמו עטלף הנמלט מהגיהנום לולא האישה ריסנה אותי על ידי אחיזה בזרועי.
"למה שתפחד כל כך ממני, הקטנה המסכנה?" שאלה אותי האישה באנגלית.
[...]
"זה בסדר," היא לחשה בספרדית. היא כרעה לימיני. "אני מבינה מהו פחד אמיתי. אני חיה אתו".
(בתחילת הפרק "האישה שבכנסיה")
הלוחם נדרש לחיות בנוכחות המוות שלו.
אני טוען שאי אפשר לחיות בתחושה תמידית שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון שלך ללא נוכחותו של המוות בשדה התפיסה שלך, לא?
ועם נוכחות המוות מגיע הפחד-מוות, לא?
אני טוען שאי אפשר לחיות בתחושה תמידית שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון שלך ללא נוכחותו של המוות בשדה התפיסה שלך, לא?
ועם נוכחות המוות מגיע הפחד-מוות, לא?
לדעתי, המודעות של הפרסונה שלך למותה היא שמייצרת את התחושה הקשה של פחד-מוות. התגובה "הטבעית" לתחושה קשה זו היא להימלט מאותן נסיבות, כלומר, במונחים טולטקיים: לסלק את נוכחות המוות שלך.
בקטע הנ"ל: לעוף משם כמו עטלף מהגיהינום.
ספרי קסטנדה מלאים בחוויות אימה שהוא עובר. באחד מהם הוא מתאר את האימה ככזו שהוא היה רוצה להעמיס את רגליו על כתפיו ולברוח משם
בקטע הנ"ל: לעוף משם כמו עטלף מהגיהינום.
ספרי קסטנדה מלאים בחוויות אימה שהוא עובר. באחד מהם הוא מתאר את האימה ככזו שהוא היה רוצה להעמיס את רגליו על כתפיו ולברוח משם
הטענה שלי היא מאד פשוטה (אולי לא נכונה, אבל פשוטה ), כמעט טריביאלית:
נוכחות המוות-שלך היא, ורק היא, זו שמעוררת את פחד המוות בך.
), כמעט טריביאלית:נוכחות המוות-שלך היא, ורק היא, זו שמעוררת את פחד המוות בך.
המוות בתפיסה הטולטקית הוא יישות והוא תמיד אישי (המוות שלך), ולדעתי: הוא מות הפרסונה שלך. לכן, כפי שכבר טענתי בעבר, בעולם הטולטקי לישויות ישנם ישויות המאזנות אותם: המאזן של הגוף הפיסי הוא גוף האנרגיה (הכפיל), ואני טוען שהיישות המאזנת את הפרסונה היא המוות שלה.
מסקנה: פחד המוות שאני חווה הוא אינדיקציה לכך שהמוות שלי נוכח, והפרסונה שלי, החשה את נוכחותו, נזעקת ולוחצת על כל לחצני המצוקה.
הכח ההסברי של הטענה: מכיוון שהמוות הוא תמיד אישי, ונוכחותו היא שמעוררת את פחד המוות, ברור מדוע תליינים ורוצחים אחרים אינם חווים פחד מוות, כי המוות שלהם אינו נוכח באותה "חגיגה". עבורם זוהי חגיגה כי הפרסונה שלהם זוכה אז לסעודת מלכים: החשיבות העצמית שלה ניזונה מאובדן החשיבות העצמית של קרבנותיה.
.
אם המוות הוא יישות אישית המלווה אותך, אז השורה הבאה מ"הבלדה על יואל משה סלומון" היא בעייתית:
"אם ציפורים אינן נראות, המוות פה מולך".
הנה כל מילות השיר, כי גם בו יש פריחה מפחד המוות:
.
בבוקר לח בשנת תרל"ח
עת בציר הענבים
יצאו מיפו על סוסים
חמשת הרוכבים.
שטמפפר בא וגוטמן בא,
וזרח ברנט
ויואל משה סלומון,
עם חרב באבנט.
איתם רכב מזרקי
הדוקטור הכסוף,
לאורך הירקון הרוח
שר בקני הסוף.
ליד אומלבס הם חנו
בלב ביצות וסבך
ועל גבעה קטנה טיפסו
לראות את הסביבה
אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא.
אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך.
קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו,
והרעים שלושתם יצאו
לשוב לעיר איתו.
אמר אז יואל סלומון
ושתי עיניו הוזות:
"אני נשאר הלילה פה
על הגבעה הזאת".
והוא נשאר על הגבעה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.
לאן הוא עף, לאן פרח
אין איש אשר ידע,
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה.
אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים,
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים.
ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל
משה סלומון.
.
(מילים: יורם טהר לב)
**************************
כרגיל: מה שאינו ציטוט ראוי לספק בריא: או שהוא פרשנות, או שהוא בנוי על זיכרון שעשוי להיות מוטעה וכד.
*************************
מוסיקה
האישה שאני זוכר
האישה שבכנסייה?
************
אני נוטה לחשוב שיש לצרף את הדיון כאן לאמירה שהלוחם אינו רעב, אינו סובל... אלא (לפרשנותי) יש תחושה של רעב באוויר וכו. כלומר יש אווירת פחד-מוות באוויר.
ואם כך, אז "המוות פה מולך" היא אמירה המתארת לא רע את חווית הלוחם, כי המוות של הלוחם הוא פחות שלו, כמו שהרעב והסבל הם פחות שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה