מאבק הלוחם באידיוטיות שבו

הקטע הבא לקוח מתוך "הטבעת השניה של העוצמה".

ההדגשות שלי בקו-תחתי הן לצורך הפוסט.

"פעם אמרתי לדון חואן, כאילו הייתי מביע את דעתי שלי, משהו ששמעתי כל חיי, שהתחבולה האהובה על הכנסייה הייתה להשאיר אותנו בבערות [להחזיק אותנו בורים]. לדון חואן הייתה הבעה רצינית ביותר על פניו. זה היה כאילו האמירות שלי נגעו בסיב עמוק בו. חשבתי מיד על מאות השנים של ניצול שעברו האינדיאנים.

"הממזרים המזוהמים האלה," הוא אמר. "הם החזיקו אותי בבערותי, וגם אותך."

קלטתי היטב את האירוניה שלו ושנינו צחקנו. מעולם לא בדקתי את העמדה הזו באמת. לא האמנתי בה, אבל לא היה לי שום דבר אחר שיתפוס את מקומה. סיפרתי לדון חואן על סבא שלי ועל אבי והשקפותיהם על הדת כגברים הליברליים שהם היו.

"זה לא משנה מה מישהו אומר או עושה", אמר. "עליך להיות, אתה עצמך, אדם ללא רבב. הקרב נמצא ממש כאן בחזה הזה."

הוא טפח על החזה שלי בעדינות.

"אם סבא ואבא שלך היו מנסים להיות לוחמים ללא רבב", המשיך דון חואן, "לא היה להם זמן למאבקים קטנוניים. זה מצריך את כל הזמן ואת כל האנרגיה שיש לנו כדי להכניע את האידיוטיות [idiocy] שבתוכנו. וזה מה שחשוב [matters]. לשאר אין שום חשיבות. שום דבר ממה שסבא שלך או אביך אמרו על הכנסייה לא העניק להם רווחה [well-being]. להיות לוחם ללא רבב, לעומת זאת, ייתן לך מרץ [vigor] ונעורים [youth] ועוצמה [power]. לכן, ראוי שתעשה את בחירתך בחוכמה".

(מתוך הפרק "אמנות החלימה")

דון חואן מבטא לדעתי את ההתנגדות שלו לעמדה האנטי כנסייתית של קסטנדה ומשפחתו בשתי דרכים:

1. ממש לפני הקטע המצוטט לעיל אומרת לה-גורדה שהלוחמים הטולטקים דומים מאד לנזירות ולנזירים האמיתיים, ושהשאיפה של הנזירים והנזירות לממלכת השמים זהה לשאיפה של הלוחמים לעולם האחר. הרמז ששני העולמות הם אותו עולם הוא עבה וראוי לדיון נפרד.
אני מפיק מתוך הדברים שם את הטענה שאם אנשים אדוקים של הכנסייה יכולים להגיע (כמעט) להישגי המכשפים הלוחמים, אז אי אפשר להחזיק בטענת שהכנסייה שומרת את האנשים בבורותם.

2. הקטע המצוטט אומר, לפרשנותי, שהמאבק בכנסייה הוא דוגמה לאידיוטיות שבה נאבק הלוחם חסר הרבב. המאבקים האנושיים הם, לפרשנותי, מאבקי כוח, כי עולם בני האדם, הנשלט על ידי המיינד הזר, הוא היררכי, ולכן כל אחד עסוק בניסיון להשיג מקום גבוה יותר. אבל הרואה רואה את כל זה כאידיוטיות, מאבק חסר ערך. בדימוי שלי (בשליפה   : האידיוטיות הזו היא כמו מאבק עקוב מדם של אנשים להשיג ככל האפשר שליטה על הגה האוניה, כשהאוניה שוקעת במהירות.

המאבק של הלוחם באידיוטיות שבתוכו, המתנהל בחזהו, האם אינו מזכיר לכם את הפסוק מיחזקאל:

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.
(פרק לו, כו)

************************

שבת שלום

מוסיקה

===================== 

29.10.22

הכוליות של היישות שהולכת למות היא פלאית
=====================================

הכוליות שלנו היא הצמד טונל-נגואל, או בניסוח אחר: הצמד הכולל את הגוף הפיסי והגוף האנרגטי.

הקטע הבא לקוח מ"קוראי האיינסוף":

"כל זה הוא ברמה המעשית. הרמה האחרת שאליה התייחס דון חואן, אותה הוא כינה הממלכה הפלאית: המשוּכנעוּת של המכשפים שאנו אכן ישויות קסומות; [כלומר] העובדה שאנחנו הולכים למות הופכת אותנו לחזקים ונחרצים. המכשפים אכן מאמינים שאם נלך בקפדנות בדרך הלוחמים נוכל להשתמש במוות שלנו ככוח מנחה על מנת להפוך לישויות שהולכות למות. האמונה שלהם היא שישויות שהולכות למות הן פלאיות על פי הגדרה, ושהן לא מתות מוות שנגרם כתוצאה מתשישות ובּלאי, אלא הן ממשיכות במסע של מודעות. הכוח הטמון בַּמודעות לכך שהן הולכות למות מתשישות ומבלאי אם הן לא יתבעו להשיב לעצמן את טבען הפלאי הופך אותן לייחודיות ולבעלות תושייה.

"ברגע נתון בחיינו, אם אנו משתוקקים לכך," אמר לי דון חואן פעם אחת, "אותה ייחודיות פלאית, ו[אותה]עוצמה, מגיעה לחיינו בעדינות כה רבה, כאילו היתה ביישנית."

הסיירת הכחולה כתבה פעם שיר שנראה לי תמיד כַּתיאור המתאים ביותר להַשַבַת ההיבט הפלאי שלנו:

.

מעוף המלאכים

מאת הסיירת הכחולה

.

יש מלאכים שנגזר עליהם

לעוף מטה אל הערפילים האפלים.

לעתים קרובות הם נתפסים שם,

ולזמן מה הם מאבדים את כנפיהם

והם אבודים,

לפעמים למשך חיים שלמים, כמעט.

זה לא ממש משנה, הם עדיין מלאכים;

מלאכים לעולם לא מתים.

הם יודעים שמתישהו הערפל יתפזר,

ולו רק לרגע.

והם יודעים שאז הם, סוף סוף,

יוחזרו לחזקתם,

של שמים זהובים.

(החל מעמוד 71)

.

המודעות למותך היא השער למודעות לכוליותך, ובעיקר לחלק הסמוי, הנגואל, גוף האנרגיה [בקטע להלן נאמר: ברגע המוות הנגואל נעשה פעיל]. הפלאיות, העוצמתיות, הזו, אשר צצה עם המודעות למותך, מופיעה בספרים שלנו גם באמירה שבכל דבר שבו נגע המוות יש עוצמה. העוצמה והמוות הולכים יחדיו.

.

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה", והוא מתייחס לכוליות העצמית. מצד אחד הוא עוזר להבהירה, ומצד שני יש בו סתירה עם הקטע הנ"ל בנוגע להגעה העדינה מאד שלה אל חיינו, ההופעה ה(כמעט)ביישנית, כי כאן מדובר על זעזוע. (אתייחס לסתירה זו באיזור התגובות)

.

[דון חואן:] "התעניינתי באותם זעזועים [jolts, טלטלות] שהיו לך, כי כך עולה הנגואל אל פני השטח.

ברגעים אלה הטונאל נעשה מודע לכוליות [totality, מכלול] של עצמו. זו תמיד טלטלה כי המודעות הזו משבשת את הרוגע [lull, שלווה]. אני מכנה את המודעות הזו כוליותה של היישות ההולכת אל מותה.

הרעיון הוא שברגע המוות המרכיב [member] האחר בצמד האמיתי, הנגואל, הופך להיות פעיל לחלוטין והמודעות והזיכרונות, והתפיסות המאוחסנים מאחורי השוקיים [calves, החלק האחורי של הרגל, בין הברך לקרסול] ובירכיים שלנו, בגבנו ובכתפינו ובצווארנו, מתחילים להתרחב [להתפשט] ולהתפורר. כמו חרוזים של שרשרת שבורה אינסופית, ללא הכוח המלכד של החיים הם נקרעים זה מזה."

הוא הביט בי. עיניו היו שליוות. הייתי במבוכה, הרגשתי טיפש.

"הכוליות של עצמנו היא מצב עניינים דביק [tacky, גם מוזנח] מאוד," אמר. "אנחנו צריכים רק חלק קטן מאוד ממנו כדי למלא את משימות החיים המורכבות ביותר. עם זאת, כשאנחנו מתים, אנחנו מתים עם הכוליות של עצמנו. מכשף שואל את השאלה 'אם אנחנו הולכים למות עם הכוליות של עצמנו, מדוע, אם כן, לא לחיות עם הכוליות הזו?' "

(מתוך הפרק "אי הטונל")

זו הייתה שאלה של מכשף, אבל אני שואל: אם המוות יקח אותי ואת גוף האנרגיה שלי יחדיו לאבדון, למה שגוף האנרגיה שלי לא יזיז גם הוא את התחת העצל שלו וינסה לחבור אליי 
זו הרי לא רק הבעיה שלי.

*********************

מוסיקה

צלילים של תקופה שהייתה ואיננה

===================== 

30.10.22

דוגמה נוספת להקשבה לרוח, ולידע השקט שהיא מעניקה
=================================

הזכרתי בעבר כמה מקרים כאלה. הנה שתי דוגמאות בשליפה::

- קסטנדה מבקר בקתדרלה הגדולה במקסיקו סיטי ומשם, במינוח שלי, נושאות אותו רגליו, פשוטו כמשמעו, כלומר ללא מטרה או יעד כלשהו, אל השוק, שם הוא פוגש את הנגואל [דון חואן] שציפה לפגוש אותו שם מבלי שהדבר תואם עם קסטנדה מראש. אם תרצו, קסטנדה מחייה את הדפוס של "ויפגע במקום" 
ההליכה במקסיקו סיטי הייתה עבור המיינד הזר של קסטנדה רק עצירה להתרעננות בדרך אל ההרים כדי לבקר שם את דון חואן.

- באותו ספר, "סיפורי עוצמה", מופיעה גם חידת חנארו: אם תצא ברגע הנכון תמצא את חנארו, וגם שם רגליו נושאות אותו אל חנארו המסתתר אי שם.

- בעקבות פרק 13 של "להתעורר אל החלום" ש- Yuli Sarah העניקה לו בטובה דמות קולית נאה, אנו פוגשים מקרה שאינו זוכה שם לתוויות של הקשבה לרוח, או ידע שקט, ולא לשום תווית אחרת, אלא יוצר רושם שמדובר במקריות מוצלחת או, במקרה הטוב, בידע אינטואיטיבי:

.

מדוכדכת, מרגישה לגמרי לא אהובה, בודדה, ומעל הכול מרחמת על עצמי, נסעתי לחוף הים. הוא היה נטוש. ירד גשם בחוף. לא הייתה רוח, והגשם ירד בעדינות רבה, בקווים מאונכים.

היה משהו שליו בצליל הדָּמוּם של הגלים המלחכים ובגשם המכה את המים. חלצתי את נעליי, קיפלתי את מכנסיי והלכתי עד שנשטפתי והתנקיתי ממצבי הרוח המפונקים שלי.

ידעתי שנפטרתי מהם, כי שמעתי מתוך הגלים המלחכים והמתלחשים את המילים של פלורינדה: "זהו מאבקו של היחיד." לא הייתי מאוימת, פשוט השלמתי עם זה שאני אכן לבדי, וקבלה-בהבנה זו היא שהביאה אותי להכרה אודות מה עליי לעשות, ומאחר ואינני מהממתינות, פעלתי מיד.

אחרי שהשארתי פתק מתחת לדלת של איזידור בלטאזר - לא רציתי שהוא יניא אותי מכך - יצאתי אל בית המכשפות. נסעתי כל הלילה, כל הדרך עד טוסון. לַנתי במוטל. ישנתי את רוב שעות היום ולאחר מכן, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצאתי שוב, נעה באותו מסלול שלאורכו נהג איזידור בלטאזר בנסיעה שלנו חזרה.

חוש הכיוון שלי חלש, אך מסלול זה נטבע עמוק בתוכי. בביטחון מדהים ידעתי בדיוק באילו דרכים לבחור והיכן לפנות. הגעתי לבית המכשפות בתוך זמן קצר ביותר. לא טרחתי לבדוק בשעון שלי, כי לא רציתי לאבד את ההרגשה כי לא חלף כל זמן מרגע כניסתי למכוניתי בטוסון ועד הגיעי לבית המכשפות.

(עמוד 200)

לדעתי, היא מוסיפה אמירות שמקשות על הקורא לזהות שמדובר כאן בהנחיה של הרוח, לדוגמה:

- ומאחר ואינני מהממתינות, פעלתי מיד. - הציות לרוח הוא, לדעתי, מעכשיו לעכשיו, ובאמירתה "אינני מהממתינות" היא הופכת את זה למשהו הנוגע לאופי האישי שלה.

- חוש הכיוון שלי חלש, אך מסלול זה נטבע עמוק בתוכי. בביטחון מדהים ידעתי בדיוק באילו דרכים לבחור והיכן לפנות. - "מסלול זה נטבע עמוק בתוכי" נשמע (לי) כמו הסבר רציונליסטי בדיעבד של המיינד הזר, המנסה להסביר את הידיעה הזו.

- לא טרחתי לבדוק בשעון שלי, כי לא רציתי לאבד את ההרגשה כי לא חלף כל זמן מרגע כניסתי למכוניתי בטוסון ועד הגיעי לבית המכשפות. - "כי לא רציתי לאבד את ההרגשה כי לא חלף כל זמן" הוא לדעתי עוד ניסיון להסבר רציונליסטי. לכאורה, היא פשוט רצתה לשמור על הרגשה פלאית כלשהי. המיינד יכול לחיות בשלום עם כניעה לגחמה כזו. לדעתי, נכון שהיא רצתה לשמר הרגשה פלאית של אי התקדמות של הזמן, אבל זו לא סתם גחמה, זה חיוני, כי תחת השפעת הרוח אין זמן, והבטה בשעון פירושו להכניס את תודעת הזמן, שהיא מנוגדת לתודעת הרוח.

******************* 

פרק 13 של "להתעורר אל החלום"

קוראת יולי שרה.

פרק משעשע. אחד הקטעים המשעשעים בעיניי:

"המכשפות כבר אמרו לך אתמול בלילה את מה שאת. הן השתמשו בארבע הנשים של פלנטת החולמות כמצג שווא לתאר לך, המצותתת, מה את באמת: זונה עם שיגעון גדלות."

===================== 

30.10.22

אמירה נוספת בציטוט הנ"ל שראוי לדעתי לשים לב אליה:

"עד שנשטפתי והתנקיתי ממצבי הרוח המפונקים שלי.

ידעתי שנפטרתי מהם, כי שמעתי מתוך הגלים המלחכים והמתלחשים את המילים של פלורינדה: "זהו מאבקו של היחיד."

כלומר, דברי פלורינדה המבוגרת הם דברי הנגואל, והם לא נשמעים כשאת/ה נתון כולך לרחמים העצמיים.

ש  =================

31.10.22

החפיפה הצלילית בין העולם הזה והעולם האחר
====================================

אני עדיין בהשראת פרק 13 של "להתעורר אל החלום", שעלה לאוויר אתמול על גבי קולה של יולי שרה. על פי טענתו של פוסט זה, יוכלו כעת גם דרי העולם האחר להינות ממנו 

הקטע הבא לקוח מאותו פרק. הרקע: פלורינדה נוסעת לבדה אל בית המכשפות במדבר במקסיקו, ולא מוצאת אף אחד בבית.

.

לא היה אף אחד בבית כולו, ובכל זאת הייתי בטוחה שהם שם. שמעתי את קולם, את צחוקם, וצליל שקשוק של צלחות, סירים ומחבתות.

ביליתי את הימים שלאחר מכן במצב תמידי של ציפייה, ממתינה שמשהו משמעותי יתרחש. לא יכולתי לדמיין מה אמור לקרות, אבל ידעתי שזה חייב להיות קשור בנשים.

מסיבה לא מובנת, לא רצו הנשים להיראות. ההתנהגות המתחמקת להדהים שלהן החזיקה אותי במסדרונות בכל שעות היממה, משחרת חרש לטרף, כמו צל. בלא תלות בתחבולות ההתגנבות הערמומיות שזממתי כדי להפתיע את הנשים, מעולם לא השגתי יותר מהצצה חטופה בהן. הן החליקו פנימה והחוצה מן החדרים שלהן, פנימה והחוצה מן הבית, כאילו בין עולמות, משאירות אחריהן שובל של קולותיהן וצחוקן.

לפעמים תהיתי אם הנשים היו אכן שם, אם קולות הצעדים, המלמולים והצחקוקים, לא היו אלא יצירי דמיוני. בכל פעם שעמדתי להאמין שזה רק הדמיון שלי, הייתי שומעת אחת מהן עובדת בפאטיו. בעקבות זאת, כשאני אחוזה בלהט מחודש, ציפייה והתרגשות, הייתי רצה לחלק האחורי של הבית, רק כדי לגלות ששוב הערימו עליי. באותם רגעים הייתי משוכנעת כי נשים אלה, בהיותן מכשפות של ממש, היו בעלות סוג כלשהו של מערכת איתור פנימית הפועלת באמצעות הד, כשל עטלף, אשר התריעה עבורן אודות הצלילים שיצרתי.

(עמוד 201)

.

הפוסט טוען שהמכשפות היו בבית, אבל במימד אחר (ברובד מציאות אחר), זה הקרוי בספרות שלנו "העולם האחר".

כלומר, גופיהן אינם נראים לעין הרגילה, אבל קולותיהן נקלטים באוזן הרגילה. תמיכה לרעיון זה יש בסוף "יקוש עם הכפיל", כשטאישה נמצאת בבית מכשפות אחר, בבית המערבי שנמצא בעיר גוואדאלחרה. היא עומדת לעזוב את עולם קופי האדם (שמחר חוגגים את "חגיגת הדמוקרטיה") ולהיכנס לעולם האחר.
כשהיא עדיין בעולם זה, היא מבחינה בקולות וצללים. לפרשנותי: קולותיהם וצלליהם של המכשפים, הנמצאים באותו בית, אבל ברובד מציאות אחר.

הפוסט ממשיך וטוען - בעזות מצח, יטענו חסידי ה"היגיון הבריא" המבוסטרים כהלכה - שהמימד הזה נמצא בכל מקום המוכר לנו.
מדוע, אם כן, איננו שומעים בביתנו, או בסופרמרקט קולות שמקורם בישויות העולם האחר?

ראשית, ייתכן ואנו שומעים, אבל אנו לא יודעים לייחס אותם לשם.
שנית, כי העולם האחר כנראה דליל הרבה יותר מהעולם הזה, והישויות הפלאיות שבו כנראה לא מסתובבות בביתך, או בסופרמרקט.

.

אלה היו כמובן רק מחשבות הזויות, שבעתיד הקרוב יפגעו בדירוג החברתי של מכחיש מדע-נציונל-סוציאליסטי שכמוני.

****************** 

מוסיקה

לא חדש, אבל תמיד מקסים

רומן עם הידע, כמובן.

=================== 

31.1.22

למען הסר ספק, יש גם חפיפה ויזואלית בין העולם הזה והעולם האחר. בתים, עצים וצמחים, קורות עץ, נוף טופוגרפי... נמצאים ונראים בשני העולמות, כנראה. מכוניות, גופי אנשים ובעלי חיים, לא נמצאים בעולם האחר.

====================