להרגיש עם העיניים = אי העשייה של ההסתכלות

בסרטון הממחיז את תחילת הספר הראשון "משנתו של דון חואן" קסטנדה מוצב נוכח חידה שפתרונה ייאפשר לו ללמוד על צמחים בכלל, ועל מסקליטו בפרט. החידה הייתה למצוא מקום [spot] שבו הוא ירגיש טוב, שהשהייה בו תחזק אותו ותשמח אותו (אלה גם מאפייניה של דרך עם לב). אחרי כשלונות אומר לו דון חואן שאמנם עליו להרגיש את המקום, אבל אפשר להרגיש גם עם העיניים, והוא, קסטנדה, מכיוון שהוא מוגבל ביכולותיו, חייב להשתמש בעיניו.

"אפשר להרגיש עם העיניים, כשהעיניים לא מסתכלות ישירות לתוך הדברים."
(עמוד 28)

קסטנדה רואה בהיקף שדה הראייה שלו צבעים שונים בשטח שלפניו ובאמצעותם הוא יכול היה להבדיל בין מקום מיטיב למקום הקרוי "אוייב".

הקטע הבא לקוח מ"ממסע לאיכטלאן" והוא גם מדבר, באופן מרומז, על הרגשת העולם באמצעות העיניים:

"איש ידע משתמש בחלקים אחרים בגופו כדי לייצר קווים [lines, תורגם מיתרים] עמידים [durable]", אמר.

"איזה חלקים בגוף, דון חואן?"

"הקווים העמידים ביותר שאיש ידע מייצר מגיעים מאמצע הגוף", אמר. "אבל הוא גם יכול לעשות אותם עם העיניים שלו."

"האם אלה הם קווים ממשיים?"

"בוודאות."

"האם אתה יכול לראות אותם ולגעת בהם?"

"בוא נגיד שאתה יכול להרגיש אותם. החלק הקשה ביותר בדרכו של הלוחם הוא להבין [realize, גם לממש] שהעולם הוא הרגשה [feeling, תחושה]. כשמבצעים אי-עשייה [not-doing], מרגישים את העולם, ומרגישים את העולם דרך הקווים שלו [של העולם]."
(עמוד 191)

בפוסט הקודם ציינתי שהמהות שלנו היא מודעות, הרגשה הכלואה בחזה (או בגוף). בקטע זה מתברר שגם העולם הוא הרגשה.

אי עשייה של העיניים, או לפחות אחת מאי העשיות, היא, ככל הנראה, ראייה היקפית, כלומר אי מיקוד העיניים קדימה, ומתן תשומת לב להיקף שדה הראייה. בהיקף שדה הראייה קסטנדה רואה את הצבעים של מקומות שונים על פני השטח (בספר הראשון), וגם את המעופפים (בספר האחרון).

העשייה של ההסתכלות בעיניים היא, כנראה, כשששתי העיניים ממוקדות באותה נקודה. לתינוק לוקח זמן רב למקד את העיניים (כמה ?), ובצירוף מקרים מעניין, זהו כנראה גם פרק הזמן שבו הוא רואה דברים שאותם הוא יפסיק לראות מאוחר יותר, כהוא יהיה לחלק מהחברה, לדוגמה: את המעופפים, טפילי האנרגיה.

כפי הנראה, הלוחם מנסה לשבור את הקיבעון הזה של העיניים, קרי את היותן מקבעות זו את זו כך שתמיד ישנה נקודה שהן ממוקדות בה. אחד הדברים הראשונים שעושה הנגואל לחניכיו וחניכותיו הוא כיוון העיניים שלהם. הדבר אינו מוסבר שם, אבל נראה לי שזה מה שהוא עושה, שובר את הכבילה שלהן זו לזו.

ברור מהספרות שלנו שהלוחם משחרר את עיניו מתלותן זו בזו, ואולי ליתר דיוק הוא משחרר את העין השמאלית מתלותה בימנית.

אם כן, אפשר (כנראה) לסכם ולומר שאי העשייה של ההסתכלות היא שבירת המיקוד של העיניים, ובמצב זה ניתן גם להרגיש עם העיניים, קרי לחוות את העולם באופן שעושה רושם של תפיסה ויזואלית.

*************** 

מוסיקה

La Barca

גירסה אינסטרומנטלית

גירסה ווקאלית

======================== 

26.10.22

הציץ ולא מת
==========

שלוש דרכים, לא בהכרח ממצות (כלומר ייתכן שישנן דרכים נוספות), להגיע למצב שאליו שואפת הדרך הטולטקית: ראייה, כלומר ראייה של האנרגיה שבתשתית העולם בזרימתה:

- הצפה חושית: הסתכלות לא ממוקדת בעולם, כלומר הבטה על שדה תפיסה גדול, או התמקדות בעולם הצלילים. במצבי הצפה חושית כאלה המיינד לא מצליח "לעכל" את השפע, כלומר לתת תוויות, לקטלג, את מה שהוא חווה, והוא יוצא מכלל פעולה.

- דיסוננס קוגניטיבי - ככל שאני זוכר, המושג אינו נמצא בספרות שלנו, אבל הוא מתאים לתופעות המתוארות בה, לדוגמה: ענף של עץ שנראה לקסטנדה כמו חיה מוזרה גוססת. קויוטה המדבר אנגלית בסגנון ספרדי (צ'יקני). תופעות שהן על סף הראייה. במקרה הענף, קסטנדה "הצליח" לפענח את החיזיון של החיה המוזרה כענף ובכך החזיר את המיינד שלו לפעולה. במקרה של הקויוטה המדבר, הוא המשיך למצב של ראייה. שני המקרים נמצאים ב"מסע לאיכטלאן".

- ללמוד את דרך ההסתכלות של המכשפים על העולם - דון חואן אומר, והבאתי לאחרונה את הציטוט מ"כח השקט", שהוא לא מלמד את קסטנדה כישוף, גם אם זה נראה כך, אלא עוזר לו לנפץ את המראה של ההשתקפות העצמית שלו. כלומר, לימוד דרך המכשף היא רק אמצעי להשגת השתקת הדיאלוג הפנימי, עצירת העולם, שהיא סף הראייה.

מעניין לציין שהדרך של דיסוננס קוגניטיבי מתוארת במושגיו של דון חואן כמחווה מצד הרוח [העוצמה]. כלומר תפיסה של משהו שהוא בלתי אפשרי לשכל, (להיגיון, למיינד) קורית בזכות התערבות של הרוח.

להציף את החושים בנתונים, ואולי גם הדיסוננס הקוגניטיבי, נראים לכאורה פשוטים וזמינים. מדוע אם כך ללמוד כישוף: תפיסה של מציאות נפרדת?

לדעתי, כי באותה מציאות אחרת, היא העולם האחר, ניתן לטפח את גוף האנרגיה [הכפיל], כלומר לצבור אנרגיה, ולהמשיך להימצא בעולם. הראייה האנרגטית מכלה (משמידה) את הרואה. יש בספרות הבחנה בין ראייה מתוך הגוף הפיסי לעומת ראייה מתוך גוף האנרגיה (גוף החלימה). שתיהן הרסניות.

הכותרת של הפוסט רומזת לפואמה של ביאליק: הציץ ומת, המספרת על אדם שנכנס לפרדס ועובר דרך 50 השערים שלו במסע מפרך ולבסוף:

אָז יִכְבֶּה הַלַּפִּיד, וְדַלְתוֹת הַשַּׁעַר נִפְתָּחוּ –

וַיָּצֶץ שָׁם פְּנִימָה,

וַתִּצְנַח גּוּפָתוֹ, וּבְצִדָּהּ אוּד עָשֵׁן, וַתִּגְהַּר

עַל מִפְתַּן הַ בְּ לִ י מָ ה.

.

הפיתרון נגד ההרסנות של הראייה הוא ראייה בחבורה, כשכל הזמן מתחלפים החברים התופסים ישירות את האנרגיה. לשם כך, ליצירת חבורה, צריך כנראה להימצא בעולם האחר.

*************************** 

הפואמה נמצאת כאן:

https://benyehuda.org/read/2792

======================== 

26.10.22

ייתכן שבבדיקה מעמיקה יותר, הדרך השניה (דיסוננס קוגניטיבי) והדרך השלישית (עולם המכשפים) הן לא שתי דרכים נפרדות, כי, לפחות במקרה של הקויוטה המדבר, אותו קויוטה נמצא בעולם המכשפים.

========================= 

27.10.22

מבט נוסף על המושג "דרך עם לב" (הצעה פרשנית)
===============================

הקטע הבא לקוח מ"קוראי האינסוף", כתב עת שהוציאה חבורת קסטנדה (4 חוברות). לאותם מעטים שמשום מה אינם יודעים זאת, הוא זמין לכם גם בתרגום לשפת הבריאה 

(ההדגשות הן שלי לצורך הפוסט)

"ראייה היא תפיסת האנרגיה כפי שהיא זורמת ביקום, והיא בהחלט תחילתו של הכישוף, אך מה שהמכשפים עסוקים בו עד כדי מיצוי [עצמי] הוא [אקט] התפיסה. כפי שכבר אמרתי לך, תפיסה, עבור מכשף, היא מתן פירוש לזרימת האנרגיה הישירה, ללא השפעה של המיינד. זו הסיבה שספר הניווט כל כך דליל [בתוכן]."

אז התווה דון חואן סְכֶמַת כישוף שלמה, למרות שלא הבנתי ממנה מילה. לקח לי חיים שלמים לחזור להתמודד עם מה שהוא אמר לי באותו זמן:

"כשאדם חופשי מהמיינד", הוא אמר - דבר שהיה לי בלתי מובן לחלוטין - "פירוש הנתונים החושיים כבר איננו מצב עניינים המובן מאליו. [אז] הגוף כולו של האדם תורם לו; הגוף כצביר של שדות אנרגיה. החלק החשוב ביותר בפרשנות זו הוא תרומתו של גוף האנרגיה, האח התאום של הגוף מבחינת אנרגטית; תצורת אנרגיה שהיא התמונת-מַראַה של הגוף ככדור זוהר. יחסי הגומלין בין שני הגופים מתבטאים בפרשנות שאינה יכולה להיות טובה או רעה, נכונה או מוטעית, אלא יחידה [unit] שאינה ניתנת לחלוקה, שיש לה ערך רק עבור אלה העורכים מסע אל תוך האינסוף."

"מדוע היא לא יכולה להיות בעלת ערך בחיי היומיום שלנו, דון חואן?" שאלתי.

"כי כאשר שני הצדדים של האדם, גופו וגוף האנרגיה שלו, חוברים יחדיו, קורה נס החירות. המכשפים אומרים שבאותו הרגע אנו מבינים שמנימוקים הזרים לנו, כלאו אותנו במסע המודעות שלנו. המסע הזה שנקטע מתחיל שוב באותו רגע של התחברות [שני הגופים].

" לפיכך, הנחת יסוד מהותית לדרך הלוחמים היא שאת התפיסה, מן הראוי להתכוון בשלמותה; כלומר, הפרשנות מחדש של אנרגיה ישירה כפי שהיא זורמת ביקום חייבת להיעשות על ידי אדם המחזיק בשני חלקיו המהותיים: הגוף וגוף האנרגיה. פרשנות-מחדש זו, עבור המכשפים, היא שלמוּת, וכפי שיום אחד תבין, הכרחי להתכוון אותה."
(עמוד 66 ואילך)

אם כן, במקרה של המכשף, גוף האנרגיה מספק פרשנות לתפיסה הישירה של האנרגיה. לעומתו, במקרה של האדם הרגיל, המיינד עושה זאת. הפרשנויות האלה "מרצפות" [או סוללות   ] את הדרך אל החירות.

לדעתי, הפרשנויות הללו הם ידע שקט. אוסף הפרשנויות הוא מה שמוזכר בכל ספרות באופן בלעדי רק כאן: ספר הניווט.

הפוסט מניח על שולחננו את ההצעה שאוסף הפרשנויות הללו הוא דרך עם לב.

********************

נ.ב. מדוע הפרשנות התפיסתית הזו שמספק גוף האנרגיה איננה בעלת ערך לחיי היומיום?
התשובה של דון חואן, כרגיל, מעורפלת, ולכן אציע לה פרשנות:

הקיום שלנו כפרסונה הוא קיום בתוך תא כלא. הוא מזכיר את הכלא בתשובתו. הדרך שאותה סולל גוף האנרגיה מכוונת ליציאה מהכלא, ובשלב ביניים, אם ישנו צורך כזה, מעבר בין תאים בכלא. אין שום חשיבות עקרונית בשיפור התנאים בתא המסויים של הכלא שבו את/ה כרגע כלוא, בפרסונה הזו.

========================= 

27.10.22

פינת הספרות

המלצה על ספר. לא קשור לעולם הטולטקי, אם כי בכל מקום ישנן הבלחות של רעיונות טולטקיים. וכזכור:

[קסטנדה:] "המידע שאנו צריכים על מנת להגביר את המודעות שלנו חבוי במקומות שאנו חושבים עליהם רק לעתים רחוקות" ("מפגשים עם הנגואל", עמוד 27)

הספר הוא:

מעשים של אמונה - של הסופר אריך סגל.

אותו סופר כתב בזמנו את הספר שהפך לסרט מפורסם מאד בשנות ה-70: סיפור אהבה [Love Story]

קטע מהכריכה של הספר:

אמונה ואהבה, שני מניעים כבירי עוצמה, מטלטלים, דוחקים, משבשים, מתקנים ומנתבים את חייהם של אנשים, עד שתימצא להם פשרה שבה יוכלו השניים לשכון יחד, זה לצד זה.

אני נהניתי. הסיפור הזה, כמו רבים, מדגים את טענתי שסופר צריך להיות במידה מסוימת סדיסט. הקורא רוצה שהאהבה תנצח, אבל הסופר מעכב אותו בעוד ועוד עלילות צדדיות.

===============================

27.10.22

יש בעיה קטנה עם הטענה שהפרשנות המגיעה מגוף האנרגיה [הכפיל] לא יכולה להיות בעלת ערך בחיי היומיום שלנו, כי ב"יקוש עם הכפיל" אומר דון חואן לטאישה שהכפיל יודיע לה אם יש סכנות בלתי נראות בסביבתה, וב"כח השקט" גוף האנרגיה מראה לדון חואן היכן למצוא מזון. כלומר, אלה נראים כבעלי ערך לחיי היומיום.

=============================== 

28.10.22

ייתכן שהפיתרון פשוט: הטעות שלנו היא לפרש את דברי דון חואן באופן קיצוני וחמור, דבר שלדעתי מעורר סתירות-לכאורה נוספות.

כאן, יש כנראה להבין שאין ערך לפרשנות הזו בחיי היומיום לא באופן קיצוני, אלא שהפרשנות הזו לעתים מועילה, במיוחד לצורך קיומו הפיסי : מציאת מזון והתראות על סכנה, אבל זהו ערך לוואי, משני, לא התכלית העליונה.

===============================