מה אומרת תמונת הכריכה של "צדו הפעיל של האינסוף"

התמונה שלפנינו היא של כריכת המהדורה הראשונה של "צדו הפעיל של האינסוף". 

אני נוטה למחשבה שהכריכות המקוריות (של המהדורות הראשונות) נושאות מסרים, או מביעות משהו מתוך הספרים, הן לא סתם קישוט.

אם כן, מה אומרת הכריכה שלפנינו?
אני חושב שאת הזוהר שמעל הנוף החשוך יש להבין כהמחשה של הנאמר בעמוד 166:

ההקשר: דון חואן אומר שעבור מכשפי השושלת שלו, אחת התוצאות הנחשקות ביותר של השקט הפנימי הייתה משחק הדדי מסויים עם האנרגיה.

משחק הדדי [interplay, אינטראקציה] כזה מתבטא במונחים של גווני צבע המוקרנים [projected] על כל אופק [horizon] בעולם חיי היומיום, בין אם זה הר, שמיים, קיר, או פשוט כפות הידיים. הוא הסביר שמשחק הדדי זה של גוונים מתחיל בהופעתה של משיכת מכחול קלושה [בצבע] של לבנדר על האופק. עם הזמן, משיכת מכחול לבנדר זו מתחילה להתרחב עד שהיא מכסה את האופק הנראה, כמו ענני סערה מתקרבים.

הצעה פרשנית: ככל הנראה, אופק הדברים בעולם חיי היומיום הוא קווי המתאר של העצמים.

המשך האירוע: מתוך ענני הלבנדר מופיעה נקודה אדומה כרימון ההולכת וגדלה ולבסוף מתפוצצת, ומתוכה בוקעות מילים כתובות, או מדוברות, או מראות ויזואליים. קריאת הטקסט הזה קרויה "קריאת האינסוף".
נראה לי שהדימיון לרימון איננו מסתכם בצבע בלבד, אלא שהנקודה הזו מתאימה לביטוי "מלא כרימון".

מה קסטנדה קורא שם?
לדעתי את הטקסט של ספריו. כל האירוע מתחיל כשקסטנדה מתיישב ליד שולחן הכתיבה שלו כדי לכתוב. המשחק ההדדי מתבטא לדעתי בטקסט: קסטנדה עמד לכתוב על חוויות החניכה שלו, והאנרגיה [האינסוף, הרוח...] מסרה לו את הטקסט הראוי. כלומר, לכל אחד מהם יש חלק במוצר הסופי, הספרים.
זהו לדעתי פירוש המושג "המשחק ההדדי עם האנרגיה".

התרומה של קסטנדה גם מתבטאת, לדעתי, במידת יכולתו - מידת עוצמתו - להביא במדויק את הטקסט שנגלה לו. הבדלי יכולת אלה מתבטאים במידה השונה של הצלחה של הספרים. "מסע לאיכטלאן", לדוגמה, היה הצלחה גדולה מבחינה זו.

הערת אגב, נתקלנו בעבר במשחק הדדי נוסף של קסטנדה עם, לכאורה, האנרגיה [הנגואל, הרוח...], בספר הראשון, "משנתו של דון חואן", שם מסופר על כלב שבו התגלם מסקליטו. מסקליטו [בדמות כלב] וקסטנדה משחקים משחק הדדי, בין היתר בהשתנה זה על זה, ולכאורה במשחקי שליטה אחרים.
אגב, מעניין שדון חואן מדבר שם על מסקליטו, לכאורה, בהמון יראה, ומדבר עליו רק בכינויי גוף: "הוא", שיחקת "אתו" וכד. כאילו מדובר בוולדמורט 

מה משמעות השיח הקוצני שבתחתית התמונה?
אין לי כרגע תשובה להציע. הצעות יתקבלו בברכה.

====================== 

15.9.23

מדוע סילביו מנואל התמתח ופשט את רגליו תחת השולחן?
=======================================

כזכור, סילביו מנואל הוא אדון הכוונה, אדון האפילה.

הקטע הבא לקוח מ"כח השקט".

הרקע: קסטנדה מנסה להיזכר במחשבה/הרגשה שהייתה לו זמן קצר לפני כן. אבל, אי אפשר להביא את המודעות לאותה הרגשה על ידי שימוש בזיכרון, כי האירוע אירע במיקום אחר של נקודת המאסף, ולכן נדרשת הסטת נקודת המאסף, והזיכרון, כך עולה מהקטע הבא, לא יכול לעשות זאת.

[דון חואן:] "אי אפשר להיזכר ב[recollect, לאסוף מחדש] רגשות כאלה באמצעות זיכרון. עליך להיזכר בהם [recall, לקרוא להם שוב, או לקרוא להם לשוב] על ידי שתתכוון שישובו."

הוא פנה אל סילביו מנואל, שהתמתח בכורסה, רגליו [פשוטות] מתחת לשולחן הקפה. סילביו מנואל הביט בי במבט ממוקד. עיניו היו שחורות, כמו שתי חתיכות של אובסידיאן מבריק [obsidian, זכוכית געשית שחורה].

מבלי להזיז שריר, הוא פלט צרחה נוקבת [piercing] דמוית ציפור.

"כוונה!! [Intent]" הוא צעק. "כוונה!! כוונה!!"
(עמוד 83-84)

ואז קסטנדה נזכר.

לדעתי, יש לנו כאן דוגמה נוספת של מסרים לא מילוליים:
- השולחן הוא שולחן הטונל. דימוי המופיע בספרים. בניסוח שלי: המשטח שעליו מופיע כל העולם המוכר (הידוע). האיזור שמתחת לשולחן, על פי זיכרוני, הוא הלא-ידוע (הלא-מוכר) האנושי, כלומר זה שנגיש בעיקרון לאדם.

איך להבין את ההתמתחות של סילביו מנואל?
אני רוצה להביא תשובה מתחום האטימולוגיה, חקר משמעויות קדומות של מילים וביטויים לשוניים.

מתברר שהמילה "כוונה", intent, משמעותה המילולית בלטינית היא: מתיחה, או התמתחות [stretch out, extend], הקידומת in מציינת "כלפי, לֶעֶבֶר משהו" [toward], כלומר התמתחות לֶעֶבֶר (משהו).

תובנת בקשיש: אני חושב שמסר נוסף הנמצא שם הוא שהמצב הנקרא "מודעות מוגבהת" [heightened awareness] נמצא בתחום זה של הלא-ידוע האנושי. מודעות זו היא, כזכור, השער לכוונה, וסילביו מנואל המייצג את הכוונה, כפות רגליו נמצאות בתחום שמתחת לשולחן, כלומר בתחום של הלא ידוע האנושי. לדעתי, זו בסה"כ אמירה די טריביאלית, כי הרי ברור לנו שאנשים (מכשפים) מגיעים למודעות הזו בהיותם בני אדם.

.

שבת שלום (וחג שמח?)

======================

מוסיקה

גירסה יפה לשיר מ-1939 של ג'ודי גרלנד, בסרט הקוסם מארץ עוץ.

=========================== 

16.9.23

רוכבים על סוסים כמשל
===================

בהשראת קסטנדה שדיבר אל המכונית שלו, ובעצת טאישה לדבר אל קרש החיתוך במטבח, דיברתי אל המיקלדת שלי, ליתר דיוק: אל העוצמה ששוכנת במיקלדת, וזה הפוסט שהיא הוציאה תחת ידיי 

התמונה היא עבורי משל: האנשים רוכבים על סוסים, כמו שהטפילים - הטורפים הקרויים "מעופפים" - רוכבים עלינו.

לסוס "המאויש" אין כמעט יכולת החלטה, והוא בוודאי אינו קובע את סדר יומו. הרוכב מחליט עבורו הכל.

דון חואן משתמש באנלוגיה של לולי תרנגולות. הטפילים מגדלים אותנו כמו בלולים, בדומה לאופן שבו אנו מגדלים תרנגולות.

אבל הדימוי הזה מבטא את העובדה שהם ניזונים מאיתנו, ואינו מבטא את השליטה הטוטאלית שלהם במעשינו, במחשבותינו, ובאופן עקיף ברגשותינו, שהן מזונם.
לכן, כאשר הלוחם/ת מפסיק להגיב אמוציונלית למה שקורה בעולמו, כלומר הוא detached, מנותק רגשית, או בנוסח שאינו אהוד כאן: מגיב באדישות, אז הוא מפסיק להזין את הטפיל, ושומר על האנרגיה שלו.

אפרופו אדישות, הנה תזכורת מספרה של איימי וואלאס "שוליית המכשף".
כזכור מ"צדו הפעיל של האינסוף", הים האפל של המודעות הוא אחד הכינויים לרוח, לנגואל, לאינסוף, לעוצמה....

[קרול טיגס:] "הצטרפתי [joined, התחברתי] לים המודעות, שאין לו שום קשר למים. זהו גל [wave] של אנרגיה שמדבר אליך; אולי זה מה שמיסטיקאים קדומים כינו בשם אלוהים. בתוכו את/ה מרגיש אדישות [indifference] מלאה - ואדישות היא חירות אמיתית."

קרלוס התעקש שאני [איימי] אשיג את ה"אדישות" הזו, אשר תאפשר לי להצטרף אליו במישורים אחרים [של המציאות], משוחררת מרגשות אנושיים מעוררי סלידה [distasteful].

===========================

17.9.23

תחל שנה ואתגריה
===============

בעולמו של הלוחם אין, לא קללות ולא ברכות, רק אתגרים. כך אומר דון חואן ב"סיפורי עוצמה", משפט שנבחר לפנתאון, כלומר נבחר להיכלל גם ב"גלגל הזמן":

"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל ללוחם הוא שלוחם לוקח הכל כאתגר, בעוד שאדם רגיל לוקח הכל כברכה או קללה".

(בפרק "ההכרח להאמין")

אבל, נגואל, אם אתה יכול לחסוך מאיתנו כמה אתגרים מיותרים, ולהביא אלינו את "סיפורי אנרגיה" של קרול טיגס, או כל ספר אחר מהספרים האבודים של החבורה, דיינו. 

===========================

מוסיקה

גירסה ג'אזית יפה של "צל חיוכך".

מי שיטען שהוא הצליח שלא להמציא לזה כמה מעברים קסומים, אני לא אאמין לו.

==================== 

18.9.23

אסירים מושתנים
=============

ב"יקוש עם הכפיל" של טאישה אבלאר ישנו קטע שבו מסופר כיצד טאישה שחררה את עצמה מעול הכנסייה, מסמכותה עליה, וגם סיפור השחרור של קלרה מהכנסייה, בשני המקרים על ידי השתנה על חפצים בכנסייה. (עמוד 350 ואילך) אני משער שהן לא השתינו על הכמרים, רק מפני שזה מסובך טכנית 

הפרשנות שלי היא שהשתנה יוצרת יחסי שליטה, משעבדת את המושתן למשתין. כך הצעתי לפרש את ההשתנה ההדדית של קסטנדה והכלב מסקליטו זה על זה, כניסיונות שליטה של האחד על השני. אנו יודעים שכאשר הלוחם נעשה לאיש ידע והוא נמצא בהרמוניה עם הכוונה, הוא עומד לרשותה והיא עומדת לרשותו.

כך גם הצעתי לפרש את הנוהג של גורו מסויים שקסטנדה הלך לבקרו, אשר התיז את השתן הקדוש שלו על חסידיו (והרס לקסטנדה את החליפה היקרה שלו).

נתקלתי בסיפור ב"צדו הפעיל של האינסוף" שעשה עליי בזמנו רושם של סיפור שולי, ולכן לא זכרתי אותו, אבל אחרי הקריאה ב"יקוש עם הכפיל" על נפלאות ההשתנה, הסיפור הפסיק להיות עבורי שולי.

הרקע: קסטנדה מספר על אלכס, אחד מחבריו.

היינו בהלם כשהוא [אלכס] באמת התחתן עם תרזה, רצה למרחקים ארוכים. הם נפגשו במרתון, כאשר אלכס התעלף. הם היו בהרים, ותרזה נאלצה להחיות [revive, לעורר, להקים לתחיה] אותו בכל דרך אפשרית, אז היא השתינה על פניו. לאחר מכן, אלכס היה האסיר שלה. היא סימנה את הטריטוריה שלה [כמו שעושים בעלי חיים בטבע]. חבריו נהגו לומר, "האסיר המושתן שלה." חבריו חשבו שהיא הכלבה האמיתית שהפכה את אלכס המוזר לכלב שמן.
(עמוד 199)

כלבה אמיתית והשמנה שבמשפט האחרון קשורים לחלק קודם בסיפור.

המסקנה המעשית שלי מהסיפורים האלה היא שאם אני הולך לגורו או לכל מקום שבו עלולים להתיז עליי מים קדושים, לקחת אתי ליתר ביטחון מטרייה.
ולהשתדל לא להתעלף במרתון 

====================

19.9.23

פלורינדה דונר והאיכטלאן שלה
=========================

הקטע הבא לקוח מתוך הפרק האחרון של "להתעורר אל החלום", שעלה לאוויר אתמול על גבי קולה נעים-הזמירות  של Yuli Sarah .

הרקע, פלורינדה דונר נמצאת בבית המכשפות לבדה כבר ימים רבים. היא מרגישה שהיא לבד בעולם. היא ניתקה את קשריה מעולמה הישן, וקרלוס איננו, לכאורה הוא עזב את העולם בלעדיה, עם חבורת המכשפים של דון חואן, ובלי הנגואל אין לה סיכוי לכלום.
פלורינדה אבלאר [המבוגרת] מופיעה באחד הימים ואיתה היא משוחחת בקטע הבא.

"זהו זמן בו אני זקוקה לחיבה," מלמלתי, עוצמת את עיניי כדי למנוע את הדמעות מלגלוש. "אני זקוקה לאימא שלי. אילו רק יכולתי ללכת אליה."

הופתעתי מהמילים שלי, אבל באמת התכוונתי אליהן. לא הצלחתי להמשיך לעצור את הדמעות והתחלתי לבכות.

פלורינדה צחקה. היא לא לעגה לי. הייתה נימה של חיבה, של אהדה, בצחוק שלה. "את כל כך רחוקה מאימא שלך," אמרה בשקט, כשמבט מהורהר ומרוחק בעיניה, "שלעולם לא תמצאי אותה שוב." קולה היה רך כמו לחישה כשהיא המשיכה לומר שחיי המכשפים בונים מחסומים בלתי עבירים סביבנו. מכשפים, היא הזכירה לי, לא מוצאים נחמה באהדה של אחרים ולא ברחמים עצמיים.
(עמוד 302)
***************************

האם אי היכולת שלה למצוא את אמה איננה זהה לאי היכולת של חנארו לחזור לעירו איכטלאן לאחר שסוחרר עם בעל הברית?

אני חושב שכן. לדעתי, הטבילה של פלורינדה בבריכת המכשפים היא מקבילה נשית לקפיצה לתהום של הגברים, כלומר בעקבותיה היא התנתקה מדמותה הקודמת ומההיסטוריה האישית שלה. היא נעשתה לאדם אחר, לפרסונה אחרת עם היסטוריה אישית אחרת. מבחינה חיצונית, להערכתי,היא אינה שונה משמעותית מדמותה הקודמת.

מדוע חנארו ופלורינדה אינם יכולים לחזור לאיכטלאן (או למצוא את אמה)?

שאלה קשה, מאותו סוג של השאלה שפלורינדה התחבטה בה לגבי היחס שבין זולייכה ואספרנסה, ואספרנסה אמרה לה שאין לשאלות האלה תשובות. אני בכל זאת אנסה להציע גיבוב מילים שיוכל להיחשב אולי כתשובה 

לדעתי, ניסוח אחר של השאלה הוא:
מה קורה כאשר אדם ששייך לעולם אחר, עולם בעל היסטוריה אחרת, מגיע לעולם הזה?

אפשרות אחת היא שהעולם בנוי כך שהוא אינו מאפשר זאת, כמו שהעולם אינו מאפשר מצב שבו תביט בעיני הכפיל שלך ותישאר בחיים.
אני נוטה לחשוב שאין מגבלה כזו.

לדעתי, אדם כזה יגיע לאיכטלאן והיא תיראה לו דומה לזיכרונותיו במידה זו או אחרת, חלק מהדמויות שבזיכרונותיו קיימות, קרוב לוודאי חייהן שונים, עיסוקיהן שונים וכו. האינטראקציה שהייתה לו איתן על פי זיכרונו שונה מזו שהיא על פי זיכרונן. אם הוא אדם רגיל, הוא והם כנראה יחשבו שהשתבשה עליו דעתו. אם הוא לוחם, הוא יבין שהוא נמצא על קו עולם שונה, שיש לו זיכרונות מעולם מקביל.

אמה של פלורינדה בזיכרונותיה של פלורינדה החדשה איננה אותה אמא. האמא שבעולם הזה, שאותה היא יכולה לפגוש, ילדה את הדמות הקודמת של פלורינדה. [זולייכה נולדה, אספרנסה לא]

אם כן, למה מתכוונת פלורינדה אבלאר כשהיא אומרת שפלורינדה דונר נמצאת כל כך רחוק מאמא שלה, שהיא לעולם לא תמצא אותה?

שהיא נמצאת בעולם מקביל.

=====================