ספר קולי: "להתעורר אל החלום - חניכה לעולם המכשפים"

 אתם מוזמנים להאזין לכל פרקי ספר החניכה של פלורינדה דונר.

קוראת יולי שרה.

https://www.youtube.com/watch?v=IRdMNIvUz0Y&list=PLNU-hGe5fylEpuHF9adhtFu_iDXo5auhY

**************************************** 

מורה שלא אומרת מילה - בדיחה טולטקית
==================================

הקטע הבא לקוח מ"להתעורר אל החלום":

[פלורינדה מאטוס אבלאר:] "המורה שלך לחלימה ואני נשארות מאחור. השאר [שאר אנשי חבורת דון חואן] עוזבים."

לא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת, וכדי להסתיר את מבוכתי הערתי הערה מתבדחת: "המורה שלי לחלימה זולייכה לא אמרה לי מילה אחת מזה שלוש שנים. למעשה, היא מעולם אפילו לא דיברה איתי. את ואספרנסה הייתן היחידות שבאמת הדריכו ולימדו אותי."

גלי הצחוק של פלורינדה הדהדו סביבנו, צליל עליז שהביא לי הקלה עמוקה, ובכל זאת הרגשתי מבולבלת.
(עמוד 266)

***************************
הערת אגב, אני חושב שהדי הצחוק מסביב היו של המכשפות והמכשפים שהיו שם, אבל בלתי נראים. כשהם בעולם האחר הם, לדעתי, בלתי נראים, אבל הם נשמעים. קסטנדה מספר על אירוע דומה: הוא שמע קולות צחוק בכיכר הריקה.
*****************************

רק בסוף הספר מתברר שאספרנסה היא דמות שלובשת זולייכה, וכך גם השרת. ככל הנראה זהו אמיליטו, ואנו יודעים מ"יקוש עם הכפיל" שאמיליטו הוא גוף החלום של זולייכה.
לבישת הדמויות הזו מתוארת בספר של פלורינדה באופן הבא: "היא הסבירה שלקיים חלום פירושו שהחולם יכול לחלום משהו מסוים על עצמו, ולאחר מכן להיכנס לתוך חלום זה כרצונו." (עמוד 50)

אם כן, המורה שלה לחלימה לא דיברה איתה כלל בעולם העירות, אבל הייתה איתה בקשר אינטנסיבי בחלימה. להימצא בעירות במצב שבו כולם אומרים לך שזולייכה היא המורה שלך, אבל במשך שנים היא לא מדברת איתך מילה אחת, זה מצב לא פשוט, מתסכל?

אני משער שההתעלמות של זולייכה היא פגיעה בחשיבות העצמית של פלורינדה, והמחשבה שהמורה שלך לא אמרה לך מילה במשך שנים מוסיפה בלבול ועלבון.

הבלבול והסבל האלה לא מונעים מהמכשפות למצוא בידור במצב, כי, לדעתי, מקורם של הסבל והבלבול בחשיבות העצמית, והמכשפות אינן חסות כלל על החשיבות העצמית. אני משער שעבורן לראות פגיעה בחשיבות העצמית מצחיקה כמו עבורנו לראות אדם נשוא פנים בחליפה, המהלך ברחוב ומשדר כוח ושליטה, ואז הוא מחליק על קליפת בננה ונמרח "אפיים ארצה", או נוחת על ישבנו, על הרצפה המלוכלכת, כשכל הנאד הנפוח הזה מתפוצץ קבל עם ועדה.

בקיצור, התפתית למחשבה שאתה חשוב והאמנת שיש לך כח ושליטה בחייך, נפלת על ישבנך ועכשיו אתה שרוע על הארץ כמו חתיכת חרה שאין לה הופכין. לא מעניין אותנו פוליטיקלי קורקט, אותנו זה מצחיק 

זהו, בזעיר אנפין, מהותו של ההומור הטולטקי: החשיבות העצמית הנחשפת בעליבותה.

=========================== 

מוסיקה

======================= 

21.9.23

מהי המתנה הכי גדולה שהורים יכולים לתת לילדיהם?
=========================================

התשובה לדעתי נמצאת בקטע הבא, הלקוח מהספר הנפלא "מפגשים עם הנגואל - שיחות עם קרלוס קסטנדה" מאת ארמנדו טורס. איפה הספר הזה ואיפה שני הספרים האחרים שלו ?!

"הדבר הראשון שאנו צריכים לדעת הוא שהקשרים הרגשיים שלנו עם אנשים הם תוצאה של הדרך בה נוצרנו, בשלב ההתעברות. באותו זמן הוגדרו, אחת ולתמיד, זמינות האנרגיה ורמת המודעות האנרגטית שלנו. שדה סיבי האנרגיה שלנו נאטם, והסכום הכולל של התשוקה והתאווה שאספו הורינו ברגע ההתעברות שלנו הגדיר אותנו.

"כל מה שבא לאחר רגע העיבור הוא מניפולציה בתוך גבולות שהוגדרו אז; בין אם זוהי השחיקה כתוצאה מההתחייבויות החברתיות שלנו, או הנתיב של שחזור וחיסכון של האנרגיה שלנו.
(עמוד 64)

שתי האלטרנטיבות שבמשפט האחרון הן: חיים במסלול רגיל וחיים במסלול של לוחם.

כפי שלמדנו מסיפורה האישי של טאישה בספרה הראשון, נראה שגם מצב הרוח של המשתתפים באקט המיני הופך להיות הלך הרוח שילווה את הילד לאורך כל חייו. אביה היה נרדף באותה עת והוא היה מתוח נפשית בזמן האקט, וזה עיצב אותה.

דבר דומה למדנו מהשיר של הסיירת הכחולה ב"קוראי האינסוף", שאביה היה "מבוסם" מבירה וטבק, ואמה חסרת התלהבות וצריכה לשירותים והאקט לא היה מתוך מחשבה על הבאת ילד לעולם:

אבל למזלה,

השניים היו במדבר,

ובאותו הרגע,

קוֹיוֹטֶה ילל,

שולח צמרמורת של געגוע

דרך רחם האישה.
.
הצמרמורת הזו הייתה כל

שהיא הביאה [איתה] לעולם הזה.
(עמוד 46)

.

תהייה
======
הסיירת הכחולה היא הילדה של קרלוס וקרול טיגס, ותיאור מצבם של הוריה באקט ההוא אינו מתאים להם כלל.

***************

ב"מפגשים עם הנגואל" אומר קסטנדה בהקשר אחר: "קיבלנו את החיים כמתנה קוסמית" (עמוד 74)
ובעקבות הציטוט שבתחילת הפוסט אנו מבינים שאנו יכולים להעניק תוספת משמעותית למתנה הבסיסית הזו, קרי אנרגיה.

חידה
=====
האם התשוקה והתאווה האלה שהילד/ה מקבל/ת מהוריהם ברגע ההתעברות הוא הלהב [edge] שילדים גונבים מהוריהם במהלך היווצרותם באקט המיני?

=======================

22.9.23

בלי המוות אין עוצמה. מדוע?
========================

הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל". איש הידע בספר זה הוא קרלוס קסטנדה, שהוא כבר נגואל ברשות עצמו.
הפוסט יציע הסבר למשפט המודגש בקו תחתון :

"המוות הוא לא משחק. לוּ לא היה מוות במציאות, לא הייתה כל עוצמה במה שהמכשפים עושים. הוא כרוך בך באופן אישי, בלא תלות באם את רוצה בזה או לא. את יכולה להיות מאד צינית ולהשליך נושאים אחרים של תורה זו, אבל את לא יכולה לעשות צחוק מהסוף שלך, כי הוא מעבר לכוח ההחלטה שלך, והוא חסר פשרות."
(עמוד 53)

כזכור, ב"מציאות נפרדת" נמצא המשפט הבא, שנכלל גם ב"גלגל הזמן":

"כל פיסת ידע שנעשית לעוצמה, המוות הוא הכוח המרכזי שלה. המוות נותן את המגע האולטימטיבי, וכל מה שהמוות נוגע בו אכן הופך לעוצמה".

אם כן,
איך להבין את: "לוּ לא היה מוות במציאות, לא הייתה כל עוצמה במה שהמכשפים עושים"?

המוות הוא יישות אישית, צל המלווה כל אחד מאיתנו. הצעתי בעבר, ואני עדיין מציע, שהמוות הוא הקוטב השני של הפרסונה, הם קיימים בעולם יחדיו, לכל פרסונה יש את המוות האישי שלה המלווה אותה.
[חידת אגב, על איזה ישויות אחרות נאמר גם כן שהן קיימות בו זמנית בעולם?]

אם לא היה מוות, היינו תקועים לעד בפרסונה הזו, אבל מהותו של הכישוף היא תמרון נקודת המאסף למיקומים אחרים, כלומר לבישת צורות קיום ופרסונות אחרות (שהן צורות אנושיות אחרות].
קודם ללבישת צורה חדשה חייבים לפשוט את הצורה הקודמת, כלומר לעבור דרך שער היציאה של הצורה הקודמת, כלומר לעבור דרך המוות של אותה צורה.

אני חושב שהסבר זה הוא נכון, אבל הנגואל לא יעניק לי עבורו יותר מציון "עובר" [עולה כיתה, אבל לא בבית ספרנו"    ] . ההסבר נע בשוליים של הקשר שבין המוות והעוצמה. הצעתי בעבר, כולל נימוקים, שהמוות האישי הוא לא אחר מהכפיל (האישי), ואני עדיין משתעשע במחשבה זו.

********************* 

שבת שלום.

======================= 

23.9.23

עבודת סיכום שלמה בחיבוק אחד ?
==========================

הקטע הבא לקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף".

הרקע: בעברו של קסטנדה היו שתי נערות שהיו משמעותיות מאד עבורו, והקשר ביניהם הסתיים באופן מכאיב ופתאומי, ולכן, בנוסח שלי, הוא נושא אתו מאז מעמסה, עסק לא גמור, ודון חואן שולח אותו אליהן, בנפרד, כדי שישחרר את עצמו מהמטען המכביד והמקרקע הזה.
במסגרת המפגשים הללו הוא אמור לתת לכל אחת מהן מתנה כרצונה, והן אכן בוחרות מתנות לא זולות 

[דון חואן:] "הפעם, חבק אותן מתוך השקט שלך," אמר. "אל תהיה אידיוט דל [meager asshole, מילולית: תחת דל, קמצן. על רקע ההמשך, אני חושב שיש לקחת זאת מילולית]. חבק אותן בשלמות [totally, בכוליותך ו/או את כוליותן] בפעם האחרונה. אבל התכוון שזוהי הפעם האחרונה על פני האדמה [on Earth, חסר בתרגום העברי]. התכוון לכך מתוך האפילה שלך. אם אתה שווה משהו [worth your salt, מילולית: שווה את המלח שלך]," הוא המשיך, "כשתיתן להן את המתנה שלך [make your gift, כשתכין את המתנות?], תסכם את כל חייך פעמיים. מעשים מסוג זה הופכים את הלוחמים לקליליים [airborne, מילולית: נישאים באוויר], כמעט אווריריים [vaporous, כמו אדים]."

(בפרק "לומר תודה" עמוד 131)

לא ברור אם עבודת הסיכום המוזכרת כאן, שהיא הדבר החשוב ביותר בכל המהלך הזה, נעשית בזמן החיבוק, או בזמן שהוא נותן או מכין את המתנות. כאשר המתנות נמסרו להן על ידי שליח: מכונית ומעיל פרווה, קסטנדה מביט על המסירה מרחוק.

אפילו אם עבודת הסיכום של כל חייו נעשתה בפרק הזמן שהמתנות נמסרו או הוכנו, עדיין ברור שעבודת הסיכום, ברמה הגבוהה שלה, נעשית מחוץ לזמן [מרגע שמופיע האירוע המלווה]. זה גם די ברור מעצם העובדה שסיכום של עשרות שנות חיים עשוי לקחת שנים בודדות בלבד.

אני נוטה לחשוב שעבודת הסיכום נעשתה בזמן החיבוק. מהותה של עבודת הסיכום הוא שהיא מחזירה אליך מאנשים ודברים את האנרגיה שלך, ומחזירה להם את האנרגיה שלהם ש[בניסוח שלי]נאחזה בך.

אני תוהה:
האם האנרגיה שלהן, שהייתה בו ואותה הוא החזיר להן, האם בעצם לא היא המתנה הגדולה שלו אליהן?

המחשבה שעבודת הסיכום, שביסודה היא העברות אנרגיה, נעשתה בזמן החיבוק מקבלת תמיכה לדעתי מהאופן שבו לקחה לה-גורדה את הלהב שלה בחזרה מבנותיה. היא נפגשה איתן, וככל שאני זוכר, נגעה בהן ונתנה לצד שמאל שלה לעשות את העבודה, כלומר לקחת את הלהב.

=======================