משהו באיטלקית
Gisseppe Millici
הוא נגן המפוחית. כמדומני שהוא איננו הזמר.
*********
כפי שכבר ציינתי לאחרונה, מדובר בו בשלושה צמחי עוצמה, כשהשלישי הוא למעשה תערובת צמחית כלשהי המשמשת לעישון.
השניים הם:
- פטרייה בשם פיאוטה, המכונה "מסקליטו", היא המייצגת את הרוח,
- צמח הדאטורה, המכונה "עשב השטן", המייצג את המערכת הטפילית.
הראשון מתואר בלשון זכר והשני בלשון נקבה.
מהו היחס בין שני צמחים אלה והכוחות הקוסמיים האלה (הרוח והמערכת הטפילית)?
זו שאלה שאין עליה תשובה בטקסט, ראשית כי זהו הספר הראשון והמושג רוח או מקבילותיו לא מופיעים בו, וכמובן אין בו שום אמירה אודות המערכת הטפילית.
זה לא אומר שאנו פטורים מלתת את הדעת על שאלה זו.
מעניין לראות את ניצניהם של מושגים שבהמשך הספרים יהפכו למושגי יסוד בתורה הזו.
ישנם, אם אינני טועה, שני חזיונות המופיעים לאחר אכילת פטריית הפיאוטה.
אתייחס כרגע לשני שהוא מורכב ועשיר. אחרי תיאור החיזיון אביא את התייחסותו של דון חואן להתנסויותיו של קסטנדה ואת פירושיו.
חיזיון זה הוא בעצם סידרה של חזיונות הבאים כתשובה לשאלותיו של קסטנדה.
לעומתו, עשב השטן מעניקה ידע על-חושי הקשור בעולמנו, ובכך מעצימה את כוחו של המשתמש בה, הַעַצַמַה שבמרכזה נמצא האגו.
רקע:
קסטנדה נמצא בשדה של פטריות פיאוטה לאחר שאכל כמה מהם. הפטריות זוהרות בצבע כחלחל ומנצנץ. הוא שר את שירי הפיאוטה שלו, שירים שמסקליטו עצמו לימד אותו במסגרת חיזיון קודם. מתוך אחת הפטריות מתרוממת דמות אדם, אותה הוא פגש קודם כמסקליטו.
להלן התייחסויותיו של דון חואן לחיזיון.
הבאתי רק את החלק האחרון שלהם הנוגע לאותם חלקים בחיזיון, שאליהם אני רוצה להתייחס כאן.
("משנתו של דון חואן" עמודים 121,122)
יש ערבוב וחוסר דיוק בין נוסח השאלות של קסטנדה והשאלות כפי שהיו בלבו, אליהן הוא התכוון.
השאלה הראשונה: מה לא בסדר אתו, מה חסר בחייו.
התשובה:
דמותו הדוממת של אביו במרכז שדה הפיאוטה, שנשאבה משם לאחר שהוא סיים לפרוק מלבו את שישב עליו.
כלומר, הוא לא סגר את הפרק של אביו. הוא עדיין לא שחרר את אביו מחייו. אביו הוא רק דמות רפאים, ותמיד היא הייתה כזו, כמו כל זהויותינו החברתיות, שאיתן אנו מזדהים.
שאלה שניה: איזה משני העולמות הוא הנכון?
העולם של בני אדם הוא מצג שווא, דמויות וירטואליות, הולוגרמות, כמו דמות האב חסרת האנרגיה כשלעצמה שנשאבה משם.
הנה הולוגרמה יותר משכנעת, אולי, מהאב בשדה הפיאוטה.
קסטנדה הולך מהמקום וזה מסמל את המעבר אל האופציה השנייה, אותה מציע מסקליטו.
איזה משני העולמות הוא הנכון?
העולם הנפלא של מסקליטו, שבו יש הרמוניה עם העולם, אין פיצול (כפי הנראה בין תופס ונתפס).
"אין זה עולם האדם" = לשם מגיעים רק לאחר הסרת הצורה האנושית (=הטפיל).
איזה כיוון צריכים לקבל חיי, מה עליי לעשות, מהי הדרך?
להיות לוחם, כי בני האדם לכודים תחת האצות הטורפות. (הזכרתי בפוסט הקודם את העשב והשיחים כמייצגים את העולם הטפילי).
המשקל המוחץ של האצות מזכיר נוסח דומה אודות המעופף הכבד המוחץ את בני האדם מזה עידנים. ("צדו הפעיל של האינסוף", כמובן)
הצינור או החלל, באדמה הוא המנהרה שבעולם הלא-אורגנים.
האצות לא כיסו את כל פני השטח, נשאר מקום חופשי מתחת לסלע, משמעו: המערכת הטפילית המכסה את כל פני האדמה, איננה מכסה אותה באופן שלם. ישנם מקומות החופשיים ממנה, אלה קרויים מקומות עוצמה.
האצות כמעט חיסלו אותו, אבל אז בא האור שבקע מבטן האדמה ואתו הופיע שחר חדש.
- מסקליטו נקרא "המגן", וגם הרוח מתוארת ככזו שבחיקה מוצאים הלוחמים מחסה.
- הרוח היא ההאצלות הענבריות של המודעות והצבע הענברי מופיע כאן בהקשר למסקליטו.
- תחושת-כיוון המתוארת באותו חיזיון נפלא מופיעה גם כמאפיין של הנפש האמיתית בצדו הפעיל של האינסוף.
אלה הם קווי דמיון אחדים בלבד, בשליפה, בין מסקליטו והרוח.
זהו הפירוש שאני מציע לסדרת החזיונות הזו.
אם אזכר או אחשוב על משהו נוסף, אביא אותו בהמשך.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
================
30.5.17
לא קשור לפוסט:
נזכרתי עכשיו באמירה של אחת הלוחמות מחבורת דון חואן, כמדומני ב"מתנת הנשר" ובהקשר לכך שקסטנדה הוא נגואל בעל שלושה תאים, ועל כן לא מתאים, לכאורה, לחבורת החניכים.
היא אומרת שהיא יודעת שפתרון יימצא ולכן היא, כמו שאר הלוחמות, איננה מודאגת מכך.
היא אומרת שהוא איפשר להם, לחבורת דון חואן, להגיע אל החירות.
זה תומך בטענתי שהמשימה האחרונה, וכפי הנראה הליבה האחרונה, היא ההכשרה של הדור הבא, או באופן כללי נוגעת לשושלת.
ללא ביצוע המשימה האחרונה, אין חירות, וזהו פירוש האמירה של סילביו מנואל שעד שקסטנדה לא יבצע את משימתו האחרונה, הוא, קסטנדה, לא יהיה חופשי.
על פי הלך הדברים כאן, זה מרמז על כך שהמשימה היא נעילת השושלת.
================
30.5.17
היצירה המוסיקלית בגירסה אינסטרומנטלית
dimmi cosa
30.5.17
ברגע שתלמדו כמה שירים למסקליטו (מפי הגבורה עצמה), אוותר על המוסיקה בבלוג. :)
לגבי החיזיון, לקסטנדה לא ברור, וגם לנו לא, מי האחראי להתאדותו. בעיצומו של האירוע הוא חשב שהאצות גרמו לכך. ייתכן גם שהשמש, המייצגת את ההאצלות הענבריות, את האש שבפנים, היא הגורם לזה.
מצב של אד הוא המצב של המוות. כזכור, הלוחם אוסף את עצמו מחדש כאשר הוא נעשה לערפל מתפשט.
ייתכן שהאור שאליו הוא נדחף היה אור האהבה הנפלא, שהוא, לדעתי, חלק מהמלכודת, ואילו האור שנדחף מתוך האדמה ופרץ כשמש הוא הרוח.
מיעוט הפרטים בתיאור מאלץ אותנו להעלות השערות רבות.
לכאורה אני מנסה להלביש את הידע, או ההבנה, שלי על אותו חיזיון, וכך או כך, עם פירוש זה או אחר, לא נצא מושכלים משהיינו.
זה לא לגמרי נכון, כי יש כאן מרכיבים שעשויים להרחיב את ההבנה שלנו, לדוגמה: הקשר בין הרוח והאדמה, או הרוח והשמש.
יש לאורך הספרים לא מעט דמיון בין הרוח והאדמה, והחיזיון הזה מחזק עוד יותר את המחשבה אודות קשר ביניהם, שלא לומר זהות.
דוגמה נוספת: הבנת החיזיון תלמד אותנו אודות החזיונות שמעורר מסקליטו.
=================
31.5.17
תחושת הכיוון (directness), הייתה אחד ממאפייני החיזיון הנפלא עם מסקליטו.
כבר הצבעתי על הקשר לנפש האמיתית, קולה של הנפש האמיתית רפֶה, והוא תמיד מעניק לנו סדר(order), כיוון (directness), ותכלית (purpose). ("צדו הפעיל של האינסוף")
האם אין זה סותר את האמירה שכל הדרכים הן אותו דבר; הן מוליכות לשום מקום?
מאפיין אחר באותו חיזיון: תחושתו שהוא נמצא בכל מקום, מקורה, לדעתי, בכך שהוא הזדהה עם הרוח, הכוונה, שהיא, כידוע, חודרת את כל הדברים.
במהותם של כל הדברים ישנה כוונה המגדירה אותם להיות מה שהם.
=================
31.5.17
הייתי אומר שהכיוון שאליו מצביעים הרוח ונתיביה, שהם נתיבים בעלי לב, הוא החוצה מהכוונה המסוימת המגדירה את הקשב הראשון שלנו; בכיוון הפוך לכוונה המסוימת.
האם כוונה וכיוון הם אכן מאותו שורש?
רק בעברית.
באנגלית: Intent, ו- direction, אבל מבחינה רעיונית יש לדעתי קירבה בין כוונה וכיוון (או שמא אני סתם שבוי בתפיסת העולם שהשפה העברית, כמו כל שפה, כופה עליי?)
=================
31.5.17
"כל הדרכים מוליכות אל השיח, או דרך השיח" = כל הדרכים מוליכות לרומא :)
לדעתי, כל הדרכים עם לב מוליכות אל הרוח.
=================
1.6.17
בתחילת הספר עורך דון חואן לקסטנדה מבחן האמור לבחון את מוכנותו ללמוד על מסקליטו (פיאוטה). המבחן הוא למצוא מקום טוב לשבת בו - sitio. זהו מקום שבו מרגישים שמחים וחזקים באופן טבעי. (עמוד 26)
מתברר שהאמצעי היחיד העומד לרשותו של קסטנדה לפתרון החידה הזו הוא עיניו; להרגיש באמצעות עיניו, כלומר על ידי הבטה בדברים לא ישירות.
קסטנדה מגלה שכשהוא ער לנעשה בהיקף שדה הראייה שלו הוא יכול להבחין בשינויי צבע של מיקומים שונים.
הנקודה הטובה מתבררת כבעלת צבע verdigris חד. בספר תורגם כצבע כחול כהה ביותר. verdigris הוא ירוק כחלחל המופיע, לדוגמה, על נחושת שהתחמצנה.
ולמה אני מספר את כל זה בפוסט זה?
כי בחיזיון המובא בפוסט, פטריות הפיאוטה זהרו בצבע כחלחל. שם הוא משתמש לתיאורם בצבע כחלחל שבקע מהם, לא verdigris.
כלומר, במשימה לבירור המוכנות ללמוד ולפגוש את מסקליטו, נדרש היה לאתר מיקום שהצבע בו דומה לזה שבו יופיע מסקליטו בחיזיון.
בנוסף, ראוי לציין שהמיקום של נקודה זו, במרפסת ביתו של דון חואן, היה בסמוך לסלע, וגם בחיזיון נתקלנו בסלע שסיפק לקסטנדה הנרדף מקום מוגן מפני האצות הטורפות.
כדאי לשים לב שאת שני המקומות הוא איתר בשוליים הימניים של היקף שדה הראייה שלו.
בזמנו ציינתי שקסטנדה הבחין במעופפים בשולי שדה הראייה, והזכרתי את יכולת ההבחנה הגבוהה של שולי שדה הראייה בצללים (כולל צל חיוכה של המונה ליסה).
דרך אגב, המקום האויב (הנקודה הרעה) היה בצבע סגול עז.
=================
1.6.17
הערה להערה הקודמת,
אם קסטנדה פזל כשהסב את תשומת לבו להיקף שדה הראייה שלו, כלומר ראה תמונה כפולה, אז הצד הימני שייך לתמונה אותה רואה עין שמאל.
===================
1.6.17
נתקלתי בציטוט מעניין של עגנון, אמירה שדומות לה נמצאות בספרות הטולטקית.
ש"י עגנון. "איני רואה את עצמי כאדם שנתגלו לו תעלומות החיים. אבל מקצת מן ההוויה המבעיתה מתגלית לי מזמן לזמן".
==================
