שלושת האויבים הראשונים על דרכו של איש הדעת

מתברר שהמערכת לניהול בלוג שגוגל מציעה לאנשים היא על הפנים.

מאד לא ידידותית ופרימיטיבית.

שיא השיאים: אין אפשרות באיזור התגובות לשים דבר מלבד מלל, אפילו לא לינק בצורה אנושית.

את המוסיקה הפעם נצטרך להפעיל בדף אחר.

בהזדמנות הראשונה אני מעמיס את הארון על ארבעה אנשים (ארבעת הלוחמים של הנגואל) וכולנו ניסע לנווה מדבר חדש.

*****

הקדשתי פוסט קצר לאויב הרביעי הניצב על דרכו של איש הדעת, הזיקנה.
והצעתי הצעה פרשנית לא טריוויאלית לטבעו של אויב זה.
אם לסנגר על הפרשנות הזו, בעמוד 68 נאמר שדון חואן סירב לדבר עם קסטנדה על האויבים באמרו שיעבור זמן רב לפני שתהיה לנושא משמעות כלשהי עבורו.
הדיון בארבעת אויבי איש-הדעת נמצא ב"משנתו של דון חואן" (עמודים 67-71), והוא אכן ברור ברמה שטחית בלבד.

הפעם התכנסנו כדי לומר כמה מילים על שלושת האויבים הקודמים לאויב הרביעי, ואלה הם:

פחד, בהירות-מחשבה, עוצמה (הרביעית: זיקנה).

לא אביא הפעם את הקטע מהספר ולא אסַכּם את שנאמר שם.

מתנצל על החיסכון שלי באנרגיה (שלא לומר עצלוּת).

אביא רק את הפרשנות שאני מציע.

הנחת העבודה שלי היא שכל האויבים נמצאים בשירות הוד מלכותה, המערכת הטפילית, שאיננה מעוניינת שניחלץ מהמלכודת שבה אנו נמצאים ועל כן מציבה אותם על דרכנו.

לדעתי, האויב הראשון, הפחד, הוא אויב הבנוי על שיטת המקל.

בשני האחרים היא משתמשת בשיטת הפיתוי, שיטת הגזר.

ב"צדו הפעיל של האינסוף" נאמר שהפחד הוא בעצם הפחד של הטפיל, חששו שהוא יתגלה וכתוצאה מכך יאבֵּד את מקור המזון שלו (=אנחנו).

אני נוטה להניח שהטבע קצת יותר מתוחכם, והטפיל חווה במידה מסוימת את הפחד שאנו חווים, אבל את העוצמות הגבוהות הוא משאיר רק לנו. כשהוא נכנס למצב מצוקה הוא לוחץ על לחצני המצוקה שמעוררים אצלנו את האימה, ו"צורחים" עלינו לעזוב את מה שאנו עושים ולחזור למקום הבטוח והמוכר. אבל כפי הנראה זה לא הבדל שיש לו משמעות מעשית כלשהי; את מי זה מעניין עד כמה מהסבל שהוא גורם לנו הוא גם הסבל שלו?

בהירות המחשבה צצה ברגע שאנו מצליחים להביס במידה מסוימת את הטפיל, לחרוג מגבולות ההתקן הזר אל מחוץ לבועה. מַראות של בעלי ברית או המעופפים (אימת אלוהים), לדוגמה, הם מפחידים לא כשלעצמם, אלא את הטפיל שלא מצליח לאטום את הבועה וחש שהוא עומד לאבד את מזונו.

הבהירות הזו מתייחסת לעולמנו וגם לעולם "ההאצלות החופשיות" (שמחוץ לבועה). הבהירות הופכת למלכודת כי ה"אני" מתגנב פנימה.

ההתגברות על מלכודת זו מושגת על ידי התמקדות בראייה, כלומר (לדעתי) התמקדות בכל הנוגע לחירות ולרוח והתעלמות  מהפיתויים שמעורר ידע העולם הזה.

לא מעט פעמים חוזרת בספרים הטענה שהאמונה שהשכל שלנו יכול להבין את העולם היא מכשלה. משום, לדעתי, שזוהי היאחזות בהתקן הזר שממנו אנו הרי שואפים להיחלץ.

האויב הבא, עוצמה, מעמיד את הבהירות במקומה. הבהירות מתבררת אז כ"נקודה [בלבד] מול עיניו" (עמוד 70). 

לדעתי, הכוונה היא שאז מבינים שההבנה מוגבלת לתחומי הטונַל. את העולם הגדול לא ניתן להבין. רק בתחום צר מתנהל העולם לפי חוקים וסיבתיות, הוא תחום הטונַל, וגם שם לא באופן מוחלט. חדירת הרוח (זוהי העוצמה שבה אנו מדברים) לתוך העולם היא שיבוש של הסדר המוכר של העולם, כלומר חיסולה של הבהירות.

מדוע אי אפשר להבין את העולם הגדול?

כי כל עולם הוא ליקוט של האצלות, ואם יש לך מספיק עוצמה, תוכל ללקט האצלות כרצונך ולבנות עולם כראות עיניך.

[סטייה קלה מהנושא: מתברר שהטולטקים מצטרפים לאסכולה בפילוסופיה הטוענת שכל התגליות שלנו בעולם, הם לא יותר מאשר הבנה את השכל שלנו (ההתקן הזר). אנו מוצאים בעולם את המרחב, הזמן, הסיבתיות (=חוקיות) כי דרך קטגוריות אלה מביט ההתקן הזר על העולם.]

***

נעבור לקשרי הגומלין שבין האויבים.

אחת האמירות שאשתדל להתמודד איתה היא שכל אויב הוא אמצעי בהבסת האויב שקדם לו. (אם אינני טועה, זה נאמר רק על הבהירות כאמצעי להבסת הפחד, "בהירות מוחקת את הפחד" (עמוד 69). אני מרחיב את העיקרון הזה לכולם).

הרעיון שכל אויב עוזר להתגבר על האויב הקודם הזכירה לי אמירה מ"מפגשים עם הנגואל" אודות הוצאת קוץ באמצעות קוץ אחר.

האם זהו המקרה כאן?

לא, לפחות לא על פניו. שַם הדבר מתייחס לאי העשייה כדרך להשתקת הדיבור הפנימי.

אסתמך גם על האמירה שהפחד מובס בהדרגה:

"הפחד מנוצח בכל פעם עוד קצת ועם זאת הוא מנוצח בפתע ובמהירות." (עמוד 69)
אני מציע להבין את ההדרגתיות כמאפיינת הבסת כל אחד מהאויבים. (שוב אני מרחיב אמירה ומחיל אותה על כל המקרים)

  

לדעתי, תוך כדי הבסת הפחד מפציעה הבהירות ואז משתלט עליה הטפיל ומטֶה אותה לעבר עצמו; זוקף אותה לזכותו.

איך מוחקת הבהירות את הפחד? היא מזהה את טבעו של האני כשקרי ועל כן פחדיו אינם ראויים להתחשבות.
ההתגברות על האויב השני: הבהירות, היא באמצעות סילוק האני, קרי התעלמות מידיעת העולם הזה ופיתוייו של ידע זה.

התגברות ראשונית על הבהירות מובילה ל"זריחת" העוצמה. אז מתגנב הטפיל וזוקף אותה לעצמו; אני ועוצם ידי.
התגברות על העוצמה היא שוב על ידי סילוק האני וראיית העוצמה כמקורה ברוח ולא ב"אני".

המהלך של העתקת האחיזה מהאני אל הרוח, הוא שמאפיין את המאבק באויבים אלה, ואת דרך הלוחם אל החירות בכללותה.

  

***

לדעתי, ארבעת האויבים קשורים לארבעת האיכויות שמוריד הנגואל עבור עמיתיו: הומור, ידע, שלווה והרמוניה (ראו ב"כח השקט").

איכויות אלה הן לדעתי התשובה לאויבים הללו.

חומר למחשבה.

אתייחס לכך בהמשך באזור התגובות.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*