יום חמישי, 27 ביולי 2017

עוד אות ממסקליטו



Paul Hardcastle - Body Heat






הקטע המשעשע הבא לקוח מ"מציאות נפרדת", ואני מביא אותו רק בגלל ההומור. 
הרקע, קסטנדה עומד להצטרף לחבורה שיוצאת לערוך טקס של אכילת פטריות פיאוטה (=מֶסקַליטוֹ). הטקס נקרא מיטוֹטֶה.

כזכור, קסטנדה פרש מהחניכה והוא כבר כארבע שנים, כמדומני, מחוץ לחניכה, אבל הוא מגיע לביקורים אצל דון חואן.

הפרישה מהחניכה היא חלק צפוי ממנה. הסבר לפרישה מובא, אם אני לא טועה, ב"צדו הפעיל של האינסוף" (או אולי ב"סיפורי עוצמה". אני מהמר על "סיפורי עוצמה"). מגיע זמן בחניכה שבו אף אדם לא יכול להמשיך להישאר משום, על פי פרשנותי, שהוא לא יכול להיאבק בעצמו. הויתור של החניך על עצמו מושג על ידי טריק מצד המורה. במקרה של קסטנדה, דון חואן מביא אותו להתגייס למלחמה למענו כנגד המכשפה לה-קטלינה, שלכאורה מנסה לחסל אותו, ובכך משיג את נכונותו של קסטנדה להקרבת עצמו.
יש גרסאות שונות לפרישה, ושמא היו כמה פרישות?
בפרישה המוזכרת ב"סיפורי עוצמה" קסטנדה נוסע מדון חואן לאחר שזה שחרר אותו, מאושר וחופשי, אך באמצע הדרך עושה סיבוב פרסה וחוזר. הוא מבין שאין לו חיים מחוץ לעולם המכשפים.
הפרישה כאן, ב"מציאות נפרדת", נמשכת שנים.
הסתירה בגרסאות אומרת "דַרשֵני".

דון חואן ניגש אליי ואמר לי, כי הסביר לשביעות רצונם של כולם את 

                                                               (עמוד 50,51)
אפשר לפתוח את התמונה בדף נפרד ואחר כך להגדילו.

לדעתי, כל הטקס הזה נועד עבור קסטנדה, למרות שהוא לכאורה רק בתפקיד של מגיש מים, ולא משתתף בטקס. על רקע מחשבה זו, משעשעת אמירתו של דון חואן שהוא השיג את הסכמתם של כל האנשים לכך שקסטנדה יצטרף בתפקיד מגיש מים.

קסטנדה מתכוון לנצל את נוכחותו בטקס כדי לאשש את השערתו (הוא הרי אנתרופולוג) שישנם סימנים דקים שבאמצעותם משיגים המשתתפים קוצנזוס לגבי החזיונות. (ראו עמוד 45)
דון חואן טוען שזה עניין של ראייה, וכידוע, עבור הרואים החזיונות זהים לא מכוח הסכמה כלשהי.

קסטנדה כמובן לא מצליח למצוא שום רמז לתקשורת בין המשתתפים.
ולא רק זאת, "כאילו להכעיס", למרות שהוא לא משתתף בטקס, הוא חווה חיזיון שעליו אומר דון חואן לאחר מכן שהיה זה אות ממסקליטו. יש התאמה בין מה שראה קסטנדה ובין מה שראה דון חואן, וגם שאר האנשים על פי דון חואן, וקסטנדה יודע בוודאות שלא היה בינו לבינם שום תיאום.

דון חואן לא מפרש את החיזיון ולא את האות ממסקליטו.

יש דמיון בין חיזיון זה לבין חיזיון קודם שהיה לקסטנדה עם מסקליטו (מופיע ב"משנתו של דון חואן") בו הופיע אביו. בחיזיון זה מופיעה אמו.
המשותף לשני החזיונות הוא, לדעתי, שקסטנדה משתחרר באמצעותם מהוריו הביולוגיים באופן סופי.
כאן: "הזיכרון של אמי מילא אותי בייסורים ובעצב, אך עתה, כשבחנתי אותה, ידעתי שמעולם לא אהבתיה. זו הייתה תגלית מזעזעת." (עמוד 55)

 משפט הסיום של הפרק הקשור בטקס הפיאוטה:
הוא [דון חואן] אמר שהנקודה החשובה היחידה הייתה זו שמסקליטו התנהג עמי באדיבות, פרש עלי את אורו ונתן לי שיעור בלי כל מאמץ מצדי מלבד עצם הימצאותי שם.
                               (עמוד 56)

אם כן, ההצעה שלי היא שהשיעור של מסקליטו הוא אודות הוריו: הגיע הזמן להיפרד ולהשתחרר מהם סופית. החיבור להורים הוא לדעתי הבסיס לקיבעוננו בעולם הזה; היתד הראשון והאחרון. 
בעבר הצעתי, על סמך תיאורה של המדריכה של טאישה אבלאר, נֶלידַה, את הנסיבות שבהן "עשו" אותה, נסיבות שהשפיעו על מצבם הנפשי של הוריה באותו אירוע ובעקבות כך על תפיסת העולם הבסיסית של טאישה לאורך כל חייה. הצעתי שעבודת השחזור, הנעשית בכיוון לאחור, היא כה יסודית שהדבר האחרון שמשחזרים הוא את רגע כניסתך לעולם, האקט שבו הביאו אותך הוריך לעולם.


שבת שלום.



**************
www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

28.7.17
נתקלתי בקטע הבא ב"העברות אנרגיה כישופיות" (="מעברים קסומים") עמוד 13, כנראה. אין לפניי כרגע את הגירסה העברית אז אתרגם מהאנגלית. 
אמנם אין לי כרגע מחשב, אבל אני לא משתמש בכישוף כדי להצליח לעדכן את הבלוג. לא צריך להשתמש באנרגית חלימה לשם כך, מספיקה אנרגית שרירים, שרירי רגליים שיכולים להביא אותי אל הספרייה (או כמו שאפלטון אמר: תפקיד הרגליים לקחת את הראש ממקום למקום).

הקטע אינו נוגע לעניינינו, אלא לנקודה שעלתה כאן לא מזמן.

"המכשפים של מקסיקו הקדומה ," הוא אמר לי פעם, "האמינו שבחירה, כפי שבני אדם מבינים זאת, היא מצב קודם (תורגם כזכורני לתנאי קודם) לעולם הקוגניטיבי [הַכַּרַתי] של האדם, אבל זוהי רק פרשנות אופטימית למשהו המתגלה כאשר המודעות מעיזה להגיע אל מחוץ ל"אזורי הנוחות" של העולם, פרשנות אופטימית לציוּת. בני אדם נקרעים בין כוחות המושכים אותם לכיוונים שונים. אמנותם של המכשפים היא לא באמת לבחור, אלא להיות רגישים מספיק על מנת לציית.
מכשפים, למרות שנראה כאילו עיקר עניינם הוא להחליט החלטות, אינם מחליטים דבר.

זה תומך בהצעה הפרשנית שלי, לפיה הבחירה החופשית היחידה שיש לנו היא לבחור בטונל או בנגואל, קרי לציית לרוח או למערכת הטפילית. 
הרגישות הנדרשת (המוזכרת בקטע) היא להאזין לקול הרוח, לקול הנפש האמיתית, שהוא קול רפה יחסית לקול המערכת הטפילית.

ישנו קטע נוסף המדבר על כך ב"סיפורי עוצמה", בפרק על "הסבר המכשפים" (=תשובת המכשפים). שם נטען, ככל שאני זוכר, שהחלטות מתקבלות ברובד אחר, מחוץ לעולם, בַּנגואל (שם מציין "הנגואל" כל מה שנמצא מחוץ לעולם המוכר. לעתים הוא מציין את הרוח). זהו ההסבר לכך שקסטנדה עשה סיבוב פרסה במכוניתו וחזר די מהר לעולם המכשפים, כי החלטתו להצטרף לעולם המכשפים התקבלה מזמן.
החלטות שמתקבלות מחוץ לעולם המוכר. 
מתי הוא קיבל את ההחלטה?
קרול טיגס הייתה צריכה לחצות קו ששרטט דון חואן על החול.
זוהי כנראה אותה החלטה לקבל על עצמך את חוק-הנגואל, החלטה שמכוחה נעשית ישות כפולה לנגואל.
====================
30.7.17

Amado Mio
שיר מתוך סרט משנת 1946
שיר מטונל אחר.


let forever begin tonight
====================
30.7.17

פיזרתי לא מעט חידות, אז כדי שלא יישארו לי יותר מדי חובות, אשיב על עוד אחת.

מיהו השומר של העולם האחר, אותו חווה קסטנדה כיתוש מפלצתי, עצום מידות ותוקפן? האם אנו מכירים את השומר בדמות אחרת?
ובכלל, מהו העולם האחר?

הנושא של השומר על העולם האחר נמצא בפרקים 7,8 של "מציאות נפרדת".

קסטנדה שואל על איזה עולם אחר מדובר, אך דון חואן מתחמק מתשובה:

עמדתי נואשות על כך שיספר לי קצת יותר על אודות השומר הזה.
"אתה  תראה אותו," אמר כלאחר יד, "הוא שומר על העולם האחר."
"איזה עולם אחר? עולם המתים?"
"אין זה עולם המתים או עולם של דבר כלשהו. זהו פשוט עולם אחר. אין טעם לספר לך עליו. צא וראה אותו בעצמך."
                    (מציאות נפרדת עמוד 105)

תשובתי,
העולם האחר הוא רצועה אחרת, שם ברגיל הוא מקומו של האני האחר, הכפיל. 
בין העולמות נמצא תחום ביניים, בו ישנה חפיפה של שני העולמות, והוא קרוי: האיזור שבין הקווים המקבילים.

היתוש הוא בעצם מחסום התפישה שנמצא על ספו של האיזור שבין הקווים המקבילים, אותו פגוש קסטנדה בספרי ההמשך כקיר ערפל.

מה שהוא ראה מאחורי היתוש תואם את התיאור של האיזור שבין הקווים המקבילים:

מה שראיתי היה אופק מעונן, חיוור-צהבהב, שנראה כאפוף גז; מעין גז לימון כיסה באחידות את כל שיכולתי לראות. דומה היה שנמצאתי על פני מישור המלא באדי גופרית.
                   (עמוד 119)

 בתיאורים של הערפל מדובר על הסכנה שהערפל יכלא בתוכו את מסיג הגבול, מבלי לתת לו לצאת, כלומר הערפל הוא לא מה שאנו מכירים ברגיל כערפל, אלא גם הוא ישות חיה, שומר פעיל, בדומה ליתוש.
תיאור היתוש מזכיר שומר אחר שנדרש לעבור על פניו. אני מתכוון לדרקון המופיע בספר של טאישה אבלאר.

אודות היתוש:
קשקשים מבריקים ונוצצים (עמוד 118). 
גבו נראה כשריון בצבע מבריק. (עמוד 119)
גם הדרקון אצל טאישה מתואר כעוטה שריון עשוי מראות.

הערת אגב,
לשומר (היתוש) היו מליון עיניים. (עמוד 119)
תיאורים דומים ישנם במיסטיקה היהודית של ישויות מלאכיות מלאות בעיניים.

אצל טאישה, המעבר על פני השומר הוא דרך עינו של הדרקון. כאן, "במציאות נפרדת", נדרש לעצור את סיבובו של היתוש המסתובב סביב עצמו במהירות גבוהה (לדעתי, בדומה לעצירת דלת מסתובבת שיש להאיט את מהירות סיבובה כדי לעבור דרכה).
גם לגבי קיר הערפל נדרש לעצור את סיבובו. הקיר נמצא בשולי שדה הראייה והוא נע יחד עם תנועת העיניים. עצירת הקיר מאפשרת להביט מולו.

כפי הנראה, ללוחמים שונים מתאימה דמות שונה עבור מחסום התפיסה.
לקסטנדה לא מתאים כנראה להתמודד עם מחסום בדמות יצור חי.

"אסור לך לעולם לנסות ולראות שוב את השומר. אין זה ממזגך [טמפרמנט] לחצות את אותו מישור; ובכל זאת הייתי משוכנע שתוכל לעבור דרכו. אבל בוא לא נדבר על כך עוד. זו הייתה רק דרך אחת מתוך מיגוון רחב."  
                   (מציאות נפרדת עמוד 120)

====================
2.8.17
פינת הספרות
סיימתי את "גיא אוני" של שולמית לפיד. 
סיפור טוב וכתוב היטב. 

מבוסס כנראה על סיפור חייה האמיתי של אישה צעירה העולה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19, אחרי פוגרום.
תלאותיה הרבות, הקשיים העצומים, והמחסור בארץ.
====================
2.8.17
עוד שתי חידות.
היכן בספרי קסטנדה יש התייחסות, לכאורה, לטלקינזיס, כלומר להשפעה על חפצים בכח המחשבה?
היכן יש התייחסות לפּוֹלטֶרגַייסט? כלומר לרוח (בגרמנית גַייסט) היוצרת רעשים ומזיזה דברים ובכך מפחידה, עד כדי מבריחה, אנשים מבתיהם. רוח כסוג של יצור לא-אורגני.
====================
6.8.17
מסתמן שלקראת סוף השבוע יחזור מחשב לשכון בביתי, ואחזור, ברגשות מעורבים, לקהילת בני האדם. 
אני מתכוון לקרוא בקרוב את Silent Knowledge, ספרון שהזכרתי לאחרונה, וגם הצעתי לינק אליו. 
מכיוון שיש בו, ככל הנראה, ניצנים של תורת המעברים הקסומים החלטתי לקרוא את "מעברים קסומים" בצורה יסודית (יחסית) לפני שאני ניגש אל הספרון.
מעבר להקדמות של כל פרק, בחלק מהתרגילים מובאים עניינים תיאורטיים חשובים.

כבר כתבתי לא אחת שהתרגום העברי הוא אסון וקשה מאד לקורא ללמוד ממנו.

אם לציין (מהזיכרון) את אחת הפנינים מהספר,
בסופו של דבר כל אדם עומד לפני האינסוף לבדו, וכל אדם צריך להחליט אם לאמץ את הידע הטולטקי או לא. 
ואני מוסיף: ידע שהוא בבחינת זכות עצומה שנפלה לידינו. ידע שאין חשוב ממנו !!!
====================
6.8.17

תשובות לחידות האחרונות:
היכן בספרים ישנו רמז לטֶלֶקינֶזיס, ליכולת לפעול על חפצים מרחוק, ללא מגע. אורי גלר הפגין, לכאורה, יכולת כזו בכיפוף כפיות. 

אני מתכוון לקטע המופיע ב"אמנות החלימה".
הרקע: קסטנדה מגיע באחד מסיוריו למקום הנראה כאילו נמצא בקצה העולם, מקום שכבר לא היו בו מנהרות, רק חשיכה ויצורי צל. (עמוד 106)
קסטנדה ראה שם יצורי צל לאלפים משלושה סוגים. היו הבדלים צורניים ביניהם, אבל המשותף לכולם היה שהם כולם נראו כדוריים, בערך במימדיו שלו, והרושם שלו היה של הימצאות בסביבת חיפושיות ענק חומות.

"בוא לכאן, קרב אלינו, ונסה לדחוף או למשוך אותנו," האיץ בי קולו של השליח. "ברגע שתלמד לעשות זאת, תוכל להזיז דברים בעולמך על ידי הבטה בהם בעיניך."  (עמוד 109)

לגבי החידה השניה, איזכור של פולטרגייסט, רוח רועשת פראית (זועמת?) המזיזה דברים, טורקת דלתות ומנפצת חפצים, נמצא ב"מציאות נפרדת". אנסה בהמשך למצוא את המיקום המדויק.
===================
6.8.17
נישאר עוד רגע בעולם ישויות הצל.
השליח הלא-אורגני מספר (עמוד 108) שישנם שלושה סוגים של ישויות צל: המנהרות, המשרתים שלהן, וסוג נוסף.
הסוג השלישי הוא סוג שכדי לראותו קסטנדה יצטרך להביע את רצונו להישאר בעולמם. כפי הנראה, זוהי מלכודת המשתמשת ביצר הסקרנות.
ההסבר שנותן השליח לתנאי זה הוא שכדי לראות את הסוג השלישי צריך כמות גדולה של אנרגיה, אותה מספקים היצורים הלא-אורגנים.

אני חושב שייתכן והסוג השלישי הוא ישויות הלכודות במנהרות, כגון הסייר(ת) הכחול(ה), אשר אל המנהרה שלה הובא קסטנדה אחרי הפסקה שעשה בחלימתו בגלל שפחד מנפילתו למלכודת.
העליתי בעבר את ההשערה שייתכן וכל הנפילה למלכודת של הלא-אורגנים הייתה מתוכננת כחלק מהחניכה. 
המלכודת של הסקרנות לא עבדה ולכן מצאו מלכודת הבנויה על רתיעה ממאסר, רצונו של קסטנדה לשחרר ממאסר את הסייר(ת) הכחול.
על פי השערה זו, הקול של השליח האומר לו לחזור לחלימה כי לוחם אינו נרתע מאתגר בגלל פחד (עמוד 112), הוא קול ביוזמתו של דון חואן וחבורתו להחזירו לחלימה, כדי שלבסוף יפול לידיהם של הלא-אורגנים.
טענתי בעבר שהתרגיל הנקרא "יקוש היוקשים" הוא תרגיל דומה, ואולי אותו תרגיל בדיוק, כלומר יש אולי תרגיל אחד כזה בלבד.
ב"יקוש היוקשים" התרגיל הוא להיכנס לעולמם של הלא-אורגנים וליטול מהם את האנרגיה שלהם. הצעתי שזהו אותו מהלך של הקרבת החניכים (זוג חניכים נגואלי, כנראה) ללא-אורגנים, מקרה המסופר אודות הנגואל אליאס ובת זוגו.

בקיצור, על פי ההשערה שאני מציע,
הנגואל צריך להילכד בעולם הלא-אורגנים, לעבור טרנספורמציה אנרגטית, ולהיחלץ משם בעזרת האישה-נגואל ולוחמים נוספים.
===================
6.8.17
הציטוט החשוב והמטלטל, אודות העמידה שלנו לבדנו נוכח האינסוף, שהבאתי באחת התגובות לעיל לקוחה מסוף ההקדמה למעברים הקסומים הנוגעים לחלימה, ממש לפני מעבר קסום 27. 
==================
7.8.17
חידת הפולטרגייסט.
ב"מציאות נפרדת" יש תיאור של שלושה סוגים של רוחות.
בחידה הקודמת, על הטלקינזיס, התגלגלנו לדבר על 3 סוגים של ישויות לא אורגניות, ישויות צל.
האם יש קשר בין שלושה אלה והשלושה המתוארים בקטעים הבאים?
אני חושב שבהחלט כן.




(עמודים 208-210)

למה אני חושב שמדובר באותם שלושה סוגים של ישויות צל שהוזכרו ב"אמנות החלימה"?
כי קסטנדה נאבק בבעל ברית (נדמה לי שב"סיפורי עוצמה"), וב"אמנות החלימה" נאמר שתחושת המוכרות שלו עם מנהרה מסוימת נובעת מכך שהוא נאבק איתה פעם.
אם כך, עלינו להסיק שבעל ברית הוא ישות מסוג מנהרה.
הסוג השני, משרתי המנהרות, ישויות הנמצאות בסימביוזה עם המינהרות: משרתות אותן ובתמורה ניזונות מהאנרגיה שלהן.
בתיאור כאן, הסוג המתאים, לכאורה, למשרתי המנהרות הן הרוחות המרושעות הכרוכות ברוחות השקטות, מלוות אותן. אבל בעל ברית הוא לא הרוח השקטה מהסוג הראשון שאין לה מה לתת ללוחמים.
בעיה !!!
כרגע נשאיר זאת כחידה לא פתורה. אנסה למצוא את המקום שבו נאמר ב"אמנות החלימה" שהמנהרה היא ישות שהוא נאבק איתה פעם.

- עוד בעיה, 
אם הסוג השני, הרוחות הרעות, הן מה שקרוי "פולטרגייסט", אז הן לא אמורות לחולל רק אשליה של רעש, כמו שאומר דון חואן, אלא הן מזיזות, משליכות וטורקות דלתות ודברים. יש סרטונים על אירועים כאלה ביוטיוב.


- את בעלי הברית יש לחפש במקומות זנוחים, מבודדים וכמעט בלתי נגישים (נאמר בקטע הנ"ל). 
אני מהמר שמדובר על מקומות עוצמה.
בעלי ברית הם אספקט של הרוח (נאמר איפשהו, אם כי אני לא בטוח שבדיוק במילים אלה), והרוח, על פי פרשנות שהצעתי בעבר, שוכנת במקומות עוצמה (שאינן אלא, לפי הבנתי, מקומות שבהם הרשת הטפילית אינה מכסה את פני האדמה).

אני נוטה לפתרון בכיוון הבא:
הרוח השקטה שאין לה סודות להעניק היא המנהרה. בעל הברית שאתו נאבקים קשור בה איכשהו, בדומה למשרתי המנהרות, ולכן ניתן לומר שהמאבק הוא במנהרה.
אבל מצד שני, בעל הברית הוא אספקט של הרוח.
התוצאה:
כאב ראש.
החידה נותרה פתוחה. 
מה שדי בטוח הוא ששלושת סוגי ישויות הצל חופפים את שלושת סוגי הרוחות שהוזכרו כאן.
==================
7.8.17
הצעתי שהסוג השלישי של ישויות לא-אורגניות הן אולי ישויות הכלואות במנהרות. מצד שני, הן המקבילות לבעלי הברית (אם מקבלים שיש חפיפה בין שלושת הסוגים של הרוחות ושל ישויות הצל).
האם אפשר ליישב את הדברים, או שיש להשליך את ההצעה הזו?
יש לי רעיון, אבל הוא כבר בגדר ספקולציה מוגזמת. אני מותח קו גבול לספקולציות שאני מציע, קו שמציין דרגת ביסוס של הדברים על המופיע בספרים. 
==================






יום ראשון, 23 ביולי 2017

אות חיים וכמה מילים על הרצון


נעלמתי קצת מהשטח במצוות המחשב ששבק חיים. זו הייתה צוואתו.
בינתיים אני נאלץ לקיים את צוואתו ולהתנתק מעורק החיים הנקרא אינטרנט.
יש תקווה שבימים הקרובים המחשב יחזור לתפקד, ואני אחזור להפיץ תובנות טולטקיות.
ניצלתי את הזמן כדי לקרוא את "מציאות נפרדת" מכריכה לכריכה (שנים שלא עשיתי זאת), ובאמתחתי כמה תובנות שאולי שוות משהו.

בפוסט הקודם העליתי את השאלה הבאה:
הרצון, מושג מרכזי בתפיסה הטולטקית, ולא קל להבנה, אשר, בין היתר מתואר כאגד סיבים אנרגטיים הבוקעים מאיזור הטבור. 
מדוע הוא נקרא "רצון"?
כלומר
מה הקשר בין מה שאנו מבינים במילים "רצון", "לרצות", לבין אותו מושג טולטקי?


השאלה נשאלת על ידי קסטנדה במפורש לפחות פעם אחת, ודון חואן מתחמק מלהשיב עליה.

הוא יוצא דרך הבטן, בדיוק כאן, מקום הימצאם של הסיבים הנוגהים.
הוא [דון חואן] חיכך את טבורו כדי להצביע על האיזור.
"מדוע אתה קורא לו רצון?"
"אני לא קורא לו דבר. המיטיב שלי קרא לו רצון, ואנשי דעת אחרים קוראים לו כך."

                                                 ("מציאות נפרדת" עמוד 135)

אם כן, דון חואן לא רוצה להשיב על השאלה (כמו על רבות רבות אחרות).
על כן, נצטרך לנסות להשיב עליה בעצמנו.
ההצעה שלי:
כזכור, על פי דיאגרמת שמונה הנקודות (המופיעה ב"סיפורי עוצמה"), הרצון הוא המרכז היחיד בדיאגרמה זו שיש לו חיבור ישיר אל הטונל ואל הנגואל. הייתי אומר שהרצון, אותו אגד סיבים, הוא האמצעי שבאמצעותו אנו מתחברים או אל הטונל (הנשלט על ידי המערכת טפילית) או אל הנגואל (הרוח), כמו באמצעות מתג בורר.
לכן, זהו הרצון החופשי האמיתי היחיד העומד לרשותנו, בעיקרון. 
בעבר טענתי, ועדיין לא שיניתי את דעתי, שהבחירה היחידה שבידינו היא לבחור את מי לשרת, את המערכת הטפילית, או את הרוח, ולמשרתים, כידוע, אין רצון חופשי.
כשאני מחובר לזהות הרגילה שלי, הוא המצב הרגיל המוכר, הרצונות שלי הם לא באמת שלי. המחשבות והרצונות העולים בתודעתי אינם נתונים לשליטתי, ובדרך כלל אנו מצייתים להם ללא עוררין.


***

כידוע, העיניים מוליכות את הכוונה. 
וכידוע, יש קירבה רבה בין המושגים "רצון" ו"כוונה".
אחת הגירסאות של עבודת הסיכום מדברת על הנעת העיניים מצד לצד תוך כדי "טאטוא" חיזיון האירוע הנזכר (בזכרון) באמצעות סיבי הרצון.
האם זוהי המחשה לאופן שבו העיניים מוליכות את הכוונה?
חומר למחשבה.

דרך אגב, התוספת של "טאטוא" האירוע באמצעות סיבי הרצון איננה מופיעה, ככל שאני זוכר, בספרה של טאישה אבלאר, מה שמחזק את ההשערה שלי שרצון הוא סגולה גברית.
בעבר טענתי שכוונה-בלתי-כפיפה היא מושג שאינו מופיע בספרי הנשים, ועל רקע הקירבה המושגית שבין רצון וכוונה, היעדרות המושג אינה מפתיעה.




**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותגובות

24.7.17
הזכרתי את דיאגרמת 8 הנקודות.
יש מקום נוסף שבו הדיאגרמה הזו מתוארת: בפרק האחרון של "מציאות נפרדת", אבל שם מצוינים רק שתי נקודות בשמן: הרגשה (תחושה) וחשיבה, כנראה. התנועה הלוך ושוב בין שתיהן היא ההבנה.

הקורא את הספר בקריאה ראשונה, אפילו אם קרא/ה את הספר הראשון, לא יכול בהבנתו אלא לגרד את פני השטח. אני כל פעם נדהם מהתחכום והעומקים הסמויים.
בזמן הקרוב אנסה להציע הבהרות לחלק מהדברים הסתומים שבספר.
אם לציין כמה חידות:
- איך להבין את נפילת אותו עלה מצמרת העץ 4 פעמים?
- מה פירוש "לא השתנית" כלל, אחרי 10 שנים של חניכה. (ראו אפילוג שבסוף הספר)

דרך אגב, הנכד לכאורה של דון חואן המוזכר בספר, לוצ'יו. 
האם יש לדון חואן נכד?
ככל הידוע לנו מ"צדו הפעיל של האינסוף", אין לדון חואן ילדים, אבל גם אם היו לו, לא הם ולא ילדיהם היו חלק מעולמו, אלא אם כן היו לוחמים.
ולוא מהנימוק הפשוט: לה-גורדה נדרשה להתנתק מילדותיה הביולוגיות, וקסטנדה מילדו המאומץ. 
לוצ'יו הוא ללא ספק לוחם, או חניך.
אותם פרקים שבהם הוא מופיע הם, לדעתי, חלק ממערך יקוש מצד לוחמים וחניכים, בו הם יוצרים שתי חזיתות כלפי קסטנדה, אשר עזב את החניכה למשך שנים, אבל חוזר לביקורים מדי פעם:
חזית המציגה לו את העולם הרגיל ולועגת לעולם המכשפים, וחזית אחרת של עולם המכשפים. קסטנדה שעזב את עולם המכשפים צריך, על פי חוק הנגואל, להבנתי, להחליט לחזור אליו מרצונו, ורצונו צריך להיות מספיק חזק כדי לעמוד בפני כוחות המפתים אותו שלא לחזור. בין הכוחות המפתים הללו נמצאים לוצ'יו ובניניו.
בין הכוחות המושכים לעולם המכשפים נמצא: אליגיו.
=================
24.7.17
אליסה, זמרת לבנונית טובה.
================
24.7.17
הזכרתי לאחרונה את האסטרטגיה המשולשת הבסיסית של הלוחם:
נוכחות המוות, ריחוק (רגשי), והחלטות נחושות (בלתי כפיפות).
הערה לגבי ריחוק:
להביט על המציאות כחזית חושית של רובד אנרגטי סמוי, ובעיקר בעולם בני האדם שבו החזית הגלויה היא אריזה שבה כלואה ישות אנרגטית הפועלת על פי צווי האריזה (התוכנית המוטמעת באריזה), היא המחשה לריחוק הנדרש. 
מבט כזה מרוקן את מעשיהם של בני אדם מכל חשיבות (רואה אותם כהבלות), וכשהלוחם נאלץ להימצא בסביבת בני אדם הוא נוהג בהבלות, אבל מבוקרת, מתנהג כאילו מעשיו חשובים. 
בהסתכלות כזו, לוחם אינו יכול להיפגע ממעשיהם של בני אדם. הם הרי לא יכולים לפעול אחרת, כלומר הם פועלים על פי תוכנית שתוכננה מראש. הלוחם יכול לחוש חמלה כלפי הישויות האנרגטיות הכלואות בדמויות האנושיות שסביבו. (כפי שהזכרתי לאחרונה: חלקן אפילו לא מאויש בבני אדם, אלא בישויות לא-אורגניות הקרויות בעלי-ברית).
================
24.7.17
אם לחזור לפוסט עצמו,
הצעתי שרצון חופשי עומד לרשותנו רק בבחירה שבין הנגואל והטונל.
הרצונות הרגילים שאנו מתנסים בהם הם, אם כן, ראויים לכינוי "צרכים", "השתוקקויות"... 
כגון: אני צמא, כלומר צריך מים, ועל כן "רוצה" מים. הרצון הזה רק דומה לרצון החופשי שבבחירה בין הטונל והנגואל; ברמה האנרגטית אין בו, כנראה, הפעלת הסיבים האנרגטיים הקרויים "רצון".
זו רק הצעה פרשנית.
================
24.7.17
חידות נוספות לגבי "מציאות נפרדת":
- מיהו השומר של העולם האחר, אותו חווה קסטנדה כיתוש מפלצתי, עצום מידות ותוקפן? האם אנו מכירים את השומר בדמות אחרת?
- מהם המגינים הרגילים של בני האדם ומהם המגינים שמספקת דרך-עם-לב ללוחם?
אציע את תשובותיי לחידות אלה.
===============
24.7.17
שיר יפה שהופיע משום מה לפני כמה ימים בחלומי.



=======================

26.7.17
לניתוק מהאינטרנט יש יתרונות. קראתי (ביומיים) את הספר "חייה השניים של אליס".

מהכריכה האחורית של הספר

אליס שייכת למקום אחר. היא רואה אותו בחלומותיה, אך אינה יודעת היכן הוא נמצא. יש אי-שם גבר העתיד להיות המשמעותי בחייה, אך הוא נותר מחוץ להישג ידה. מגדת עתידות שהיא פוגשת באקראי טוענת בתוקף כי הגבר המסתורי הזה נמצא במרחק של שישה אנשים שתצטרך לפגוש בטרם תזכה להכירו.

אליס פמברלי היפה, רוקחת בשמים ויתומה משני הוריה, היא אישה רציונלית מאין כמותה. אף על פי כן, נבואה מסתורית וחזיונות לילה שולחים אותה הרחק מביתה. נלווה אליה למסעהּ שכנהּ המוזר והציני מר דאלדרי, אמן העוסק בציור צומתי רחובות הומים. יחדיו הם יוצאים למסע אקזוטי רב-תהפוכות הנפרש לרוחבה של אירופה המתאוששת מפצעי מלחמת העולם השנייה. במהלך ההרפתקה תגלה אליס מי היא באמת ומהו מקור הדם הזורם בעורקיה. 

מארק לוי הוא הסופר הצרפתי המצליח ביותר בארצו ומחוצה לה. עשרים ושמונה מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם בארבעים וחמש שפות. הרומנים שלו מסעירים את הדמיון, כובשים את הלב וזוכים לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת.

מהדורה מוקדמת של הספר ראתה אור בשם המסע המוזר של דאלדרי.



***

ספר טוב. יש לו את המלצתי.
הוא לא יעשיר את הידע הטולטקי של אף אחד, אבל הוא סיפור טוב.
הרעיון שלגורל יש אפשרויות שונות, ומגדת עתידות (מכשפה) יכולה לראות אותן, היא בהחלט תואמת את התפיסה הטולטקית, אבל האם ניתן לתעל את עצמנו לגורל אפשרי אחר שלנו בכזו קלות? 
אני לא חושב, אם כי אולי מגדת העתידות, המספקת ידע שאינו יכול להגיע משום מקור צפוי, עשויה ליצור את התפנית מתוך הבאת הידע למודעות. (להבדיל, נתקלנו במכשפות המשנות גורלות בספר "חלום המכשפה", אבל שם זה נעשה באמצעות צללי המכשפה)

מבחינת הטולטקים, שינויי גורל כאלה שייכים לשינויים במסגרת גלגל הזמן, והטולטקים מכוונים הרבה יותר גבוה, כיעד סופי: אל החירות מכל סיפורי הגורל, אל השחרור מגלגל הזמן.

אם אנו כבר בסביבה זו, אציע תשובתי לאחת החידות שהעליתי.
מה פירוש "שום דבר לא השתנה בך באמת", אחרי 10 שנים של חניכה ? (ראו אפילוג שבסוף הספר)

הנה ההקשר,
"למרות זאת [למרות החניכה הארוכה והידע שצברת בעולם הטולטקי] אתה עדיין ביצה נוגהת; עדיין עתיד אתה למות כמו כל אחד אחר. פעם אמרתי לך שאין מה לשנות בביצה נוגהת. [מופיע בספר זה]
הוא שתק לרגע, ידעתי שהוא מתבונן בי, אך התחמקתי מפגוש בעיניו.
"שום דבר לא השתנה בך באמת," אמר.
             (אפילוג, העמוד האחרון בספר)

על פי הבנתי,
כל עוד נקודת המאסף כלואה בביצה הנוגהת (=פקעת הסיבים), את/ה מצוי בגלגל הזמן ועל כן את/ה צפוי למות. האפשרות הגבוהה היא לשחרר את נקודת המאסף מהפקעת, אבל רק על ידי חיבור לרוח היא לא תהיה שוב לטרף.
למרות מה שאומר דון חואן, יש אפשרות לשנות משהו בביצה הנוגהת, לשנות את המיקום של נקודת המאסף באותה ביצה, אבל בשביל זה צריך לעבור מוות. לקסטנדה זה קורה בסוף החניכה, בקפיצה לתהום, ועל כן, נכון לזמן האמירה הזו דבר לא השתנה אצל קסטנדה.
===========================
26.7.17

==========================

יום שישי, 14 ביולי 2017

מסע אל בטן האדמה



Noel Elmowy - Only For You



******

בפוסט הקודם דובר על קווי אנרגיה החוצים זה את זה על פני כדור הארץ. הדבר מובא [פעם אחת בלבד בספרים] מפיו של חואן טוּמַה, הוא השליח שבבית המזרחי. הפוסט העלה את התהייה שמא קווי נסקא שבפֶּרוּ (היא ארץ מולדתו של קסטנדה, ובכלל, ארץ שופעת מסתורין) ממפים את קווי האנרגיה הללו באותו איזור, בו הם משורטטים.

מהי רשת קווי האנרגיה הללו שתבניתה ומיקומה אינם משתנים, הקיימת גם על פני בני האדם, והיא חלק מאיתנו ובו בעת זרה לנו?

לדעתי זהו הטפיל במבט אנרגטי.
בואו נשלב את הרעיון הזה עם אמירה בודדת אחרת שבספרים (אלא אם כן יש לכם משהו חשוב או מעניין יותר לעשות 😊).
הקטע לקוח מתוך "מתנת הנשר":

סילביו מנואל אמר לנו [לקסטנדה וללַה-גוֹרדַה במהלך סדרת תרגילים שבה הם שהו על צמרות עצים] שמודעותו של העץ ניזונה ממעמקי האדמה, בעוד מודעותם של יצורים המסוגלים לנוע ניזונה מפני האדמה. בעץ אין כל תחושה של מאבק, ואילו את היצורים הנעים ממלאת תחושה זו כליל."

                                                      (עמוד 194)

מאבק, יריבות, אי שקט... מאפיינים את האגו (הטפילי). 

אין כאן שום הוכחה נחרצת.
אני לא חושב שניתן בשום נושא שהוא בספרות הטולטקית להציע הוכחה ברמת חומרה וקפדנות מתמטית/לוגית. וכבר הצעתי את הטענה שהחַזַרַה, הופעות כפולות, של עניינים בספרים היא חזרה לא מדויקת, מרומזת... כי אז, אם תשרה עליך הרוח ותזהה את הדמיון שבין השניים, תוכל גם להפיק מידע חדש. 

אם כן,
פני האדמה נשלטים על ידי המערכת הטפילית. בטן האדמה כנראה פטורה מעונשם של אלה.
הצעתי בעבר דמיון בין האדמה והרוח, בין היתר שניהם מספקים מחסה ללוחמים.

באו בני אדם, או דמויי אדם, והחליטו לבנות "מגדל בבל", אבל הפוך, פנימה לתוך כדור הארץ. כלומר, חפרו בור עמוק מאד.
הקידוח נעשה ברוסיה, נמשך 26 שנים, והסתיים בשנת 1989 בעומק של למעלה מ-12 קילומטר. זוהי הנקודה העמוקה ביותר הידועה היום על פני כדור הארץ, עמוקה יותר מהמקום העמוק ביותר באוקיינוס.


במיתולוגיה היוונית השְאוֹל (הַאדֶס), ארץ המתים, נמצא באדמה. מעניין שבשפות רבות המילה עבור "שאול" היא THE UNDERWORLD. 
מתוך אותו בור עלו קולות נוראיים שבעטיים, כנראה, זכה הבור לכינוי "הדלת לגיהינום".
תיאור קצר על הקידוח הזה ניתן לקרוא כאן
בתחתית הכתבה, מתחת למילים Listen to This
ישנה הקלטה קצרה של קולות שעלו (כנראה) מתוך הבור.
לא מומלץ להאזין להקלטה זו לפני השינה. 😊
Only For You - מומלץ הרבה יותר.

בהמשך, מתחת להקלטה, ישנו גם סרטון וידאו על הפרויקט.


שבת שלום.



**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

14.7.17
ממש היום התברר לי שישנו טקסט נוסף של קסטנדה שחמק מידיעתי עד כה.
נתקלתי בשמו כמה פעמים, אבל תמיד חשבתי שזוהי בסך הכל כותרת שונה של הספר "כוח השקט" ותו לא.
זהו ספרון בן 52 עמודים שיצא לאור בהוצאת Cleagreen, גוף שהקים קסטנדה, אשר עוסק עד היום בעריכת סדנאות ברחבי העולם.
הספרון נקרא "ידַע שַקֵט", Silent Knowledge, והוא יצא לאור בשנת 1996.

כזכור, קסטנדה עזב את העולם, לכאורה, שנתיים אחר כך ב-1998. בשנת עזיבתו הופיעו שני הספרים: "מעברים קסומים", ו"צדו הפעיל של האינסוף". האחרון יצא כמה חודשים לאחר מותו הרשמי. כמו כן, בשנה זו גם הופיעה ההקדמה החדשה שקסטנדה כתב למהדורה החגיגית של "משנתו של דון חואן", במלאת שלושים שנה להופעת הספר.
שנת 1998 הייתה שנה טקסטואלית עמוסה מאד לקסטנדה, וזאת בהסתמך על המעט הידוע לנו. שלא להזכיר שמועד פטירתו הוא סוף אפריל, כלומר, יבול מרשים ל-4 חודשים.

הספרון הזה הופיע 3 שנים אחרי "אמנות החלימה" ושנתיים לפני שני (או שלושת) האחרונים הנ"ל.
ניתן לקרוא אותו בשפת המקור אנגלית כאן.
ניתן גם להוריד משם את הקובץ למחשב האישי.
=================

14.7.17
בפינתנו "יורדים על העיתונות, ובכיף":
כותרת ב"הארץ": 
מדור מסביב לעולם, כתבות בתחומים מגוונים המעשירים את האינטלקט.
ובתרגום לטולטקית: כתבות להעמסת רשימת המלאי שלך.

========================
15.7.17
מסע אחר, על פני האדמה, המסע להר סיני.
סיימתי לקרוא את "בעקבות עגל הזהב - גילוי הר סיני האמיתי" מאת הווארד בלום. 
הסיפור הוא אודות שני הרפתקנים אמריקאים שעשו מאמצים כבירים כדי להגיע לג'בל אל לוּז שבצפון מערב ערב הסעודית. עדויות לא מעטות מצביעות על כך שייתכן וזהו הר סיני המקראי, ההר שעליו ובסביבותיו אירעו התגלויות ומעשי נסים רבים. (בעבר הצעתי לו את התואר "הר השושלת" של משה, בדומה ל"גבעת השושלת" של קסטנדה)

כפי הנראה, המוסד הישראלי סייע להם, מסיבותיו, בלא ידיעתם להגיע לשם.
אני משער שהמסע היה מרתק, אבל הסיפור לא כתוב טוב.
הרושם הכללי הוא של שני אמריקאים מצ'וקמקים שיצאו למעין משימה בעורף האויב, ועל הדרך קיוו לקטוף זהב קדום והילת מגלים.
נראה שבספר הושקעו מאמצי תחקיר לא מעטים, אבל אינני ממליץ עליו. 
ישנו סרטון של שני הבחורים ביוטיוב, ואני צלחתי את הספר בן מאות העמודים רק כדי לראות אם יש בו מידע נוסף בעל ערך. 
הסרטון מכיל כנראה קטעי שחזור, לא קטעים שצולמו בזמן אמת.



=======================
15.7.17
בהקשר זה של חיבור לאדמה, ועצים, יש לזכור את האמירה שלאדם ישנו זנב אנרגטי, מעין שורש הנע אתו בתנועתו. אינני זוכר כרגע היכן זה נאמר. כמדומני ב"מתנת הנשר", אבל אני לא בטוח.
אני נוטה לחשוב ש"גורמים עוינים" ידועים הסיטו את הזנב הזה כך שהוא כבר אינו מחובר לעומק האדמה, אלא לפני האדמה.
=======================
16.7.17
בהמשך לתגובה הקודמת, 
האמירה אודות זנב אנרגטי, ליתר דיוק שורש אנרגטי המחבר אותנו לאדמה ונע איתנו, נמצא אכן ב"מתנת הנשר" עמוד193. 
אי העשייה השלישית של סילביו מנואל הייתה למַקֵם את קסטנדה ואת לה-גורדה ברתמות נפרדות בצמרתו של עץ גבוה, כשהאישה נגואל נמצאת על הקרקע בסמוך לגזע העץ.
כפי הנראה, התרגיל נועד להוציא את השורש של כל אחד מהם (של קסטנדה ולה-גורדה) מתחומי האדמה.
האמירה הבאה היא די סתומה, כמו חלק ניכר מהספר "מתנת הנשר".

בעוד אנו תלויים באוויר, אם נצליח לתַעֵל [channel], כביכול, את הכוונה שלנו בעודנו תלויים בתוך רתמה של עור התלויה ומשתלשלת מעץ גבוה, ניצור בעזרת הכוונה שלנו משולש; משולש שבסיסו על האדמה, וקודקודו באוויר.     
                                        (עמוד 193)

(הגודל המשתנה של הפונטים זה לא ביוזמתי. אין לי זמן להשקיע ולחפש מדוע מתכנני המערכת הזאת של גוגל חושבים שנכון לשנות את הגודל של המשפט, למרות שאתה מגדיר את כל הקטע באותו גודל. אני לא רוצה להעמיס את הידע הטפל הזה על רשימת המלאי שלי :))

- מחקתי את המילה "כביכול", כי אין לה זכר במקור.
- תיקון תרגומי נוסף: באותו עמוד, שורות אחדות קודם לכן, צריך להיות: "שברנו מחסום תפיסתי" (perceptual) ולא מחסום מושגי (שהוא עניין של מחשבה).

אני תוהה אם אין כאן טעות בטקסט המקורי:
המשולש הנוצר נראה לי כמשולש שבין קסטנדה ולה-גורדה, הנמצאים על צמרת העץ, והאישה-נגואל שעל הקרקע. אם כן, אז בסיס המשולש נמצא בצמרת ולא על הקרקע.
אני גם נוטה לחשוב שהשורשים האנרגטיים של השניים, שנותקו מהאדמה בעקבות ההתרוממות לגובה, מתחברים עתה אל האישה-נגואל.
=======================
16.7.17
אני קורא בימים אלה את "מציאות נפרדת". שנים רבות שלא קראתי אותו מקצה לקצה. 
נתקלתי בו בקטע הבא, אשר הזכיר לי נושא שכתבתי עליו בעבר.
הרקע: קסטנדה ודון חואן נוסעים נסיעה ארוכה מאד במקסיקו והחום רב. באיזור שבו הם נוסעים חוצים עדרים ובעלי חיים לעתים תכופות את הכביש, ובעלי חיים דרוסים על הכביש הוא מראה שכיח שם.
באחד החניונים צועק דון חואן מתוך האוטו לאישה: "מה יש לכם לאכול היום?"
"בשר חזיר" צעקה האישה מבפנים.
"למענְךָ, אני מקווה שהחזיר נדרס על הכביש היום," אמר לי דון חואן בצחוק.
                                               (עמוד 47)

לכאורה, התקווה שהחזיר נדרס היום קשורה לחשש של קסטנדה מאכילת אוכל מקולקל, על כך דובר כמה שורות קודם לכן. 

לאיזה נושא אני מתכוון?
לטענה שהלוחם עובר בעולם כצל, משתדל שלא להשאיר עקבות בעולם, עד כדי כך, לדעתי, שהלוחם צד רק בעלי חיים שזמנם בעולם הזה עומד להסתיים. באופן זה אין הוא משפיע, לכאורה, על אירועי העולם.
אני מוסיף את הקטע הנ"ל כתמיכה אפשרית נוספת לרעיון זה.
=======================
17.7.17

בפוסט הוזכר השאול, ארץ המתים.
במיתולוגיות השונות ישנם סיפורים בודדים על גיבורים שירדו אל השאול ביוזמתם וחזרו ממנו.
אחד מהם הוא אודיסיאוס.

מתוך "אודיסיאה" בויקיפדיה:
קירקה, אשר ניחנה בראיה נבואית, מגלה לאודיסאוס שיהא עליו להיוועץ בטֵיירֶסִיאַס, הנביא העיוור מתבאי, לפני שיוכל לשוב לביתו. אלא שטיירסיאס מת זה כבר, ועל-כן נאלץ אודיסאוס לרדת אל השְׁאוֹל ולמצוא את רוחו של הנביא. השיר האחד-עשר מתאר את ביקורו של אודיסאוס בשאול, שם הוא מוצא את טיירסיאס ולומד ממנו שעליו ועל אנשיו להימנע מלפגוע בעדריו של הליוס, אל השמש, באי תרינאקיה, פן לא יזכו לשוב לביתם. באותה הזדמנות, פוגש אודיסאוס את אמו, אנטיקליאה, ומחליף איתה דברים, וגם סדרה של גיבורים ודמויות מיתיות, ובהם טנטלוס, הראקלס, אגממנון ואכילס.

(אם נניח שהאודיסיאה מתארת על ידי משלים את מסע השיבה אל הרוח, מעניין מה מסמלים עדריו של אל השמש, הליוס, שאי-פגיעה בהם היא תנאי להצלחת המסע? 
ככל שאני זוכר, חלק מאנשי ספינתו, הרעבים מאד, לא עמדו בפיתוי ועשו מהבקר "על האש", ואכן סיימו את חייהם/מסעם בגלל חטא זה.
האם גם לכם זה מזכיר את עגל הזהב?
אני תוהה, אם לאל יש דמות פר, האם מותר לאכול את התגלמויותיו הארציות, כלומר בני בקר?
כלומר, האם מי שרואה בעגל זהב התגלמות של אלוהיו, עשוי לשחוט ולאכול פרות?)

גם קסטנדה שלנו הגיע לשם, ולא פעם אחת.
יש תיאור של הגעה אחת לשם באחד הספרים ביוזמתו של דון חואן. ככל שאני זוכר, הוא מתבונן בזרם של דמויות אנושיות, ואילו דון חואן אינו מביט בהן.

ב"מפגשים עם הנגואל" יש התייחסות להגעה לארץ המתים:

"זו לא דעה," הוא [קסטנדה] ענה, "הייתי בצד השני ואני יודע. ראיתי ילדים
ומבוגרים נודדים לשם וצפיתי במאמציהם לזכור את עצמם. לאלה
המתהוללים ומפזרים את האנרגיה שלהם בחייהם, המוות הוא כמו חלום
חולף, מלא בבועות של זיכרונות הנמוגים בהתמדה, ואחר כך כלום".
"האם אתה מתכוון שכאשר אנו חולמים, אנו מתקרבים למצבם של
המתים?" שאלתי.
"אנחנו לא רק מתקרבים אליו, אנחנו שם. אבל מכיוון שהחיוניות של
גופנו נותרת בשלמותה, אנו יכולים לחזור. המוות הוא חלום, פשוטו
כמשמעו.
(עמוד 144)

וגם:
"קשרים בין תושבי מימדים שונים של מודעות יכולים להתבצע רק
באמצעות ההישרה של נקודת המאסף. המוות הוא מחסום תפיסה סופי.
"אנשים חיים יכולים ללכת לממלכת המתים דרך חלומות, אבל זה
מסוג הדברים שלוחם לא נכנס אליהם, כי זה רק מחליש את האנרגיה
שלו.

(עמוד 145,146)

=======================
17.7.17
בפוסט הבא, אם ירצה השם, אנסה להציע את תשובתי לחידה הבאה:
הרצון, מושג מרכזי בתפיסה הטולטקית, ולא קל להבנה, אשר, בין היתר מתואר כזרוע "תמנונית" אנרגטית הבוקעת מהאיזור שמתחת לפופיק, 
מה גרם לו לזכות בכינוי "רצון"?
כלומר
מה הקשר בין מה שאנו מבינים במילים "רצון", "לרצות", לבין אותו מושג טולטקי?
ככל שאני זוכר, אין תשובה לשאלה זו. השאלה נשאלת על ידי קסטנדה במפורש לפחות פעם אחת, ודון חואן מתחמק מלהשיב עליה.
=======================
17.7.17
איך קפצתי פתאום לנושא הרצון?
לגבי אותו שורש אנרגטי שיש לנו, אשר מחבר אותנו לאדמה, גם כשאנו נמצאים בתנועה, תהיתי שמא אין הוא אלא הרצון.
אני מוצא נימוקים לחשוב כך.
=======================