מכיוון שיש לי כנראה לא מעט מילים לשפוך בנושא זה, חשבתי שיהיה נכון לפתוח פוסט חדש.
Peter Pearson - The Most Beautiful Eyes
יש פילוסופים שאומרים שהעיניים הן ראי לנפש.
הטולטקים אומרים משהו חשוב יותר: העיניים מוליכות את הכוונה.
******
הפוסט יתמקד בפרק "ההכרח להאמין" שב"סיפורי עוצמה".
כמו ברוב הפרקים בספרי קסטנדה, רב הנסתר על הגלוי. הדברים לוכדים אותך, אבל הם לא טורחים להבהיר את עצמם.
נראה לי שאפשר למלא ספר בפרשנות על פרק זה לבדו.
הדברים הם פרשנות שלי ולא חייבים לקבלם.
תקציר הפרק - כולל פרשנות
עוצמתו של קסטנדה מביאה אותו לנסוע אל דון חואן. בדרך הוא מחליט להתעכב בעיר מקסיקו סיטי, ושם הוא מחליט משום מה לערוך הליכה ברגל בעיר. (אתייחס בהמשך ל"משום מה" הזה)
בשוק הוא פוגש "במקרה" את דון חואן.
קסטנדה מגלה שדון חואן לבוש בחליפה מחויטת ומראהו מעורר בו פחד רב וחולשה.
דון חואן מסביר את מצבו של קסטנדה בטענה שקסטנדה נמצא כרגע בין שני עולמות: עולם השכל, הרגיל, ועולם הרצון, עולם המכשפים. אני סבור שדון חואן בחליפה הוא מראה השייך לעולם הרצון, כלומר אינו חלק מהעולם הזה. לדעתי, התפיחות על כתפו של קסטנדה הניעו את נקודת המאסף שלו. נאמר שם שלרגע הוא ראה את דון חואן בבגדיו הרגילים, סנדלים ובגדי חאקי. מראה דון חואן הוא מראה שלא מן העולם הזה, בדומה לסנה הבוער של משה, זוהי חדירה של הרוח. לא בגלל שדון חואן בחליפה הוא כשלעצמו מאורע כזה, אלא משום שהוא נראה בחליפה רק עבור קסטנדה, לא עבור האחרים.
הם הולכים יחדיו לאיזושהי כיכר ושם הם יושבים על ספסל ומשוחחים.
דון חואן מסביר שהעצה הכי טובה למצבו, הימצאותו בין שני העולמות, היא להאמין. כך הוא יוכל לנוע באופן הרמוני בין שני העולמות. האמונה שאותה עליו לאמץ היא לא שרירותית, אלא ביטוי לנטייה העמוקה ביותר שלו, ואני מוסיף שלא מדובר בנטייה אישית, אלא בהעדפה של כל לוחם באשר הוא.
מה תוכן האמונה הזאת?
התפיסה הטולטקית בכללותה: הימצאותה של הרוח (הנגואל), התגלויותיה בעולם, המֵפֵרות את הסדר המוכר של הדברים, ואותותיה כאבני דרך אל החירות.
מדוע הכרחי להאמין בה ולא מספיק להאמין בה?
משום ש:
1. היא לא אמונה "טבעית" לנו. היא לא אמונה שלוּמדנו לאמץ. לא קל לאמצה: "להאמין זה קלי קלות [...] אבל לאלץ את עצמך להאמין זה כבר דבר אחר." (עמוד 95 למטה)
2. "האמונה הזו היא כל מה שיש לנו". נאמר בהקשר להכרח להאמין שהחתול מקס הצליח לא רק להקשיב לרוח החתולית ולברוח, אלא אף הצליח לשרוד, כלומר השיג את החירות (היחסית). בדומה לכיסופים שהלוחם שואל מפואמה (ראו ב"כח השקט") , אותם הוא מפשיט ממושאי העולם הזה ומפנה את הכיסופים אל מעבר לעולם, כך גם האמונה מופשטת ממושאים השייכים לעולם הזה. כך אני מבין את הטענה שהאמונה הזו היא כל מה שיש לנו, כלומר האמונה היא כוח נפשי ועלינו לעשות בו שימוש, אבל רק אחרי שנערוך בו שינויים, נסלק את התכנים שהחברה הובילה אותנו להאמין בהם.
האירוע בעברו של קסטנדה אודות שני החתולים, אותו מבקש דון חואן לשמוע שוב, הוא בעצם הבהרה ופירוט של רעיון "ההכרח להאמין".
לבסוף, מולם, מול הספסל ולא רחוק מהם, צעיר גוסס על הדשא. עושה רושם כאילו אירוע הגסיסה הוא הצגה שארגנה הרוח במיוחד לכבודם. עוצמתו של קסטנדה הספיקה לא רק להביא אותו למקסיקו סיטי ולפגוש בנגואל (דון חואן הוא התגלמות הנגואל. לפגוש אותו פירושו לפגוש את הנגואל), אלא גם להביאם אל אירוע הגסיסה כאות מצד הרוח.
מהי משמעות האות?
שהמוות הוא שעומד ביסוד המסתורין בעולם: "אם כן, רואה אתה שללא מודעות לנוכחותו של המוות שלנו אין עוצמה, אין מסתורין." (עמוד 99, סוף הפרק. התרגום שלי. התרגום שם הוא אסון)
אנו זוכרים את הטענה שבכל האירועים הראויים להיזכר בחייו של הלוחם נוכח המוות ("צדו הפעיל"). אירועים אלה הם שיעורי הרוח, הם הליבות המופשטות של הכישוף. שיעורים שבהם הלומד משתנה, כלומר מת בכל שיעור עוד קצת. המעבר אל הרוח (אל ההאצלות הענבריות) נעשה על ידי שחרור האחיזה בעולם הטפילי ויצירת אחיזה ברוח. אפשר לראות בזה מוות הדרגתי. זהו פן אחר לטענה שללא המוות אין עוצמה.
האם קסטנדה למד את השיעור הנוכחי, האם הוא הצליח לקטוף את הסנטימטר המעוקב של הסיכוי שצץ שם, שהרי בשביל ללמוד את שיעורי הרוח לא מספיקים מילים, צריך לחוות את הדברים?
כן. ראו את תיאור התפצלות התודעה שלו ותפיסת אירוע הגסיסה בשני העולמות: עולם השכל ועולם הרצון:
"לא יכולתי להשיב. לרגע הייתי מודע לתהום [בקיע] עצומה בתוכי, ולרגע הייתי מודע איכשהו לשני העולמות שעליהם הוא דיבר." (עמוד 98 עם תיקונים שלי)
המראה של דון חואן בחליפה עבור קסטנדה בלבד (for his eyes only) הוא דוגמה לחדירת הנגואל לתוך אי הטונל, וזה עיקר החניכה. ראו בהמשך הספר במסגרת "הסבר המכשפים" (תורגם כ"תשובת המכשפים").
חדירת הנגואל, הבלתי מוסבר (בדומה לסמרטוט על השיח ובדומה לענף שהרוח הכניסה בו חיים) מאלצת את השכל להכיר במוגבלותו, לצמצם את עצמו ולאפשר לנגואל להיכנס לשדה התפיסה שלו (הוא אי הטונל).
אספקט אחד וחשוב ביותר של האמונה הטולטקית הוא שהעולם המוכר, המסודר לכאורה, כלומר הצפוי והניתן להסבר, הוא פסיק קטן מהעולם בכללותו. כל עוד נאמין ביכולתו של השכל להבין את הכל, אנו מצויים במלכודת הטפילית, אנו מקדשים את השכל, מרשים לו לשלוט בנו.
כשמופיעה סוף סוף חריגה מהמציאות ("סוף סוף" כי ההתקן הזר מונע מאיתנו להבחין בכל מה שאין הוא יכול להסביר), אם אין לנו את האמונה הטולטקית ("היא כל מה שיש לנו") אז ניאלץ לחשוב שאנו משתגעים וננסה להתעלם מהחריגה ולחזור אל חיקו החם של הטונל. כטולטקים אנו מוכרחים להאמין שהעולם המוכר והניתן להסבר אינו כל מה שיש, ושלפנינו חדירה של הרוח לתוך המציאות, אות מן הרוח, ולא רק שאיננו צריכים לנסות לסלקה ממודעותנו, אלא שהדבר מבורך ומן הראוי שנטפחה ונקיים אותה. עלינו להיות מסוגלים לעמוד נוכח המסתורין, הבלתי ניתן להסבר, ולחיות אתו בשלום.
אסיים בינתיים כאן. המשך בזמן הקרוב.
שבוע טוב.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
5.11.17
עוד משהו רגוע ויפה של Peter Pearson.
I wish you a Blissful Journey
=============================
5.11.17
עוד משהו רגוע ויפה של Peter Pearson.
I wish you a Blissful Journey
=============================
5.11.17
השתמשתי במונח "שיעור", "שיעורי הרוח" כשדיברתי על הליבות המופשטות של הכישוף. אני רוצה לציין שהמונח מופיע במפורש, בין היתר לגבי אירוע החתולים בעברו של קסטנדה:
"במקרה זה [אירוע החתולים בעבר], לדוגמה, העוצמה נתנה לך שיעור נהדר, אולם אתה בחרת לעשות שימוש בחלק ממנו בלבד." (עמוד 95,96).
וגם בהמשך באופן פחות מפורש,
"איזה אות מושלם [exquisite] הוא זה!" המשיך. "וכולו נועד לך. העוצמה מראה לך שהמוות הוא מרכיב בלתי נפרד מההכרח להאמין." (עמוד 98)
אני מדגיש זאת כדי לוודא שאני לא נסחף בטרנד הרוחני הנוכחי שאוהב לדבר על משמעות הקיום בעולם הזה כשיעורים לנשמה, כהתפתחות/לימוד.
מעתה יהא עליי להיות סובלני יותר כלפי דיבורים אלה 😊
עניין אחר,
מעורבותו של דון חואן בשיעור הזה הסתכמה, לכאורה, בריכוז [rounding up] של מרכיבי האות [=השיעור] עבור קסטנדה וזאת "על מנת שהכיוון יהיה ברור לך". (עמוד 98)
פרשנות: החניכה כולה נועדה להשתחרר מאחיזת המערכת הטפילית והעתקת האחיזה אל הרוח, עם כל שיעור ושיעור. הכיוון הוא, אם כן, אל הרוח.
דון חואן ממשיך ואומר שם:
"בכך שריכזתי את הפרטים עבורך גם הראיתי לך שכל מה שאמרתי לך היום הוא מה שגם אני מחויב להאמין בו, כי זוהי הנטייה של רוחי". (שם)
השאלה שעלתה בי הייתה:
מקובל בפילוסופיה שאין צורך להאמין בדבר שאתה יודע. האמונה נכנסת לפעולה רק כאשר אין לנו ידיעה. אם אני יודע דבר אינני צריך להאמין בקיומו.
אם כך, האם דון חואן, שהוא רואה, אינו יודע שהתפיסה הטולטקית היא אמיתית, ובעיקר, שהחירות היא אופציה ממשית, והוא נדרש להאמין בכך?
אני חושב שהתשובה היא: כן.
דון חואן אומר, נדמה לי שב"כח השקט", שהוא שואף אל החירות, למרות שאין אף אחד שיודע מהי בדיוק.
לדעתי, דון חואן הגיע כמובן לשלמותו העצמית וביכולתו לראות, אבל החירות מושגת לא ברמה של חבורה, ובוודאי לא ברמת הבית או ברמה האישית, אלא ברמה של שושלת. השושלת שלו ( 52 הדורות של השושלת שלו) עדיין לא הושלמה ועל כן אין לו ידע אודות החירות, לכל הפחות לא ידע שלם.
כזכור, אם קסטנדה לא ייזהר ויטה למעשיהם של המכשפים הקדומים הוא יגרום בכך שכל השושלת תלך לעזאזל, כלומר לא תשיג את החירות.
============================================
השתמשתי במונח "שיעור", "שיעורי הרוח" כשדיברתי על הליבות המופשטות של הכישוף. אני רוצה לציין שהמונח מופיע במפורש, בין היתר לגבי אירוע החתולים בעברו של קסטנדה:
"במקרה זה [אירוע החתולים בעבר], לדוגמה, העוצמה נתנה לך שיעור נהדר, אולם אתה בחרת לעשות שימוש בחלק ממנו בלבד." (עמוד 95,96).
וגם בהמשך באופן פחות מפורש,
"איזה אות מושלם [exquisite] הוא זה!" המשיך. "וכולו נועד לך. העוצמה מראה לך שהמוות הוא מרכיב בלתי נפרד מההכרח להאמין." (עמוד 98)
אני מדגיש זאת כדי לוודא שאני לא נסחף בטרנד הרוחני הנוכחי שאוהב לדבר על משמעות הקיום בעולם הזה כשיעורים לנשמה, כהתפתחות/לימוד.
מעתה יהא עליי להיות סובלני יותר כלפי דיבורים אלה 😊
עניין אחר,
מעורבותו של דון חואן בשיעור הזה הסתכמה, לכאורה, בריכוז [rounding up] של מרכיבי האות [=השיעור] עבור קסטנדה וזאת "על מנת שהכיוון יהיה ברור לך". (עמוד 98)
פרשנות: החניכה כולה נועדה להשתחרר מאחיזת המערכת הטפילית והעתקת האחיזה אל הרוח, עם כל שיעור ושיעור. הכיוון הוא, אם כן, אל הרוח.
דון חואן ממשיך ואומר שם:
"בכך שריכזתי את הפרטים עבורך גם הראיתי לך שכל מה שאמרתי לך היום הוא מה שגם אני מחויב להאמין בו, כי זוהי הנטייה של רוחי". (שם)
השאלה שעלתה בי הייתה:
מקובל בפילוסופיה שאין צורך להאמין בדבר שאתה יודע. האמונה נכנסת לפעולה רק כאשר אין לנו ידיעה. אם אני יודע דבר אינני צריך להאמין בקיומו.
אם כך, האם דון חואן, שהוא רואה, אינו יודע שהתפיסה הטולטקית היא אמיתית, ובעיקר, שהחירות היא אופציה ממשית, והוא נדרש להאמין בכך?
אני חושב שהתשובה היא: כן.
דון חואן אומר, נדמה לי שב"כח השקט", שהוא שואף אל החירות, למרות שאין אף אחד שיודע מהי בדיוק.
לדעתי, דון חואן הגיע כמובן לשלמותו העצמית וביכולתו לראות, אבל החירות מושגת לא ברמה של חבורה, ובוודאי לא ברמת הבית או ברמה האישית, אלא ברמה של שושלת. השושלת שלו ( 52 הדורות של השושלת שלו) עדיין לא הושלמה ועל כן אין לו ידע אודות החירות, לכל הפחות לא ידע שלם.
כזכור, אם קסטנדה לא ייזהר ויטה למעשיהם של המכשפים הקדומים הוא יגרום בכך שכל השושלת תלך לעזאזל, כלומר לא תשיג את החירות.
============================================
5.11.17
פגשנו לא מזמן גירסה ג'אזית יפה של Peter White לשיר של בארי וויט. הנה גירסה של פיטר וויט ל"מבט האהבה".
מקסים !
אין דברים כאלה, זו מוכרחה להיות חדירת הרוח לתוך המציאות :)
גם היצירה שאחריו מקסימה.
============================================
פגשנו לא מזמן גירסה ג'אזית יפה של Peter White לשיר של בארי וויט. הנה גירסה של פיטר וויט ל"מבט האהבה".
מקסים !
אין דברים כאלה, זו מוכרחה להיות חדירת הרוח לתוך המציאות :)
גם היצירה שאחריו מקסימה.
============================================
6.11.17
אני רוצה לדייק את האמירה הקודמת שלי אודות שיעורי החיים.
בנבדל מהתפיסה הרווחת שלפיה אנו כאן, בעולם הזה, על מנת ללמוד ולהתפתח, הטולטקים אומרים משהו קצת שונה.
העולם הזה הוא מחלבה לאנרגיה שלנו, וכדי שהנחלבים לא יוותרו על התענוג המפוקפק המקום מאורגן ככלא. כלא מתוחכם שאינו מזוהה על ידי הכלואים ככזה.
השיעורים עוסקים בהיחלצות מכלא זה, כלומר הגעה אל החירות, אל השלמות שלנו.
הרוח מאותתת לנו את הדרך לחבור אליה בחוץ, אבל אנו כסומאים לאותותיה.
============================================
6.11.17
"העובדה שצברת עוצמה אישית מספקת איננה ניתנת לערעור, כפי שהוכחת בכך שמצאת אותי ללא קושי בדיוק במקום שבו היה עליך למוצאני."
"אני מפקפק מאד אם יכול אני לזקוף זאת לזכותי," אמרתי.
"המתנתי לך ואתה הופעת," אמר. "זה כל מה שאני יודע; וזה כל מה שעשוי לעניין לוחם." (עמוד 91)
הצצה לאותה עוצמה אנו מקבלים שורות אחדות קודם לכן.
"אמרתי שהקול הפנימי הצליח לבסוף להניע אותי לחפש אחריו" (שם).
בתרגום העברי: "סוף סוף נעור בי הקול הפנימי", זוהי ספריותיות שבאה על חשבון דיוק.
אם כן, העוצמה האישית שקסטנדה צבר התבטאה ביכולתו לשמוע את קולה של הנפש האמיתית, קולה של הרוח, ויותר מכך, הוא גם פעל על פי קול זה. מהתיאור ברור שהוא הבחין בקול הזה כבר זמן מה ולקח לו זמן (כנראה לצבור עוצמה נוספת) כדי להיות מסוגל לציית לו.
גם לצעיר הגוסס הייתה מספיק עוצמה כדי לבחור את מקום מותו, כך הכרחי שנאמין. (עמוד 99)
דון חואן מתאר את הסביבה השונה שבה בחר הצעיר למות לעומת האלטרנטיבה הרגילה של מוות בחוסר מודעות, לבדו, מביט בקירות ובתקרה של חדר ריק ומכוער. כזו הייתה גם בחירתו של החתול מקס.
יש דבר אחד שאנו עלולים לפספס ולדעתי הוא חשוב מאד.
המקום שבו מת הצעיר נמצא בדיוק מולם, מול הספסל שעליו הם יושבים, ובמיוחד מול דון חואן, שהוא התגלמות הנגואל. שום דבר לא חצץ ביניהם, לכן הרושם היה כאילו זו הצגה שנועדה להם.
לצעיר הייתה כנראה מספיק עוצמה לשמוע את קול הנגואל (קול הנפש האמיתית) ולציית לה בכוחותיו האחרונים, כדי למות מול התגלמות הכוח שקרא לו, לפגוש את הנגואל.
וקסטנדה, האם אינו במצב דומה לצעיר?
הייתה לו מספיק עוצמה להגיע למקום זה כדי לפגוש את הנגואל, וכמו הצעיר, אם מקבלים את פרשנותי שכל שיעור הוא עוד קצת מוות, הוא הגיע לשם כדי למות (קצת). כל מפגש עם הנגואל הוא מפגש עם המוות, צעד אחד החוצה מהכלא.
============================================
אני רוצה לדייק את האמירה הקודמת שלי אודות שיעורי החיים.
בנבדל מהתפיסה הרווחת שלפיה אנו כאן, בעולם הזה, על מנת ללמוד ולהתפתח, הטולטקים אומרים משהו קצת שונה.
העולם הזה הוא מחלבה לאנרגיה שלנו, וכדי שהנחלבים לא יוותרו על התענוג המפוקפק המקום מאורגן ככלא. כלא מתוחכם שאינו מזוהה על ידי הכלואים ככזה.
השיעורים עוסקים בהיחלצות מכלא זה, כלומר הגעה אל החירות, אל השלמות שלנו.
הרוח מאותתת לנו את הדרך לחבור אליה בחוץ, אבל אנו כסומאים לאותותיה.
============================================
6.11.17
"העובדה שצברת עוצמה אישית מספקת איננה ניתנת לערעור, כפי שהוכחת בכך שמצאת אותי ללא קושי בדיוק במקום שבו היה עליך למוצאני."
"אני מפקפק מאד אם יכול אני לזקוף זאת לזכותי," אמרתי.
"המתנתי לך ואתה הופעת," אמר. "זה כל מה שאני יודע; וזה כל מה שעשוי לעניין לוחם." (עמוד 91)
הצצה לאותה עוצמה אנו מקבלים שורות אחדות קודם לכן.
"אמרתי שהקול הפנימי הצליח לבסוף להניע אותי לחפש אחריו" (שם).
בתרגום העברי: "סוף סוף נעור בי הקול הפנימי", זוהי ספריותיות שבאה על חשבון דיוק.
אם כן, העוצמה האישית שקסטנדה צבר התבטאה ביכולתו לשמוע את קולה של הנפש האמיתית, קולה של הרוח, ויותר מכך, הוא גם פעל על פי קול זה. מהתיאור ברור שהוא הבחין בקול הזה כבר זמן מה ולקח לו זמן (כנראה לצבור עוצמה נוספת) כדי להיות מסוגל לציית לו.
גם לצעיר הגוסס הייתה מספיק עוצמה כדי לבחור את מקום מותו, כך הכרחי שנאמין. (עמוד 99)
דון חואן מתאר את הסביבה השונה שבה בחר הצעיר למות לעומת האלטרנטיבה הרגילה של מוות בחוסר מודעות, לבדו, מביט בקירות ובתקרה של חדר ריק ומכוער. כזו הייתה גם בחירתו של החתול מקס.
יש דבר אחד שאנו עלולים לפספס ולדעתי הוא חשוב מאד.
המקום שבו מת הצעיר נמצא בדיוק מולם, מול הספסל שעליו הם יושבים, ובמיוחד מול דון חואן, שהוא התגלמות הנגואל. שום דבר לא חצץ ביניהם, לכן הרושם היה כאילו זו הצגה שנועדה להם.
לצעיר הייתה כנראה מספיק עוצמה לשמוע את קול הנגואל (קול הנפש האמיתית) ולציית לה בכוחותיו האחרונים, כדי למות מול התגלמות הכוח שקרא לו, לפגוש את הנגואל.
וקסטנדה, האם אינו במצב דומה לצעיר?
הייתה לו מספיק עוצמה להגיע למקום זה כדי לפגוש את הנגואל, וכמו הצעיר, אם מקבלים את פרשנותי שכל שיעור הוא עוד קצת מוות, הוא הגיע לשם כדי למות (קצת). כל מפגש עם הנגואל הוא מפגש עם המוות, צעד אחד החוצה מהכלא.
============================================
7.11.17
המלצתי לעיל בחצי פה על הגירסה הג'אזית הבאה, ועכשיו בפה מלא.
מרכזן חלקלק :)
==========================================
המלצתי לעיל בחצי פה על הגירסה הג'אזית הבאה, ועכשיו בפה מלא.
מרכזן חלקלק :)
==========================================
7.11.17
דיברתי על קסטנדה, החתול מקס והצעיר הגוסס, שכולם היו בעלי עוצמה אישית מספקת לשמוע את קול הרוח ולציית לה בבחירת מקום המוות. אצל קסטנדה זהו מוות חלקי בלבד (על פי פרשנותי).
לרשימה זו אני מציע להוסיף גם את הארנבת שנלכדה במלכודת של קסטנדה, אשר הגיע זמנה למות (מסע לאיכטלאן, אם אינני טועה). אני כבר רקחתי מסיפור הארנבת הזו תבשיל שלם שבו הלוחמים אינם נוגעים בעולם כמעט, עד כדי כך שהם ניזונים מחיות שממילא הגיע זמנן למות. הרוח הייתה מעורבת בכך שארנבת כזו תילכד במלכודת, ובפרק שלנו קיבלנו הצצה לאופן שבו הרוח פועלת על בעלי חיים: קול פנימי. אני משוכנע שגם האירוע של הארנבת הוא ליבה מופשטת של הכישוף.
בשיעורים כאלה של הרוח, כשהמוות נוכח כחלק מהשיעור החיצוני וכחלק מהשיעור הפנימי, קרי מותו של החניך, יש כמובן דחף לברוח מהשיעור.
במקרה הארנבת, דון חואן דורש מקסטנדה לאכול מהארנבת ולוּ כזית (בשביל הברכה 😊 בורא מיני מזונות?).
במקרה של הצעיר הגוסס, אין הם יכולים לעזוב את המקום, את הספסל עליו הם יושבים וצופים באירוע ויהי מה:
"יהא אשר הא, לא תוכל לקום מהספסל הזה עד הסוף." (עמוד 97) כלומר עד סוף השיעור/האירוע. סוף זה סמוך כנראה לסופו של הנידון למוות.
לרשימת שלוחי הרוח יש לצרף את הבחורה בעלת הטונל המצוין (סיפורי עוצמה) אשר לאחר שהופיעה נדרש קסטנדה לגשת אליה ולדבר איתה, כדי להפגין מעורבות פעילה בשיעור? כנראה כדי להתרשם ממנה מקרוב. והיה אם הייתה מבקשת מהם משהו, הם היו נאלצים להיעתר לבקשתה.
במקרה זה לא ניתן לקוראים רמז שהבחורה הזו עמדה למות, אבל מי יודע, המוות יכול להכות בנו בכל רגע.
=====================================
7.11.17
חידה
המראה של דון חואן בחליפה הוא מוזר, אבל לא בעל כזו עוצמה כשלעצמו כדי שיהיה בגדר מראה שלא מן העולם הזה, קרי תפישה באמצעות הרצון.
מראה שלא מן העולם הזה ניתן לעורר באינסוף דרכים, אפילו באמצעות סנה בוער. השאלה שלי היא:
האם בשיעור הנוכחי הייתה לחליפה משמעות נוספת מעבר לכך שהיא שימשה אמצעי ללכידת הקשב, כי מדובר במראה מוזר, ובאמצעות לכידה זו עוררה תפישה באמצעות הרצון?
במילים אחרות:
האם דון חואן ערום, או דון חואן רוכב על קורקינט היו עושים את העבודה באותה יעילות?
עד כמה החליפה עצמה היא חלק מהשיעור?
====================================
7.11.17
לא דייקתי בהערה הקודמת:
טענתי בפוסט שמראה דון חואן בחליפה היה מראה לעיניו של קסטנדה בלבד. כלפי כל האחרים בסביבה הוא היה כנראה בסנדלים וחאקי.
אם כך, לא המראה המוזר היה אמצעי ללכידת הקשב והטריגר לתפיסה הפאראנורמלית, אלא להיפך: נקודת המאסף שלו הוסחה על ידי תפיחות על כתפו והתוצאה הייתה מראה החליפה.
זה לא משנה מאד את נוסח החידה (הנוסח השני לעיל):
האם דון חואן יכול היה לבחור מראה אחר, והיה זה עדיין יעיל באותה מידה לצורך השיעור?
===================================
8.11.17
תזכורת, שינויי גודל של פונטים הוא מתנה של גוגל. הם כנראה אוהבים מילים מסוימות או חובבים דרמות. על כן, אני מגביל את עצמי בבלוג זה לשינויים של הדגש ושל צבעים בלבד. כל השאר, תודה לגוגל.
אתנחתא מנושא הפוסט.
מישהו בפייסבוק העלה פוסט ובו תרשימים של מישהו אחר, שנכח בהרצאה של קסטנדה בשנת 1983 באוניברסיטת קליפורניה. ברשימותיו מאותה הרצאה הופיעו דיאגרמות הממחישות את המתואר בפרק "נקודת המאסף" שב"האש שבפנים". אחרי שנים רבות נמצאו הרשימות ועתה הוא מפרסמם.
אני משער שאלו הן לא הרשימות עצמן כי הכתוב הוקלד והציורים מהוקצעים.
אני מביא את הפוסט כולל התרשימים.
הכתוב המופיע בסמוך לתרשים הוא קטן מאד ולכן בפוסט נוספו הכיתובים. כאן, בתחתית כל דף הבאתי את הכיתובים שליד כל תרשים.
המקום שבו מדבר דון חואן על התבנית הזוהרת של האדם (= פקעת הסיבים) ככדור גבינה לבנה שדיסקית של גבינה צהובה חוצה אותו נמצא במהדורה העברית בעמוד 109.
10.11.17
יום שישי חזר
בלי שום חדשות
יום שישי אכזר
שוב שעות קשות
[...]
יש אולי סיכוי קרוב
למצוא גן עדן ברחוב,
ואולי גם לילה טוב.
(מתי כספי, מילים: אהוד מנור)
הצעיר הגוסס מצא גן עדן ברחוב וגם לילה טוב; את הנגואל, מולו הוא נפח את נשמתו.
המוות והנגואל הולכים יחדיו, כלומר נוכחים יחדיו.
ברגע המוות זוכה כל אדם לחזות, לרגע חטוף, בנגואל. (נאמר במפורש)
ממש בסוף הפרק שלנו ישנה האמירה המסכמת, לכאורה:
"על כן, אתה רואה, ללא המודעות לנוכחות המוות שלנו אין עוצמה, אין מסתורין". (עמוד 99)
בתרגום העברי לא טרחו לדקדק ולציין שמדובר במוות שלנו.
תפקידו של דון חואן בשיעור הייתה לרכז את פרטי האות ולהצביע על הכיוון. הכיוון הוא אל הרוח, וזהו גם הכיוון אל המוות. דון חואן "הצביע" על הצעיר הגוסס, כלומר על המוות, ושם גם נכחה הרוח, המכונה בספר זה "העוצמה", שהרי לצעיר הייתה עוצמה אישית מספקת כדי לשמוע אותה ולציית לה, ולהגיע למקום זה כדי למות, ובכך לתרום את חלקו לשיעור שהרוח התכוונה לתת.
למה הרוח (העוצמה) הולכת עם המוות?
לדעתי, משום שמשימתה של הרוח היא לחלץ אותנו מהעולם הזה הכולא אותנו. היחלצות כזו מכוּנה בתפיסת העולם הרגילה "מוות".
ומה הקשר בין המוות למסתורין? (אני מנסה להציע כאן הסבר שלם למשפט הנ"ל)
הקשר ביניהם הוא, כפי שהרגע ציינתי, הרוח. הרוח הצמודה למוות. וכאשר הרוח נוכחת מדובר בשינוי סדרי עולם, בתופעה בלתי ניתנת להסבר באמצעות התפיסה הרגילה. כאן התופעה הבלתי מוסברת, המאיימת על המסגרת המחשבתית של קסטנדה, היא: דון חואן בחליפה.
העליתי את השאלה:
האם לבחירה בחליפה יש ערך מיוחד לשיעור, להבדיל מאפשרויות מוזרות רבות אחרות, כמו דון חואן בביקיני?
אני נוטה לחשוב שבבחירה המסוימת הזו של חליפה, מוטמע גם תוכן נוסף:
דון חואן בחליפה הוא הנגואל/הרוח הלכוד במוסכמה חברתית.
כל ערכה של חליפה, במיוחד כזו התפורה לפי מידה, הוא במשמעותה החברתית, אין לה שום איכות כשלעצמה: היא לא יעילה לחיים במדבר, או בג'ונגל, היא לא נוחה לקפיצת ריבאונד... :)
החברה, באמצעות מוסכמותיה (שהלוחמים מחליטים להפר כי לא ביקשו את הסכמתם לגביהן), היא המערכת הטפילית.
אם כן, דון חואן בחליפה מציג לראווה את רעיון הרוח הכלואה בעולם זה, בטונל, בעולם החברתי. האמת הטולטקית, כידוע מזעזעת ומפחידה. לכן קסטנדה מזועזע. הוא לא יודע מדוע הוא כל כך מפוחד.
למה הוא כה מפוחד?
כי נוכחותה של הרוח והחירות שהיא מציעה הן איום עבור ההתקן הזר, והוא לוחץ על לחצני המצוקה, אשר נחווים על ידינו כאימה.
ספר זה, "סיפורי עוצמה", הוא היחיד, כמדומני, שבו מופיע המושג טונל.
השיעור עוסק בהכרח להאמין באפשרותה של החירות, ובאופן כללי בתפיסה הטולטקית. החליפה מייצגת את הכלא.
זו התשובה שאני מציע לשאלה זו.
אם כבר מדברים על החברה ומוסכמותיה, הנה סרטון נחמד העוסק במוסכמה חברתית נוספת המשעבדת אותנו: הכסף.
רעיון הכסף בבסיסו אינו רע או טפשי, אלא שניהולו על ידי המדינה, שהיא נציגת החברה, הופך אותו לכלי שרת בידי המערכת הטפילית.
סחר חליפין הוא אמצעי להשתחרר מטופֶר זה של המערכת הטפילית, אבל האם המדינה מסכימה לסחר חליפין?
אני רואה שלא ניתן להטמיע את הסרטון, אז יש ללחוץ על הלוגו של יוטיוב בתחתית הסרטון.
=================================
11.11.17
האם יש לכם כבר את אביזר העוצמה הזה? :)
המתכת היא אוריכלקום, מתכת שהייתה באטלנטיס.
סיימתי לקרוא את "המירוץ אל אטלנטיס" ונהניתי.
גב הספר
המצוד אחר היבשת האבודה אטלנטיס העסיק רבים מאות בשנים. איש אינו יודע זאת טוב יותר מהארכיאולוגית נינה ויילד; החיפוש הכפייתי השתלט על חיי הוריה עד מותם, וכעת הוא משתלט עליה. אחרי שנים של מחקר, נינה חושבת שהיא יודעת איפה נמצאת אטלנטיס, וכאשר כריסטיאן פרוסט, מיליארדר מתבודד, נכנס לתמונה ומציע את כל המימון והמשאבים הדרושים לה, דבר לא ימנע בעדה להוכיח זאת. בעזרתם של קארי פרוסט, בתו של המליארדר, ואדי צ'ייס, איש הקומנדו הבריטי לשעבר, החיפוש מתחיל.ואולם לא כולם רוצים שהיבשת האבודה תימצא. ג'ובאני קובראס, העומד בראש ארגון אחוות סלאספורוס, יעשה הכול כדי לעצור בעדם. וכך, מהג'ונגלים של ברזיל ועד הרי טיבט, מרחובות מנהטן ועד מעמקי האוקיינוס האטלנטי, נינה וצוותה עומדים בפני מירוץ מטורף כדי למצוא את אטלנטיס לפני שקובראס ימצא אותם. רק אדם אחד יודע את הסוד הקטלני של אטלנטיס, סוד שבידיים הלא נכונות, עלול להרוס את האנושות."סופר בעל כישרון נדיר, כמעט קולנועי." – דיילי אקספרס"אמן חדש בז'אנר." – לה פיגרו"הספר שהפך כבר לרב־מכר מעלה את הרף... ?ספר פעולה באוקטן גבוה." – פאבלישרס ויקלי
הספר מתייחס לא מעט לאזכורים של אפלטון את אטלנטיס, וזו הזדמנות לנסות לקרוא את הדיאלוג (וחצי) שבו היא מוזכרת, אם אצליח לשים את ידי על עותק כזה בשיממון הספרייתי שבו אני משרך את דרכי.
בספר מוזכרת השפה הכתובה של האולמקים, שהיו בני תרבות קדומה מאד באמריקה. האל פוסיידון שהיה לו מקדש באטלנטיס, ומעניין שפוסיידון עלה גם בפוסטים כאן, בהקשר לתבליטים קדומים מאשור, אצל הפלשתים ובמזרח הקדום בכלל.
מהי נקודת ההשקה של הטולטקים לאטלנטיס?
הפסלים האטלנטיים שבטוּלַה, מקסיקו, פסלי ארבע החולמות, על פי קסטנדה.
מהו הקשר לאטלנטיס, לא נאמר.
אנו יודעים שקסטנדה הביא לשם חניכים, ו/או חניכות, לצורך השבעתם. מוזכר בראיון עם זוג החניכים שלו שסיפרו על חייהם במחיצתו. האישה סיפרה זאת. ניסיתי למצוא את הסרטון ביוטיוב. בינתיים לא הצלחתי.
=================================
11.11.17
מצאתי את הסרטון. משום מה, לא הלך לי בקלות.
===================
11.11.17
צפיתי בריאיון הזה שוב, והשאלה לגבי הקשר לאטלנטיס עולה שם.
קסטנדה סיפר להם שמקור הידע הטולטקי, והמקור שלנו הוא בכוכבים, במיוחד בפליאדות. גם אוריון ועוד שני כוכבים מוזכרים שם (מהדקה ה-43 ואילך).
מה זה אומר?
שצריך כנראה להכין מקום על מדף הספרים לספרות אודות הפליאדות. :)
יש לא מעט תקשורים מהפליאדות.
ארין, האישה בסרטון, מספרת שקסטנדה הביא אותה ועוד שתיים לטולה כדי לאשר את צירופן/ם לשושלת, זמן קצר אחרי שהם נפגשו אתו.
========================
11.11.17
יליד הארץ, שיר יפהפה שאת מילותיו כתב אהוד מנור ולבקשתו נכתבו על מצבתו.
המנצחת מדגימה איך רוקדים את זה.
========================
דיברתי על קסטנדה, החתול מקס והצעיר הגוסס, שכולם היו בעלי עוצמה אישית מספקת לשמוע את קול הרוח ולציית לה בבחירת מקום המוות. אצל קסטנדה זהו מוות חלקי בלבד (על פי פרשנותי).
לרשימה זו אני מציע להוסיף גם את הארנבת שנלכדה במלכודת של קסטנדה, אשר הגיע זמנה למות (מסע לאיכטלאן, אם אינני טועה). אני כבר רקחתי מסיפור הארנבת הזו תבשיל שלם שבו הלוחמים אינם נוגעים בעולם כמעט, עד כדי כך שהם ניזונים מחיות שממילא הגיע זמנן למות. הרוח הייתה מעורבת בכך שארנבת כזו תילכד במלכודת, ובפרק שלנו קיבלנו הצצה לאופן שבו הרוח פועלת על בעלי חיים: קול פנימי. אני משוכנע שגם האירוע של הארנבת הוא ליבה מופשטת של הכישוף.
בשיעורים כאלה של הרוח, כשהמוות נוכח כחלק מהשיעור החיצוני וכחלק מהשיעור הפנימי, קרי מותו של החניך, יש כמובן דחף לברוח מהשיעור.
במקרה הארנבת, דון חואן דורש מקסטנדה לאכול מהארנבת ולוּ כזית (בשביל הברכה 😊 בורא מיני מזונות?).
במקרה של הצעיר הגוסס, אין הם יכולים לעזוב את המקום, את הספסל עליו הם יושבים וצופים באירוע ויהי מה:
"יהא אשר הא, לא תוכל לקום מהספסל הזה עד הסוף." (עמוד 97) כלומר עד סוף השיעור/האירוע. סוף זה סמוך כנראה לסופו של הנידון למוות.
לרשימת שלוחי הרוח יש לצרף את הבחורה בעלת הטונל המצוין (סיפורי עוצמה) אשר לאחר שהופיעה נדרש קסטנדה לגשת אליה ולדבר איתה, כדי להפגין מעורבות פעילה בשיעור? כנראה כדי להתרשם ממנה מקרוב. והיה אם הייתה מבקשת מהם משהו, הם היו נאלצים להיעתר לבקשתה.
במקרה זה לא ניתן לקוראים רמז שהבחורה הזו עמדה למות, אבל מי יודע, המוות יכול להכות בנו בכל רגע.
=====================================
7.11.17
חידה
המראה של דון חואן בחליפה הוא מוזר, אבל לא בעל כזו עוצמה כשלעצמו כדי שיהיה בגדר מראה שלא מן העולם הזה, קרי תפישה באמצעות הרצון.
מראה שלא מן העולם הזה ניתן לעורר באינסוף דרכים, אפילו באמצעות סנה בוער. השאלה שלי היא:
האם בשיעור הנוכחי הייתה לחליפה משמעות נוספת מעבר לכך שהיא שימשה אמצעי ללכידת הקשב, כי מדובר במראה מוזר, ובאמצעות לכידה זו עוררה תפישה באמצעות הרצון?
במילים אחרות:
האם דון חואן ערום, או דון חואן רוכב על קורקינט היו עושים את העבודה באותה יעילות?
עד כמה החליפה עצמה היא חלק מהשיעור?
====================================
7.11.17
לא דייקתי בהערה הקודמת:
טענתי בפוסט שמראה דון חואן בחליפה היה מראה לעיניו של קסטנדה בלבד. כלפי כל האחרים בסביבה הוא היה כנראה בסנדלים וחאקי.
אם כך, לא המראה המוזר היה אמצעי ללכידת הקשב והטריגר לתפיסה הפאראנורמלית, אלא להיפך: נקודת המאסף שלו הוסחה על ידי תפיחות על כתפו והתוצאה הייתה מראה החליפה.
זה לא משנה מאד את נוסח החידה (הנוסח השני לעיל):
האם דון חואן יכול היה לבחור מראה אחר, והיה זה עדיין יעיל באותה מידה לצורך השיעור?
===================================
8.11.17
תזכורת, שינויי גודל של פונטים הוא מתנה של גוגל. הם כנראה אוהבים מילים מסוימות או חובבים דרמות. על כן, אני מגביל את עצמי בבלוג זה לשינויים של הדגש ושל צבעים בלבד. כל השאר, תודה לגוגל.
אתנחתא מנושא הפוסט.
מישהו בפייסבוק העלה פוסט ובו תרשימים של מישהו אחר, שנכח בהרצאה של קסטנדה בשנת 1983 באוניברסיטת קליפורניה. ברשימותיו מאותה הרצאה הופיעו דיאגרמות הממחישות את המתואר בפרק "נקודת המאסף" שב"האש שבפנים". אחרי שנים רבות נמצאו הרשימות ועתה הוא מפרסמם.
אני משער שאלו הן לא הרשימות עצמן כי הכתוב הוקלד והציורים מהוקצעים.
אני מביא את הפוסט כולל התרשימים.
הכתוב המופיע בסמוך לתרשים הוא קטן מאד ולכן בפוסט נוספו הכיתובים. כאן, בתחתית כל דף הבאתי את הכיתובים שליד כל תרשים.
המקום שבו מדבר דון חואן על התבנית הזוהרת של האדם (= פקעת הסיבים) ככדור גבינה לבנה שדיסקית של גבינה צהובה חוצה אותו נמצא במהדורה העברית בעמוד 109.
A couple of days ago, I just
found the notes containing the diagram of the luminous being exactly as drawn
by Carlos Castaneda in 1983 at Cal-State Univ. Los Angeles, mentioned in issue
#4, "Encounter With Carlos".
I would've sent it to you
earlier, but I couldn't find it.
It may be of interest to the
staff and readers of NNL so please feel free to publish it if you wish...
Source: Los Angeles, CA
***
"Emanations that fall within
luminous shell. Dot is assemblage point. Glow of awareness surrounds assemblage
point. Man's band of awareness."
***
"The luminous egg is a ball
of cheese with a darker disk of cheese in the center. Disk is man's band of
awareness."
***
"Egg surface. A shift into
the interior of band."
***
הדף השני
"This is the assemblage
point lighting emanations one at a time across the interior of luminous
egg."
***
"When assemblage point
shifts inward a concavity is formed. If the shift is great, a large depression
is formed in man's band of awareness."
***
"When assemblage point
streaks across the interior and lights all emanations at once, it diffuses the
outer shell and inside emanations extend to outside ones producing the Fire
From Within and fusing to emanations at large."
מאוחר יותר אתייחס לתרשימים אלה.
=================================== 10.11.17
יום שישי חזר
בלי שום חדשות
יום שישי אכזר
שוב שעות קשות
[...]
יש אולי סיכוי קרוב
למצוא גן עדן ברחוב,
ואולי גם לילה טוב.
(מתי כספי, מילים: אהוד מנור)
הצעיר הגוסס מצא גן עדן ברחוב וגם לילה טוב; את הנגואל, מולו הוא נפח את נשמתו.
המוות והנגואל הולכים יחדיו, כלומר נוכחים יחדיו.
ברגע המוות זוכה כל אדם לחזות, לרגע חטוף, בנגואל. (נאמר במפורש)
ממש בסוף הפרק שלנו ישנה האמירה המסכמת, לכאורה:
"על כן, אתה רואה, ללא המודעות לנוכחות המוות שלנו אין עוצמה, אין מסתורין". (עמוד 99)
בתרגום העברי לא טרחו לדקדק ולציין שמדובר במוות שלנו.
תפקידו של דון חואן בשיעור הייתה לרכז את פרטי האות ולהצביע על הכיוון. הכיוון הוא אל הרוח, וזהו גם הכיוון אל המוות. דון חואן "הצביע" על הצעיר הגוסס, כלומר על המוות, ושם גם נכחה הרוח, המכונה בספר זה "העוצמה", שהרי לצעיר הייתה עוצמה אישית מספקת כדי לשמוע אותה ולציית לה, ולהגיע למקום זה כדי למות, ובכך לתרום את חלקו לשיעור שהרוח התכוונה לתת.
למה הרוח (העוצמה) הולכת עם המוות?
לדעתי, משום שמשימתה של הרוח היא לחלץ אותנו מהעולם הזה הכולא אותנו. היחלצות כזו מכוּנה בתפיסת העולם הרגילה "מוות".
ומה הקשר בין המוות למסתורין? (אני מנסה להציע כאן הסבר שלם למשפט הנ"ל)
הקשר ביניהם הוא, כפי שהרגע ציינתי, הרוח. הרוח הצמודה למוות. וכאשר הרוח נוכחת מדובר בשינוי סדרי עולם, בתופעה בלתי ניתנת להסבר באמצעות התפיסה הרגילה. כאן התופעה הבלתי מוסברת, המאיימת על המסגרת המחשבתית של קסטנדה, היא: דון חואן בחליפה.
העליתי את השאלה:
האם לבחירה בחליפה יש ערך מיוחד לשיעור, להבדיל מאפשרויות מוזרות רבות אחרות, כמו דון חואן בביקיני?
אני נוטה לחשוב שבבחירה המסוימת הזו של חליפה, מוטמע גם תוכן נוסף:
דון חואן בחליפה הוא הנגואל/הרוח הלכוד במוסכמה חברתית.
כל ערכה של חליפה, במיוחד כזו התפורה לפי מידה, הוא במשמעותה החברתית, אין לה שום איכות כשלעצמה: היא לא יעילה לחיים במדבר, או בג'ונגל, היא לא נוחה לקפיצת ריבאונד... :)
החברה, באמצעות מוסכמותיה (שהלוחמים מחליטים להפר כי לא ביקשו את הסכמתם לגביהן), היא המערכת הטפילית.
אם כן, דון חואן בחליפה מציג לראווה את רעיון הרוח הכלואה בעולם זה, בטונל, בעולם החברתי. האמת הטולטקית, כידוע מזעזעת ומפחידה. לכן קסטנדה מזועזע. הוא לא יודע מדוע הוא כל כך מפוחד.
למה הוא כה מפוחד?
כי נוכחותה של הרוח והחירות שהיא מציעה הן איום עבור ההתקן הזר, והוא לוחץ על לחצני המצוקה, אשר נחווים על ידינו כאימה.
ספר זה, "סיפורי עוצמה", הוא היחיד, כמדומני, שבו מופיע המושג טונל.
השיעור עוסק בהכרח להאמין באפשרותה של החירות, ובאופן כללי בתפיסה הטולטקית. החליפה מייצגת את הכלא.
זו התשובה שאני מציע לשאלה זו.
אם כבר מדברים על החברה ומוסכמותיה, הנה סרטון נחמד העוסק במוסכמה חברתית נוספת המשעבדת אותנו: הכסף.
רעיון הכסף בבסיסו אינו רע או טפשי, אלא שניהולו על ידי המדינה, שהיא נציגת החברה, הופך אותו לכלי שרת בידי המערכת הטפילית.
סחר חליפין הוא אמצעי להשתחרר מטופֶר זה של המערכת הטפילית, אבל האם המדינה מסכימה לסחר חליפין?
אני רואה שלא ניתן להטמיע את הסרטון, אז יש ללחוץ על הלוגו של יוטיוב בתחתית הסרטון.
=================================
11.11.17
האם יש לכם כבר את אביזר העוצמה הזה? :)
המתכת היא אוריכלקום, מתכת שהייתה באטלנטיס.
סיימתי לקרוא את "המירוץ אל אטלנטיס" ונהניתי.
גב הספר
המצוד אחר היבשת האבודה אטלנטיס העסיק רבים מאות בשנים. איש אינו יודע זאת טוב יותר מהארכיאולוגית נינה ויילד; החיפוש הכפייתי השתלט על חיי הוריה עד מותם, וכעת הוא משתלט עליה. אחרי שנים של מחקר, נינה חושבת שהיא יודעת איפה נמצאת אטלנטיס, וכאשר כריסטיאן פרוסט, מיליארדר מתבודד, נכנס לתמונה ומציע את כל המימון והמשאבים הדרושים לה, דבר לא ימנע בעדה להוכיח זאת. בעזרתם של קארי פרוסט, בתו של המליארדר, ואדי צ'ייס, איש הקומנדו הבריטי לשעבר, החיפוש מתחיל.ואולם לא כולם רוצים שהיבשת האבודה תימצא. ג'ובאני קובראס, העומד בראש ארגון אחוות סלאספורוס, יעשה הכול כדי לעצור בעדם. וכך, מהג'ונגלים של ברזיל ועד הרי טיבט, מרחובות מנהטן ועד מעמקי האוקיינוס האטלנטי, נינה וצוותה עומדים בפני מירוץ מטורף כדי למצוא את אטלנטיס לפני שקובראס ימצא אותם. רק אדם אחד יודע את הסוד הקטלני של אטלנטיס, סוד שבידיים הלא נכונות, עלול להרוס את האנושות."סופר בעל כישרון נדיר, כמעט קולנועי." – דיילי אקספרס"אמן חדש בז'אנר." – לה פיגרו"הספר שהפך כבר לרב־מכר מעלה את הרף... ?ספר פעולה באוקטן גבוה." – פאבלישרס ויקלי
****
הספר מתייחס לא מעט לאזכורים של אפלטון את אטלנטיס, וזו הזדמנות לנסות לקרוא את הדיאלוג (וחצי) שבו היא מוזכרת, אם אצליח לשים את ידי על עותק כזה בשיממון הספרייתי שבו אני משרך את דרכי.
בספר מוזכרת השפה הכתובה של האולמקים, שהיו בני תרבות קדומה מאד באמריקה. האל פוסיידון שהיה לו מקדש באטלנטיס, ומעניין שפוסיידון עלה גם בפוסטים כאן, בהקשר לתבליטים קדומים מאשור, אצל הפלשתים ובמזרח הקדום בכלל.
מהי נקודת ההשקה של הטולטקים לאטלנטיס?
הפסלים האטלנטיים שבטוּלַה, מקסיקו, פסלי ארבע החולמות, על פי קסטנדה.
מהו הקשר לאטלנטיס, לא נאמר.
אנו יודעים שקסטנדה הביא לשם חניכים, ו/או חניכות, לצורך השבעתם. מוזכר בראיון עם זוג החניכים שלו שסיפרו על חייהם במחיצתו. האישה סיפרה זאת. ניסיתי למצוא את הסרטון ביוטיוב. בינתיים לא הצלחתי.
=================================
11.11.17
מצאתי את הסרטון. משום מה, לא הלך לי בקלות.
11.11.17
צפיתי בריאיון הזה שוב, והשאלה לגבי הקשר לאטלנטיס עולה שם.
קסטנדה סיפר להם שמקור הידע הטולטקי, והמקור שלנו הוא בכוכבים, במיוחד בפליאדות. גם אוריון ועוד שני כוכבים מוזכרים שם (מהדקה ה-43 ואילך).
מה זה אומר?
שצריך כנראה להכין מקום על מדף הספרים לספרות אודות הפליאדות. :)
יש לא מעט תקשורים מהפליאדות.
ארין, האישה בסרטון, מספרת שקסטנדה הביא אותה ועוד שתיים לטולה כדי לאשר את צירופן/ם לשושלת, זמן קצר אחרי שהם נפגשו אתו.
========================
11.11.17
יליד הארץ, שיר יפהפה שאת מילותיו כתב אהוד מנור ולבקשתו נכתבו על מצבתו.
המנצחת מדגימה איך רוקדים את זה.
========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה