אני פותח דף חדש רק משום שאורכו של הדף הקודם מתחיל להזכיר את הגלות.
מתישהו אגיע, אם תרצה הרוח, לכתוב על מודל הגבינות. בפוסט הקודם הבאתי כמה תרשימים והתכוונתי להתייחס אליהם. אעשה זאת כאן.
בינתיים, סרטון נחמד ומשעשע שבו מתעמת בנו של אורי זוהר עם אביו הרב אורי זוהר.
זהו החלק הראשון משלושה. ממליץ על כל השלישיה.
הבן מדבר ממקום של מי שעדיין תאב להשיג הישגים חברתיים, עדיין מאמין לדת החילוניות, לשטיפת המוח החברתית שהיעדים שהיא מציבה הם אכן תכלית החיים. התורה היהודית, כמו התורה הטולטקית ותורות אחרות, האגו לא יכול לרצות אותן, הוא פוחד מהן, כי הן נלחמות בו, מצֵרוֹת את צעדיו ומאיימות על קיומו.
חלק שני.
חלק שלישי.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
13.11.17
פינת הספרות
קראתי ספרון קטן בשם "הזהב של קַחַמַרקַה" מאת סופר יהודי גרמני בשם יאקוב וסרמן, שכתב אותו בשנות העשרים של המאה ה-20.
הסיפור נסוב אודות הכובש הספרדי המכניע את מלך האינקה, ועל ההבדל שבין תאוות הבצע של הספרדים וחוסר האנושיות שלהם לבין תרבות האינקה.
כשסיימתי אותו נזכרתי בקשר שלו לקסטנדה.
קסטנדה נולד, לפי אחת הגירסאות שלו, בפרו.
היכן?
בקחמרקה, שהיא שם של עיר ושל מחוז.
אותי עורר הספר לחשוב על הזהב. הרהרתי בעבר בבלוג אודות הקשר שבין הרוח, קרי ההאצלות הענבריות של המודעות, ובין עורקי הזהב שבאדמה, ועל האפשרות שהעולם הזה הנשלט על ידי הלא-אורגנים העניק לזהב, שלא במקרה, ערך גבוה ביותר ובכך הוביל לעקירתו מבטן האדמה ולאגירתו מעל פני האדמה.
ציינתי שדווקא ניוטון היה אחד האנשים שהציע לבסס את ערך הכסף על רזרבות של זהב.
על גבי הספרון מובא הציטוט המופלג מאת תומאס מאן אודות הסיפור:
"הנובלה היפה ביותר במאה הנוכחית בשפה הגרמנית."
משפט מסוים בספר צד את תשומת לבי:
המספר, הנמנה על הכוח הספרדי, בשוכבו בלילה על יצועו:
"שכבתי והאזנתי לקולה האפל של האדמה וללחישתו של השד הרע שבחזי." (עמוד 18)
זה הזכיר לי את האמירה של דון חואן שטפח על חזהו של קסטנדה ואמר שהקרב האמיתי מתרחש כאן. (לא בטוח שאני מדייק במאה אחוז)
הקורא נוטה לפרש את האמירה של דון חואן באופן לא מילולי כאומרת שהמערכה היא מערכה פנימית, שלא כנגד אויב חיצוני, ואני לא פוסל כלל את האפשרות שהכוונה היא מילולית: בית החזה כזירה שבה מתרחש הקרב.
בקרוב, כשסוף סוף ייצא לאור התרגום של "שָבּוֹנוֹ", נראה שהחזה משמש משכן לישויות לא-אורגניות מסוימות הנקראות הֶקוּרַה, אשר מכשף בלבד יכול לשכן אותן בתוכו ולהביא אותן לפעול למענו. בטרמינולוגיה הטולטקית: בני ברית.
======================
13.11.17
עוד מעולם הספרות.
נתקלתי עכשיו בשם של ספר שלעולם לא אקרא.
"יצירה קורעת לב של גאונות מרעישה" מאת דייב אגרס.
זוהי מלכודת למתחילים.
מכיוון שזהו שם הספר, אז לכאורה הספר מספר על יצירה קורעת... בלה בלה בלה. אבל בפועל הקורא לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שמדובר בביקורת על הספר, שהספר עצמו הוא יצירה כזו.ויקיפדיה אישרה לי שמדובר בתחמן מחורבן. בערך המוקדש לסופר, ערך שהוא כנראה כתב בעצמו, כתוב שהוא סופר ו.... נדבן.
======================
14.11.17
לפני שנפנה לגבינות, כמה תוספות הנוגעות לפוסט הקודם.
הפוסט עסק ב"ההכרח להאמין". בפרק שב"סיפורי עוצמה" קסטנדה ודון חואן חזו במותו של בחור צעיר ששכב על הארץ ממש מולם.
האירוע הזה מוזכר גם ב"האש שבפנים" בפרק על הכוח המתגלגל.
אחת מהתובנות החשובות של האירוע הוא: התגלות הרוח מלוּוַה תמיד במוות, וכנראה גם ליהפך (כשאדם רגיל מת הוא זוכה להצצה בנגואל).
הצמידות הזו בין הרוח והמוות יש לה, לדעתי, שורשים ברמה האנרגטית: הכוח המתגלגל.
"הכוח המתגלגל הוא האמצעי שבו הנשר מעניק חיים ומודעות למען נשמור עליהם," אמר, "אבל הוא גם הכוח, הבה נאמר, הגובֶה את שכר הדירה. הוא הממית את כל היצורים החיים. (עמוד 187)
זהו ההסבר לאמירה קודמת שבה הוא אמר שהכוח המתגלגל נוגע לכל פרט ופרט של החיים ושל המוות.
דרך אגב, את הדימוי לשכר דירה יש לקחת לדעתי באופן מילולי: נקודת המאסף, שהיא אנחנו, שוכנה בפקעת סיבים, והמשַכֵּן מזין אותה, אבל גם דורש שכר דירה.
בפרק "ההכרח להאמין" הוא מתאר את אירוע הגסיסה בשני אספקטים, השכל והרצון. בתפישה של הרצון, נאמר שם רק שהמוות הסתחרר, חג ( whirling around) סביבו, מעמיק עוד ועוד את טפריו בו, והמיתרים פוקעים אחד אחד ונעלמים. (עמוד 98)
כאן נאמר:
משהו שהיה בעת ובעונה אחת כמו מעגלים של אש, או כמו שיחי מדבר זוהרים המתגלגלים ברוח המדבר, היה מתגלגל בכל מקום שבו מיקדתי את עיניי. המעגלים [circles] היו מתגלגלים על בני אדם, על דון חואן ועליי. חשתי בהם בבטני, חשתי בהם כמו חולי.
דון חואן אמר לי למקד מבטי באיש הגווע. ברגע מסוים ראיתי כיצד הוא מתכווץ ונפתל סביב עצמו, ממש כשם שעושה תולעת המקפלת עצמה ונפתלת סביב עצמה כשנוגעים בה. המעגלים הזוהרים הדפו אותו, כמשליכים אותו מעל דרכם, מעל דרכם המלכותית שממנה לא יסורו. (עמוד 188)
מדובר בראייה אנרגטית, על כן לא מדובר על כך שגופו גולגל ונהדף משם.
אני נוטה לחשוב שהגלגול הזה את המת הוא גלגול אחורנית לאורך ההאצלות שהיוו את סיפור חייו. גלגול זה לאחור נחווה כסרט חייך המוקרן לאחור, כפי שמדווחים עליו החוזרים מן המוות.
אם כן, לכוח המתגלגל יש שני אספקטים: כוח מחייה ומעניק מודעות, ומאידך כוח ממית. זהו ההסבר האנרגטי, לדעתי, לכך שהרוח והמוות מופיעים יחדיו.
מתברר שהם אמנם הולכים יחדיו, אך יש ביניהם בכל זאת פער קטנטן. המוות מופיע מעט אחרי שמופיע הכוח המחייה (הרוח).
האספקט המעגלי של הכוח הוא הנותן חיים, מודעות, הגשמה ותכלית. האספקט ההודף (tumbler - דוחף בתנועת גלגול) אחראי להרס ומוות. (עמוד 191) .
הערה צדדית
לצד ברהמא, האל הבורא בהינדואיזם, ישנם שני אלים נוספים: וישנוּ: המקיים, ושיווה: האחראי על הרס ובריאתו מחדש של העולם. שני אלים אלה הם אולי ייצוגים מיתיים לשני האספקטים הנ"ל של הכוח המתגלגל: המזין ומקיים, ואספקט ההרס.
נסיים בחידה
[הכח המתגלגל] "הוא כוח הבא מהאצלותיו של הנשר," אמר, "כוח הפועל ללא הרף וחובט בנו בכל רגע ורגע של חיינו" (עמוד 186)
"הרואים הקדומים היו מהופנטים בראותם כיצד הכוח המתגלגל הודף ומגלגל אותם [את היצורים החיים בסוף חייהם] אל המקור של הנשר על מנת להיטרף על ידו." (עמוד 187)
האם תוכלו ילדים לזהות בתבליטים הקדומים שלפנינו את מעגליו של הכוח המתגלגל הנישאים על גבי ההאצלות ?
התרשים הבא הוא אולי ברור יותר.
האם גם אתם חושבים שמגיע לי פרס נובל על התגלית הזו?
======================
15.11.17
עוד מילה בנוגע לספר ההרפתקאות על אטלנטיס שקראתי לאחרונה "המירוץ אל אטלנטיס", אליו התייחסתי בפוסט הקודם, ובאותה הזדמנות לקשר בין הידע הטולטקי ואטלנטיס.
מעניין שהיה בספר ביטוי לרעיון (שייתכן והוא פיקציה דמיונית; חלק מחופש הדמיון שהסופר נטל לעצמו) שבני אטלנטיס חזו את שקיעת ארצם באוקיינוס והקימו מבעוד מועד שני מרכזים נוספים שהיו העתקים של מולדתם, אחד באמזונס ואחד במרומי ההימליה, בטיבט.
זה הזכיר לי שבאחד מספרי לוֹבּסָנג רַמפַּה, סדרת ספרים שהחלו לצאת החל מתחילת שנות השישים ואילך ולא זכו לתרגום לעברית, מסופר שלובסנג, שעבר הכשרה ולימוד של לאמה טיבטית, במסגרת מסע עם נזירים נוספים הגיע למערה בהימליה, שם היו מכונות והמצאות מוזרות מעידן קדום. נדמה לי שהוא טען שם שההמצאות הללו הוטמנו במערה כאשר ההימליה היו עדיין בגובה פני הים.
בספרי קסטנדה והנשים יש משהו דומה, המצאות מוזרות. זוכרים?
תשובה:
ההמצאות שהנגואל אליאס הביא אל בית המכשפים, פסלים אשר כונו "המצאות", אותם הוא פגש במסעות החלימה שלו והחליט, או שהרוח החליטה, להביאן לעולם זה.
======================
15.11.17
לפני כשבועיים קראתי שוב את "פרפר" של הנרי שרייר. קראתי אותו לפני שנים רבות כנער.
זהו סיפורו של בחור צעיר שהורשע ברצח סרסור בפריס, בתחילת שנות השלושים, פלוס מינוס. הוא טוען שלא ביצע את המעשה, אבל מערכת המשפט הייתה רקובה עד היסוד. בזמנו הייתה צרפת שולחת את הפושעים הכבדים שלה לריצוי עונשם באיים מול חופה של גיאנה הצרפתית בדרום אמריקה. אל אחד האיים הללו נשלח בזמנו גם דרייפוס.
בהתאמה לשמו, הבחור מחפש כל הזמן דרכים לברוח, ומשלם על כך מחירים כבדים. התלאות שהוא עובר הם, לדעתי, על גבול היכולת האנושית. בתי כלא לא אנושיים, מזוויעים (באחד מהם כלואים האנשים בתאים קטנטנים במרתף כשגאות הים עולה בכל יום עד אמצע גובהם, בנוסף לעכברושים...), בשילוב של סוהרים סדיסטים ואסירים שהם חלאות ופסיכופטים. כל אלה אינם מתכון לאושר.
אנשים נשלחים לשם למאסר עולם וחלקם בתוספת עבודת פרך אמיתית. כ-80 אחוז מהאסירים מתים שם בכל שנתיים.
סיפור אמיתי מרתק.
לאחרונה יצאה גירסה עברית חדשה שלו בתרגום מחודש. קראתי אותו עתה בגירסה המקורית, בספר שדפיו מתחילים להתפורר. האמת שהשפה היא לא כזו ארכאית. נתקלתי כבר בתרגומי ספרים הרבה יותר בעייתיים.
פרפר ניחן ביכולות בלתי רגילות, בין היתר ביכולת להשפיע על אנשים; על פי דונה מרסדס ב"חלום המכשפה" זהו אחד הסימנים להיותך בעל מזל (מקרה קלרה). לפי דון חואן, אחד מסימני העוצמה הוא תחושת היותך בעל מזל.
בין היתר נכלא פרפר על ניסיונות הבריחה שלו, לא פעם אחת, בבידוד למשך שנים. זהו בידוד שהכלואים בו אינם יוצאים כלל מתאיהם הקטנטנים, ואסור להם להוציא קול. כל דיבור מוענש, ומי שנענש בבידוד סיכוייו לשרוד אפסיים. גם כך הם לא גדולים.
בתנאי בידוד אלה הוא פיתח שיטת חלימה מעניינת. לא ברור אם הוא הגה אותה לבדו, או שבחלקה כבר הייתה ידועה לו.
בכל אופן, נראה שכבר קודם לכן הייתה לו יכולת ויזואליזציה מעל הממוצע.
(עמוד 207 במהדורה הישנה)
בהמשך מתברר לו, בגלל הרעת תנאים של מזון ושל תשישות, שהוא נכנס למצב חלימה כזה בהיותו ער, תוך כדי הליכה בתאו, הליכה שאורכה כשניים-שלושה צעדים הלוך וחזור.
פעם אחת הוא מוכנס לבידוד למשך שנים על ניסיון בריחה ועל חיסולו של המלשין, חיסול שהיה מתוכנן מראש על ידו.
בבידוד הוא מהרהר לעצמו:
"לא הייתי צריך להרוג נבלה זו. חובתי כגבר כלפי עצמי אינה לעשות צדק לעצמי, אלא לחיות, ראשית כל ומעל לכל, לחיות כדי לברוח. איך יכולתי לעשות טעות כזו!? נוסף על כך כמעט הרג אותי החלאה. לחיות, לחיות, לחיות, זאת צריכה הייתה להיות, אז ועתה, הדת היחידה שלי." (עמוד 264)
ואכן דחף החיים העצום שלו מעורר פליאה.
יש ספר המשך ל"פרפר" בשם "בַּנקו", המספר את קורותיו לאחר שהשיג את חירותו.
=====================
16.11.17
לגבי הפרשנות שהצעתי לכך שהרוח והמוות הולכים יחדיו (כי נועדו בנשר), כלומר מופיעים יחדיו, שצמידות זו יסודה ברמה האנרגטית בשני המרכיבים של הכוח המתגלגל: האספקט המתגלגל; המזין בחיים ומודעות, והאספקט ההודף; המביא מוות והרס (חובט והודף את נקודת המאסף מתוך הפקעת, אותה הוא פורם).
פרשנות זו אמורה לקבל חיזוק מכך שהדימוי של הכוח המתגלגל בהתנסותו של קסטנדה היה של כדורי אש (לעתים כגלגלי אש), וגם מתוך העובדה שהמודעות שלנו היא מודעות ענברית, והרוח היא ההאצלות הענבריות.
כלומר, למען ההבהרה, המודעות הנישאת על גבי הכוח המתגלגל היא הרוח, אין מודעות אחרת עבורנו, ומראה האש של הכדורים, כמו השמים "הבוערים" בשקיעה, הוא מראה ההאצלות הענבריות המהוות אותה.
=====================
16.11.17
השיר הבא נושא אתו, עבורי, זיכרון של תקופה.
כשתהיו אני, הוא יהיה כזה גם עבורכם, וכשאני אהיה אתם, האמירה הזו תיראה גם לי שטות 😊
Paul Hardcastle - Puerto Banus
ישנו עוד קטע מתוך "הפרפר" שצד את עיני והחלטתי להניח גם אותו כאן. אחר כך אפשר יהיה להחזיר את הספר למדף לעוד 20 שנה.
אצלי התקשר קטע זה עם הטענה שבעלי הברית ניזונים מהזוהר הנמצא בקיבה. נדמה לי שהאמירה נמצאת ב"הטבעת השנייה של העוצמה".
מכיוון שבעלי הברית והמוות נאבקים על אותה נחלה בנו (זוהי התרשמות שלי), אז אפשר להסיק ששדה הקרב שלהם ממוקם, אולי, בקיבה.
דרך אגב, שמתם לב שלאביזר שבו משכנים המכשפים את בעלי הברית, דלעת קטנה, יש צורה הדומה ל...... קיבה?
בהתייחס לאמירה לעיל, אודות הקרב הנערך בחזה שלנו, הקיבה איננה נמצאת, על פי התרשמותי, ממש בתחומי בית החזה, ושמא אפשר לומר שהיא נמצאת בתחתית בית החזה?
על כן, אני תוהה אם את האמירה של דון חואן אודות מקומו של שדה הקרב אין לפרש כמתייחסת לקיבה?
אם יש דברים בגוֹ, אז ייתכן שפה נפתח לנו פתח לדיון גדול בנושא של מה ראוי לאכילה ומה לא, ומהי כשרות על פי הטולטקים, אם יש כזו.
אני תוהה האם מגבלות האכילה שלנו אינן אמורות לכלול רק בעלי חיים וצמחים שהמודעות שלהם היא מהסוג הענברי?
=====================
16.11.17
מכיוון שאני לא עומד בהפצרותיכם לעוד קטע מ"פרפר", אז הנה עוד אחד, ואני מודיע לכם שלא יעזרו לכם הפצרות לעוד.
על סף יציאתו לחירות, לקראת סוף הספר, הוא מהרהר בינו לבין עצמו:
"סליחה" היא להבנתי אקט בעל עוצמה אדירה.
על פי הבנתי וניסיוני הדל, זוהי אחת העמדות האחרונות והעיקשות ביותר של האני, של ההזדהות, להבדיל מהריחוק שאותו אנו מבקשים (למען הסר ספק: "מבקשים" פירושו בעברית: רוצים להשיג..... שאף אחד לא יפתח לי עכשיו תהלים).
=====================
17.11.17
כפי שמסתמן, את הגבינות נשאיר לחדר אמבטיה...
הפוסט מתארך ולא משאיר מקום לנושא שבכותרתו.
לפני שנסגור את הדף בשל אורכו, אמליץ על ספר קריאה.
פינת הספרות
סיימתי לקרוא, כמעט בנשימה אחת, את "החיים שנועדו לי" של קריסטין הרמל.
קיראו את התקציר שעל הכריכה האחורית ותגידו אם אפשר שלא לקרוא את הספר?
תמונת החזית מבטאת את רעיון השוליים המתפוגגים של החלום כאשר היא עומדת להילקח ממנו.
ברעיון דומה של השוליים המתפוגגים של המציאות נתקלנו גם בספר של אלנה פרנטה "החברה הגאונה שלי".
הספר טוב, זורם, הדמות לומדת את עצמה ומתפתחת, וקל להזדהות איתה. לנשים הוא ידבר ללא ספק יותר כי הנשיות של הגיבורה היא לא דבר שולי. בקטעים כמו בחירת שמלת כלה נאלצתי לרוץ קצת, אבל מה לא משלמים כדי לקרוא ספר העוסק בנושא כה טולטקי.
הגיבורה חווה את המציאות האחרת, מציאות שיכלה להתממש, אילו בעלה המנוח לא היה עובר תאונת דרכים.
בריאיון עם הסופרת היא מספרת שהסיפור כולו הגיע אליה ב...... חלום. היא לא מפרטת , רק אומרת שהיא התעוררה עם כל הסיפור והתיישבה לכתוב אותו מהר ככל האפשר כל עוד הוא טרי בזכרונה. אחר כך השקיעה עבודה בלימוד נושאים שלא היו מוכרים לה כמו משפחות אומנה, חרשות ועוד, העמקת הדמויות וכו.
שני עניינים המופיעים בחלומות המציאותיים כל כך של הגיבורה נראים בעיניי נכונים, ולא המצאת סופר:
- החלום נראה כבעל צבעים הרבה יותר עשירים מאשר המציאות המוכרת. לדעתי, תפיסת המציאות ללא תיווך, או בתיווך מוגבל, של ההתקן הזר עושה את המציאות לעשירה יותר.
- כאשר היא שואלת את עצמה בחלום לגבי מידע שאין לה, כגון היכן נמצאת הילדה שלה כרגע, המידע מגיע אליה. השחרור מההתקן הזר מאלץ אותה יותר להתכוון לדברים, דבר שברגיל נעשה עבורנו.
כאשר היא מביעה בקול את ספקותיה לגבי השתייכותה לחלום, קרי לא תופסת את מקומה בתוך דמותה בחלום, החלום מתחיל להתפוגג, השוליים מתחילים להתערפל.
בשפה טולטקית, היא צריכה לייקש את עצמה, לשחק את עצמה בעולם האחר מבלי שיורגש שהיא זרה.
איך נקרא הספר באנגלית?
The Life Intended
Intent הוא המונח בספרי קסטנדה לכוונה. הכַּוַונַה היא שקובעת את המציאות.
לא מדהים?
מתוך ריאיון עם הסופרת. ההדגשות הן שלי.
How did you come up with this idea for a story?
Thanks so much for the kind words! And in answer to your question, would you believe I dreamed the whole story, almost completely intact? It sounds nutty, especially since dreams play a role in The Life Intended, but this has never happened to me before, and this is my ninth book! I was searching for a story idea around the time I was out promoting my previous novel, The Sweetness of Forgetting, and I woke up one morning with the idea for The Life Intended in my head. I jumped out of bed, grabbed a pen and a stack of paper, and began scribbling as quickly as I could before the story vanished. Of course I had to work out many of the intricacies later – research, character development, pacing, etc. – but the framework for the story was there from day one. I kind of think of this, therefore, as “the book intended!” Oh, it’s also important to note that I’m not usually a very vivid dreamer, so it was all the more unusual that I woke up with a whole book in my head!
הרעיון של עולמות מקבילים עולה בדעתה של הגיבורה, אבל ניסיונותיה להבין את המציאות האחרת לדעתי לא צולחים.
היא גולשת, בלחץ החברה, יותר ויותר לגישה הרגילה כלפי חלומות, שהמציאות היא מה שקורה כאן, וחלומות אינם בגדר מציאות.
והרעיון שחלומות באים ללמד משהו (מבליע בתוכו את הרעיון שהחלומות הם מציאות שערכה נמדד ביחס לתרומה שלהם להבנת המציאות הרגילה, היחידה, המוכרת), ואז מתעסקים בשאלות כגון: מה בא החלום לומר לי? מהו המסר?.... מלכודת שקשה לצאת ממנה.
לדעתי, טעות נוספת של הגיבורה/הסופרת היא שהעובדה שלדמויות בחלום יש לכאורה עצמאות מחשבתית, כלומר הן מגיבות לנסיבות משתנות, ולא מתנהגות כרובוטים, כך שברגע שיש שינוי במהלך הדברים - כגון אמירות של האישה שנוחתת לתוך אותה מציאות חלומית ואומרת דברים שאינם צפויים שם - הם מגיבים עניינית באופן שברור לה, כמו במציאות הרגילה, שלפניה בני אדם ממשיים.
אבל !!!! מחלום הממרה את המוות אנו יודעים שהתנהגות כזו איננה ערובה לכך שמדובר בבני אדם ממשיים. המבחן האמיתי הוא השאלה: האם דמויות אלה מייצרות אנרגיה, או לא? וכדי להשיב על כך צריך לראות.
האמירה הבאה עלולה להיות ספוילר, לכן היא מוסתרת בשורות הבאות.
לדעתי, האישה בסיפור, קייט, והילדה הן שתי דמויות בעולם הרגיל, שהרי הבת נולדה כאשר הבעל היה עדיין בחיים, אבל שתי דמויות אלה שייכות גם לענף מציאות אחר, לעולם מקביל, שבו הבעל לא נהרג.
ידע מסוים שיש לילדה משמעו שגם לה הייתה גישה בחלום למציאות האלטרנטיבית (הציור של פארק השעשועים והשלמת המשפט).
האם אני ממליץ על הספר?
התשובה ברורה, לא?
אם כי הייתי רוצה שהגיבורה תגלה תובנות טולטקיות ותתמודד עם המציאות האחרת בצורה מוצלחת יותר, אבל זו בקשה מופרזת כנראה.
שבת שלום.
=====================
17.11.17
נזכרתי בעוד שני עניינים מהספר הנ"ל:
- באחת הפעמים שהיא מגיעה למציאות החלומית היא נחתכת באצבעה והחתך מופיע שוטט דם על אצבעה במציאות הרגילה.
אין לי דעה לגבי האם זה אפשרי או לא.
אחת התובנות הנחמדות בספר, אם כי, לדעתי, במבט טולטקי, לא עמוקה:
כל פעם שנוצר חלל, כלומר מאבדים משהו או מישהו, הוא מתמלא במשהו שהופך אותך לשונה משהיית קודם.
אני אומר "לא עמוק", "שטחי", כי הטולטקים, המכוונים אל החירות, אין להם עניין רב בשינויים עצמיים ברמה שטחית כזו.
זוכרים את הקטע, ב"מסע לאיכטלאן" כמדומני, שבו אומר דון חואן לקסטנדה שיאמר לעצמו שוב ושוב לאורך ימים שהוא אחרת ממה שהוא מתוך ידיעה שזה לא נכון?
המונחים "שטחי" ו"עמוק" אינם דימויים בלבד. אנו נראה זאת במודל הגבינות.
=====================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה