ארץ ישראל בחלום של פנחס שדה

גירסה ג'אזית אינסטרומנטלית יפהפייה.
של צללית חיוכך, כמובן, אלא של מה?
חדי האוזן יבחינו בקטע קצר של שתי שניות מתוך 

Historia De Un Amor

כלומר, love story.

עוד שיר נצחי. בסוף הפוסט אביא גירסה של ההיסטוריה הזו.

לפני כחמש עשרה שנים ניגשתי לקרוא סוף סוף את "החיים כמשל" של פנחס שדה. אני מודה שלא הצלחתי לסיים אותו, הוא לא הצדיק את זמן הקריאה. כנראה שהייתי צריך לקרוא אותו כנער המחפש את מקומו בעולם ופספסתי את חלון הזמן.

היום אני רואה את עצמי פחות כמחפש ויותר כמי שמצא..... אבל מפת האוצר כתובה בכתב סתרים, ונותר לפענח אותה.

לפני ימים אחדים, לפנות בוקר, שמעתי צליל של ספר נופל בחדרי. כשלעצמו זה לא ממש מפתיע, כי אם משהו אמור ליפול בחדרי, רוב הסיכויים שיהיה זה ספר 😊

אבל זה באמת לא קורה הרבה, וזה לא קורה מעצמו, לכאורה (אחד הצללים בחדרי כנראה הפיל אותו; בעל ברית או צללית-מכשפה 😊). מה גם שהספר שנפל הוא ספר שאם היו שואלים אותי אם יש לי אותו בספרייתי לא הייתי יודע לתת תשובה וודאית:

"נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" מאת פנחס שדה. (תמונת הכריכה למטה, בתחום התוספות לפוסט)

חידת אגב: מה צבע אהבתו של אלוהים? (ורוד, ראו ב"האש שבפנים")

שם הספר יפה מאד בעיניי, ולי יש חשק לתור את הארץ לארכה ולרחבה ולמצוא דווקא את אהבתה הלא-נכזבת של הרוח. באחת מהמציאויות המקבילות אבי כהן לבטח כותב ספר כזה. השאלה היא אם האירוע הזה צפוי לקרות במציאות הנוכחית 😊

הרמתי את הספר של פנחס שדה ועלעלתי בו. זהו ספר מהסוג הישן שבעצם החזקתו בידיך מעניק לך חוויה קטנה של מסע-בזמן מענגת.

העלעול הביא אותי מהר מאד אל פרק הסיום של הספר הנקרא: ארץ ישראל בחלום.

זהו פרק קצר שהוא כולו חלום של פנחס שדה, ואני מביא אותו כאן.

- ראשית יש בתיאור החלום כּנוּת הראויה לציון. הוא מציג את הבלבול שלו, ללא ניסיון להתהדר בידע חובק כול.

- יש בחלום תופעה מוכרת מאד: אתה יודע לזהות מקומות מסוימים בחלום (כאן, לדוגמה, עמק הירדן ודגניה), אלה מקומות הקיימים גם במציאות, אבל הם לא דומים למקומות כפי שהם במציאות. זה אפילו יכול להיות ביתך שבחלום, שאינו דומה כלל לביתך "הממשי". (ההשוואה ואי ההתאמה למציאות שייכים בדרך כלל לעירות. בחלום הכל נראה לך טבעי לחלוטין. אתייחס לנקודה זו של טבעיות בהמשך, בהערות)

לדעתי ההסבר לשוני שבין המקומות הוא שמדובר במציאות חלופית, מציאות שיכלה להתקיים, וייתכן מאד שהיא תתקיים, וניתן לחזור ולבקר בה בחלום שוב ושוב. זהו ענף מציאות השונה מהמציאות הזו, ורק חלק מהדברים בעולם ההוא שונים. לדוגמה: מציאות שבה ההתנקשות בהיטלר הצליחה. מציאות שבה ים סוף לא נבקע, ועל פי המסופר בטקסט החובה שלנו בפסח היינו היום עדיין משועבדים למצרים :)

ודברים קטנים יותר: מציאות שבה לא התגרשתי, מציאות שבה לא נפרדתי מחברתי, וכהנה וכהנה.

אני מקווה להכניס את הספר הזה של פנחס שדה לרשימת הקריאה שלי בקרוב. בינתיים אני קצת תקוע עם "הקוסמים" של לב גרוסמן, שהוא מעין הארי פוטר למבוגרים, אבל הוא לא זורם. אני עדיין נותן לו צ'אנס.

Historia De Un Amor - בספרדית ובצרפתית

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

24.11.17

העיצוב של חזית הספר מעניין.

================== 

24.11.17

כהרגלי להשתעשע במתן פשר טולטקי לעניינים מן התנ"ך וממקורות קדומים אחרים, הפעם הקרבן הוא יעקב אבינו. 

אנו יודעים שיעקב היה נשוי לשתי נשים והיו לו 12 בנים. 

כטולטק חובב אני מיד נזכר במודל שלי למבנה החבורה והשושלת: נגואל גבר, שתי נשים נגואל, ו-12 בני ובנות החבורה שלהם.

לי יש רושם, לא חדש, שהטקסט המקראי עבר "התאמות" ללא סוף, בעיקר התאמות שוביניסטיות גבריות. 

לקבל גישת עריכה לטקסט קדוש זה חלומו הרטוב של כל מי שמבקש לשלוט בבני אדם, לדוגמה: התנ"ך בגירסת המלך ג'יימס, או שַפַן הסופר. מתוך הויקיפדיה: 

שפן היה ראש למשפחת סופרים ושרים בחצר מלכי יהודה. 

"הוא דמות מקראית המוזכרת בספר מלכים (ב' כ"ב, ג'-ט"ו). היה סופר בתקופת שלטונו של יאשיהו מלך יהודה." (כמדומני, יאשיהו היה אז ילד, או נער, וכצפוי לא ידע על כל מעללי "יועציו")

"יאשיהו החליט להכניס תיקונים בבית המקדש שהיה עזוּב. הוא שלח את שפן אל חלקיהו בן שלום הכוהן הגדול למנות את הכסף שנאסף מהעם לצורך השיפוץ. בעקבות השיפוץ מוצא חלקיהו ספר תורה קדום, הוא מוסר אותו לשפן. שפן קורא את הספר והוא מספר על מציאתו ליאשיהו ומעבירו אליו. בעקבות הקריאה בספר, יאשיהו מוביל רפורמה דתית בעם."

ככה עושים רפורמה דתית בקלות: "מוצאים" ספר תורה קדום. 

אם הולכים על הפירוש הטולטקי ליעקב, שתי נשותיו ו-12 ילדיו כחבורה, אז 12 הילדים קיבלו כנראה הסבה על ידי סופר חרוץ ונעשו כולם בנים. דינה מופיעה כי לא רצו לוותר על סיפור שלם הקשור בה, ואזכור של בנות יעקב בלשון רבים נותר כשריד לגירסה הקדומה של סיפור תולדות יעקב.

על שמן של בנות יעקב יש אפילו גשר על נהר הירדן. 

הפירוש הטולטקי יגרוס שמספר הבנות היה כפול ממספר הבנים. 

מתוך הערך "בנות יעקב" בוויקיפדיה:

"רבי יהודה [תנא, מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא] סובר שהיו ליעקב בנות רבות, שהסיבה שלא מסופר על לידתן, היא משום שהן נולדו כולן כתאומות של שנים עשר הבנים, ושהסיבה שהן לא נספרו בירידה למצרים היא משום שהן כולן נישאו לבני יעקב."

זה כבר מאד מתקרב לפירוש הטולטקי שאני משתעשע בו כאן:
- בנות רבות (פי שניים מבַּנים)
- התחתנו עם הבנים (בכל בית ישנו לוחם ושתי נשים)
- תאומות (שתי הנשים באותו בית הן ישויות משלימות, חולמת ויוקשת המאזנות זו את זו)

הטריגר לפרשנות הזו שלי את סיפור יעקב ובני ביתו מקורה באמירה הבאה, שהופיעה במאמר ביקורת על ספר, שמיד אתייחס אליו:
"כך למשל טוען אייד [הסופר], שרחל ולאה היו למעשה שתי אלות כנעניות, ושהסיפור אודות נישואי יעקב לשתיהן הוא אלגוריה על הגיבור ש”משכיב” שתי אלות."
המאמר הוא ביקורת קטלנית על ספר בשם "אשתו של יהוה". שמו המלא של הספר:

Arthur Frederick Ide. Yahweh’s Wife: Sex in the Evolution of Monotheism : A Study of Yahweh, Asherah, Ritual Sodomy and Temple Prostitution (Woman in History). 

לדעתי, הביקורת הקטלנית והנחרצת איננה במקומה. 

הכותבת מניחה כאילו אין ניסיונות לעיוות של טקסטים דתיים, ובניגוד לטענה שלה, ישנן עדויות אודות תפיסה של האַשֵרה כאשתו של יהוה. בן נון כותב ומרצה על כך לא מעט. 

אני דווקא יוצא מהביקורת שלה עם הרבה חשק לקרוא את הספר שהיא קוטלת בכזו נחרצות.

================== 

25.11.17

מחשבה:

מדוע נזירים בודהיסטים לובשים גלימות בצבע כתום, כורכום?

אני משער שהרעיון המקורי, שייתכן ואבד בהיסטוריה ואינו ידוע, הוא ההאצלות הענבריות של הרוח; הם מתעטפים ב"אש שבפנים".

כטולטקים, אנו חייבים להאמין בכך. 😊

================== 

26.11.17

הערה בנוגע לשיר המעניין של ביאליק: הציץ ומת.

השיר מספר על אדם המבקש להגיע אל האל המסתתר, עובר תלאות רבות ודרך שערים רבים כשלפיד בידו; 50 שערי בינה.

לבסוף הוא מצליח להגיע אל השער האחרון, ומתדפק עליו:

אָז יִכְבֶּה הַלַּפִּיד, וְדַלְתוֹת הַשַּׁעַר נִפְתָּחוּ –

וַיָּצֶץ שָׁם פְּנִימָה,

וַתִּצְנַח גּוּפָתוֹ, וּבְצִדָּהּ אוּד עָשֵׁן, וַתִּגְהַּר

עַל מִפְתַּן   הַ בְּ לִ י מָ ה.

האסוציאציות הטולטקיות שלי:

- שערי בינה -- הליבות המופשטות של הכישוף, שהן פיסות של ידע, אבל ישנן רק 21 ליבות.

- בשלב מסוים בדרך הוא כבר לא מסוגל ללכת זקוף והוא ממשיך כשהוא זוחל על גחון ומלחך עפר -- רמז לנחש, שאעניק לו כאן משמעות של הטפיל, המוות. כלומר הוא נעשה לנחש. שני כיוונים: 1. הוא נעשה ישות לא אורגנית. 2. בעלי הברית המזדהים עם המוות, תופסים את מקומו. (נקודה זו קצת חלשה, תהיו רכים אתי 😊)

- מעֶבֶר לשער האחרון הוא מוצא רִיק (בלימה) -- מה מצא קסטנדה מעבר לוואגינה הקוסמית, ששימשה שער לקשב השלישי, אקט שאפילו תואר, למיטב זכרוני, כהגעתו לרגלי הנשר: רִיק מלא; דבר והיפוכו. גם בשירו של ביאליק מתואר היעד כמקום שבו מתאחדים ההפכים.

- מה קורה שַם לקסטנדה, מעבר לשער הוואגינה הקוסמית?

הוא מת! (כמו בשיר) אחר כך הוא מוחזר לחיים, ואולי מדויק יותר לומר: מקבל חיים (כי אינני בטוח שהוא חזר לעצמו, לרצף חייו הקודם), על ידי כך שהלוחמים מחבורת דון חואן נושפים אוויר על גופו. (ויפח באפיו נשמת חיים)

אני לא מציע לרשום את הפרשנות הזאת במבחן בגרות בספרות 😊

אם כבר הזכרנו שערים,

יש לנו בספרות הטולטקית שבעה שערי חלימה, רק ארבעה מהם מתוארים מפורשות.

מה מצדיק את הדימוי הזה של שערים?

ניקח את השער הראשון: היות מודע להיותך נרדם, ובאנגלית,  becomes aware that you are falling asleep. אני חושב שהדימוי לשער הוא מדויק.

שער הוא מַעַבַר, כאן המעבר הוא מעֵרוּת לשינה, ועל מנת לעבור בשער שביניהם צריך לשמור על המודעות, אחרת לא עברת שום דבר... מקסימום העבירו לצד השני את גוויתך, ואחר כך, אחרי שעשו בה שימוש לרעה, השליכו אותה חזרה לעולם הזה :)

שיעורי בית:

מה מצדיק את הדימוי לשער בשאר המקרים?

================== 

26.11.17

תמונה שאני אוהב, מתוך ספר מקסים, עם תמונות יפות מאד, אם כי בשחור לבן.

מדבר יהודה, הסוֹנוֹרַה שלנו. :)

================== 

26.11.17

שתי הערות לעיל דיברתי (בהשראת "הֵציץ ומת" של ביאליק) על המעבר של קסטנדה דרך הוואגינה הקוסמית. את מה שהוא תפס שם הוא מתאר כך:

Beyond that entrance there was nothing. Yet it was filled to the brim with something that was

nothing. My eyes were open. All my senses were alert. I strained myself trying to see in front

of me. But there was nothing in front of me. Or if there was something there, I could not grasp

it.

המרחב שם היה מלא עד אפס מקום בכלום.
(עמוד 199למעלה במהדורה העברית)

בהמשך באותו עמוד אומר סילביו מנואל:
"האימה האמיתית מתחילה במיתה. הנשר יסחוט מקרבך, באותו כוח איום לאין שיעור שחשת שם, כל ניצוץ של מודעות שהיה בך אי פעם".

אני חושב ש"בסחיטת המודעות" הכוונה היא לסחיטת כל תוכן מודע: כל התנסות בחיינו נעשתה לתוכן של המודעות שלנו. כל עוד אנו מזדהים עם תוכן כלשהו, רואים בו חלק אינטגרלי מסיפור חיינו, מהגדרתנו העצמית, הנשר יסחט אותו באותו כוח איום, אבל כאשר נשחרר את ההזדהות שלנו מאותו תוכן, כפי שעושַה עבודת הסיכום, הנשר לא יצטרך לסחוט אותו מאיתנו, אנו כבר נהיה משוחררים ממנו.
זוכרים שדון חואן אמר: ויתרתי על תולדות חיי. גיליתי שהם לא משרתים אותי יותר. 😊

המוות שעובר קסטנדה מעבר לאותו פתח, לוואגינה הקוסמית, כמו גם המוות לכאורה בקפיצה לתהום, אינם מוות בקטגורית "האש שבפנים", אשר מתבצע לאחר שהלוחם מצליח להביא את נקודת המאסף שלו בכוחות עצמו לכל אותן מקומות שאליהן היא הובאה במהלך החניכה שלו.

העובדה שהפתח נראה כמו וואגינה איננה מקרית, לדעתי. 
אני קושר זאת לטענה הפרשנית שלי בנוגע לקטע מספרה של טאישה אבלאר "מעבר המכשפים". שם טענתי כי עבודת הסיכום הולכת אחורנית ומגיעה עד לרגע שבו הוריך הזדווגו, הרגע שבו נכנסת לעולם הזה. הנסיבות הנפשיות של ההורים ברגע זה הן בעלי השלכות גורליות על חייו של הילוד. כזכור נלידה מספרת לטאישה על הנסיבות שבהן "עשו" אותה הוריה וכיצד אלה עיצבו את אישיותה.
מכל מקום, אם עבודת הסיכום מגיעה כל כך רחוק, האם מפתיע שהמעבר אל הקשב השלישי והנשר, המקום שממנו הגענו ולשם אנו חוזרים, נראה כמו וואגינה?

================== 

26.11.17

גירסה ג'אזית בעלת פוטנציאל מצוין ל"יליד הארץ", אילו רק היה החלק הווקאלי סביר, לא מבקש יותר, אבל דחילק... 

================== 

27.11.17

דיברתי על השער הראשון של החלימה. אוסיף עתה עוד כמה הערות בעניין זה.

ראשית אצביע על משוואה מסוימת המסתתרת בשני קטעים נפרדים, אגפי המשוואה מסומנים באדום.

ההדגשות למיניהן הן שלי.

1.

since we're talking about the first gate of dreaming, the goal of dreaming is to intend that your energy body becomes aware that you are falling asleep. Don't try to force yourself to be aware of falling asleep. Let your energy body do it. To intend is to wish without wishing, to do without doing.

2.

"Accept the challenge of intending," he went on. "Put your silent determination, without a single thought [=התכוונות, to intend], into convincing yourself that you have reached your energy body and that you are a dreamer. Doing this will automatically put you in the position to be aware that you are falling asleep."

שימו לב, כפי שהדגשתי בקו תחתון: גוף האנרגיה הוא שמודע לכך שאתה נרדם.

יש קירבה רבה בין נחישות determination והתכוונות Intending. נתקלנו בספרים במושג "כוונה בלתי כפיפה" unbending Intent אשר כורך יחדיו את השנים.

המושג שיכנוע convincing גם הוא מרכזי מאד בתפיסה הטולטקית. ב"סיפורי עוצמה" אומר דון חואן שכל מעשיו כלפי קסטנדה, קרי החניכה שלו, היו לא יותר מאשר לשכנע את הטונל שלו אודות קיומו של הנגואל, לשכנע את שכלו באי יכולתו להבין את המציאות.

המשפט האחרון בקטע השני מעורר את הרושם ששכנוע כזה יביא אותך אל השער הראשון של החלימה, אבל בקטע הבא מתברר שהסדר הוא הפוך:

He assured me that intending the first gate of dreaming was one of the means discovered by the sorcerers of antiquity for reaching the second attention and the energy body.

כלומר, השער הראשון של החלימה הוא האמצעי להגעה לגוף האנרגיה ולקשב השני.
לפנינו שאלת הביצה והתרנגולת. והפיתרון?
לדעתי, לתקוף את היעד משני הכיוונים.

================== 

27.11.17

ב"מתנת הנשר" ישנו קטע האומר את:

silent determination, without a single thought  אבל בטרמינולוגיה שונה. 

לעיל הצבעתי על זהות הדבר עם התכוונות, וב"מתנת הנשר" זה נאמר גם כן, אבל מנוסח באופן הבא, באדום. ("הוא" מתייחס לסילביו מנואל, והקטע לקוח מהפרק אודותיו. ראינו לעיל שהקשב השני מופיע סימולטנית עם ההגעה לגוף האנרגיה, לכן "הקשב השני" יציין כאן את ההגעה לגוף האנרגיה. אנו עוסקים כאן במושג "כוונה" וזהו תחום המומחיות של סילביו מנואל, אם כי כמדומני שהמושג כלל לא מופיע בספר זה):

He warned us that what he was aiming at was to place us directly into the second attention, without any intellectual preparation. He wanted us to learn its intricacies without rationally understanding what we were doing.

His contention was that a magical deer or a magical coyote handles the second attention

without having any intellect. Through the forced practice of journeying behind the wall of

fog, we were going to undergo, sooner or later, a permanent alteration in our total being; an

alteration that would make us accept that the world between the parallel lines is real because it

is part of the total world; just as our luminous body is part of our total being.

יש לנו כאן מקבילה גם לרעיון אודות החשיבות של השיכנוע העצמי בקיומו של הנגואל; בחוסר האפשרות האינטלקטואלית שלנו להבין את העולם. מסומן בכחול.

================== 

28.11.17

אנו מבחינים בקירבה שבין גוף האנרגיה והקשב השני. 

הנה אמירה המדייקת את הקשר ביניהם, לקוחה מ"מתנת הנשר".

הדגשתי באדום את הנקודה. 

"she" מציין את זולייכה.

אני עושה לעצמי הנחות ומביא את הדברים בשפת המקור.

כאן גוף האנרגיה מופיע במונח luminous body - הגוף המאיר.

She suddenly began to explain that the

second attention belongs to the luminous body, just as the first attention belongs to the

physical body. She said that the point where the second attention assembles itself was situated

right where Juan Tuma had described it the first time we met- approximately one and one-half

feet in front of the midpoint between the stomach and the belly button and four inches to the

right.

כלומר, הקשב השני שייך לגוף האנרגיה כפי שהקשב הראשון שייך לגוף הפיסי.

בסוף הקטע הנ"ל מתואר מקום שבו נאסף הקשב השני.

להבנתי, זוהי לא נקודת מאסף נפרדת של גוף האנרגיה, כי לדעתי יש רק אחת, אלא חלק מנקודת המאסף אשר מישיר האצלות אחרות מהרגילות, וכאשר הוא עושה זאת חלק זה נמצא בתוך שקע בפקעת הסיבים. כאשר מביאים את נקודת המאסף, או חלק ממנה, למיקום זה, פירושו להיכנס לחלימה.
(הערה, למרות השימוש במונח "נקודת" מאסף, יש לה בכל זאת נפח. היא מתוארת כבעלת גודל של כדור טניס. כלומר, כשהיא נעה, חלק ממנה יכול להגיע לרצועת האצלות אחרת בעוד שחלק אחר נותר עדיין ברצועה הנוכחית. כאן מדובר על מצב כזה. החלק שפלש לרצועה אחרת הוא, ברמה ההתנסותית: גוף האנרגיה. ברמה האנרגטית: זהו חלק מנקודת המאסף). 
בהמשך לקטע זה, קסטנדה מבצע מעין פריטה באמצעות אצבעותיו על שקע זה וגורם להתקרבותו אל הגוף הפיסי, וליצירת שקע שהופך להיות מקום משכנו החדש של מרכז אנרגטי זה, כלומר של חלק מנקודת המאסף. אנו זוכרים שנקודת המאסף מקובעת במקומה על ידי שקע בפקעת הסיבים. 

משמעות הקירבה הזו היא יכולתו להיכנס לחלימה בקלות, כי המקום שאליו צריך להביא מעתה את נקודת המאסף נמצא כבר כמעט בתחומי המיקום הרגיל, ואולי ממש בתחומי המיקום הרגיל.
(זהו האספקט האנרגטי לטענה המופיעה בספרות הטולטקית אודות השאיפה לקרב את גוף האנרגיה אל הגוף הפיסי, שברגיל נמצא רחוק מאד ממנו)

לתמיכת טענתי שהשקע נמצא בפקעת הסיבים,

כמה פסקאות בהמשך מספרת לה-גורדה על דון חואן:

He had told her that ordinarily the dent is created on the spur of the moment by the dreamer

when it is needed. Then the luminous shell changes back to its original shape. 

the luminous shell - המעטפת המאירה (להבדיל מ"הגוף המאיר" שהופיע לעיל) - מציין את פקעת הסיבים. 

================== 

28.11.17

המקום שבו מדובר על המרחק הגדול שבין גוף האנרגיה והגוף הפיסי במצב הרגיל הוא ב"צדו הפעיל של האינסוף":

Don Juan had

said that by means of discipline it is possible for anyone to bring the energy body closer to the

physical body. Normally, the distance between the two is enormous.

הביטוי "גוף האנרגיה" לא מופיע הרבה ב"צדו הפעיל...", אלא מספר פעמים בפרק מסוים בלבד, אבל סינונים שלו מופיע הרבה: "המיינד האמיתי", (תורגם בעברית כ"הנפש האמיתית"). הטענה ששניהם מציינים אותו דבר, כמדומני לא נאמרת במפורש, אבל המסקנה הזו מאד מאד מתבקשת, כי על גוף האנרגיה נאמר במפורש שהוא העצמי האמיתי שלנו.

שני הגופים, כצבירים של שדות אנרגטיים, מוצמדים (מודבקים) ביניהם באמצעות כוח מסתורי שהוא תמצית מהותו של היקום, של כל מה שיש.

Don Juan had explained that the body and the energy body were two conglomerates of energy

fields compressed together by some strange agglutinizing force. He had emphasized no end that the

force that binds that group of energy fields together was, according to the sorcerers of ancient

Mexico, the most mysterious force in the universe. His personal estimation was that it was the pure

essence of the entire cosmos, the sum total of everything there is.

מהו הכוח הזה?

כוח הכוונה.

נתקלנו בספרים כמה פעמים בהתייחסות לתחום האמצע, לדוגמה: הנקודה השלישית ב"כח השקט", והמקום שבין שני העולמות: עולם המכשפים והעולם הרגיל, שם נמצאת הראייה ("מסע לאיכטלאן")

על רקע הדברים שלי לעיל, שגוף האנרגיה הוא ביטוי (תופעה) לחלק מנקודת המאסף, חלק המצוי, ברגיל, ברצועה אחרת מהעולם הרגיל, מתבקשת המסקנה שהכוונה היא כוח פנימי בתוך נקודת המאסף, כוח המחזיק את חלקיה של נקודת המאסף יחדיו. באופן אנלוגי: הכוח החזק הפיסיקלי המחזיק את חלקי גרעין האטום יחדיו.

================== 
29.11.17
חיזוק נוסף לטענתי שהשקע שקורב אל הגוף היה מיקום בפקעת הסיבים ולא חלק ממנו, כלומר מנקודת המאסף.
ועל הדרך אצביע על כמה בחירות תרגומיות גרועות.

במקור האנגלי כתוב שהנקודה שבה נאסף הקשב השני נמצא כפִיט וחצי (כלומר כחצי מטר) לפני/בחזית מול נקודת האמצע שבין הקיבה (stomach) והטבור. בגירסה העברית: כחצי מטר מול נקודת האמצע שבין האיצטומכה והטבור.
מה גורם למישהו, לעזאזל, לתרגם דבר פשוט כמו קיבה באמצעות מונח ארמי ארכאי כל כך?

בפיסקה שלאחר מכן: לאַצבֵּעַ את הנקודה הזו, כשבאנגלית זה פשוט להניע את אצבעות ידיו. 

הפריטה באמצעות האצבעות מביאה אותו לחוש בקליפה המאירה. הפריטה הזו גורמת לו לחוש עונג בלתי מוגדר (עמוד 207).
לי זה הזכיר את טענתי שאורגזמה היא הגעה רגעית לגוף האנרגיה. (קל לי להאמין שאם זו אכן הייתה התחושה שלו, שהוא יסווה זאת ב"עונג בלתי מוגדר")

אחר כך יש את "תלוי על בלימה" כתרגום של suspended, כלומר תלוי, מושהה, מנותק.
לעיל, בקטע על ביאליק נתקלנו ב"מפתן הבלימה". שם מילא זו ספרות, אבל כאן? בתפיסת עולם מעשית, שהיא קשה ביותר להבנה, להוסיף גם מכשולים ספרותיים?

זולייכה מסבירה לו למחרת (עמוד 207 למטה) את פשר מעשיו: הוא יצר שקע בזוהר שלו, קירב נקודה מרוחקת בקליפה המאירה שלו אל גופו. 
וזה מה שהצעתי כפירוש, שהוא קירב אל גופו צרור סיבים; כלומר מיקום מסוים הנמצא על הפקעת.
הוכחה נוספת לכך שזה מיקום בפקעת ולא נקודת מאסף, או חלק ממנה, הוא שקירובה לא יוצר שינוי בתפיסה, והרי שינוי מיקום של נקודת מאסף יוצר שינוי בתפיסה. 
הוא הזיז מקום הנמצא בפקעת, מקום שהוא מושב גוף האנרגיה/הקשב השני, ואין שינוי בתפיסה כי אין שינוי בין המיקום בפקעת הסיבים לאותו חלק מנקודת המאסף המצוי בו. רק המקום עצמו זז, עיוות של הפקעת. 
נקודה זו הייתה בעצם הטריגר לכל ההערה הזו שלי.

ראינו לאחרונה, בתרשים מהרצאת קסטנדה, שהסטת נקודת המאסף פנימה יוצרת עיוות של צורת הפקעת, והאלסטיות של הפקעת גורמת לחזרתה לבסוף למצבה המקורי. 
בתרגום העברי, dent - שקע, גומה, תורגם כ"פגימה" (בזוהר). איך אפשר עם תרגום כזה לקשור את הדבר לאמירה שנקודת המאסף, כאשר היא מקובעת במקום כלשהו יש שם שקע?
================== 
29.11.17
אני מציע לשים לב גם לכך שלאחר שקורב השקע אל גופו למרחק של כאחד עשרה סנטימטרים, כוח כלשהו גלגל אותו על צדו השמאלי והוא חש דחוס כמו סיגר (שכידוע מיוצר על ידי גלגול) ואז הוא נתחב לתוך אותו שקע. כלומר הוא עבר כולו, או ברובו, לגוף האנרגיה וההרגשה שלו הייתה נפלאה. הוא חש בנוח, מנותק, מוגן ובטוח, ולא רצה לקום לעולם (עמוד 207).
תחושת האופוריה הזו מקורה, לדעתי, בכך שגוף האנרגיה נמצא מחוץ לשליטת המיינד הטפילי. מקומות שמחוץ לשליטת הטפיל מתוארים בספרות לעתים קרובות כמקומות מוגנים.
כאשר הטפיל עוזב את הגוף (אובדן הצורה האנושית) הוא מתגלגל מהראש לאורך הגוף ועד אצבעות הרגליים ומשם החוצה. כלומר, גלגול על ציר האורך של הגוף, ואילו כאן ראינו גלגול על ציר הרוחב (כמו סיגר).
================== 
29.11.17
נדמה לי שב"סיפורי עוצמה", אני לא בטוח, אומר דון חואן שבני האדם היום נראים בראייה אנרגטית ככדורים ואילו המכשפים הקדומים (או שמא האנשים בימי קדם? אני לא זוכר כרגע) צורתם הייתה דומה יותר לביצה, כלומר כדורים הפחוסים בצידם.
קירוב השקע אל הגוף, שתואר לעיל, מעוות את הפקעת ולדעתי יוצר צורת ביצה.
השאלה אם האמירה התייחסה למכשפים קדומים או לבני אדם קדומים היא מעניינת, כי אם לבני אדם בכללם, אז זה אומר שבני האדם עברו לאורך הדורות הרחקה של מקום גוף האנרגיה מהגוף הפיסי, דבר שאני יכול להצביע על חשוד במעשה, החשוד המידי, שהוא בעל מניע :)
==================