Love Won't Let Me Wait - Maysa

מי שאין לו למי לשיר את מילות השיר יכול לכוון אותם, כמוני, אל גוף האנרגיה.
הנה דרך הקשבה טולטקית לשיר.

...I need to have you next to me - ראינו בפוסט הקודם כיצד קירב קסטנדה את גוף האנרגיה אל גופו על ידי פריטה על ההאצלות שהן מיקומו.

And I refuse to leave till I see the morning sun - עד הופעת הרוח, ההאצלות הענבריות, המופיעות בזריחה ובשקיעה.

love won't let me wait - ציפור החירות לא מאפשרת להמתין, את/ה מצטרף או נשאר מאחור.

only you can Set me free - אתה, גוף האנרגיה, שהוא בעצם אני.

we will explode in ecstasy - נבער באש שבפנים.

... We'll take a flight - ראו "הנחש המכונף" בפוסט זה.

את תרגום שאר המילים ל"טולטקית" אני משאיר לכם.

****

קראנו בספרים, בעיקר ב"האש שבפנים", על פקעת הסיבים הלוכדת בתוכה את נקודת המאסף. ולמדנו שהסיבים הללו הם האצלות הנשר שקטע מהן כלוא בפקעת, הכולאת את נקודת המאסף.
יש כאן תיאוריה רחבת היקף אודות רצועות של האצלות, הקשר בין מיקום נקודת המאסף, תפיסה ומציאות ועוד ועוד.
הכוח-ההודף של המוות, הנלווה לכוח-המתגלגל המזין חיים ומודעות, חובט בנו מדי כמה רגעים, וכאשר אין לפקעת את העוצמה להחזיק את עצמה כנגד החבטות וכנגד ההאצלות הכלואות השואפות לפרוץ את הפקעת, היא נפרמת. זהו המוות.
אני תוהה:
האם ייתכן שהכוח המתגלגל מזין את נקודת המאסף, והכוח ההודף מזין את ההאצלות הכלואות השואפות לפרק את הפקעת? כלומר שני הכוחות השלובים בכוח המתגלגל מזינים גורמים מנוגדים בפקעת; כוחות שימור וכוחות הרס?

אבל לדימוי של פקעת הסיבים יש דמיון חשוב נוסף שמביא אותי לכדי התפעלות.
הפקעת נקראת באנגלית cocoon, כלומר פקעת סיבים העוטפת גולם.
מצב זה הוא מצב הביניים שבין זחל לפרפר, כלומר בין זוחל למעופף.
אנו נמצאים כרגע במצב של גולם הלכוד בתוך פקעת. מה צפוי לנו עם הבקיעה מתוך הפקעת?
לרגע אחד נימצא בקשב השלישי, ולהרף עין נטעם את החירות. מיד אחר כך נילַקַח אל מקורו של הנשר.
רק אם בזמן הזה, שבו אנו לכודים בפקעת הסיבים, נלמד להתחבר אל הרוח נוכל לשנות את התסריט הצפוי הזה. (החיבור לרוח נעשה על ידי ניתוק מההאצלות הרגילות והתחברות להאצלות הרוח)

אני נפעם מכך שהאנלוגיה לפקעת סיבים היא רחבת היקף כל כך.
והיא אפילו ממשיכה הלאה:
קסטנדה מתאר את מראה חבורתו של דון חואן העוזבת לכאורה את העולם (בסוף "מתנת הנשר") כבעלת מבנה הדומה לנחש המכונף: קְצַאלקוֹאַטְל, דמות המופיעה במיתולוגיה של התרבויות הקדומות של המאיה, האצטקים, הטולטקים... ישות המביאה ידע וגאולה לבני האדם. היא הופיעה בעבר בדמות אדם.
מהו בעצם נחש בעל כנפיים?
כמו גולם שמתחיל בזוחל (זחל) ומסתיים במעופף (בעל כנפיים).

קסטנדה בספר של ארמנדו "מפגשים עם הנגואל" מדבר על יציאה מהפקעת והפיכה לטרף. אביא את האמירה המדויקת בהמשך.

בערך cocoon שבוויקיפדיה מדובר על מעטפת משי הנמצאת בשימוש על ידי עשים וזחלים רבים.
עש !!!!
האם זה מזכיר לכם משהו?
"הידע הוא עש" ("סיפורי עוצמה") ואבקת הזהב (הענברית, כנראה) שעל כנפיו היא אבקת הידע, אבקת הנצח.
אם אנו גלמים בתוך פקעות, מה הפלא שעש מביא אלינו את הידע והנצח?! כלומר, יצור כמונו רק מפותח יותר, המקדים את השלב שבו אנו נמצאים.

האם אתם שותפים לפליאתי הרבה אודות העושר הרב הטמון בדימוי של פקעת סיבים?

עוד קצת חומר למחשבה
- האם ציפור החירות היא הנחש המכונף, קְצַאלקוֹאַטְל?
- האם יש קשר בין גולם שבפקעת וגולם מהסוג של המהר"ל מפראג?

שבת שלום.

**************

הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

1.12.17
הרעיון של קצאלקואטל, נחש מכונף המציע לנו ידע וחירות מצלצל מוכר, לא?
האם זה לא בדיוק מה שהציע הנחש בגן עדן?
יש מסורת ביהדות הטוענת שהנחש בגן העדן היה בעל כנפיים.
===============
2.12.17
בחיפוש זריז באינטרנט לא נתקלתי בַּפירוש שהנחש המדובר בסיפור גן עדן היה מכונף. ברור שהוא לא זחל, כי לזחול על גחון היה עונשו. ברור גם שבכל המרחב המיתי ההוא הסתובבו יצורים מכונפים לא מעטים, כגון: כרובים, שרפים ולכולם כנפיים, כך שלהניח שדווקא לנחש המסכן "שלנו" לא היו כנפיים?
בכל מקרה, אני לא מתעמק כאן בסיפורי התנ"ך, אלא נוגע בחטף (נוגע-לא-נוגע) באותם שיש בהם רמזים לרעיונות טולטקיים; המדרש הטולטקי.
כרובים הוצבו לשמור על עץ החיים ופסלים בדמותם, או שמא הם עצמם, היו כנראה על גבי ארון הברית. שרפים היו יצורים מעופפים שקשורים בנחש:
"מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיה), והם כנראה נראו כבוערים ("חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ", ישעיה), ומכאן כנראה שמם. ההאצלות הענבריות נראות כמו אש, מכאן שהישַרתַּן מתוארת כ"האש שבפנים". אני לא יודע אם בתנ"ך "שרף" גם ציין שרף של עצים, אבל לשרף של עצים יש צבע...... ענברי.

מכיוון שאנו עוסקים כאן במיתוסים, אני מזכיר הערה שנאמרה כאן לאחרונה (אנו חייבים לחזור שוב ושוב על הידע הטולטקי כי רק כך נוכל להתגבר על התפיסה האחרת, שבדרך זו של חזרה אינסופית נעשתה לדיבור הפנימי שלנו): התפיסה הטולטקית היא בגדר מיתוס. דון חואן אומר לפלורינדה החניכה שקסטנדה מחזיק בידיו את המיתוס.
הצעתי להסביר זאת במסגרת המושג "ההכרח להאמין" ("סיפורי עוצמה"): כל החלק בתמונת עולם זו שהוא בגדר עובדות אנרגטיות הנתונות לתפיסה ב"ראייה" אין צורך להאמין בו, כי יודעים אותו. את החלק הקשור בקשב השלישי, ברוח ובאפשרות החירות, שהן בעצם שיאו ותכליתו של כל הידע הזה, בהן הכרחי להאמין.
===============
2.12.17
הנחש המכונף שלנו, קְצַאלקוֹאַטְל, מאחד בתוכו שמים וארץ,
אבל בואו ונהיה פחות פואטיים ונדבר במונחים טולטקיים: הוא מאחד בתוכו את הגוף הפיסי ואת גוף האנרגיה.
השאלה הגדולה היא:
כיצד הוא עושה זאת, הרי ביניהם פעורה תהום עצומה?

מושג התהום חוזר ומופיע בספרים רבים, ולמרות זאת, כמו שאר המושגים, הוא נותר סתום.
אני הולך להציע לזה פיתרון "ללקק את האצבעות", אבל עד אז אני משאיר זאת לכם כחומר למחשבה.
===============
2.12.17
אפרופו אחת ההערות האחרונות שלי, שהחירות היא תכלית התורה הטולטקית.
דבריה האחרונים של פלורינדה בפרק המוקדש לה ב"מתנת הנשר":
לוחמים חושבים רק על דבר אחד - על חירותם.
למות ולהיאכל על ידי הנשר, בזה אין שום אתגר. מצד שני, לחמוק מהנשר ולהיות חופשי - זאת היא התעוזה העליונה." (עמוד 241)
===============
2.12.17
מוסיקת ג'אז ספרדית בייצור מקומי, כחול-לבן.

La Musica es Sentimientos

===============
3.12.17
הבטחתי בפוסט שאביא את הקטע מ"מפגשים עם הנגואל" שבו מדובר על פקעת הגולם בהקשר של יציאה לחירות, ועל הטורפים הממתינים שם.
בקטע זה מדובר על חבורת מכשפים כפתרון להישרדות בקשב השלישי (על פי הפרשנות שלי: הקשב השלישי הוא המצב שבו נקודת המאסף נמצאת מחוץ לפקעת הסיבים).

אני מביא עוד כמה משפטים בשביל להבין את ההקשר.

היכולות שכל לוחם רוכש באופן אישי
במהלך אימוניו הן הישגים משניים.
"מנקודת מבטם של המכשפים, מטרת התקבצותם היא להבטיח את
מעברם לרמה אחרת של קשב, משום שללא מסת אנרגיה, אין טיסה."
"האם אתה אומר שללוחמים בודדים אין סיכוי?"
"לא. מה שאני אומר הוא שחבורה יכולה להגיע רחוק יותר.
"תאר לעצמך שאתה גר במושבה של זחלים חברותיים הנמצאים
במצב של מטמורפוזה. לפתע, אחת הפקעות נפקעת, והדייר שלה יוצא
בפיצוץ רגעי של אור וצבע. אתה נותר עם התחושה שהזחל נעלם. לזחל
עצמו, לעומת זאת, חייו האמיתיים כפרפר החלו. אבל זחל בודד ימצא
את עצמו, בסבירות גבוהה יותר, בקיבתה של ציפור.
"באותו אופן, המטרה הכמוסה של הלוחמים היא הקפיצה הסופית
אל הקשב השלישי; השחרור מכל צורה של פרשנות. כמות האנרגיה
הנדרשת לכך יכולה להיות מושגת רק באמצעות הסכמה מיוחדת בעלת
מסה קריטית, על מנת ליצור את ההסכמים ההכרחיים לדחיסת האנרגיה.
"עם זאת, מאחר וחבורות רבות אינן מסוגלות להגיע להשלמת
האנרגיה שלהן, הקימו נגואלים נווה מדבר שניתן לחיות בו בתוך הקשב
השני; בניין עצום של התכוונות באזור מרוחק של החלימה, שאליו

הולכים רואים לבדם או בקבוצות קטנות.
(עמוד 216)

המשפטים שבורים ביוזמת האתר הזה ואני חושש, מניסיון, שאם אסדרם הוא יחרבש את גודלי הפונטים, אז עדיף חירבוש כזה מאשר שהאתר יגדיל כל מיני משפטים ומילים כרצונו.
==============
3.12.17
אני מביא את קטע ההמשך לקטע הנ"ל מתוך "מפגשים עם הנגואל", כדי להתייחס לנקודה מסוימת שבו.

אני קורא לזה 'הכיפה של
ההתכוונות', בגלל שצורתו הגלויה היא כמו של כיפה, אבל דון חואן
העדיף לקרוא לזה 'בית הקברות של הנגואלים'."

"למה הוא כינה אותה כך?"
"בגלל שלחיות בחלל ההוא פירושו מוות בעיני המכשף. במובן
מסוים, לא כּמשל, זהו בית קברות. למרות שאותם לוחמים שבחרו
בגורל זה השיגו הרחבת מודעות לתקופה עצומה של זמן, הם יצטרכו
להסתדר בלעדיה כאשר הרגע יגיע.
"לכן, למכשפים רבים, המטרה המיידית של החבורה היא הכיפה של
הנגואלים, בתקווה שהם יוכלו להשתמש בה כנמל מַעַבַר שבו יוכלו
לצבור הספקה למסע הגדול. כדי להגיע לשם, זה לא הכרחי שכל
הקבוצה תעזוב באותו זמן. לפעמים בוחרים הלוחמים לעזוב אחד אחד.
במקרה כזה הם יכולים לחזור באופן חלקי, כל עוד שלמות המבנה

האנרגטי של הקבוצה לא הושגה.
(שם)

כמסקנה מהפרשנות שלי שהקשב השלישי הוא מצב שבו נקודת המאסף נמצאת מחוץ לפקעת, יש להסיק שאותה כיפה שנבנתה על ידי נגואלים בקשב השני, והלוחמים שבה נמצאים כמובן בקשב השני, נמצאים עדיין בפקעת הסיבים שלהם. הם לא בערו באש שבפנים ולא פירקו את הפקעת ביוזמתם. הם נמצאים על אחת מהרצועות הלא-אורגניות, וכך נמשכים חייהם לזמן ארוך ביותר.
==============
3.12.17
בהמשך הפרק ב"מפגשים עם הנגואל" ישנה התייחסות נוספת לאותה מושבה בדמות כיפה שהקימו הנגואלים.

כמעט כל המכשפים של השושלת של
דון חואן העדיפו טיסה אל הקשב השני. למעט הנגואל חוליאן אוסוריו,
אף אחד מהם לא רצה לוותר על ההרפתקה והאקסטזה שבביקור בכיפה
של הנגואלים, הבנויה מהתכוונות וממוקמת באחד מהכוכבים בקבוצת

הכוכבים של אוריון".
(עמוד 218)

זה תואם את הטענה שלי שהחירות (הקשב השלישי) היא מצב המושג ברמה של שושלת, ולכן דון חואן, שהשושלת שלו נמצאת עדיין בהתהוות ועל כן חבריה עזבו אל אותה כיפה, אינו מכיר את המצב מקרוב, אלא נגע בשוליו, ועל כן גם עליו חל ה"הכרח להאמין" בתפיסה הטולטקית ובהבטחתה של העוצמה.

האם אותו כוכב בקבוצת אוריון, שלא נאמר שמו, נמצא בקשב השני, כלומר מדובר בכוכב "רפאים"?
לדעתי לא בהכרח. ייתכן שיש לו נוכחות פיסית הנראית לעין בשמים. כפי שנאמר בספרים, המרחב שבו נמצא עולמנו מאוכלס גם על ידי ישויות לא-אורגניות (חסרות גוף), והן כמובן שייכות לקשב השני.

המשפט הבא מתוך הויקיפדיה בערך "אוריון" הדליק אצלי נורה:
כאשר אחת משתי קבוצות הכוכבים הללו [קבוצת עקרב וקבוצת אוריון] זורחת, השנייה כבר שקעה - וכך שני היריבים לעולם אינם נפגשים.

זה מזכיר לי את שני הכוחות הקוסמיים היריבים, הרוח והמערכת הטפילית. האם שתי קבוצות כוכבים אלה מייצגות את שני הכוחות הללו?
אין לי מושג. אני מציע לזכור את הדבר, אולי יתגלה מידע זה כבעל חשיבות בעתיד.
==============
4.12.17
נמשיך עוד קצת עם האתנחתא האסטרונומית שלנו.
שני מקומות נוספים בספרים השייכים להקשר האסטרונומי עולים בדעתי:
סוף הפרק על החלימה בהנחיית זולייכה ב"מתנת הנשר", פרק 13.
בסוף פרק זה - מעמוד 214 ואילך - מתוארים מסעות החלימה של קסטנדה, לה-גורדה וחוספינה בהדרכת זולייכה אל כוכב כלשהו.
לאדמה שם היה צבע של חימר (טרה קוטה) רטוב. (הערת אגב, קישרתי בעבר את צבא הטרה קוטה הסיני הקדום לחומר שממנו יוצרים גולמים, דמויי אדם)
באותו כוכב ישנן שתי שמשות, האחת גדולה, בעלת אור לבן חזק ועוין שגורם לחניכים לחפש מקום מקלט. לאחר שקיעתה עולה שמש קטנה יותר באופק. בשלב כלשהו מופיע בשמים גוף שמיימי (שאינו זורח כמו שמש) עצום שבהגיעו לרום השמים הוא מכסה מחצית רקיע. אורו צהבהב/זעפרן בעל אפקט מרגיע ובעוצמה עדינה. צבע צהבהב מרמז לדעתי על הצבע הענברי. על מעטפתו הענברית ישנן נקודות חומות ותבניות בעלות משמעות.

אני נוטה לחשוב שהכוכב העצום הזה הוא כדור הארץ (הרוח הענברית שוכנת בתוכו) והנקודות החומות והתבניות הבלתי משתנות שעל פניו הן אותה רשת בלתי ניידת הפרושה על פני האדמה, אותה תיאר חואן טומה מוקדם יותר בספר זה, "מתנת הנשר".
אם כך, מהו הכוכב שעליו הם נמצאים?
המועמד הטוב ביותר לכך הוא הירח. קסטנדה מתאר את מקום הימצאם שם כדומה לאוקיינוס יבש עשוי טרה קוטה, כשבאופק נראים הרים משוננים, תיאור המתאים לאחד המכתשים הגדולים שעל הירח. העוינות של אור השמש החזק מתקשרת אצלי לצורך בהגנה כאשר ניצבים ישירות מול ההאצלות הקטלניות.

שתי בעיות אני מוצא כרגע בהצעה הזו שלי:
- - מיהו הכוכב הזורח השני, הקטן יותר? כוכב (מרקיורי)? נקודה זו לא מטרידה אותי במיוחד. התיאור שלו מבולבל, כנראה במכוון, וייתכן מאד שהכוכב הזוהר השני הוא בכלל אותו כוכב לכת ענק עצמו המכסה מחצית מהשמים, כלומר אין שם שתי שמשות.
- - אנו יודעים איך נראה כדור הארץ מהירח (בהנחה שסיפור הנחיתה על הירח אכן לא היה בלוף של נאסא). בכל מקרה הוא לא נראה כה גדול עד כדי כך שהוא אמור לכסות מחצית מהשמים. חישוב פשוט ישכנע אותנו בזה:
300,000 ק"מ הוא המרחק שבין כדור הארץ והירח, כשקוטר כדור הארץ כ-12 אלף ק"מ. זה נותן זווית ראייה קטנה בהרבה מ-90 מעלות הנחוצים כדי לכסות מחצית מגזרת השמים (בסך הכל כ-2.5 מעלות).
פתרון אפשרי: המראה הוא לא מראה של גופו הפיסי של כדור הארץ, אלא מראהו האנרגטי, כלומר כולל הפקעת האנרגטית המקיפה אותו.

כל הדיון הנ"ל הוא התחבטות פרשנית בלבד.

רמז אחר לתחום האסטרונומי בספרים ישנו בכינוי "שתי הפלנטות" (כוכבי לכת) בהתייחסות לשתי הקבוצות: חולמות ויוקשות.
==============
4.12.17
מולי מונחת תמונה שממחישה משהו מהדברים שעליהם כתבתי, אז החלטתי להביא אותה. זוהי כריכה של ספר ששאלתי ועדיין לא הספקתי לקרוא. על פי התקציר נראה מעניין.

==============
4.12.17
תמיכה נוספת לרעיון שהכוכב שאליו הגיעו החולמים הוא הירח היא האמירה שהשמים לא היו כחולים, אלא שחורים. כידוע, לירח אין אטמוספירה ולכן אין שמים, או בנוסח אחר: יש לו שמים שחורים.
ייתכן שחוסר אטמוספירה גם מסביר את העובדה שאור השמש נראה לבן.
תמיכה נוספת: התיאור שלו כאילו הם "נחתו" במקום שנראה כמו ים עשוי לרמוז על "ים השלווה" בירח (או ים אחר, אם יש שם מכתשים נוספים הקרויים "ים").

אני נזכר עכשיו באמירה של דון חואן שגוף האנרגיה יכול להגיע כמובן לירח, אבל הוא לא יוכל לחזור משם עם שק אבנים.
==============
5.12.17
"לבד יחדיו", יצירה יפה שיצאה לאוויר העולם בשנת 1932 וזכתה לאינסוף גרסאות. כלולה ברשימת הג'אז סטנדרדס.
ביצוע יפה של סקוט המילטון (על הסקסופון).