או"ם שמו"ם

You Go To My Head

שיר משנת 1938.

ובגירסה ווקאלית של אלה פיצ'גרקלד

I find you spinning round

In my brain

Like the bubbles in a glass of champagne

***

נראה לכם שאני הולך לבזבז זמן על הגוף המתועב שיושב בניו יורק?
מי שחושב שכן, אני לא מדבר אתו יותר.
הייתי אומר לו לעזוב את הבלוג הזה מיד, אבל זה רק יגרום לו לעשות דווקא ולהישאר :)

היכן בספרים מדובר על אומות ועל מצב של איחודן?
רמז: משכנן בגוף הפיסי.

בזמן שאתם חושבים על כך,
הנה אמירה טובה של הפילוסוף הגרמני ניטשה, לא קשורה ישירות לנושא.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

30.1.18

המוסיקה כל כך טובה שאני מתלבט אם לקלקל את הפוסט במילים.

אם אני כותב משהו אחרי שורה זו, אז כנראה שהחלטתי לקלקל. 😊

עכשיו אני מגלה שהשאלה שלי אולי לא הייתה הוגנת, כי המילה אומות, Nations, תורגמה בעברית ל"מדינות". תרגום לא מדויק, כמובן. 

הקטע נמצא ב"מעברים קסומים". 
מדובר כאן על מותו הפיסי של לוחם, אשר בחייו הפריד בין המודעות לבין כוח החיים. את המודעות נתן לים האפל של המודעות, ואת כוח החיים השאיר לעצמו.

(עמוד 98)

על פי הוויקיפדיה, אומה: 

"אומה או לאום היא קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף.

רוב האומות מקושרות למדינה (מדינת לאום), אך ישנן אומות מסוימות שלא שייכות לאף מדינה, כגון הכורדים והטטרים, ואומות המפוצלות בין מספר מדינות, כגון גרמנים, ערבים, ורומנים." 

לאומות חסרות המדינה אפשר להוסיף, לדעתי, את היזידים, שהחלאה אובמה איפשר לבצע בהם רצח עם. 

העיקר שכל העולם מדבר על לקחים מהשואה ו"לא עוד...", בזמן שהוא מאפשר לשואות להתבצע כל הזמן. במקרה של היזידים, העמדת הפנים גלויה: האמריקאים יכלו כמעט ללא השקעה להרחיק מהם את דעאש, ולכל הפחות להפסיק לדבר על אכפתיות אנושית חובקת עולם. הם לא עשו אף אחד מהשניים.

סוף הוצאת קיטור.

מכיוון שלקחו מהקורא העברי את "האומות" שבקטע, לקחו ממנו גם את האומות המאוחדות. 

כמה אומות יש?

קסטנדה מציין ארבע מהן.

אני מהמר על המספר 7.

בהמשך להצעה שלי שכל חוש שייך לרצועה אחרת משבע הרצועות הלא-אורגניות, או נשלט על ידיה, נראה, באופן שאותי לא מפתיע, שגם האיברים הפנימיים נשלטים על ידי רצועות שונות.

חשוב לציין שאין לנו כל שליטה מודעת על איברים אלה, הם פועלים "מעצמם". אנו אפילו לא מודעים לפעולתם, חוץ מאשר במקרים של מצבים קיצוניים: כגון דופק גבוה, או שיבוש בפעולתם (אבנים בכליות...). 

על פי הבנתי, הגוף הפיסי הוא התקן שנועד להכיל ישות אנרגטית, ובעצם לכלוא אותה בו כדי להפיק ממנה אנרגיה. על כן, הוא תוכנן כך שישרת את הלא-אורגנים. אז מה הפלא שהם כולם נוטלים חלק בבנייתו ושולטים על אותם חלקים? 

התיאום שבין הרצועות הלא-אורגניות מסביר את התיאום שבין האיברים. המדע שובר את הראש כיצד מקריות עשויה ליצור איברים מורכבים הנמצאים בסימביוזה כה מופלאה, בתלות הדדית, והנה לפנינו הסבר פשוט, אבל המדע לא יהיה מוכן לשמוע אותו.... כל עוד הטולטקים אינם בשלטון 😊.

אם כן, הישות האנרגטית המוכנסת לתוך גוף מוכנסת לתוך כל אחד מהאיברים הפנימיים וכך חלקים שלה נמצאים תחת שליטת רצועות שונות. 

האוּמוֹת, שעליהן מדובר בקטע, הן לדעתי אותם חלקים אנרגטיים שלנו המאכלסים את האיברים הפנימיים, וברגע המוות הפיסי של הלוחם הן מתאחדות מחדש. 

האם יש כאן, בזעיר אנפין, סיפור על אומות המתאחדות במצב הגאולה, אומות שלא ידעו שהן אחד ביסודן, או אולצו לתפקד כאומות נפרדות?

זה מזכיר לי שורה מהשיר "מות אבי" של יהודה עמיחי:

אָבִי פִתְאם, מִכָּל הַחֲדָרִים 

יָצָא לְמֶרְחַקָּיו הַמוּזָרִים. 

אני רואה עכשיו שהשיר הולחן על ידי מתי כספי וגרוניך, אבל לא מוצלח בעיניי.

שימו לב שכל המרכזים האנרגטיים בדיאגרמת 8 הנקודות אינם ממוקמים באיברים פנימיים, אלא במיקומים בגוף. 

למה לא באיברים?

כנראה משום שהאיברים נשלטים על ידי הלא-אורגנים.

יוצא דופן הוא...... הרחם.

האזהרה הקבועה: 

בין הדברים ישנם כאלה הנאמרים במפורש בספרים, אבל ביניהם "מסתתרות" לא מעט ספקולציות.

===============

30.1.18

Smoke Gets In Your Eyes

גיצי עשן חודרים לעינייך 😊
בילדות, שנים הסתובבתי עם המחשבה שזהו שם השיר של הפייטרס. עד היום לא לגמרי השתחררתי מהפירוש הזה :)

מכל מקום, היצירה במקורה היא משנת 1933. אני הכרתי את הגירסה המפורסמת ביותר, אולי, של הפלייטרס משנת 1958. זו השנה שבה תסתיים עבודת הסיכום שלי (אם היא תסתיים :))
כאן בגירסת בוסה נובה.

They, said some day you'll find
All who love are blind
When your heart's on fire
You must realize
Smoke gets in your eyes

=============== 

30.1.18

הזכרתי את האדם כ"העולם בזעיר אנפין" (האומות שישנן גם בגוף וגם בעולם), אז בואו ונמשיך בשוונג הזה:

אני טוען שמרכזי האנרגיה, המוזכרים בדיאגרמת שמונה הנקודות, שמקומם אינו באיברי הגוף הפנימיים, הם, בזעיר אנפין, מקומות עוצמה.

נימוקיי בהמשך.

=============== 

31.1.18

סטייה קלה לעניין שדנתי בו לאחרונה במסגרת ה-7.

הזכרתי את שבע ההקפות של ישראל את חומות יריחו טרם נפלו החומות.

מתברר, על פי חכמי ישראל, שהיו לעיר ז' חומות.

הנה עוד דף מצולם מתוך הספר המצוין של זאב וילנאי אגדות ארץ ישראל (שני כרכים).

זו לא לגמרי סטייה, כי מוזכרות כאן שבע אומות 😊

===============

31.1.18

אפרופו חצוצרות, הנה כלי מאותה משפחה שממוטט את חומותיי כל יום.

===============

1.2.18

עוד כמה מילים על יריחו מתוך "אגדות ארץ ישראל".

7 הרצועות הלא אורגניות חילקו ביניהן, כנראה, את "כל מה שתחת השמש", כולל את הזמן. 7 ימות השבוע הם כנראה דוגמה לכך. (זה לא חלק מאגדות הארץ, אלא אגדות טולטק).

אז באיזה יום נכבשה יריחו?

התשובה איננה בטקסט המקראי.

לפי חכמים, ביום השבת.

עם כל האיסורים על עשייה בשבת, מעניין, לא?

בקטע השני נאמר שחומות יריחו נבלעו על ידי האדמה, (דבר שלא נאמר בטקסט המקראי), כלומר גורלן דומה לערי הככר (ארבע או חמש),  שבאופן לא מקרי, נמצאות גם הן באותה סביבה, בבקעת ים המלח. הבליעה של ערי הככר היא על פי פירוש רש"י ל"ויהפוך את הערים".

=============== 

1.2.18

לא שכחתי את עניין מקומות העוצמה שבגוף. אני רוצה לקרוא עוד כמה דברים בעניין זה לפני שאתייחס לכך.

בינתיים, הרהור בנושא אחר:

החיבור אל האדמה, אותו סילביו מנואל מדמה לשורש של עץ ("מתנת הנשר"), אולי הוא איננו מספיק טוב, למרות שסילביו מנואל מציע אותו, כי הדימוי אומר שיש חיבור של הזנה, והרוח אכן מזינה אותנו, אבל הוא לא מדגיש מספיק את העובדה, לדעתי, שאנו חלק מהארץ.
הדימוי "מיחוש של הארץ", כלומר איבר חוש המחובר באמצעות "גבעול", הוא דימוי טוב יותר בעיניי. (נכון לרגע זה)

=============== 

1.2.18

כדור הארץ כיישות אנרגטית מעניינת את הטולטקים מאד.

שני הסרטונים הבאים הם שני חלקי שיחה מעניינת עם ריצ'ארד בן ישי שעוסק באיתור אתרים אנרגטיים בארץ ובעולם, ובריפוי אנרגטי של מקומות, אנשים, ושל כדור הארץ.

החלק הראשון

בו הוא מספר בין היתר על ניקוי טפילים אנרגטיים מרחוק לראש הממשלה, ההשפעה, השלילית בדרך כלל, של מי תהום ועוד.

החלק השני

בין היתר: אנשי למוּריַה בכורסי שבכינרת, מקום בחבל לכיש ובו 7 ארובות אנרגטיות וכל אחת בעלת צבע שונה (מזכיר לכם משהו?)

רוג'ום אל הירי ברמת הגולן, מקומות גיאוגרפיים בעולם כשערים אנרגטיים לכוכבים כמו: סיריוס, אוריון, פליאדות. מקומות אנרגטיים בירושלים העתיקה, כולל הר הבית, קווים אנרגטיים בין מקומות ועוד.

שתי טבעות ברוג'ום אל הירי: אחת בצבע זהב והשנייה בצבע אפור. הראשונה קשורה לאנרגיה חיובית והשנייה שלילית. מזכיר את הטבעת הראשונה והטבעת השנייה של העוצמה, לא?

=============== 

3.2.18

יצירה עליזה משנת 1953, בביצוע מאוחר של  Eliane Elias, זמרת ונגנית פסנתר ברזילאית.

Baubles, Bangles And Beads

===============  
3.2.18
מעניין לשים לב לכך בראיון עם ריצ'ארד ששתי הטבעות האנרגטיות הנמצאות ברוג'ום אל הירי נמצאות במאונך זו לזו. 
אם מדובר בטבעות העוצמה, אז כדאי לזכור את המאפיין הזה, אם כי כמדומני שבשיחה הוא אומר שהם הובאו להיות במקביל זו לזו.

אני חושב שמגיעה לכם עוד חידה. 
שכר חידה.... חידה.
האנרגיה המשמשת לחלימה מצויה באיזור הסמוך לתחתית עצם החזה והאנרגיה המשמשת לתנועה בחלימה מקורה באיזור שמתחת לטבור. (אנסה למצוא היכן זה נאמר)
בדיאגרמת 8 הנקודות, שב"סיפורי עוצמה", מרכז החלימה נמצא בצד ימין של כלוב הצלעות. מתחת לעצם החזה נמצא מרכז התחושה/הרגשה (feeling).
מה קורה כאן?
האם איננו מצפים שמרכז החלימה יהיה מתחת לעצם החזה?

אין לי תשובה לחידה הזו.

בתמונה למטה:
עצם החזה (Sternum) הוא החלק דמוי העניבה המופיע בשלושה צבעים. הוא מחבר את הצלעות העליונות מכל צד, אשר נקראות צלעות קבועות, או אמתיות. 
כמה צלעות כאלה יש?
רמז: בין 6 ל-8 😊
הצלעות האחרות אינן מחוברות לעצם החזה והן בעלות יכולת תנועה.

השבע הזה מתחיל לרדוף אותנו. 
קשה מאד לחמוק מהשבע בעולמנו. דרך הלוחם מציעה אפשרות כזו, אבל צריך להיות מטורף כדי ללכת בה 😊


מכיוון שאי אפשר בחיים בלי להמר, אני שם סכום קטן על האפשרות שהמרכזים של החלימה והראייה - הנמצאים בכלוב הצלעות, חלימה בצד ימין והראייה בצד שמאל - נמצאים מתחת לצלע השביעית, מחוץ לתחום השבע.

דרך אגב, מעל עצם החזה, ומתחת לעצם הבריח, מקום שהוא בעל צורת V, נמצא מרכז ההחלטות (ראו ב"מעברים קסומים").
(שוב, מחוץ לכלוב 7 הצלעות)
=============== 

3.2.18
איפה שהוא בספרים דון חואן נוקש על חזהו של קסטנדה באצבעו ואומר לו שהקרב מתנהל כאן. ההקשר מַטֶה את הקורא לחשוב שהקרב הוא בתוך הגוף, ואני תוהה אם אין לקחת זאת באופן יותר קונקרטי כהצבעה על החזה, אם תרצו: כלוב 7 הצלעות.

נתקלתי בציורים הבאים שנוצרו בהשפעת איוואסקה. 
הצייר הוא פבלו אמרינגו. 
הרושם שלי הוא שהם ממחישים את הרצועות הלא אורגניות הצבעוניות שעוטפות כל דבר.

בציור השני, אני מפנה את תשומת הלב בעיקר לדמויות הנשים שבאמצע גובה התמונה. גופן מורכב בחלקו התחתון מנחשים. אצל האישה השמאלית הם מפותלים במעגלים ספירליים.

=============== 
3.2.18
העליתי את הרעיון שהרצועות הלא-אורגניות מפותלות סביב הגוף שהן יוצרות, והצעתי פירוש זה למרכיבים בציורים הנ"ל.
נתקלתי עכשיו ב"מתנת הנשר" במשפט המאשש את הרעיון :
ההקשר: קסטנדה ולה-גורדה לא הצליחו לעבור בכוחות עצמם דרך קיר הערפל אז סילביו מנואל ודון חואן עצרו את הקיר עבורם ודחפו אותם פיסית פנימה.
"התחושה שחוויתי כאשר נכנסתי לתוך קיר הערפל הייתה שגופי מפותל כמו צמות של חבל."

המשפט במקור:

The sensation I had upon entering into that wall of fog was that my body was being twisted like the braids of a rope.

על פי ההצעה שלי, קיר הערפל הוא המחסום אל העולמות הלא אורגניים, הדרך הארוכה אל גוף האנרגיה.
האיזור שבין הקווים המקבילים, שנמצא מאחורי קיר הערפל, הוא, על פי הצעתי, העולמות הלא-אורגניים, וליתר דיוק: מקום גיאוגרפי שבו השכבות הלא-אורגניות עלו אל פני השטח. ההתקדמות שם היא בו זמנית התקדמות בפקעת האישית ובפקעת של כדור הארץ.
ומה הפלא, אנו הרי חלקים של הארץ; של גוף האנרגיה של הארץ (הוא הרוח, על פי הבנתי).
=============== 

על העצבות והבדידות שבנצח

דיברנו רבות על העולם השחור. מגיעה לכם הפסקה.
בואו ונדבר קצת על הנצח.


הנצח הוא העולם השחור. 
sorry, היו לי כוונות טובות. 😊

המילה "נצח" נוטה לצוץ כאשר העולם השחור נמצא על הפרק.
כותרת הפוסט הקודם הייתה: "הרחוב המוליך אל הנצח" וראינו שאותו רחוב הוליך אל.... העולם השחור.

קראנו שם שחנארו וקסטנדה שירכו את רגליהם, התהלכו בכבדות, באותו עולם במשך פרק זמן שנדמה לנצח, בעוד שבעולם הרגיל לא חלף אלא זמן קצרצר. כך גם דון חואן כחניך.

בסרטון הבא ישנו ריאיון עם אדם שעלה למטוס כצנחן, המטוס התרסק ועלה בלהבות. הוא חולץ במצב קשה, והוא מספר על ההתנסות שלו בזמן שהיה על גבול החיים והמוות. למעשה, הוא מספר שהוא מת וחזר כאדם אחר.
החלק הרלבנטי לנו מתחיל קצת אחרי הדקה החמישית.

הנושא נוגע לעניינינו משום שהוא מתאר מרחב שחור בתנועה. מרחב שעורר בו פַּלַצוּת. אני נוטה לחשוב שמדובר בעולם השחור.

שימו לב לסדר האירועים:
הוא נמשך לאור הלבן. בדרך לשם הוא ראה את המרחב השחור הולך וסוגר עליו, ואחר כך הוא טבל באור זהוב נפלא מלא חיים שעבר דרכו.
אחר כך חווה את האור הלבן, האלוהי, ומשם חזרה לתוך גופו, המתואר כהכנסת כף יד לתוך כפפה.

טבילה באור זהוב (ענברי) מתוארת באופן דומה על ידי קסטנדה בפרק על תנופת האדמה, לשם שיגרה אותו תנופת האדמה.
הניצול בסרטון הגיע לאותו אור זהוב אחרי מפגש עם העולם השחור, ועל פי פרשנותי: העולם השחור הוא המדיום שמאחוריו נמצאת הרוח, ההאצלות הענבריות. הוא שלב הכרחי בדרך אל הרוח.
בהמשך הפוסט אבדוק האם באירוע "תנופת האדמה" ישנו רמז בעדותו למעבר דרך העולם השחור. אם לא יימצא שם רמז כזה, זו לא תהיה הוכחה לכך שהטענה לא נכונה, כי יש נימוקים רבים אפשריים לכך שהיא נעדרת מהעדות, אבל רצוי שהיא בכל זאת תרומז שם :)

הקטע הבא לקוח מתוך "האש שבפנים" והוא מראה כמה נורא הרושם של העולם השחור: הוא מעורר דיכאון כה עמוק שעלול להביא למוות.

Don Juan remarked that in the life of warriors it was extremely natural to be sad for no overt reason. Seers say that the luminous egg, as a field of energy, senses its final destination whenever the boundaries of the known are broken. A mere glimpse of the eternity outside the cocoon is enough to disrupt the coziness of our inventory. The resulting melancholy is sometimes so intense that it can bring about death.

He said that the best way to get rid of melancholy is to make fun of it.

אם כן, הנצח נמצא מחוץ לפקעת (cocoon), ועל פי פרשנותי, הפקעת מורכבת בעיקר מהרצועות הלא-אורגניות, לכן הנצח נמצא מעבר לעולמות הלא-אורגניים.

הדיכאון הזה הוא לדעתי עבודה של ההתקן הזר, המיינד הטפילי. זה מסביר את הדרך הטולטקית הנ"ל להיפטר מהדיכאון; ללעוג לו.

מושא הלעג בספרים הוא, בסופו של דבר, תמיד המיינד הטפילי, החשיבות העצמית.

הקטע הבא לקוח גם הוא מ"האש שבפנים" והוא אומר באופן מפורש את הפירוש שהצעתי. (נתקלתי בו לאחר שכתבתי את מה שכתבתי)

don Juan said that selfimportance is the motivating force for every attack of melancholy. He added that warriors are entitled to have profound states of sadness, but that sadness is there only to make them laugh.

אם כן, העצבות היא תולדה של החשיבות העצמית. והתרופה: ללעוג לה.

אם להצביע על נקודה אחת, מבין רבות, הממחישה את המרחק הרב שבין התפיסה הרגילה והתפיסה הטולטקית, לפנינו אחת כזו.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

25.1.18

שירו של ר' זכריה אלצ'אהרי, בן המאה ה-16 ,הנוסע התימני הגדול שהגיע אף לארץ ישראל במסעותיו, והיה מראשוני המקובלים בתימן. 
מילים ופרטים נוספים כאן.
"אין לדעת אם שיר זה של געגועים וכיסופים לירושלים נכתב לפני ביקורו בה, אך אולי יש נחמה כלשהי בידיעה שלפחות זכה להגיע אל מושא חלומותיו."

לָך ּכָלְתָה נַפְשִי לִשְכֹן חֲצֵרָיִך:
אני מזכיר שיש ליטול את הכיסופים ולהטות אותם אל מעבר לעולם הזה. (דון חואן, על השימוש בשירה, "כוח השקט").
ולא משנה אם מדובר בעולם הזה על קריה נאמנה, או על קריה שבריחי שעריה זקוקים לחיזוק. 😊 

איך זה קשור לעניינינו?
אה... כלומר... זאת אומרת.... נצח ישראל לא ישקר :)

***

יש לי בעיה עם האמירה המפורשת הנ"ל שהנצח נמצא מחוץ לפקעת. 
אם לעולם השחור אין ייצוג בתוך הפקעת האישית שלנו, איך הגיע אליו קסטנדה? הוא הרי לבטח לא הצית את עצמו באש שבפנים ושחרר את נקודת המאסף שלו מתוך הפקעת.
עוד שני נימוקים:
- המבנה של כל הפקעות, באשר הן, אמור להיות, לדעתי, זהה. כלומר הפקעת של כדור הארץ אינה שונה מזו של כל יצור שחי עליה, ואם בפקעת של הארץ יש רצועה כזו של העולם השחור, היא אמורה להיות בפקעת שלנו. 

- העולם השחור הוא רצועת האצלות המפרידה בין הרצועה הלא-אורגנית (בעלת 7 תתי רצועות) והרוח. הרצועות הלא-אורגניות מהוות את רוב הפקעת שלנו. בפקעת שלנו ישנה גם רצועה של הרוח, היא הדיסקית הצהובה העוברת את הפקעת מצד לצד. 
אז מה, הרצועה המפרידה ביניהם, משום מה, חסרה בנו?

מהו הפתרון?
אני חושב שהרצועה השחורה, כמו הרצועה הענברית של הרוח, נמצאת בפקעת, אבל שתיהן אינן מושפעות ממנה; הפקעת לא כולאת אותן בתוכה והן אינן מנסות לפרוץ את הפקעת כמו ששואפות שאר ההאצלות הכלואות בה לעשות.
על כן, להגיע לדיסקית הצהובה או לרצועה השחורה פירושו להגיע אל מחוץ לפקעת. 
הדימוי שאני מציע הוא: פקעת העוטפת גבעול, כשהגבעול מורכב משתי הרצועות: הרוח והעולם השחור.
כך הגיע קסטנדה לנצח שבחוץ.
זהו הפתרון שאני מציע, נכון לרגע זה.

אחת הבעיות עם הפתרון הזה היא שעל הדיסקית הצהובה נאמר במפורש שהיא נמצאת בתוך הפקעת, אז מדוע שלא ייאמר כך גם על העולם השחור? 
זו לא טענה שאני מאד מתרגש ממנה.
=================== 
25.1.18
כשמדברים על הנצח, אי אפשר שלא להזכיר את האמירה המסתורית של דון חואן ב"סיפורי עוצמה" עמוד 16. אני מביא אותה כאן באנגלית. התרגום העברי אינו מדויק וקשה לסמוך עליו.
הדגשתי כמה משפטים ואנסה להתייחס אליהם.

"I'm going to utter perhaps the greatest piece of knowledge anyone can voice," he said. "Let

me see what you can do with it.

"Do you know that at this very moment you are surrounded by eternity? And do you know

that you can use that eternity, if you so desire?"

After a long pause, during which he urged me with a subtle movement of his eyes to make a

statement, I said that I did not understand what he was talking about.

"There! Eternity is there!" he said, pointing to the horizon.

Then he pointed to the zenith. "Or there, or perhaps we can say that eternity is like this." He

extended both arms to point to the east and west.

We looked at each other. His eyes held a question.

"What do you say to that?" he asked, coaxing me to ponder upon his words.

I did not know what to say.

"Do you know that you can extend yourself forever in any of the directions I have pointed

to?" he went on. "Do you know that one moment can be eternity? This is not a riddle; it's a

fact, but only if you mount that moment and use it to take the totality of yourself forever in

any direction."

He stared at me.

"You didn't have this knowledge before," he said, smiling. "Now you do. I have revealed it to

you. But it doesn't make a bit of difference because you don't have enough personal power to

utilize my revelation.

"Yet if you did have enough power, my words alone would serve as the means for you to

round up the totality of yourself, and get the crucial part of it out of the boundaries in which it

is contained."

He came to my side and poked my chest with his fingers. It was a very light tap.

"These are the boundaries I'm talking about," he said. "One can get out of them. We are a

feeling; an awareness encased here."

He slapped my shoulders with both hands. My pad and pencil fell to the ground. Don Juan put

his foot on the pad and stared at me, and then laughed.

I asked him if he minded my taking notes. He said no in a reassuring tone and moved his foot

away.

"We are luminous beings," he said, shaking his head rhythmically. "And for a luminous being

only personal power matters.

איך להבין את הדברים על רקע הקשר שבין העולם השחור והנצח?

ההצבעה לצדדים וההצבעה לשמים ממעל (זניט) תוך אמירה ששם נמצא הנצח, מתקשרת לכך שניתן להגיע אל העולם השחור ישירות וגם דרך הרצועות הלא אורגניות, במסלול צדי. 

אבל מדוע הוא מצביע מעלה ולא מטה?

אני חושב שזה קשור לאמירה באחד הספרים שהמצב הרגיל שלנו הפוך למצב האמיתי. כשאנו מובאים למצב האמתי שלנו אנו חושבים שהעולם הפוך. 

הטפיחה על החזה תוך אמירה שאלה הם הגבולות שבהם כלואה שלמותו של קסטנדה פירושה: הגוף הוא המיכל הכולא, והטפיחה שבעקבותיה נופל לו הפנקס והעט משמעה שיהיה עליו להשאיר מאחור את כל מה ששייך לעולם הזה, כולל הגוף והדעת הזרה, זו שמספקת את הדחף לכתיבה של קסטנדה.

השוּרַה התחתונה, 

הידע המועט שיש לנו אודות העולם השחור לא ממש מספק הבהרות לקטע הנ"ל, וגם לא ליהפך; איננו מפיקים מידע פוקח עיניים אודות העולם השחור מקטע זה.

יצאנו לבחון את האמירה המפורסמת הזו אודות הנצח וחזרנו ובידינו כמה חרסים (העלינו חרס).

קורה. 

זה מזכיר לי שכשנמצאו המגילות הגנוזות על ידי בדואי, הוא הביא כמה מהן לדודו וזה חשב רק על הערך שעשוי להיות לכַּדים המכילים אותן.

אני לא נרגע מהמחשבה שהדביל הזה הבעיר כמה מגילות כדי להתחמם. מי יודע איזה מגילות אלה היו? אפילו רק מבחינת העבודה הרבה שהושקעה בכתיבתן, ואלפי השנים שבהן היו מוחבאות, וכל זה כדי לבעור חצי דקה במדורה של טיפש.

מצד שני, אני חושב שזו לא מקריות שדווקא הוא מצא אותן ודווקא בתקופה ההיא.

את המגילות השרופות ניתן למצוא בספריה האַקַאשית. 

אבל אם מישהו מזדמן לשם, אני מעדיף את הספר של קרול טיגס "סיפורי אנרגיה" ואת הספר השני של טאישה אבלאר "יקוש הכפיל", או קיי?

=================== 
25.1.18
מכיוון שהזכרתי את הספרייה האקאשית, האם הרעיון הזה נמצא בספרות הטולטקית? 
השם וודאי אינו נמצא, אבל האם הרעיון נמצא?
עבור המכשפים זהו לא רק אולם קריאה, אלא ספריית השאלה 😊
=================== 
26.1.18
הרעיון של הספריה האקאשית, מקום בו אצור כל הידע של כל העולמות האפשריים, כולל העולם הזה, נמצא, לדעתי, בפרק 18 של "להתעורר אל החלום".
זהו הפרק הלפני אחרון, אשר למעשה מסיים, במובן מסוים, את החניכה של פלורינדה דונר.

המקום שאליו היא מגיעה עם אספרנסה בחלימה נמצא רחוק מאד, כך אומרת אספרנסה. מהמקום הרחוק הזה מביאה זולייכה את הדמויות שהיא "לובשת" בחניכה של פלורינדה: את אספרנסה ואת השַרַת. מאותו מקום, לפי אספרנסה, הביא הנגואל אליאס את ההמצאות, אותם פסלים/המצאות המופיעים בחניכה של כל אחד מהחניכים והחניכות שכתבו ספרים.
אני מוסיף למקום זה את "הוואגינה הקוסמית" עליה נאמר שאותה הם הביאו מגלגל הזמן ("מתנת הנשר").
אני מוסיף למקום זה, וזה ברמה ספקולטיבית יותר, את אותן בועות המכילות קטעי חיים שבהן פוגש קסטנדה לפני הקפיצה לתהום ("סיפורי עוצמה"). 
עוד ספקולציה: משם שאב השרת, כמו עם שואב אבק, את בועות הידע לצורך הכנת העבודה האקדמית של פלורינדה.

לדעתי שם סיימה פלורינדה את חייה בתוך הדמות שלתוכה היא נולדה. פרשנות זו מספקת הסבר לדמעות שהזילה אספרנסה: פלורינדה, הדמות בעלת האופי הספציפי, המזהה את עצמה עם סיפור החיים שלה, היא לא תחזור עוד אחרי הקפיצה לתוך אותה בריכה.
הקפיצה לבריכה הזו היא המקבילה, לדעתי, לקפיצה לתהום אצל קסטנדה.

האבן שהביאה פלורינדה מאותו עולם ישמש אותה לדעתי כחולית חיבור לאותו עולם, כפי ששעון היד שעל זרועה שימש אותה כחולית חיבור לעולם הזה בכל חלומותיה. (כמדומני ששעון היד הזה לא הוחזר לה אחרי הקפיצה לבריכה, וזה הגיוני כי הוא משמש חולית חיבור לדמות שכבר "יצאה מהמחזור")

עולם הבועות שאליו מגיע קסטנדה בקפיצות התרגול שלו לתהום, זהה עם, או קרוב מאד ל, העולם השחור, שאליו הוא הרי אמור להגיע בעקבות הקפיצה לתהום.

כפי שאומר השרת, הבריכה אינה קדושה ואינה טמאה. האור הבוקע ממעמקיה מגיע, לפי אספרנסה, ממרכז כדור הארץ, שם, על פי פרשנותי, נמצא גוף האנרגיה של הארץ, הרוח.
"התהום", אם כן, "מסתתרת" בתוך הבריכה.
=================== 
26.1.18
הבריכה שאור בוקע ממעמקיה הזכירה לי מערה שלא מזמן קראתי אודותיה. הצילום לקוח מתוך הספר המעניין: "אגדות ארץ ישראל" מאת זאב וילנאי.

טעם נוסף לזיהוי בין עולם הבועות של קטעי חיים והעולם השחור הוא שיש בכך להסביר את הבדידות שבעולם השחור, כי שם את/ה נמצא מחוץ לכל סיפור חיים, מחוץ לכל עולם, ורק בעלי הברית יכולים לארח לך לחברה.

שבת שלום.
=================== 
26.1.18
בפינת פרשנות המקרא הטולטקית:
אולי ים סוּף הוא מלשון סוֹף, קצה, end ? (ובערבית: אל-אקצה).
כלומר הים שבקצה העולם, אשר עם חצייתו מגיעים אל מעבר לעולם, אל הרוח (אלוהים)? 
הבאתי לאחרונה ציטוט מהמקרא שאומר במפורש שעם חציית ים סוף (כנראה לאחר החצייה) בני ישראל ראו את יהוה.
זהו כנראה הנימוק לטענה שמה שראתה שפחה על הים, לא ראה הנביא יחזקאל בחזיונותיו הכבירים.
================== 
26.1.18
הקטע הבא לקוח מתוך "סיפורי עוצמה" ויש בו תיאור הדומה לזרם השחור המפחיד שעמד לבלוע את הניצול שבסרטון לעיל.
אני סבור שהקטע מתאר כניסה לעולם השחור. 
שימו לב שהאירוע מתחיל בשמיעת קולות מתקרבים של בעל ברית ("משהו כבד הנגרר על פני הסלעים", עמוד 181). גם בחווית העולם השחור (ב"האש שבפנים") בעלי הברית היו אלה  שלקחו אותו אל העולם השחור.

יש בתרגום העברי כמה שורות חסרות ובמקומן חוזרת שורה אחת פעמיים: "עברה בי תחושה מטורפת שאין הם אנשים כמוני". הכוונה היא רק לדון חואן וחנארו, לא לפבליטו ונסטור.
חסר שם תיאור של קיפול רגליהם של השניים כדי להצליח להיכנס מתחת לבתי שחיו של קסטנדה, כי הוא היה נמוך מהם. 

חנארו צוחק, אבל עם זאת הוא לעולם איננו רק צוחק (אומר זאת דון חואן במפורש באחד הספרים), כלומר הבדיחה על השילוש הקדוש איננה רק בדיחה. 
השילוש הקדוש הוא יחידה אחת המורכבת משלושה, וזה לדעתי בדיוק מה שאירע עם קסטנדה ושני החניכים כאן; הם התחברו אליו, האחד לימין והשני לשמאל, וזה אירע בעולם השחור, העולם שבין ימין לשמאל.

הפחדים שהפגינו שני החניכים היו לדעתי הצגה, יקוש שנועד להפוך את כניסתם אל מתחת לבתי שחיו למעשה הגיוני בנסיבות של פחד גדול. 
================== 
27.1.18
למרות הנימוקים שהבאתי לעיל לכך שאפשר לצפות שלעולם השחור, הרצועה השחורה, יהיה ייצוג בפקעת האנושית האישית,
ייתכן שרצועה זו נמצאת רק אצל נגואלים.

כל אחד מאיתנו שייך ליחידת זוהר שהתפרקה ל-15 חלקים. כל אחד מאיתנו משלים את הפאזל במקום אחר, ולכן הוא/היא ייחודי, בעל מאפיינים ייחודיים (הייחודיות של כל אחד מפורטת ב"מתנת הנשר" בפרק על חוק הנגואל). ייתכן שהרצועה השחורה נוכחת רק ב-3 מאנשי החבורה, בנגואלים, בגבר ובשתי נשים (שתי נשים נגואל, על פי המודל שהצעתי). 

הצבעתי על כך שהעולם השחור מופיע בצורה מפורשת בספרים רק בהקשר לנגואלים: דון חואן, לה-גורדה וקסטנדה, אם כי לוחמים עשויים לנכוח בו, אבל כנראה בעזרת נגואל, כמו ההליכה של קסטנדה עם חנארו בעולם השחור, או שני החניכים שהתחברו אל קסטנדה כמו השילוש הקדוש, המתואר בקטע שלעיל. הם היו צריכים להגיע לעולם השחור, לדעתי, כי שם נמצאים החיבורים האלה.

אפרופו הפאזל שכל אנשי החבורה משלימים, פלורינדה החניכה מספרת שבחבורה של דון חואן אף אחד לא נחשב לחשוב יותר מהאחרים; היה שוויון מעמדי בין כולם.
================== 
27.1.18
הנגואל אליאס הביא אובייקטים, אשר לעתים מתוארים כפסלים או המצאות, מאותו עולם אחר (שהוא על פי פרשנותי הספרייה האקאשית), ואם נניח שמשם הובאה גם הוואגינה הקוסמית, אז מקום זה מכונה "גלגל הזמן".
גם פלורינדה החניכה הביאה אבן קטנה משם.
אני חושב שהמטרה של הבאת אותם אובייקטים היא כדי שישמשו חולית חיבור אל אותו עולם. (כמו באינטרנט, כדי להגיע לדף כלשהו בין מליארדי הדפים, אתה צריך רק לינק (חולית חיבור), כתובת).

תמיכה לרעיון זה אפשר למצוא בסופו של הספר של טאישה אבלאר: "מעבר המכשפים". 
גם אצלה מופיע העולם הזה בסוף החניכה, כמו אצל פלורינדה בצורה מפורשת, ואצל קסטנדה בצורה פחות מפורשת, עולם הבועות (על פי הצעתי).
אצל טאישה, המניע למסע אל האינסוף, כך מכונה שם אותו מרחב בלתי מובן ומאיים, הוא אותם אובייקטים שהביא הנגואל אליאס.
זה לא מתואר שם כמניע, אלא רק נאמר שהיא התבוננה באותם אובייקטים קודם שהיא ואמיליטו הגיעו לשם.

All the while, my eyes were riveted to those objects in the room.

כלומר, כל זמן שאמיליטו דיבר והכין אותה למסע, עיניה היו נעוצות באותם אובייקטים בלתי מובנים, שלכדו את תשומת לבה.

================== 
27.1.18
חלף בראשי רעיון כיצד לנסח את התפיסה הטולטקית במשפט אחד, ואפילו בלי מחשבה עמוקה:
להחליף בכל הספרים את הנקודות בפסיקים.
😊
================== 
28.1.18

האמנם סגירת מעגל?
האם יש קשר בין ההליכה של פלורינדה סביב הבריכה של המיליונר הטקסני בעירום , אירוע המציין לכאורה את המפגש של פלורינדה הצעירה עם פלורינדה המבוגרת, ובעצם עם עולם המכשפים, לבין ההליכה שלה בעירום סביב הבריכה העמוקה של המכשפים, שאור בוקע בה ממעמקים? 

אירוע הבריכה הראשון הוא כניסה לעולם המכשפים, וכפי שהצעתי, האירוע השני שקול לקפיצה לתהום של קסטנדה ומסיים את החניכה. 
אחרי הטבילה בבריכה היא לא חוזרת להיות מי שהייתה לפני הכניסה אליה.
שני רמזים בולטים לכך בפרק:
- הדיבור על האני כחלום, שכל משאבינו האנרגטיים מושקעים בתחזוקתו.
- פלורינדה מספרת שהיא לא יכלה לפעול כפי שנהגה עד אז ולנסות לסתור את טענותיה של אספרנסה. 
בדיוק כך רומז גם קסטנדה על היותו אדם שונה אחרי הקפיצה לתהום (בסוף "צדו הפעיל"): אילו היה אותו אדם היה מתגעגע לדון חואן, כועס עליו על שהשאיר אותו מאחור ועוד. קסטנדה גם אומר במפורש שהוא אינו אותו אדם, אבל אחרי שהוא הכביר כל כך הרבה מילים בטיוח העניין, הקורא מתייחס לזה כחוויה פסיכולוגית סובייקטיבית בלבד, ואולי אפילו כרושם רגעי.
- גם הדמעות של אספרנסה מחזקות את הטענה שבכניסתה לבריכה, פלורינדה המקורית כבר לא תשוב.

האם לפנינו תבנית כזו של סגירת מעגל, או סתם מקריות?
נתקלנו כבר בשימוש בתבניות, בין היתר בשמות שבוחר הנגואל לעצמו כלפי חניכים שונים; הוא מזַמן, ככל הנראה, תבנית היסטורית אשר נמצאת ברקע האינטראקציה של החניך עם הנגואל.
המושג "תבניות" מופיע במפורש, אבל האופן שבו הוא מיושם זו פרשנות שלי.

האם יש בספרים מקרים נוספים של תבנית מסוג כזה, הקרויה במקומותינו "סגירת מעגל"?
כרגע לא עולה בדעתי דוגמה כזו. 
בעולם הרגיל יש לא מעט מקרים של תבניות כאלה, לכאורה. 
================== 
28.1.18

עדיין חדש בשביל להגיע ליוטיוב, אז מתוך תחנת רדיו ביוטיוב.
forward motion - lowell hopper
================== 
28.1.18
אניטה מורג'אני שכתבה את הספר "מתה להיות אני". 
בזמנו הקדשתי כמה פוסטים למקרה שלה: 
היא הייתה במצב סופני בעקבות מחלת סרטן, וכאשר מצבה הידרדר למצב של מוות קליני, או קרוב לזה, היא חוותה חוויות המוכרות לנו ממקרים של חזרה ממוות קליני: אור, דמויות נפטרים וכו. אבל גם משהו מאד ייחודי: לדעתי היא הגיעה לאותו מימד של בועות שאליו הגיע קסטנדה בתרגולי הקפיצה לתהום, ולאחר מכן בקפיצה עצמה (עליה הוא לא דיווח). זהו מקום הקרוב מאד לעולם השחור (אולי אפילו זהה לו, אין לי עדיין דעה מבוססת בעניין זה). 
משם היא חזרה לעולם הזה, אל גופה הרצוץ, אבל הוא החלים במהירות ולחלוטין ממצב שהיה לדעת הרופאים חסר תקנה, וכך זה אכן עולה מהדיאגנוזה הרפואית שאותה היא מפרטת.

חסר היה לי בספר ובהרצאות שלה התייחסות לחוויית הזהות החדשה שלה, חוויה שאותה היא החליטה כנראה להצניע.

נתקלתי בריאיון הבא שלה. 
אין בו התייחסות כזו, אבל יש בו המחשה קטנה, נוספת, של אותו עולם בועות, וכיצד התכוונות, כאלומה צרה של פנס, יכולה שם לבחור מסלול חיים אחר.

אני חושב שזה אחד מהמקרים הנדירים של ריפוי כה פלאי, והתורה הטולטקית מציעה הסבר עד לאן היא הרחיקה מעולמנו. 
גם המודל שלה להסביר את אלוהים: האצבעות שחושבות שהן ישויות נפרדות, כי אינן מודעות לחיבורן לאותו מקור, כלומר לכף היד, הוא בעל דמיון רב למודל הטולטקי (על פי פרשנותי): כף היד שבמשל זה היא, בתפיסה הטולטקית, הארץ, והאצבעות שאנו, הן, לפי הצעתי, גבעולים על פניה. גבעולים אלה הם השורשים האנרגטיים שעליהן דיבר סילביו מנואל (בשביל לדייק, צריך להוסיף פרח על הגבעול אשר ייצג את גוף האנרגיה שלנו, אז הוסיפו אותו).

================== 

הרחוב המוליך אל הנצח

יצירה ברזילאית משנת 1963.

Little Boat (bossa nova on tenor sax) by Crazydaisydoo

ובגירסה ווקאלית בפורטוגזית ואנגלית.

אני מתכוון להמשיך בקו המחשבה שבו הילכתי לאחרונה, שהוא ספקולטיבי מאד:

הרצועות הלא-אורגניות כולן נוכחות בעולם התפיסתי שלנו, אבל משכנן הרגיל הוא באדמה, בעומקים שונים (הן עוקבות זו את זו כמו שכבות בצל). 

עם זאת, יש מקומות גאוגרפיים שבהם הן מופיעות על פני השטח, וזה קורה משום שהן נדחפו החוצה. מקומות אלה הם המשפכים שבין העולמות, עליהם מדבר קסטנדה ב"מפגשים עם הנגואל". 

מקום מסוג זה הוא איזור הדיונות הצהובות שמאחורי קיר הערפל. באיזור זה, על פי פרשנותי, נמצאים הרצועות בזו אחר זו על פני השטח, וההתקדמות שם, כשהיא נעשית בכוליותך (הגוף הפיסי והגוף האנרגטי) היא קשה, כי כל התקדמות מצריכה השתחררות מאחיזתה של אותה רצועה בך. ברצועה האחרונה נמצא האור הנפלא, המעורר את הרושם של קדושה (עמוד 240). 

בעבר כיניתי את האור "האלוהי" הזה "מלכודת".  

באותו עולם "קדוש" נמצאים המלאכים. בפרק זה הם מתוארים כרוחות רפאים, apparitions (עמוד 241). בעבר זיהיתי אותם עם "הלא אורגנים המשרתים את המנהרות" וגם כ"צללי המכשפה" שבספר "חלום המכשפה".

מעבר לאור הנפלא הזה נמצא העולם השחור, והוא היחידי שהוא בגדר רצועה גדולה, היחידה שקסטנדה הישיר מעולם. 

כלומר, על פי פרשנותי, כל הרצועות הלא אורגניות שבהן "בילה" קסטנדה אינן בגדר רצועה גדולה משום שהן מרכיבות את עולמנו וגם משום שיחדיו הן מהוות רצועה גדולה, לא כל אחת בנפרד. אלו רצועות שיש ביניהן תיאום, כל אחת היא אספקט של אותו עולם.

"מה יקרה אם אצליח להישיר עולם אחר?" שאלתי.

"אתה תגיע לשם," השיב, "ממש כשם שחנארו עשה באחד הלילות, כאן במקום הזה, כאשר הראה לך את המסתורין של ההישרה."  (עמוד 239)

כלומר, ברחוב הצדדי ההוא.

לעולם השחור הוא יגיע שוב מאוחר יותר באמצעות הקפיצה לתהום.  (עמוד 238)

באותה קפיצה הוא יגיע אל העולם השחור, אבל לא דרך הרצועות הלא אורגניות: קיר הערפל, איזור הדיונות הצהובות האור הלבן ורוחות הרפאים, שהם כולם הסטה צדית של נקודת המאסף (עמוד 241), אלא ישירות. הכיוון הישיר הוא לא צדי, ואני מציע שכיוונו הוא פנימה אל תוך הפקעת, לתוך הדיסקית הענברית החוֹצַה את הפקעת.

אני סבור שהעולם השחור הוא החיץ שבין העולם הטפילי (7 הרצועות) לבין הרוח. הוא מכונה כאן "מחסום התפישה". 

גם קיר הערפל כוּנַה "מחסום התפישה", אבל הקיר הוא מחסום שמעברו האחר נמצאים העולמות הלא-אורגנים, והוא מופיע בתנועה צדית של נקודת המאסף.

זוכרים שדון חואן אמר באיזשהו מקום שהדרך לחירות איננה חייבת לעבור דרך העולמות הלא-אורגניים, אלא שהשושלת שלו נאלצת לעשות זאת בדרך זו? 

לפנינו חזרה על אותו רעיון, ושוב מבלי לפרט כיצד זה נעשה.

האם באמת לא נאמר כיצד מגיעים לשם ישירות?

לדעתי זה נאמר, ואפילו הבאתי ציטוט בעניין זה בפוסט לאחרונה אודות ראשי המפלצת של החשיבות העצמית, שבפנינו עומדות שלוש דרכים להתמודד איתה:

- להסיר את הראשים האחד אחרי השני = לעבור דרך העולמות הלא אורגנים האחד אחרי השני.

- להביסה במכה אחת, על ידי מוות סימבולי -- הקפיצה לתהום היא מוות כזה, והיא עוקפת את המעבר דרך העולמות הלא-אורגנים.

- האופציה השלישית (אני מביא אותה רק כדי להשלים את המצווה): הגעה למקום חוסר הרחמים, ועל ידי כך הרעבת המפלצת של החשיבות העצמית.

העולם השחור נמצא מחוץ לזמן הרגיל ועל כן הוא מכוּנֶה בפרק זה "נצח". כל רגע שלנו נמשך בו כמו נצח, וזה מתבטא לא רק בחוויית הזמן, אלא מותיר סימנים בגוף, כנראה בגוף המאיר, היא הפקעת, ו/או בגוף האנרגטי: נקודת המאסף (הכפיל). 

נאמר על הרחוב הצדדי הזה שהוא שומם (deserted), כלומר אין בו אנשים. לא ברור אם באותו רגע לא היו, או שזהו רחוב "רפאים", כלומר נבנה וננטש. שתי שורות בהמשך (עמוד 239) ההליכה באותו רחוב הופכת להליכה באיזור הדיונות, איזור המתואר באותה מילה, "שומם". ההשתנות של הנוף היא משום שהתנועה היא גם תנועה של נקודת המאסף, לא רק של הגוף.

הרחוב הצדדי הזה, השומם, מוביל אם כן לעולם השחור, כלומר אל הנצח. 

העולם השחור הזה דינו, לדעתי, כמו הרצועות הלא אורגניות שנדחפו אל פני השטח, כלומר הוא רצועה שהיא ברגיל עמוק באדמה.

על כן אמרתי שצריך ידע במדעי כדור הארץ כדי לזהותה.

יש לי לי השערה לגבי זהותה, אבל לכם אין מושג בגיאולוגיה 😊

***

אבל !!!! דון חואן אומר:

"הרחוב הזה, כמו כל רחוב, מוליך אל הנצח" (עמוד 244)

הרס לי את התיאוריה היפה.

אני אומר שזהו שקר, שמכוון לקוראים בלבד.

הרחוב ההוא נמצא במקום גיאוגרפי מיוחד, ואם הוא לא היה משקר על ידי הוספת שלושת המילים האלה, רבים היו פושטים על העיירות בצפון מקסיקו ומחפשים אותו, ולרובם מציאתו לא הייתה מועילה בדבר. בנוסף, ראינו שבאיזור הזה, בגלל ההחצנה של השכבות הלא-אורגניות, שם  קברו את עצמם המכשפים הקדומים והם משחרים לטרף.

שימו לב שההגעה לעולם השחור דרך הרחוב היא אותה תנועה צדית של נקודת המאסף, ואילו ההגעה הישירה היא בקפיצה לתהום.

כפי הנראה, הקפיצה לתהום איננה לתהום כלשהו, אלא לתהום הנמצאת בתחומי אותה רצועה גיאולוגית שבו נמצא העולם השחור.

אז כל מי שכבר תכנן על התהום הקרובה לביתו.... 😊

***

נושא אחר:
הזכרתי לאחרונה את החיזיון של הנביא זכריה אודות עיני יהוה המשוטטים בכל הארץ, והנה נתקלתי בשלט בכפר הדרוזי אבו סְנַאן שבגליל המערבי, שלט המכוון אל מקום בשם מקאם א-נבי זכריה. לא הגעתי לשם, עדיין. יש שם כנראה מערה, שבה, על פי האמונה, הוא התפלל. המערה התגלתה במאה ה-17,18. מעניין שבאתר קברי צדיקים המקום לא מופיע.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

19.1.18
כמדומני, פרק זה שב"האש שבפנים" הוא המקום היחיד שבו מופיע העולם השחור, לפחות באופן מפורש. 
בהנחה שהספרים אמורים לספק לנו את כל המידע הנחוץ (פלורינדה הצעירה אומרת זאת במפורש באחד הראיונות), ומכיוון שמה שמופיע בפרק זה אודות העולם השחור אינו מספיק (כנראה), יש לחפש רמזים למושג זה תחת ניסוחים אחרים; לזהות אותו במלבושיו האחרים ובעזרתם להרחיב את הידע אודותיו. 
זהו מהלך מהבסיסיים ביותר בכל ניסיון להבין את הכתבים האלה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא השימוש בשמות שונים לאותו דבר, כגון: הרוח, הנגואל, הכוונה, האינסוף, המופשט.

בנוגע לעולם השחור, אני מציע את ההתייחסות הבאה ל"שחור" כמדברת על אותו דבר. 
היא לקוחה מתוך "מתנת הנשר" והיא באה מפיה של לה-גורדה.
האמירה כורכת את השחור עם השקט.
"הנגואל אמר שזהו רגע של אפלה [שחוֹר, blackness], רגע שַקֵט יותר מהרגע של הפסקת דו השיח הפנימי. האפלה הזאת [blackness], השקט הזה, מוליד/ה [gives rise - הייתי מציע לשים ברקע התרגום "מוליד/ה" את המשמעות המילולית: מרימה  כלפי מעלה, בדומה לשמש העולה] את הכוונה [Intent] לכַוֵון את [מלשון לתת כיוון ל, direct] הקשב השני." (עמוד 120)

על פי ההצעה שלי: הפסקת הדיבור הפנימי היא מצב קיצוני  בתחומי הרצועות הלא-אורגניות, ומצב השקט השחור הוא מצב עמוק יותר, מעבר לאותן רצועות.  

מהקטע באותו פרק שב"האש שבפנים", בו מספר דון חואן שכחניך הוא נשלח לעולם השחור, וסילביו מנואל כחניך נשלח אל עולם אחר (לדעתי, הרוח, הכוונה. סילביו הוא הרי המאסטר של הכוונה).
מזה אני נוטה להסיק שהעולם השחור הוא טריטוריה עליה אחראי הנגואל. השקט השחור נחווה על ידי לה-גורדה וקסטנדה, שניהם נגואלים (הבאתי בעבר נימוקים לכך שלה-גורדה היא אשה נגואל). כמדומני אין שום רמז למישהו אחר שנדרש להגיע לשם.

בהמשך לדברים אלה, אני מציע את הסכימה הבאה אודות תחומי השליטה של הלוחמים הגברים; את העולמות שבתחומי התמחותם. הסכימה כוללת גם את המיקום היחסי ביניהם:

הטונל                         - השכל    - ויסנטה.
==== 
העולמות הלא-אורגנים - המודעות - חנארו.
=============
העולם השחור            - הדממה    - הנגואל דון חואן.
========
הרוח                         - הכַּוַונַה    - סילביו מנואל.

הצבעים בתרשים נכונים לשני התחתונים בלבד. השאר הם רק לצורך המובחנות. נתתי ללא-אורגנים כחול כי יש להם קשר הדוק למים.

שימו לב שהדממה בתרשים - בהתאם לנאמר בספרים - נמצאת צעד הכרחי לפני הכוונה. 

התרשים כמובן אינו שלם, בין היתר כי אין בו ביטוי לרעיון שניתן להגיע גם ישירות מהטונַל אל העולם השחור מבלי לעבור דרך עולמותיהם של הלא-אורגנים.

התרשים עולה בקנה אחד עם הפירוש המילולי של "הדממה מרימה את הכוונה" (מזריחה אותה מעל האופק השחור), כלומר מאפשרת לכוונה לפרוץ אל העולמות שמעל.

תזכורת, הדברים הם ספקולציה פרשנית.

שבת שלום.
================== 
19.1.18
מה עושים עם השליח, חואן טוּמַה?
הוא הרי חלק אינטגרלי מהלוחמים הגברים.
ציינתי את חואן טומה ולא את אמיליטו כי על פי המודל שלי, אמיליטו שייך לחבורה של הנגואל חוליאן.

אני חושב שלחואן טומה אין עולם תחת שליטתו, אלא שהוא, כשליח, נע בין העולמות האלה.

איך מתחלקות הנשים ביחס לדיאגרמה?
תשובתי בהמשך, באחת ההערות.
================== 
19.1.18
דרך אגב, אני חושב שיש דרכים ישירות נוספות להגיע אל הרוח, דרכים שאינן של "זבנג וגמרנו" כמו המוות הסמבולי. 
ההגעה יכולה להיות הדרגתית, ומשמעותה מוות הדרגתי.
הדרך הנ"ל של חוסר הרחמים היא דוגמה למוות הדרגתי (על ידי הרעבה של החשיבות העצמית). 
יש לדעתי עוד אפשרויות, אבל אני עדיין לא סגור בעניין זה. 
================== 
20.1.18
מה ראה קסטנדה בשמים של העולם השחור?
התיאור נמצא בעמוד 241.
הנה התיאור המקורי באנגלית.

The sky was also black and literally covered with lines and irregular circles of various degrees of blackness. The sky looked like a black piece of wood where the grain showed in relief.

קסטנדה לא מתאמץ שנקבל תמונה מדויקת. כוונתו כנראה למעגלים לא עיגוליים, אבל קונצנטריים, כלומר האחד בתוך השני, כמו טבעות של עץ. והם לא באותו גובה, כלומר לא באותו מישור, אלא יוצרות תבליט.
הנה כמה תמונות מהאינטרנט של טבעות עץ. אם חסר בהן הרושם של תבליט, הוסיפו אותו בדמיונכם.
בהזדמנות זו גם השחירו את התמונה בדמיונכם.

אני חושב שבתיאור הזה יש רמז למבנה קליפות הבצל של 7 העולמות הלא-אורגניים, שאכן, על פי פרשנותי, נמצאות מעל לעולם השחור, כלומר בשמים שלו. כל ישות בעולמנו מוקפת בקליפות הבצל האלה, לכן הוא כנראה ראה ריבוי של קבוצות מעגלים. 

***

אפרופו קליפות הבצל של העולמות הלא-אורגניים, מעניין שכוחות הרוע שבעולם נקראים בקבלה "קליפות". הנה קטע מתוך הערך "קליפות" בויקיפדיה:

בשלב הזה נהרסו שבע הספירות התחתונות מתוך עשר הספירות ומשבריהן נוצרו הקליפות הרגילות. 

עוד מאותו ערך, קטע נוסף המתאר כיצד הקליפות מקיפות את הניצוצות [=נקודות מאסף]. האור שיורד הוא, בתרגום לטולטקית, האצלות הנשר אשר מהוות את הרצועות הלא אורגניות.

על פי קבלת האר"י, יורד האור הישר, אל תוך העולמות התחתונים ואז הוא מקיף את אותם ניצוצות נופלים. חלק מהאור הזה מגשים את עצמו והופך לאור חוזר ולמעשה חוזר למקורו. חלק אחר נשאר בעולמות התחתונים והופך לקליפות.
================== 
21.1.18
עוד כמה הערות לגבי הפרק האחרון ב"האש שבפנים" העוסק בעולם השחור.
ראשית תיקון טעות בספר: עמוד 240 שורה ראשונה, צריך להיות "כאשר באנו בו [בעולם השחור] בפעם הזו", לא "בפעם הראשונה".

בעלי הברית שייכים, ככל הנראה, לעולם השחור, למרות שנאמר שכאשר הוא ראה אותם הם נראו על רקע ורוד. (עמוד 240)
הזוהר הוורוד קשור לאהבה, הוא נאמר אודות אהבתו של אלהים  שהיא ורודה. וכאן, בפרק זה, כאשר קסטנדה גילה כלפיהם רחמים (שכוללים מידה מסוימת של חיבה, לא?) הם התקרבו אליו. 

הזוהר שבתוכם משך אותו לעולם השחור. זוכרים איך דון חואן אמר לפלורינדה החניכה לזכור את הזוהר הירקרק בעולמם של הסוּרֶם?
הזוהר (הנקלט בעיניים ועשוי להגיע על ידי הזיכרון, כי לעיניים יש זיכרון משל עצמן) הוא המזַמֵן את הכוונה, והוא שמוליך אותה. לכל מיקום של נקודת המאסף יש זוהר משלו.

אני חושב שבעלי הברית שייכים לעולם השחור מסיבה נוספת: 
דון חואן אומר על בעלי הברית שהם יכולים לספק חברה בעולמות של בדידות (לא זוכר בדיוק את הנוסח). וכאן מאפיין הבדידות בעולם השחור מודגש: "לוחמים עלולים להיוותר בבדידות שאין לשערה כלל [...] אני הסטתי את נקודת המאסף שלי כדי שאהיה איתך; אלמלא כן היית נותר לבדך עם בעלי הברית." (עמוד 241)

האם גם בעלי הברית של המכשפים הקדומים שייכים לעולם השחור? והאם בו הם קברו את גופיהם?
אני נוטה לחשוב שלא. 

מה עם העובדה ששלושה בעלי ברית הגיעו אליו? 
לדעתי זה משום שיש לו שלושה תאים, הוא נגואל תלת-תאי. דון חואן הוא נגואל בעל 4 תאים והיו לו ארבעה בעלי ברית.
================== 
21.1.18
לא התייחסתי בדיאגרמה הנ"ל, אודות 4 העולמות, לנשים.
בהשראת המודל שהצעתי למבנה החבורה והשושלת, בכל עולם מהנ"ל ישנן שתי נשים: חולמת ויוקשת. בעולם שבתחום המומחיות של הנגואל, העולם השחור, שתי הנשים הן נשים נגואל.
================== 
22.1.18
"צל חיוכך" בגירסת סקסופון יפייפיה. 

================== 
22.1.18
עוד תמיכה קלה לכך שהשמיים לא רק "מספרים כבוד אל" (תהלים), אלא שהשמים בעולם השחור מציגים את השכבות של העולם הלא-אורגני. היא מסתתרת לדעתי ב:
"השמים היו שחורים ומכוסים במעגלים לא עיגוליים בדרגות שונות של שחור. השמים נראו כמו פיסת עץ שחורה שהצורות שיצרו סיביה נראו כתבליט." (עמוד 241. לעיל הבאתי את הנוסח האנגלי.)

האמירה שהחושים הם דרגות של מודעות הייתה עבורי הטריגר לקַשֵר אותה לטענה שמבנה 7 העולמות הלא-אורגניים דומה לקליפות בצל (והשאר הריהו רשום בדפי ההיסטוריה 😊).
עכשיו, הבה נחבר את דרגות של מודעות עם דרגות של שחור.
================== 
23.1.18
לאדם הסביר בימינו הרעיון שתחום המומחיות של הנגואל הוא השקט יכול להיראות מוזר.
לדעתי התפיסה הטולטקית נבדלת מהתפיסה הרגילה, בין היתר,  בכך שבתפיסה הרווחת ישנן איכויות שהן בגדר היעדר של תכונה. לדוגמה:
קור הוא לא ישות אלא היעדר של ישות, של חום.
שחור (כגון: הצבע של העולם השחור) הוא לא צבע, אלא היעדר של צבעים (או אור).
שקט הוא היעדר של רעש (או דיבור).
מנוחה היא היעדר תנועה (או תנועה במהירות אפס).
ועוד.
לדעתי, בתפיסת עולמם של הטולטקים כל איכות היא בעלת קיום עצמאי, היא סוג של האצלת הנשר. לדוגמה: העולם השחור הוא, לדעתי, בעל צבע כזה. כך גם השקט הוא איכות עצמאית. הנה שתי הוכחות קלות:
באחד מחזיונותיו של קסטנדה הוא חווה את השקט נע לעברו מהדברים שסביבו. עוד חיזוק: הלוחם שואף לצבור דממה.

לרעיון שאין תכונות שהן בגדר היעדר של תכונות אחרות יש לבטח השלכות פילוסופיות. 
השלכה אפשרית (אינני בטוח שהיא הכרחית) היא השפעה על מושג הסתירה, כלומר שדבר והיפוכו אינם יכולים להתקיים בו זמנית. 
האמת, בעולמם של הטולטקים חוק הסתירה אינו תקף. הלוחם מגיע למצב תפיסה כפול, ושתי התפיסות עשויות לעתים להתנגש זו בזו. שתי התפיסות השונות מקורן בנקודות תצפית שונות: הגוף הפיסי לעומת הגוף האנרגטי. 
- קסטנדה חווה את אותו עלה נופל ארבע פעמים.
- המון פעמים קסטנדה מספר שמשהו בו חושב שדון חואן מדבר שטויות, ועם זאת חלק אחר בו יודע שדון חואן מדבר אמת.

עצירת הדיבור הפנימי היא אכן עצירה, הפסקה של דיבור, תקיעת טריז בזרימה, על פי הטרמינולוגיה של הפרק המסתורי שבסוף "מתנת הנשר". אבל, כפי שאומרת לה-גורדה בציטוט לעיל, יש מצב של שקט שהוא עמוק יותר מעצירת הדיבור הפנימי והוא שַחוֹר. זהו שקט שהוא איכות עצמאית ומשכנה בעולם השחור (על פי ההצעה הפרשנית שלי).
================== 
23.1.18
במסגרת רשימות ה-7 שבהן הפצצתי את הבלוג, ציינתי שייתכן והסיפור על 7 העמים ששכנו בכנען מייצגים את 7 הרצועות הלא-אורגניות. 
לאחרונה הצבעתי על הדמיון שבין המבנה של העולמות הלא-אורגניים (כקליפות בצל) לבין השימוש במושג "קליפות" במסטיקה היהודית (7 קליפות) לציון כוחות הרע בעולם.
והנה נתקלתי במושג נוסף ביהדות שמחבר בין הקליפות לבין אותם עמי כנען: "קליפת פלשתים".

בכך לא מסתיים הסיפור.
נתקלתי ממש באחרונה ברעיון פרשני מהמסורת היהודית, לפיו חציית ים סוף אירעה משום שלא היה בכוחם של בני ישראל בשלב ההוא להתמודד ישירות מול פלשתים. קריעת ים סוף נחשבת כמדומני להתגלות הגדולה ביותר של האל; "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי", ויחזקאל הנביא זכה שנפתחו לפניו השמים "ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל, א':א).

בקריאה טולטקית,
אם ההתמודדות מול פלשתים מסמלת את הדרך הארוכה אל הרוח, זו שעוברת דרך העולמות הלא-אורגניים, אז חשד בריא עולה בדעתנו הטולטקית שחציית ים סוף, כמהלך אלטרנטיבי (כך על פי אותה פרשנות יהודית) עשויה לסמל את המסלול הישיר אל הרוח. ציינתי שיש רמזים לקיומן של דרכים ישירות כאלה.
אם זוהי ההתגלות הגדולה ביותר של האל, אז אפשר לראות בה הגעה אל הרוח. האמת היא שבבדיקת הטקסט המקראי מתברר שאיננו צריכים להסיק את המסקנה הזו, היא כתובה כמעט במפורש:
לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.  (שמות יד)
כלומר, בני ישראל לא רק ניצבים נוכח מעשה נסי כביר, אלא רואים את האל.

קריעת ים סוף כסמל להגעה ישירה אל הרוח מקבלת תמיכה נוספת:
העולמות הלא-אורגניים החוצצים בינינו לבין הרוח הם, על פי פרשנותי, מה שמכוּנֶה "הים האפל של המודעות".


הטענה שקריעת ים סוף היא אלטרנטיבה להתמודדות כנגד פלשתים גורמת לתהייה, כי זה קצת לא מסתדר ברצף האירועים. 
ייתכן, לדעתי, שיש במקרא שני סיפורי גאולה (לפחות) נפרדים:
יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הם סיפור אחד.
הכניסה לכנען והמלחמות בה כסיפור שני, זוהי הדרך הארוכה אל הרוח.
גם אצל קסטנדה יש, לדעתי, סיפורים נפרדים של דרכים אל הרוח, ואפילו אינני בטוח שהוא חווה את כולם "על בשרו".
ועם זאת הוא חווה אותם. יש כאן סתירה שכדי להבהיר אותה צריך לכתוב כמות מילים שאותן ניתן יהיה לכרוך לספר.

***

הבאתי בבלוג לא מעט עניינים מהמקרא ומהמסורת היהודית שיש להם, לכאורה, דמיון עם התפיסה הטולטקית. אין בכוונתי לטעון שמדובר באותה תפיסת עולם, ממש לא!, אבל הדמיון לתפיסה הטולטקית מצביע בעיניי על גרעיני אמת הנמצאים בתפיסה היהודית.
גרעיני אמת ישנם גם בתפיסות אחרות, וכצפוי, על פי התפיסה הטולטקית, גרעינים כאלה בעולמנו הם יעד לשיבוש בכל דרך אפשרית. 
==================