הרחוב המוליך אל הנצח

יצירה ברזילאית משנת 1963.

Little Boat (bossa nova on tenor sax) by Crazydaisydoo

ובגירסה ווקאלית בפורטוגזית ואנגלית.

אני מתכוון להמשיך בקו המחשבה שבו הילכתי לאחרונה, שהוא ספקולטיבי מאד:

הרצועות הלא-אורגניות כולן נוכחות בעולם התפיסתי שלנו, אבל משכנן הרגיל הוא באדמה, בעומקים שונים (הן עוקבות זו את זו כמו שכבות בצל). 

עם זאת, יש מקומות גאוגרפיים שבהם הן מופיעות על פני השטח, וזה קורה משום שהן נדחפו החוצה. מקומות אלה הם המשפכים שבין העולמות, עליהם מדבר קסטנדה ב"מפגשים עם הנגואל". 

מקום מסוג זה הוא איזור הדיונות הצהובות שמאחורי קיר הערפל. באיזור זה, על פי פרשנותי, נמצאים הרצועות בזו אחר זו על פני השטח, וההתקדמות שם, כשהיא נעשית בכוליותך (הגוף הפיסי והגוף האנרגטי) היא קשה, כי כל התקדמות מצריכה השתחררות מאחיזתה של אותה רצועה בך. ברצועה האחרונה נמצא האור הנפלא, המעורר את הרושם של קדושה (עמוד 240). 

בעבר כיניתי את האור "האלוהי" הזה "מלכודת".  

באותו עולם "קדוש" נמצאים המלאכים. בפרק זה הם מתוארים כרוחות רפאים, apparitions (עמוד 241). בעבר זיהיתי אותם עם "הלא אורגנים המשרתים את המנהרות" וגם כ"צללי המכשפה" שבספר "חלום המכשפה".

מעבר לאור הנפלא הזה נמצא העולם השחור, והוא היחידי שהוא בגדר רצועה גדולה, היחידה שקסטנדה הישיר מעולם. 

כלומר, על פי פרשנותי, כל הרצועות הלא אורגניות שבהן "בילה" קסטנדה אינן בגדר רצועה גדולה משום שהן מרכיבות את עולמנו וגם משום שיחדיו הן מהוות רצועה גדולה, לא כל אחת בנפרד. אלו רצועות שיש ביניהן תיאום, כל אחת היא אספקט של אותו עולם.

"מה יקרה אם אצליח להישיר עולם אחר?" שאלתי.

"אתה תגיע לשם," השיב, "ממש כשם שחנארו עשה באחד הלילות, כאן במקום הזה, כאשר הראה לך את המסתורין של ההישרה."  (עמוד 239)

כלומר, ברחוב הצדדי ההוא.

לעולם השחור הוא יגיע שוב מאוחר יותר באמצעות הקפיצה לתהום.  (עמוד 238)

באותה קפיצה הוא יגיע אל העולם השחור, אבל לא דרך הרצועות הלא אורגניות: קיר הערפל, איזור הדיונות הצהובות האור הלבן ורוחות הרפאים, שהם כולם הסטה צדית של נקודת המאסף (עמוד 241), אלא ישירות. הכיוון הישיר הוא לא צדי, ואני מציע שכיוונו הוא פנימה אל תוך הפקעת, לתוך הדיסקית הענברית החוֹצַה את הפקעת.

אני סבור שהעולם השחור הוא החיץ שבין העולם הטפילי (7 הרצועות) לבין הרוח. הוא מכונה כאן "מחסום התפישה". 

גם קיר הערפל כוּנַה "מחסום התפישה", אבל הקיר הוא מחסום שמעברו האחר נמצאים העולמות הלא-אורגנים, והוא מופיע בתנועה צדית של נקודת המאסף.

זוכרים שדון חואן אמר באיזשהו מקום שהדרך לחירות איננה חייבת לעבור דרך העולמות הלא-אורגניים, אלא שהשושלת שלו נאלצת לעשות זאת בדרך זו? 

לפנינו חזרה על אותו רעיון, ושוב מבלי לפרט כיצד זה נעשה.

האם באמת לא נאמר כיצד מגיעים לשם ישירות?

לדעתי זה נאמר, ואפילו הבאתי ציטוט בעניין זה בפוסט לאחרונה אודות ראשי המפלצת של החשיבות העצמית, שבפנינו עומדות שלוש דרכים להתמודד איתה:

- להסיר את הראשים האחד אחרי השני = לעבור דרך העולמות הלא אורגנים האחד אחרי השני.

- להביסה במכה אחת, על ידי מוות סימבולי -- הקפיצה לתהום היא מוות כזה, והיא עוקפת את המעבר דרך העולמות הלא-אורגנים.

- האופציה השלישית (אני מביא אותה רק כדי להשלים את המצווה): הגעה למקום חוסר הרחמים, ועל ידי כך הרעבת המפלצת של החשיבות העצמית.

העולם השחור נמצא מחוץ לזמן הרגיל ועל כן הוא מכוּנֶה בפרק זה "נצח". כל רגע שלנו נמשך בו כמו נצח, וזה מתבטא לא רק בחוויית הזמן, אלא מותיר סימנים בגוף, כנראה בגוף המאיר, היא הפקעת, ו/או בגוף האנרגטי: נקודת המאסף (הכפיל). 

נאמר על הרחוב הצדדי הזה שהוא שומם (deserted), כלומר אין בו אנשים. לא ברור אם באותו רגע לא היו, או שזהו רחוב "רפאים", כלומר נבנה וננטש. שתי שורות בהמשך (עמוד 239) ההליכה באותו רחוב הופכת להליכה באיזור הדיונות, איזור המתואר באותה מילה, "שומם". ההשתנות של הנוף היא משום שהתנועה היא גם תנועה של נקודת המאסף, לא רק של הגוף.

הרחוב הצדדי הזה, השומם, מוביל אם כן לעולם השחור, כלומר אל הנצח. 

העולם השחור הזה דינו, לדעתי, כמו הרצועות הלא אורגניות שנדחפו אל פני השטח, כלומר הוא רצועה שהיא ברגיל עמוק באדמה.

על כן אמרתי שצריך ידע במדעי כדור הארץ כדי לזהותה.

יש לי לי השערה לגבי זהותה, אבל לכם אין מושג בגיאולוגיה 😊

***

אבל !!!! דון חואן אומר:

"הרחוב הזה, כמו כל רחוב, מוליך אל הנצח" (עמוד 244)

הרס לי את התיאוריה היפה.

אני אומר שזהו שקר, שמכוון לקוראים בלבד.

הרחוב ההוא נמצא במקום גיאוגרפי מיוחד, ואם הוא לא היה משקר על ידי הוספת שלושת המילים האלה, רבים היו פושטים על העיירות בצפון מקסיקו ומחפשים אותו, ולרובם מציאתו לא הייתה מועילה בדבר. בנוסף, ראינו שבאיזור הזה, בגלל ההחצנה של השכבות הלא-אורגניות, שם  קברו את עצמם המכשפים הקדומים והם משחרים לטרף.

שימו לב שההגעה לעולם השחור דרך הרחוב היא אותה תנועה צדית של נקודת המאסף, ואילו ההגעה הישירה היא בקפיצה לתהום.

כפי הנראה, הקפיצה לתהום איננה לתהום כלשהו, אלא לתהום הנמצאת בתחומי אותה רצועה גיאולוגית שבו נמצא העולם השחור.

אז כל מי שכבר תכנן על התהום הקרובה לביתו.... 😊

***

נושא אחר:
הזכרתי לאחרונה את החיזיון של הנביא זכריה אודות עיני יהוה המשוטטים בכל הארץ, והנה נתקלתי בשלט בכפר הדרוזי אבו סְנַאן שבגליל המערבי, שלט המכוון אל מקום בשם מקאם א-נבי זכריה. לא הגעתי לשם, עדיין. יש שם כנראה מערה, שבה, על פי האמונה, הוא התפלל. המערה התגלתה במאה ה-17,18. מעניין שבאתר קברי צדיקים המקום לא מופיע.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

19.1.18
כמדומני, פרק זה שב"האש שבפנים" הוא המקום היחיד שבו מופיע העולם השחור, לפחות באופן מפורש. 
בהנחה שהספרים אמורים לספק לנו את כל המידע הנחוץ (פלורינדה הצעירה אומרת זאת במפורש באחד הראיונות), ומכיוון שמה שמופיע בפרק זה אודות העולם השחור אינו מספיק (כנראה), יש לחפש רמזים למושג זה תחת ניסוחים אחרים; לזהות אותו במלבושיו האחרים ובעזרתם להרחיב את הידע אודותיו. 
זהו מהלך מהבסיסיים ביותר בכל ניסיון להבין את הכתבים האלה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא השימוש בשמות שונים לאותו דבר, כגון: הרוח, הנגואל, הכוונה, האינסוף, המופשט.

בנוגע לעולם השחור, אני מציע את ההתייחסות הבאה ל"שחור" כמדברת על אותו דבר. 
היא לקוחה מתוך "מתנת הנשר" והיא באה מפיה של לה-גורדה.
האמירה כורכת את השחור עם השקט.
"הנגואל אמר שזהו רגע של אפלה [שחוֹר, blackness], רגע שַקֵט יותר מהרגע של הפסקת דו השיח הפנימי. האפלה הזאת [blackness], השקט הזה, מוליד/ה [gives rise - הייתי מציע לשים ברקע התרגום "מוליד/ה" את המשמעות המילולית: מרימה  כלפי מעלה, בדומה לשמש העולה] את הכוונה [Intent] לכַוֵון את [מלשון לתת כיוון ל, direct] הקשב השני." (עמוד 120)

על פי ההצעה שלי: הפסקת הדיבור הפנימי היא מצב קיצוני  בתחומי הרצועות הלא-אורגניות, ומצב השקט השחור הוא מצב עמוק יותר, מעבר לאותן רצועות.  

מהקטע באותו פרק שב"האש שבפנים", בו מספר דון חואן שכחניך הוא נשלח לעולם השחור, וסילביו מנואל כחניך נשלח אל עולם אחר (לדעתי, הרוח, הכוונה. סילביו הוא הרי המאסטר של הכוונה).
מזה אני נוטה להסיק שהעולם השחור הוא טריטוריה עליה אחראי הנגואל. השקט השחור נחווה על ידי לה-גורדה וקסטנדה, שניהם נגואלים (הבאתי בעבר נימוקים לכך שלה-גורדה היא אשה נגואל). כמדומני אין שום רמז למישהו אחר שנדרש להגיע לשם.

בהמשך לדברים אלה, אני מציע את הסכימה הבאה אודות תחומי השליטה של הלוחמים הגברים; את העולמות שבתחומי התמחותם. הסכימה כוללת גם את המיקום היחסי ביניהם:

הטונל                         - השכל    - ויסנטה.
==== 
העולמות הלא-אורגנים - המודעות - חנארו.
=============
העולם השחור            - הדממה    - הנגואל דון חואן.
========
הרוח                         - הכַּוַונַה    - סילביו מנואל.

הצבעים בתרשים נכונים לשני התחתונים בלבד. השאר הם רק לצורך המובחנות. נתתי ללא-אורגנים כחול כי יש להם קשר הדוק למים.

שימו לב שהדממה בתרשים - בהתאם לנאמר בספרים - נמצאת צעד הכרחי לפני הכוונה. 

התרשים כמובן אינו שלם, בין היתר כי אין בו ביטוי לרעיון שניתן להגיע גם ישירות מהטונַל אל העולם השחור מבלי לעבור דרך עולמותיהם של הלא-אורגנים.

התרשים עולה בקנה אחד עם הפירוש המילולי של "הדממה מרימה את הכוונה" (מזריחה אותה מעל האופק השחור), כלומר מאפשרת לכוונה לפרוץ אל העולמות שמעל.

תזכורת, הדברים הם ספקולציה פרשנית.

שבת שלום.
================== 
19.1.18
מה עושים עם השליח, חואן טוּמַה?
הוא הרי חלק אינטגרלי מהלוחמים הגברים.
ציינתי את חואן טומה ולא את אמיליטו כי על פי המודל שלי, אמיליטו שייך לחבורה של הנגואל חוליאן.

אני חושב שלחואן טומה אין עולם תחת שליטתו, אלא שהוא, כשליח, נע בין העולמות האלה.

איך מתחלקות הנשים ביחס לדיאגרמה?
תשובתי בהמשך, באחת ההערות.
================== 
19.1.18
דרך אגב, אני חושב שיש דרכים ישירות נוספות להגיע אל הרוח, דרכים שאינן של "זבנג וגמרנו" כמו המוות הסמבולי. 
ההגעה יכולה להיות הדרגתית, ומשמעותה מוות הדרגתי.
הדרך הנ"ל של חוסר הרחמים היא דוגמה למוות הדרגתי (על ידי הרעבה של החשיבות העצמית). 
יש לדעתי עוד אפשרויות, אבל אני עדיין לא סגור בעניין זה. 
================== 
20.1.18
מה ראה קסטנדה בשמים של העולם השחור?
התיאור נמצא בעמוד 241.
הנה התיאור המקורי באנגלית.

The sky was also black and literally covered with lines and irregular circles of various degrees of blackness. The sky looked like a black piece of wood where the grain showed in relief.

קסטנדה לא מתאמץ שנקבל תמונה מדויקת. כוונתו כנראה למעגלים לא עיגוליים, אבל קונצנטריים, כלומר האחד בתוך השני, כמו טבעות של עץ. והם לא באותו גובה, כלומר לא באותו מישור, אלא יוצרות תבליט.
הנה כמה תמונות מהאינטרנט של טבעות עץ. אם חסר בהן הרושם של תבליט, הוסיפו אותו בדמיונכם.
בהזדמנות זו גם השחירו את התמונה בדמיונכם.

אני חושב שבתיאור הזה יש רמז למבנה קליפות הבצל של 7 העולמות הלא-אורגניים, שאכן, על פי פרשנותי, נמצאות מעל לעולם השחור, כלומר בשמים שלו. כל ישות בעולמנו מוקפת בקליפות הבצל האלה, לכן הוא כנראה ראה ריבוי של קבוצות מעגלים. 

***

אפרופו קליפות הבצל של העולמות הלא-אורגניים, מעניין שכוחות הרוע שבעולם נקראים בקבלה "קליפות". הנה קטע מתוך הערך "קליפות" בויקיפדיה:

בשלב הזה נהרסו שבע הספירות התחתונות מתוך עשר הספירות ומשבריהן נוצרו הקליפות הרגילות. 

עוד מאותו ערך, קטע נוסף המתאר כיצד הקליפות מקיפות את הניצוצות [=נקודות מאסף]. האור שיורד הוא, בתרגום לטולטקית, האצלות הנשר אשר מהוות את הרצועות הלא אורגניות.

על פי קבלת האר"י, יורד האור הישר, אל תוך העולמות התחתונים ואז הוא מקיף את אותם ניצוצות נופלים. חלק מהאור הזה מגשים את עצמו והופך לאור חוזר ולמעשה חוזר למקורו. חלק אחר נשאר בעולמות התחתונים והופך לקליפות.
================== 
21.1.18
עוד כמה הערות לגבי הפרק האחרון ב"האש שבפנים" העוסק בעולם השחור.
ראשית תיקון טעות בספר: עמוד 240 שורה ראשונה, צריך להיות "כאשר באנו בו [בעולם השחור] בפעם הזו", לא "בפעם הראשונה".

בעלי הברית שייכים, ככל הנראה, לעולם השחור, למרות שנאמר שכאשר הוא ראה אותם הם נראו על רקע ורוד. (עמוד 240)
הזוהר הוורוד קשור לאהבה, הוא נאמר אודות אהבתו של אלהים  שהיא ורודה. וכאן, בפרק זה, כאשר קסטנדה גילה כלפיהם רחמים (שכוללים מידה מסוימת של חיבה, לא?) הם התקרבו אליו. 

הזוהר שבתוכם משך אותו לעולם השחור. זוכרים איך דון חואן אמר לפלורינדה החניכה לזכור את הזוהר הירקרק בעולמם של הסוּרֶם?
הזוהר (הנקלט בעיניים ועשוי להגיע על ידי הזיכרון, כי לעיניים יש זיכרון משל עצמן) הוא המזַמֵן את הכוונה, והוא שמוליך אותה. לכל מיקום של נקודת המאסף יש זוהר משלו.

אני חושב שבעלי הברית שייכים לעולם השחור מסיבה נוספת: 
דון חואן אומר על בעלי הברית שהם יכולים לספק חברה בעולמות של בדידות (לא זוכר בדיוק את הנוסח). וכאן מאפיין הבדידות בעולם השחור מודגש: "לוחמים עלולים להיוותר בבדידות שאין לשערה כלל [...] אני הסטתי את נקודת המאסף שלי כדי שאהיה איתך; אלמלא כן היית נותר לבדך עם בעלי הברית." (עמוד 241)

האם גם בעלי הברית של המכשפים הקדומים שייכים לעולם השחור? והאם בו הם קברו את גופיהם?
אני נוטה לחשוב שלא. 

מה עם העובדה ששלושה בעלי ברית הגיעו אליו? 
לדעתי זה משום שיש לו שלושה תאים, הוא נגואל תלת-תאי. דון חואן הוא נגואל בעל 4 תאים והיו לו ארבעה בעלי ברית.
================== 
21.1.18
לא התייחסתי בדיאגרמה הנ"ל, אודות 4 העולמות, לנשים.
בהשראת המודל שהצעתי למבנה החבורה והשושלת, בכל עולם מהנ"ל ישנן שתי נשים: חולמת ויוקשת. בעולם שבתחום המומחיות של הנגואל, העולם השחור, שתי הנשים הן נשים נגואל.
================== 
22.1.18
"צל חיוכך" בגירסת סקסופון יפייפיה. 

================== 
22.1.18
עוד תמיכה קלה לכך שהשמיים לא רק "מספרים כבוד אל" (תהלים), אלא שהשמים בעולם השחור מציגים את השכבות של העולם הלא-אורגני. היא מסתתרת לדעתי ב:
"השמים היו שחורים ומכוסים במעגלים לא עיגוליים בדרגות שונות של שחור. השמים נראו כמו פיסת עץ שחורה שהצורות שיצרו סיביה נראו כתבליט." (עמוד 241. לעיל הבאתי את הנוסח האנגלי.)

האמירה שהחושים הם דרגות של מודעות הייתה עבורי הטריגר לקַשֵר אותה לטענה שמבנה 7 העולמות הלא-אורגניים דומה לקליפות בצל (והשאר הריהו רשום בדפי ההיסטוריה 😊).
עכשיו, הבה נחבר את דרגות של מודעות עם דרגות של שחור.
================== 
23.1.18
לאדם הסביר בימינו הרעיון שתחום המומחיות של הנגואל הוא השקט יכול להיראות מוזר.
לדעתי התפיסה הטולטקית נבדלת מהתפיסה הרגילה, בין היתר,  בכך שבתפיסה הרווחת ישנן איכויות שהן בגדר היעדר של תכונה. לדוגמה:
קור הוא לא ישות אלא היעדר של ישות, של חום.
שחור (כגון: הצבע של העולם השחור) הוא לא צבע, אלא היעדר של צבעים (או אור).
שקט הוא היעדר של רעש (או דיבור).
מנוחה היא היעדר תנועה (או תנועה במהירות אפס).
ועוד.
לדעתי, בתפיסת עולמם של הטולטקים כל איכות היא בעלת קיום עצמאי, היא סוג של האצלת הנשר. לדוגמה: העולם השחור הוא, לדעתי, בעל צבע כזה. כך גם השקט הוא איכות עצמאית. הנה שתי הוכחות קלות:
באחד מחזיונותיו של קסטנדה הוא חווה את השקט נע לעברו מהדברים שסביבו. עוד חיזוק: הלוחם שואף לצבור דממה.

לרעיון שאין תכונות שהן בגדר היעדר של תכונות אחרות יש לבטח השלכות פילוסופיות. 
השלכה אפשרית (אינני בטוח שהיא הכרחית) היא השפעה על מושג הסתירה, כלומר שדבר והיפוכו אינם יכולים להתקיים בו זמנית. 
האמת, בעולמם של הטולטקים חוק הסתירה אינו תקף. הלוחם מגיע למצב תפיסה כפול, ושתי התפיסות עשויות לעתים להתנגש זו בזו. שתי התפיסות השונות מקורן בנקודות תצפית שונות: הגוף הפיסי לעומת הגוף האנרגטי. 
- קסטנדה חווה את אותו עלה נופל ארבע פעמים.
- המון פעמים קסטנדה מספר שמשהו בו חושב שדון חואן מדבר שטויות, ועם זאת חלק אחר בו יודע שדון חואן מדבר אמת.

עצירת הדיבור הפנימי היא אכן עצירה, הפסקה של דיבור, תקיעת טריז בזרימה, על פי הטרמינולוגיה של הפרק המסתורי שבסוף "מתנת הנשר". אבל, כפי שאומרת לה-גורדה בציטוט לעיל, יש מצב של שקט שהוא עמוק יותר מעצירת הדיבור הפנימי והוא שַחוֹר. זהו שקט שהוא איכות עצמאית ומשכנה בעולם השחור (על פי ההצעה הפרשנית שלי).
================== 
23.1.18
במסגרת רשימות ה-7 שבהן הפצצתי את הבלוג, ציינתי שייתכן והסיפור על 7 העמים ששכנו בכנען מייצגים את 7 הרצועות הלא-אורגניות. 
לאחרונה הצבעתי על הדמיון שבין המבנה של העולמות הלא-אורגניים (כקליפות בצל) לבין השימוש במושג "קליפות" במסטיקה היהודית (7 קליפות) לציון כוחות הרע בעולם.
והנה נתקלתי במושג נוסף ביהדות שמחבר בין הקליפות לבין אותם עמי כנען: "קליפת פלשתים".

בכך לא מסתיים הסיפור.
נתקלתי ממש באחרונה ברעיון פרשני מהמסורת היהודית, לפיו חציית ים סוף אירעה משום שלא היה בכוחם של בני ישראל בשלב ההוא להתמודד ישירות מול פלשתים. קריעת ים סוף נחשבת כמדומני להתגלות הגדולה ביותר של האל; "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי", ויחזקאל הנביא זכה שנפתחו לפניו השמים "ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל, א':א).

בקריאה טולטקית,
אם ההתמודדות מול פלשתים מסמלת את הדרך הארוכה אל הרוח, זו שעוברת דרך העולמות הלא-אורגניים, אז חשד בריא עולה בדעתנו הטולטקית שחציית ים סוף, כמהלך אלטרנטיבי (כך על פי אותה פרשנות יהודית) עשויה לסמל את המסלול הישיר אל הרוח. ציינתי שיש רמזים לקיומן של דרכים ישירות כאלה.
אם זוהי ההתגלות הגדולה ביותר של האל, אז אפשר לראות בה הגעה אל הרוח. האמת היא שבבדיקת הטקסט המקראי מתברר שאיננו צריכים להסיק את המסקנה הזו, היא כתובה כמעט במפורש:
לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.  (שמות יד)
כלומר, בני ישראל לא רק ניצבים נוכח מעשה נסי כביר, אלא רואים את האל.

קריעת ים סוף כסמל להגעה ישירה אל הרוח מקבלת תמיכה נוספת:
העולמות הלא-אורגניים החוצצים בינינו לבין הרוח הם, על פי פרשנותי, מה שמכוּנֶה "הים האפל של המודעות".


הטענה שקריעת ים סוף היא אלטרנטיבה להתמודדות כנגד פלשתים גורמת לתהייה, כי זה קצת לא מסתדר ברצף האירועים. 
ייתכן, לדעתי, שיש במקרא שני סיפורי גאולה (לפחות) נפרדים:
יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הם סיפור אחד.
הכניסה לכנען והמלחמות בה כסיפור שני, זוהי הדרך הארוכה אל הרוח.
גם אצל קסטנדה יש, לדעתי, סיפורים נפרדים של דרכים אל הרוח, ואפילו אינני בטוח שהוא חווה את כולם "על בשרו".
ועם זאת הוא חווה אותם. יש כאן סתירה שכדי להבהיר אותה צריך לכתוב כמות מילים שאותן ניתן יהיה לכרוך לספר.

***

הבאתי בבלוג לא מעט עניינים מהמקרא ומהמסורת היהודית שיש להם, לכאורה, דמיון עם התפיסה הטולטקית. אין בכוונתי לטעון שמדובר באותה תפיסת עולם, ממש לא!, אבל הדמיון לתפיסה הטולטקית מצביע בעיניי על גרעיני אמת הנמצאים בתפיסה היהודית.
גרעיני אמת ישנם גם בתפיסות אחרות, וכצפוי, על פי התפיסה הטולטקית, גרעינים כאלה בעולמנו הם יעד לשיבוש בכל דרך אפשרית. 
==================