דיברנו רבות על העולם השחור. מגיעה לכם הפסקה.
בואו ונדבר קצת על הנצח.
הנצח הוא העולם השחור.
sorry, היו לי כוונות טובות. 😊
המילה "נצח" נוטה לצוץ כאשר העולם השחור נמצא על הפרק.
כותרת הפוסט הקודם הייתה: "הרחוב המוליך אל הנצח" וראינו שאותו רחוב הוליך אל.... העולם השחור.
קראנו שם שחנארו וקסטנדה שירכו את רגליהם, התהלכו בכבדות, באותו עולם במשך פרק זמן שנדמה לנצח, בעוד שבעולם הרגיל לא חלף אלא זמן קצרצר. כך גם דון חואן כחניך.
בסרטון הבא ישנו ריאיון עם אדם שעלה למטוס כצנחן, המטוס התרסק ועלה בלהבות. הוא חולץ במצב קשה, והוא מספר על ההתנסות שלו בזמן שהיה על גבול החיים והמוות. למעשה, הוא מספר שהוא מת וחזר כאדם אחר.
החלק הרלבנטי לנו מתחיל קצת אחרי הדקה החמישית.
הנושא נוגע לעניינינו משום שהוא מתאר מרחב שחור בתנועה. מרחב שעורר בו פַּלַצוּת. אני נוטה לחשוב שמדובר בעולם השחור.
שימו לב לסדר האירועים:
הוא נמשך לאור הלבן. בדרך לשם הוא ראה את המרחב השחור הולך וסוגר עליו, ואחר כך הוא טבל באור זהוב נפלא מלא חיים שעבר דרכו.
אחר כך חווה את האור הלבן, האלוהי, ומשם חזרה לתוך גופו, המתואר כהכנסת כף יד לתוך כפפה.
טבילה באור זהוב (ענברי) מתוארת באופן דומה על ידי קסטנדה בפרק על תנופת האדמה, לשם שיגרה אותו תנופת האדמה.
הניצול בסרטון הגיע לאותו אור זהוב אחרי מפגש עם העולם השחור, ועל פי פרשנותי: העולם השחור הוא המדיום שמאחוריו נמצאת הרוח, ההאצלות הענבריות. הוא שלב הכרחי בדרך אל הרוח.
בהמשך הפוסט אבדוק האם באירוע "תנופת האדמה" ישנו רמז בעדותו למעבר דרך העולם השחור. אם לא יימצא שם רמז כזה, זו לא תהיה הוכחה לכך שהטענה לא נכונה, כי יש נימוקים רבים אפשריים לכך שהיא נעדרת מהעדות, אבל רצוי שהיא בכל זאת תרומז שם :)
הקטע הבא לקוח מתוך "האש שבפנים" והוא מראה כמה נורא הרושם של העולם השחור: הוא מעורר דיכאון כה עמוק שעלול להביא למוות.
Don Juan remarked that in the life of warriors it was extremely natural to be sad for no overt reason. Seers say that the luminous egg, as a field of energy, senses its final destination whenever the boundaries of the known are broken. A mere glimpse of the eternity outside the cocoon is enough to disrupt the coziness of our inventory. The resulting melancholy is sometimes so intense that it can bring about death.
He said that the best way to get rid of melancholy is to make fun of it.
הדיכאון הזה הוא לדעתי עבודה של ההתקן הזר, המיינד הטפילי. זה מסביר את הדרך הטולטקית הנ"ל להיפטר מהדיכאון; ללעוג לו.
מושא הלעג בספרים הוא, בסופו של דבר, תמיד המיינד הטפילי, החשיבות העצמית.
הקטע הבא לקוח גם הוא מ"האש שבפנים" והוא אומר באופן מפורש את הפירוש שהצעתי. (נתקלתי בו לאחר שכתבתי את מה שכתבתי)
don Juan said that selfimportance is the motivating force for every attack of melancholy. He added that warriors are entitled to have profound states of sadness, but that sadness is there only to make them laugh.
אם כן, העצבות היא תולדה של החשיבות העצמית. והתרופה: ללעוג לה.
אם להצביע על נקודה אחת, מבין רבות, הממחישה את המרחק הרב שבין התפיסה הרגילה והתפיסה הטולטקית, לפנינו אחת כזו.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
25.1.18
שירו של ר' זכריה אלצ'אהרי, בן המאה ה-16 ,הנוסע התימני הגדול שהגיע אף לארץ ישראל במסעותיו, והיה מראשוני המקובלים בתימן.
מילים ופרטים נוספים כאן.
"אין לדעת אם שיר זה של געגועים וכיסופים לירושלים נכתב לפני ביקורו בה, אך אולי יש נחמה כלשהי בידיעה שלפחות זכה להגיע אל מושא חלומותיו."
לָך ּכָלְתָה נַפְשִי לִשְכֹן חֲצֵרָיִך:
אני מזכיר שיש ליטול את הכיסופים ולהטות אותם אל מעבר לעולם הזה. (דון חואן, על השימוש בשירה, "כוח השקט").
ולא משנה אם מדובר בעולם הזה על קריה נאמנה, או על קריה שבריחי שעריה זקוקים לחיזוק. 😊
איך זה קשור לעניינינו?
אה... כלומר... זאת אומרת.... נצח ישראל לא ישקר :)
***
יש לי בעיה עם האמירה המפורשת הנ"ל שהנצח נמצא מחוץ לפקעת.
אם לעולם השחור אין ייצוג בתוך הפקעת האישית שלנו, איך הגיע אליו קסטנדה? הוא הרי לבטח לא הצית את עצמו באש שבפנים ושחרר את נקודת המאסף שלו מתוך הפקעת.
עוד שני נימוקים:
- המבנה של כל הפקעות, באשר הן, אמור להיות, לדעתי, זהה. כלומר הפקעת של כדור הארץ אינה שונה מזו של כל יצור שחי עליה, ואם בפקעת של הארץ יש רצועה כזו של העולם השחור, היא אמורה להיות בפקעת שלנו.
- העולם השחור הוא רצועת האצלות המפרידה בין הרצועה הלא-אורגנית (בעלת 7 תתי רצועות) והרוח. הרצועות הלא-אורגניות מהוות את רוב הפקעת שלנו. בפקעת שלנו ישנה גם רצועה של הרוח, היא הדיסקית הצהובה העוברת את הפקעת מצד לצד.
אז מה, הרצועה המפרידה ביניהם, משום מה, חסרה בנו?
מהו הפתרון?
אני חושב שהרצועה השחורה, כמו הרצועה הענברית של הרוח, נמצאת בפקעת, אבל שתיהן אינן מושפעות ממנה; הפקעת לא כולאת אותן בתוכה והן אינן מנסות לפרוץ את הפקעת כמו ששואפות שאר ההאצלות הכלואות בה לעשות.
על כן, להגיע לדיסקית הצהובה או לרצועה השחורה פירושו להגיע אל מחוץ לפקעת.
הדימוי שאני מציע הוא: פקעת העוטפת גבעול, כשהגבעול מורכב משתי הרצועות: הרוח והעולם השחור.
כך הגיע קסטנדה לנצח שבחוץ.
זהו הפתרון שאני מציע, נכון לרגע זה.
אחת הבעיות עם הפתרון הזה היא שעל הדיסקית הצהובה נאמר במפורש שהיא נמצאת בתוך הפקעת, אז מדוע שלא ייאמר כך גם על העולם השחור?
זו לא טענה שאני מאד מתרגש ממנה.
===================
25.1.18
כשמדברים על הנצח, אי אפשר שלא להזכיר את האמירה המסתורית של דון חואן ב"סיפורי עוצמה" עמוד 16. אני מביא אותה כאן באנגלית. התרגום העברי אינו מדויק וקשה לסמוך עליו.
הדגשתי כמה משפטים ואנסה להתייחס אליהם.
"I'm going to utter perhaps the greatest piece of knowledge anyone can voice," he said. "Let
me see what you can do with it.
"Do you know that at this very moment you are surrounded by eternity? And do you know
that you can use that eternity, if you so desire?"
After a long pause, during which he urged me with a subtle movement of his eyes to make a
statement, I said that I did not understand what he was talking about.
"There! Eternity is there!" he said, pointing to the horizon.
Then he pointed to the zenith. "Or there, or perhaps we can say that eternity is like this." He
extended both arms to point to the east and west.
We looked at each other. His eyes held a question.
"What do you say to that?" he asked, coaxing me to ponder upon his words.
I did not know what to say.
"Do you know that you can extend yourself forever in any of the directions I have pointed
to?" he went on. "Do you know that one moment can be eternity? This is not a riddle; it's a
fact, but only if you mount that moment and use it to take the totality of yourself forever in
any direction."
He stared at me.
"You didn't have this knowledge before," he said, smiling. "Now you do. I have revealed it to
you. But it doesn't make a bit of difference because you don't have enough personal power to
utilize my revelation.
"Yet if you did have enough power, my words alone would serve as the means for you to
round up the totality of yourself, and get the crucial part of it out of the boundaries in which it
is contained."
He came to my side and poked my chest with his fingers. It was a very light tap.
"These are the boundaries I'm talking about," he said. "One can get out of them. We are a
feeling; an awareness encased here."
He slapped my shoulders with both hands. My pad and pencil fell to the ground. Don Juan put
his foot on the pad and stared at me, and then laughed.
I asked him if he minded my taking notes. He said no in a reassuring tone and moved his foot
away.
"We are luminous beings," he said, shaking his head rhythmically. "And for a luminous being
only personal power matters.
איך להבין את הדברים על רקע הקשר שבין העולם השחור והנצח?
ההצבעה לצדדים וההצבעה לשמים ממעל (זניט) תוך אמירה ששם נמצא הנצח, מתקשרת לכך שניתן להגיע אל העולם השחור ישירות וגם דרך הרצועות הלא אורגניות, במסלול צדי.
אבל מדוע הוא מצביע מעלה ולא מטה?
אני חושב שזה קשור לאמירה באחד הספרים שהמצב הרגיל שלנו הפוך למצב האמיתי. כשאנו מובאים למצב האמתי שלנו אנו חושבים שהעולם הפוך.
הטפיחה על החזה תוך אמירה שאלה הם הגבולות שבהם כלואה שלמותו של קסטנדה פירושה: הגוף הוא המיכל הכולא, והטפיחה שבעקבותיה נופל לו הפנקס והעט משמעה שיהיה עליו להשאיר מאחור את כל מה ששייך לעולם הזה, כולל הגוף והדעת הזרה, זו שמספקת את הדחף לכתיבה של קסטנדה.
השוּרַה התחתונה,
הידע המועט שיש לנו אודות העולם השחור לא ממש מספק הבהרות לקטע הנ"ל, וגם לא ליהפך; איננו מפיקים מידע פוקח עיניים אודות העולם השחור מקטע זה.
יצאנו לבחון את האמירה המפורסמת הזו אודות הנצח וחזרנו ובידינו כמה חרסים (העלינו חרס).
קורה.
זה מזכיר לי שכשנמצאו המגילות הגנוזות על ידי בדואי, הוא הביא כמה מהן לדודו וזה חשב רק על הערך שעשוי להיות לכַּדים המכילים אותן.
אני לא נרגע מהמחשבה שהדביל הזה הבעיר כמה מגילות כדי להתחמם. מי יודע איזה מגילות אלה היו? אפילו רק מבחינת העבודה הרבה שהושקעה בכתיבתן, ואלפי השנים שבהן היו מוחבאות, וכל זה כדי לבעור חצי דקה במדורה של טיפש.
מצד שני, אני חושב שזו לא מקריות שדווקא הוא מצא אותן ודווקא בתקופה ההיא.
את המגילות השרופות ניתן למצוא בספריה האַקַאשית.
אבל אם מישהו מזדמן לשם, אני מעדיף את הספר של קרול טיגס "סיפורי אנרגיה" ואת הספר השני של טאישה אבלאר "יקוש הכפיל", או קיי?
=================== 25.1.18
מכיוון שהזכרתי את הספרייה האקאשית, האם הרעיון הזה נמצא בספרות הטולטקית?
השם וודאי אינו נמצא, אבל האם הרעיון נמצא?
עבור המכשפים זהו לא רק אולם קריאה, אלא ספריית השאלה 😊
===================
26.1.18
הרעיון של הספריה האקאשית, מקום בו אצור כל הידע של כל העולמות האפשריים, כולל העולם הזה, נמצא, לדעתי, בפרק 18 של "להתעורר אל החלום".
זהו הפרק הלפני אחרון, אשר למעשה מסיים, במובן מסוים, את החניכה של פלורינדה דונר.
המקום שאליו היא מגיעה עם אספרנסה בחלימה נמצא רחוק מאד, כך אומרת אספרנסה. מהמקום הרחוק הזה מביאה זולייכה את הדמויות שהיא "לובשת" בחניכה של פלורינדה: את אספרנסה ואת השַרַת. מאותו מקום, לפי אספרנסה, הביא הנגואל אליאס את ההמצאות, אותם פסלים/המצאות המופיעים בחניכה של כל אחד מהחניכים והחניכות שכתבו ספרים.
אני מוסיף למקום זה את "הוואגינה הקוסמית" עליה נאמר שאותה הם הביאו מגלגל הזמן ("מתנת הנשר").
אני מוסיף למקום זה, וזה ברמה ספקולטיבית יותר, את אותן בועות המכילות קטעי חיים שבהן פוגש קסטנדה לפני הקפיצה לתהום ("סיפורי עוצמה").
עוד ספקולציה: משם שאב השרת, כמו עם שואב אבק, את בועות הידע לצורך הכנת העבודה האקדמית של פלורינדה.
לדעתי שם סיימה פלורינדה את חייה בתוך הדמות שלתוכה היא נולדה. פרשנות זו מספקת הסבר לדמעות שהזילה אספרנסה: פלורינדה, הדמות בעלת האופי הספציפי, המזהה את עצמה עם סיפור החיים שלה, היא לא תחזור עוד אחרי הקפיצה לתוך אותה בריכה.
הקפיצה לבריכה הזו היא המקבילה, לדעתי, לקפיצה לתהום אצל קסטנדה.
האבן שהביאה פלורינדה מאותו עולם ישמש אותה לדעתי כחולית חיבור לאותו עולם, כפי ששעון היד שעל זרועה שימש אותה כחולית חיבור לעולם הזה בכל חלומותיה. (כמדומני ששעון היד הזה לא הוחזר לה אחרי הקפיצה לבריכה, וזה הגיוני כי הוא משמש חולית חיבור לדמות שכבר "יצאה מהמחזור")
עולם הבועות שאליו מגיע קסטנדה בקפיצות התרגול שלו לתהום, זהה עם, או קרוב מאד ל, העולם השחור, שאליו הוא הרי אמור להגיע בעקבות הקפיצה לתהום.
כפי שאומר השרת, הבריכה אינה קדושה ואינה טמאה. האור הבוקע ממעמקיה מגיע, לפי אספרנסה, ממרכז כדור הארץ, שם, על פי פרשנותי, נמצא גוף האנרגיה של הארץ, הרוח.
"התהום", אם כן, "מסתתרת" בתוך הבריכה.
===================
26.1.18
הבריכה שאור בוקע ממעמקיה הזכירה לי מערה שלא מזמן קראתי אודותיה. הצילום לקוח מתוך הספר המעניין: "אגדות ארץ ישראל" מאת זאב וילנאי.
טעם נוסף לזיהוי בין עולם הבועות של קטעי חיים והעולם השחור הוא שיש בכך להסביר את הבדידות שבעולם השחור, כי שם את/ה נמצא מחוץ לכל סיפור חיים, מחוץ לכל עולם, ורק בעלי הברית יכולים לארח לך לחברה.
שבת שלום.
===================
26.1.18
בפינת פרשנות המקרא הטולטקית:
אולי ים סוּף הוא מלשון סוֹף, קצה, end ? (ובערבית: אל-אקצה).
כלומר הים שבקצה העולם, אשר עם חצייתו מגיעים אל מעבר לעולם, אל הרוח (אלוהים)?
הבאתי לאחרונה ציטוט מהמקרא שאומר במפורש שעם חציית ים סוף (כנראה לאחר החצייה) בני ישראל ראו את יהוה.
זהו כנראה הנימוק לטענה שמה שראתה שפחה על הים, לא ראה הנביא יחזקאל בחזיונותיו הכבירים.
==================
26.1.18
הקטע הבא לקוח מתוך "סיפורי עוצמה" ויש בו תיאור הדומה לזרם השחור המפחיד שעמד לבלוע את הניצול שבסרטון לעיל.
אני סבור שהקטע מתאר כניסה לעולם השחור.
שימו לב שהאירוע מתחיל בשמיעת קולות מתקרבים של בעל ברית ("משהו כבד הנגרר על פני הסלעים", עמוד 181). גם בחווית העולם השחור (ב"האש שבפנים") בעלי הברית היו אלה שלקחו אותו אל העולם השחור.
יש בתרגום העברי כמה שורות חסרות ובמקומן חוזרת שורה אחת פעמיים: "עברה בי תחושה מטורפת שאין הם אנשים כמוני". הכוונה היא רק לדון חואן וחנארו, לא לפבליטו ונסטור.
חסר שם תיאור של קיפול רגליהם של השניים כדי להצליח להיכנס מתחת לבתי שחיו של קסטנדה, כי הוא היה נמוך מהם.
חנארו צוחק, אבל עם זאת הוא לעולם איננו רק צוחק (אומר זאת דון חואן במפורש באחד הספרים), כלומר הבדיחה על השילוש הקדוש איננה רק בדיחה.
השילוש הקדוש הוא יחידה אחת המורכבת משלושה, וזה לדעתי בדיוק מה שאירע עם קסטנדה ושני החניכים כאן; הם התחברו אליו, האחד לימין והשני לשמאל, וזה אירע בעולם השחור, העולם שבין ימין לשמאל.
הפחדים שהפגינו שני החניכים היו לדעתי הצגה, יקוש שנועד להפוך את כניסתם אל מתחת לבתי שחיו למעשה הגיוני בנסיבות של פחד גדול.
==================
27.1.18
למרות הנימוקים שהבאתי לעיל לכך שאפשר לצפות שלעולם השחור, הרצועה השחורה, יהיה ייצוג בפקעת האנושית האישית,
ייתכן שרצועה זו נמצאת רק אצל נגואלים.
כל אחד מאיתנו שייך ליחידת זוהר שהתפרקה ל-15 חלקים. כל אחד מאיתנו משלים את הפאזל במקום אחר, ולכן הוא/היא ייחודי, בעל מאפיינים ייחודיים (הייחודיות של כל אחד מפורטת ב"מתנת הנשר" בפרק על חוק הנגואל). ייתכן שהרצועה השחורה נוכחת רק ב-3 מאנשי החבורה, בנגואלים, בגבר ובשתי נשים (שתי נשים נגואל, על פי המודל שהצעתי).
הצבעתי על כך שהעולם השחור מופיע בצורה מפורשת בספרים רק בהקשר לנגואלים: דון חואן, לה-גורדה וקסטנדה, אם כי לוחמים עשויים לנכוח בו, אבל כנראה בעזרת נגואל, כמו ההליכה של קסטנדה עם חנארו בעולם השחור, או שני החניכים שהתחברו אל קסטנדה כמו השילוש הקדוש, המתואר בקטע שלעיל. הם היו צריכים להגיע לעולם השחור, לדעתי, כי שם נמצאים החיבורים האלה.
אפרופו הפאזל שכל אנשי החבורה משלימים, פלורינדה החניכה מספרת שבחבורה של דון חואן אף אחד לא נחשב לחשוב יותר מהאחרים; היה שוויון מעמדי בין כולם.
==================
27.1.18
הנגואל אליאס הביא אובייקטים, אשר לעתים מתוארים כפסלים או המצאות, מאותו עולם אחר (שהוא על פי פרשנותי הספרייה האקאשית), ואם נניח שמשם הובאה גם הוואגינה הקוסמית, אז מקום זה מכונה "גלגל הזמן".
גם פלורינדה החניכה הביאה אבן קטנה משם.
אני חושב שהמטרה של הבאת אותם אובייקטים היא כדי שישמשו חולית חיבור אל אותו עולם. (כמו באינטרנט, כדי להגיע לדף כלשהו בין מליארדי הדפים, אתה צריך רק לינק (חולית חיבור), כתובת).
תמיכה לרעיון זה אפשר למצוא בסופו של הספר של טאישה אבלאר: "מעבר המכשפים".
גם אצלה מופיע העולם הזה בסוף החניכה, כמו אצל פלורינדה בצורה מפורשת, ואצל קסטנדה בצורה פחות מפורשת, עולם הבועות (על פי הצעתי).
אצל טאישה, המניע למסע אל האינסוף, כך מכונה שם אותו מרחב בלתי מובן ומאיים, הוא אותם אובייקטים שהביא הנגואל אליאס.
זה לא מתואר שם כמניע, אלא רק נאמר שהיא התבוננה באותם אובייקטים קודם שהיא ואמיליטו הגיעו לשם.
All the while, my eyes were riveted to those objects in the room.
כלומר, כל זמן שאמיליטו דיבר והכין אותה למסע, עיניה היו נעוצות באותם אובייקטים בלתי מובנים, שלכדו את תשומת לבה.
================== 27.1.18
חלף בראשי רעיון כיצד לנסח את התפיסה הטולטקית במשפט אחד, ואפילו בלי מחשבה עמוקה:
להחליף בכל הספרים את הנקודות בפסיקים.
😊
==================
28.1.18
האמנם סגירת מעגל?
האם יש קשר בין ההליכה של פלורינדה סביב הבריכה של המיליונר הטקסני בעירום , אירוע המציין לכאורה את המפגש של פלורינדה הצעירה עם פלורינדה המבוגרת, ובעצם עם עולם המכשפים, לבין ההליכה שלה בעירום סביב הבריכה העמוקה של המכשפים, שאור בוקע בה ממעמקים?
אירוע הבריכה הראשון הוא כניסה לעולם המכשפים, וכפי שהצעתי, האירוע השני שקול לקפיצה לתהום של קסטנדה ומסיים את החניכה.
אחרי הטבילה בבריכה היא לא חוזרת להיות מי שהייתה לפני הכניסה אליה.
שני רמזים בולטים לכך בפרק:
- הדיבור על האני כחלום, שכל משאבינו האנרגטיים מושקעים בתחזוקתו.
- פלורינדה מספרת שהיא לא יכלה לפעול כפי שנהגה עד אז ולנסות לסתור את טענותיה של אספרנסה.
בדיוק כך רומז גם קסטנדה על היותו אדם שונה אחרי הקפיצה לתהום (בסוף "צדו הפעיל"): אילו היה אותו אדם היה מתגעגע לדון חואן, כועס עליו על שהשאיר אותו מאחור ועוד. קסטנדה גם אומר במפורש שהוא אינו אותו אדם, אבל אחרי שהוא הכביר כל כך הרבה מילים בטיוח העניין, הקורא מתייחס לזה כחוויה פסיכולוגית סובייקטיבית בלבד, ואולי אפילו כרושם רגעי.
- גם הדמעות של אספרנסה מחזקות את הטענה שבכניסתה לבריכה, פלורינדה המקורית כבר לא תשוב.
האם לפנינו תבנית כזו של סגירת מעגל, או סתם מקריות?
נתקלנו כבר בשימוש בתבניות, בין היתר בשמות שבוחר הנגואל לעצמו כלפי חניכים שונים; הוא מזַמן, ככל הנראה, תבנית היסטורית אשר נמצאת ברקע האינטראקציה של החניך עם הנגואל.
המושג "תבניות" מופיע במפורש, אבל האופן שבו הוא מיושם זו פרשנות שלי.
האם יש בספרים מקרים נוספים של תבנית מסוג כזה, הקרויה במקומותינו "סגירת מעגל"?
כרגע לא עולה בדעתי דוגמה כזו.
בעולם הרגיל יש לא מעט מקרים של תבניות כאלה, לכאורה.
==================
28.1.18
עדיין חדש בשביל להגיע ליוטיוב, אז מתוך תחנת רדיו ביוטיוב.
forward motion - lowell hopper
==================
28.1.18
אניטה מורג'אני שכתבה את הספר "מתה להיות אני".
בזמנו הקדשתי כמה פוסטים למקרה שלה:
היא הייתה במצב סופני בעקבות מחלת סרטן, וכאשר מצבה הידרדר למצב של מוות קליני, או קרוב לזה, היא חוותה חוויות המוכרות לנו ממקרים של חזרה ממוות קליני: אור, דמויות נפטרים וכו. אבל גם משהו מאד ייחודי: לדעתי היא הגיעה לאותו מימד של בועות שאליו הגיע קסטנדה בתרגולי הקפיצה לתהום, ולאחר מכן בקפיצה עצמה (עליה הוא לא דיווח). זהו מקום הקרוב מאד לעולם השחור (אולי אפילו זהה לו, אין לי עדיין דעה מבוססת בעניין זה).
משם היא חזרה לעולם הזה, אל גופה הרצוץ, אבל הוא החלים במהירות ולחלוטין ממצב שהיה לדעת הרופאים חסר תקנה, וכך זה אכן עולה מהדיאגנוזה הרפואית שאותה היא מפרטת.
חסר היה לי בספר ובהרצאות שלה התייחסות לחוויית הזהות החדשה שלה, חוויה שאותה היא החליטה כנראה להצניע.
נתקלתי בריאיון הבא שלה.
אין בו התייחסות כזו, אבל יש בו המחשה קטנה, נוספת, של אותו עולם בועות, וכיצד התכוונות, כאלומה צרה של פנס, יכולה שם לבחור מסלול חיים אחר.
אני חושב שזה אחד מהמקרים הנדירים של ריפוי כה פלאי, והתורה הטולטקית מציעה הסבר עד לאן היא הרחיקה מעולמנו.
גם המודל שלה להסביר את אלוהים: האצבעות שחושבות שהן ישויות נפרדות, כי אינן מודעות לחיבורן לאותו מקור, כלומר לכף היד, הוא בעל דמיון רב למודל הטולטקי (על פי פרשנותי): כף היד שבמשל זה היא, בתפיסה הטולטקית, הארץ, והאצבעות שאנו, הן, לפי הצעתי, גבעולים על פניה. גבעולים אלה הם השורשים האנרגטיים שעליהן דיבר סילביו מנואל (בשביל לדייק, צריך להוסיף פרח על הגבעול אשר ייצג את גוף האנרגיה שלנו, אז הוסיפו אותו).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה