הידוק השכבות, דחיסות, קומפקטיות

ושאר מרעין בישין, כרגיל.


שיר משנת 1976

צלילים שלוקחים אותי לתקופה אחרת (כמעט עם הכובע והנעליים 😊)

אמרתי בפוסט הקודם שאביא עוד קטע מתוך "מפגשים עם הנגואל" המדבר על דחיסות, המרמזת לכאורה לאותו נושא של הידוק השכבות.
הנה הקטע. אני מביא עוד כמה שורות מתוך ההקשר.

"הוא אמר לי שמהרגע שבו אירע הפיצוץ שנתן לנו התחלה, ועד
לרגע המוות שלנו, אנו חיים בתוך זרם. שני אירועים אלה הם ייחודיים,
כי הם מכינים אותנו למפגש עם מה שממתין לנו. ומה יביא להתאמה
שלנו עם זרם זה? קרב בלתי פוסק, שרק לוחם יעז לו. משום כך, הוא חי
בהרמוניה רבה עם הכול.
"עבור הלוחם, להיות הרמוני זה לזרום, לא להפסיק באמצע הזרם
ולנסות ליצור מרחב מלאכותי ובלתי אפשרי של שלום ושלווה. הוא
יודע שהוא יכול לתת את הכי טוב שלו רק בתנאים של מתח מרבי.
מסיבה זו הוא מחפש את היריב שלו כפי שעושה תרנגול קרבות,עם
שאפתנות, בהנאה, בידיעה שהצעד הבא הוא מכריע. היריב שלו איננו
אדם אחר, אלא חולשותיו וההיצמדויות הרגשיות שלו לדברים. האתגר
הגדול שלו הוא לדחוס את שכבות האנרגיה שלו כך שהן לא תתפשטנה
כאשר חייו ייפסקו, ומודעותו לא תמות.
"שאל את עצמך את השאלות הבאות: מה אני עושה עם החיים שלי?
האם יש להם מטרה? האם הם הדוקים מספיק? הלוחם מקבל את גורלו,
יהיה אשר יהיה. עם זאת, הוא נלחם כדי לשנות דברים והוא עושה
ממסעו על פני האדמה משהו מופלא. הוא מחזק את רצונו באופן כזה
ששום דבר לא יוכל להסיט אותו ממטרתו".

(עמוד 17)

הדחיסות של השכבות (הלא-אורגניות) מאפשרת שמירה על פקעת הסיבים שבתוכה (על מעטפתה) נמצאת נקודת המאסף. הצעתי בעבר שהשכבות הלא אורגניות הן שמרכיבות את פקעת הסיבים.
מדובר בקטע זה על שמירה של הפקעת ברגע המוות, ולא על מצב של "האש שבפנים" שבו הלוחם הורס את הפקעת ביוזמתו.
כל קביעה של נקודת המאסף במקום חדש היא בעצם מוות של הזהות הקודמת שלך. כלומר, המוות הוא כמעט עניין שבשגרה אצל הלוחמים. האש שבפנים, לעומת זאת, היא אירוע יחידני.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

2.4.18

אם משלבים בדיון זה את האמירה שברגע המוות האדם מתפזר, דבר הנראה לרואים כהתפזרות ערפל, אבל הלוחם מיד אוסף את עצמו, את הערפל, מחדש (סיפורי עוצמה), אז, כפי הנראה, הלוחם מאפשר לשכבות הלא אורגניות להתפזר לרגע, ואז מהדק אותן שוב. 

ייתכן, זהו הרושם שלי מהדברים, שבשביל לקבע את הנקודה במקום חדש צריך להפריד את סיבי הפקעות (את השכבות) ואז לאחד אותן מחדש לפקעת, כשנקודת המאסף מוצבת במיקום החדש.

זהו רעיון חדש ביחס למחשבה, שאפשר להגיע אליה בקריאה רגילה של הספרות, שפשוט דוחפים את הנקודה למקום החדש ובדרכים כלשהן גורמים לה להתקבע שם.

קריאה פשטנית שכמעט ולא מרמזת על כך שמדובר כאן במוות, לפחות בחווית מוות.

============== 

2.4.18

הספרות שלנו מאופינת בכך שכל דיון, בכל נושא, מטופל מנקודות מבט שונות, ומכל נקודה כזו הדברים מתוארים בטרמינולוגיה שונה. גם תובנה זו איננה ניתנת לקוראים במתנה.

אני רוצה להציע שהמושג שבו אנו עוסקים, השכבות, מופיע במינוחים הבאים בספרים שונים, כלומר הם מציינים את אותו הדבר:

התהום = הים האפל של המודעות = הרצועות הלא אורגניות = השכבות = האיזור שבין הקווים המקבילים.

============== 

3.4.18

לא דייקתי בהערה האחרונה שלי. 

ישנו בספרים רמז אחד, שכרגע עולה במחשבתי, לכך שלמושג אחד יש כמה מונחים המשמשים בספרים שונים.

אני מתכוון לרשימת זהויות הנמצאת ב"צדו הפעיל של האינסוף", מונחים המציינים כולם את הרוח: 

"The sorcerers of my lineage call it infinity, the spirit, the dark sea of awareness, and say that it is something that exists out there and rules our lives."

כלומר, האינסוף, הרוח והים האפל של המודעות הם כולם אותו דבר.

לפני כן, כמדומני, הוא מזהה גם בין הים האפל של המודעות והנשר.

במקומות אחרים הרוח מזוהה, באופן עקיף, עם העוצמה, ועם הנצח.

זו לא רשימה ממצה בהכרח. את אלה אני כרגע זוכר, בשליפה.

אם כבר הגענו לנקודה זו, יש משהו מוזר בזיהוי בין הרוח והנשר. הרוח היא הגורם שמציע לנו את הדרך לחירות, וכפי הנראה אנו חלקים שלה, ומאידך הנשר הוא  הטורף את מודעותינו. החירות של הלוחמים מתוארת כמעבר על פני הנשר והיחלצות מהגורל של להיאכל על ידו. מצד שני, נראה שהחירות היא התמזגות עם הרוח; מַעַבַר בשלמות לתחום ההאצלות הענבריות. 

מצד שלישי, חוק הנגואל, המפה אל החירות, ניתן לבני האדם על ידי הנשר ("מתנת הנשר")

אולי הרוח והנשר הם פנים שונות של אותה ישות, אולי הם חלק מצמד קוסמי? 

לך תדע :)

****

הערה לגבי מושג הבהירות, בו דובר כאן לאחרונה. 

הצעתי כדוגמה לבהירות את הוודאויות החזקות בחיינו, שבדיעבד מתבררות כמצג שווא בלבד של האמת. הצעתי כדוגמה את "לנצח אוהב אותך", שהשירים מלאים בה, שעם חלוף הזמן מתברר שאינה עומדת במבחן המציאות.

הצעה שנייה בנוגע לבהירות הייתה שיש בה, ברמה אחרת של מציאות, מן הזוהר של צורת האדם, אותו אור נפלא שלא ניתן לעמוד בפניו, אשר מסטיקנים, כולל קסטנדה, טועים לחשוב שזהו אלוהים ומגיעים למסקנה שאלוהים הוא אהבה. 

[טענתי לאחרונה שהרוח מכילה במהותה את האהבה, אז הם לא מאד טועים בכך. אולי הטעות העיקרית היא בזיהוי צורת האדם עם הרוח, וכבר טענתי בעבר שזהו התכסיס של המערכת הטפילית: להשתמש במשיכה הטבעית שלנו אל הרוח ולהציב על דרכה של משיכה זו את הדחליל שלהם. ברמה קונקרטית: הדת "מלמדת" אותנו, בטוב וברע, מיהו אלוהים, כלומר אליו עלינו להפנות את הערגה הטבעית שלנו אל הרוח]

אני רוצה להציע כעת טענת חיזוק לרעיון זה (שהבהירות מכילה משהו מאותו אור נפלא ומטעה):

הבהירות היא האויב השני הניצב על דרכו של איש הידע, אבל נאמר שהיא גם עוזרת לו להתגבר על האויב הראשון: הפחד. ("משנתו של דון חואן"). 

התמיכה היא העובדה שאנשים החוזרים מסף המוות, כמעט כולם רואים את האור הנפלא, ואחת התמורות שחלות בהם היא אבדן הפחד מהמוות. (בסופו של חשבון, כל פחד הוא ביסודו פחד מהמוות).

הם בטוחים שמעבר לקלעים של המציאות ישנו אלוהים שהוא אהבה טהורה ונפלאה ואין בעצם מוות. כולם מדווחים שכבר אינם פוחדים למות, עד כדי ממתינים לכך על מנת לחזור ולהימצא במחיצת אותה ישות נפלאה.

============== 

3.4.18

נופי מדבר בישראל בליווי צלילים יפים.

המוסיקה למעשה מתחילה אחרי דקה.

Paul Winter - Canyon Chaconne

============== 

4.4.18

פסוקו של יום:

ויאמר לו ביום ההוא לאמור.... (אלה מילים קדושות....)

התמונה הטולטקית הכללית אודות המציאות החברתית היא שזהו תיאטרון האינסוף: ישויות אנרגטיות לכודות בתוך דמויות המשחקות תפקיד שהוטל עליהן בהצגה הגלובלית, והן לא יכולות לחרוג מביצוע תפקידן, עד לפרט האחרון. זה במצב הרגיל, אלא אם כן התעוררו, וזה נדיר.

פרט נוסף: איבדנו כל קשר לידע הזה שזוהי הצגה הכפויה עלינו.

זהו פרט שהוא לכאורה טרגי, אבל לא עד כדי כך, כפי שיוכיחו הדברים הבאים.

הסתכלות כזו על הדברים אמורה לסתום את הפירצה האמוציונלית שדרכה אנו מאבדים את רוב האנרגיה שלו, שהרי מדוע להתרגש ממעשיהם של דמויות בהצגה?

עד כמה קשה הדבר למימוש?

הדוגמה הבאה ממחישה זאת, לדעתי:

אנו יושבים לצפות בסרט או בהצגה.

אנו יודעים !!!!! שזוהי הצגה בלבד, שהאירועים אינם אמיתיים, שאף אחד אינו סובל או נפגע באמת משום דבר שמתרחש לפנינו.

ו..... תוך שניות שכחנו שזהו סרט ואנו שקועים לחלוטין בדרמה, נסחפים בעליותיה ומורדותיה: מתוחים מדאגה (מחסירים פעימה), כועסים, שמחים...

הבלחות של זיכרון המזכירות לנו שזהו רק סרט לא משחררות אותנו מהיקשרות רגשית לקורה בסרט. (זו גם הסיבה שאפשר לראות סרט כמה פעמים; כל צפייה היא מבחינה אמוציונלית כמו קודמתה, אפילו שאנו יודעים בדיוק מה עומד לקרות).

אז מהם הסיכויים שנצליח לזכור שהמציאות היא הצגה (ולפני כן בכלל להאמין בכך), ואם "יקרה הנס" ונאמין בכך וגם נזכור זאת, מהם הסיכויים אז שתגובותינו יהיו בהתאם, משוחררות ממעורבות אמוציונלית?

זו דוגמה הממחישה עד כמה קשה לביצוע הוא הרעיון של "ריחוק" (detachment).

היא גם ממחישה את הטענה של דון חואן שהתורה המעשית היא קלה להבנה, אבל קשה לביצוע.

דוגמה נוספת למשימה פשוטה להבנה וגו.

עליך למצוא את ידיך בחלום. 😊

 ============== 

4.4.18

כתבתי בעבר על כך שהרוח (The Spirit) מופיעה לעתים כמערבולת אוויר, כספירלה של רוח (wind). הצבעתי על לא מעט דוגמאות כאלה בספרות שלנו.

הדוגמה הבאה לקוחה מחוץ לעולם המושגי הטולטקי, אבל נמצא בה הרעיון של מערבולת, סחרור, כמאפיין של מקור האנרגיה שלנו.

בסרטון הבא, מישהי בשם אסתר היקס מתקשרת ישות אנרגטית (חסרת גוף פיסי) בשם אברהם (אברהם היקס), שהיא בעצם כמה ישויות ולכן הם מדברים על עצמן בלשון רבים. 

מושג מרכזי בתפיסת העולם של אותו אברהם הוא המערבולת (Vortex) שהיא המקור האנרגטי שלנו, המזין אותנו. אנחנו השלוחה הפיסית שלו. 

אם הסרטון אינו פועל, הנה לינק לסרטון.

שני עקרונות מהתורה של אברהם שצדו את עיני הטולטקית, לקוחים מהוויקיפדיה.

Life is not meant to be a struggle, but a process of allowing.

People are creators of "thoughtways" on their unique "paths of joy".

לא שאני רואה כאן מתחרה לטולטקים, או ממליץ על ידע זה, אלא דמיון רעיוני מסוים בלבד.

============== 
4.4.18
שני סרטונים מעניינים, בעיקר כי, אחד מהם לפחות, הראשון, קורה בסמוך לפירמידה קדומה במרכז אמריקה. בהנחה שזה לא fake, כמובן.
סרטון אחד.

הסרטון השני חשוד בעיניי, הרעשים לא משכנעים.
סרטון שני.
==============