להפוך כל אבן

שם הפוסט אינו מתכוון לרמוז שהנושא הוא גיאולוגיה, אם כי הדברים עלולים לגלוש לשם.
הפוסטים כאן הם כמו חלימה: אינני אמור לנתב אותם, אלא לתת להם לקחת אותי כרצונם (ואתי את הקוראים שאיתרע מזלם ונקלעו לכאן).

בפרק "טבעת העוצמה של המכשף" שב"מסע לאיכטלאן" מעלימים דון חואן וחנארו את מכוניתו של קסטנדה. אחר כך הם יוצאים לחפש אותה מאחורי שיחים נמוכים ומתחת לאבנים וסלעים שחלקם קבור עמוק באדמה.
במחשבה הרגילה זהו כמובן אבסורד.

התרגום העברי נכשל כאן כישלון חרוץ.
כשהם לא מצליחים להזיז סלע גדול הקבור באדמה והולכים אל הבית כדי לחפש מוט גדול שישמש להם כמנוף, אומר קסטנדה:
בדרכנו לבית אמרתי להם כי מעשיהם אבסורדיים וכי יהיה הדבר שהם עושים לי אשר יהיה, הוא אינו נחוץ.
דון חנארו תלה בי את עיניו. [נעץ בי את מבטו]
"חנארו הוא אדם יסודי מאד," אמר דון חואן בהבעה רצינית. "הוא יסודי ומדקדק בפרטים כמוך. אתה עצמך אמרת שאינך חוסך כל מאמץ בעשותך משהו. גם הוא נוהג כך."
דון חנארו טפח לי על כתפי ואמר כי דון חואן צודק לגמרי וכי, לאמיתו של דבר, ברצונו להידמות אלי. הוא הסתכל בי ובעיניו ניצנוץ מטורף, והרחיב את נחירי אפו.  (עמוד 233)

הנה חלק מהקטע הנ"ל כפי שהוא במקור. ההדגשות שלי, כמובן:

Don Genaro peered at me. "Genaro is a very thorough man, " don Juan said with a serious expression. He's as thorough and meticulous as you are. You yourself said that you never leave a stone unturned. He's doing the same." Don Genaro patted me on the shoulder and said that don Juan was absolutely right and that, in fact, he wanted to be like me.

מהקטע המקורי ברור שדון חואן וחנארו לוקחים את הביטוי הספרותי לקפדנות ודקדקנות: "להפוך כל אבן", באופן מילולי, ליתר דיוק: לא חוסכים במאמץ והופכים כל אבן.

בתרגום העברי אין לזה זכר. 

פעמיים, אם לא שלוש, נאמר בקטע קצר זה "כמוך".
כפי הנראה, הם מציבים לפניו מראה של עצמו: קסטנדה אינו חוסך במאמץ למצוא הסבר שכלי למה שקורה לו בעולמם של המכשפים, וזה אבסורד כמו חיפוש המכונית מתחת לאבנים.

כישלון תרגומי זה אינו נסלח, אם כי כדי שלא להיכשל בו נדרשת מהמתרגם עירנות מעבר לרגיל בעבודת התרגום.

אפרופו תרגום: שני עמודים קודם לכן ישנו קטע קשה מאד לתרגום, כי הוא רב משמעי ובלתי מובן, ואי אפשר יהיה להאשים בו את המתרגם, אם כי בקטעים כאלה יש להשתדל ולתת לקורא את כל הכלים, ככל האפשר, לנסות ולפצח בעצמו את הקושיה. דברי דון חואן שם אפילו מכונים אבסורדיים, כלומר קסטנדה לא הבין אותם בשעתו.
קחו זאת כתרגיל מחשבה.

דון חואן השמיע כמה דברים אבסורדיים, כמו: "כשהעולם הפוך על פניו כלפי מטה, הפנים שלנו הן כלפי מעלה, אבל כאשר פני העולם כלפי מעלה, אנו הפוכים כלפי מטה. ועכשיו, כאשר גם העולם וגם אנו ניצבים ופנינו כלפי מעלה, אנו סבורים שאנו הפוכים כלפי מטה..." וכך המשיך וגילגל עוד ועוד דברים שאין להם שחר, בעוד דון חנארו מחקה אותי כותב בפנקסי. (עמוד 231)

ובמקור:

Don Juan said some absurd things like "When the world is upside down we are right side up, but when the world is right side up we are upside down. Now when the world and we are right side up, we think we are upside down. . . ." He went on and on, talking gibberish while don Genaro mimicked my taking notes.

ברור שהמתרגם לא הקפיד כאן, והוסיף רבות את המילה "פנים", לדוגמה, מבלי שיהיה לה זכר במקור. ומה עם "ג'יבריש" שתורגם ל"חסרי שחר", שהוא תרגום ספרותי יפה, אבל בעולם הטולטקי "שחר" הוא בעל משמעות מיוחדת והייתי נזהר שלא להוליך את הקוראים למחוזות שכלל אינם אמורים להגיע אליהם. גם בקטע הקודם לעיל: "תלה בי את עיניו" במקום "נעץ את מבטו", לגמרי מיותר.

בהמשך אדוּן גם בדמיון שבין הכובע של חנארו (שמתעופף כמו עפיפון) לבין מציאת כפות הידיים בחלימה.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

5.7.18

השיר היפה של מט מונרו מהפוסט הקודם, הפעם בביצוע אינסטרומנטלי עם הרבה סקסופון.

=============

6.7.18

הנה הקלטה לא ארוכה של קסטנדה, חלק ראשון מהרצאה שנתן באנגלית, ככל הנראה זמן לא רב אחרי פרסום הספר הראשון שלו, אשר פורסם ב-1968, ולפני הספר השני, שיצא ב-1971.

נתקלתי בה רק עתה.

הספר הראשון של קסטנדה נקרא, "משנתו של דון חואן - דרך היאקי אל הידע", כלומר לכאורה הוא מדבר בספר על תפיסת העולם של שבט היאקי.

דרך אגב, ככל הנראה, עומדת לצאת בקרוב מהדורה חדשה בעברית של הספר, בה תופיע ההקדמה לספר שקסטנדה כתב במלאת 30 שנה לצאת המהדורה הראשונה. פנו אליי בבקשה לפרסם את התרגום שלי להקדמה זו והסכמתי, כמובן.

כמו בספר, הוא עדיין חושב שלדון חואן יש בן (לדעתי זהו פבליטו המתחזה לבנו של דון חואן, או חניך אחר, כמובן כחלק מעבודת יקוש, ולא סתם ביוזמתו).

בהרצאה הוא מספר באופן משעשע על מפגשו עם דון חואן ועל התקופה שקדמה לכך.

הוא חשב שכדי להתקדם בסולם ההצלחה כדאי יהיה לו לפרסם ספר, והכי קל יהיה לכתוב על צמחי מרפא, ליבש צמחים ולכתוב את מה שיספרו לו האינדיאנים. הוא חשב שבחוכמתו הרבה הוא עלה על הנוסחה הקלה להצלחה.

אני נזכר שכשהוא הציע את הרעיון למחקר זה לאחד הפרופסורים שלו השיב הפרופסור שאין עוד מה לחקור בנושא, הכל כבר נחקר: "אין עוד בשר על העצם הזאת".

הוא מספר על ביל האנתרופולוג, מבלי לציין את שמו, שהוא בעצם לא ידע ספרדית, ודיבר מעין ספרדית מומצאת.

אני מתרשם שאין בהרצאה זו אינפורמציה חדשה משמעותית, אבל חשיבותה בכך שזוהי כנראה אחת משתי ההרצאות המוקלטות היחידות הקיימות של קסטנדה שעוד נותרו.

שתי הערות קצרות בכל זאת:

בהרצאה הוא אומר שהיאקים חששו מכך שחברות כריה מתכוונות לכרות את הנחושת שבמדבר סונורה, אבל היה זה חשש חסר בסיס. אני יודע שיש שם מכרות גדולים מאד של נחושת. ייתכן ואז עדיין לא היו מכרות? בכל אופן, בדיעבד החשש שלהם בהחלט היה מוצדק.

העברת אוכלוסית היאקים אחרי תבוסתם על ידי הממשלה המקסיקנית לערים בדרום מקסיקו, וכ-40 שנה אחר כך החזרתה לאדמתה, כי ראו שזה בדיוק מה שעשה היטלר, מסלק אוכלוסיות מאדמתן, והם לא רצו להידמות לו.

זה מזכיר את טענתי בדבר חשיבותה של ארץ הלידה, הרצועות האנרגטיות שבאותה חלקת ארץ המעצבות את כל מי שחי בה. עם ללא ארץ, או שהוגלה מארצו, נדון בד"כ לכליה, לפחות תרבותית.

הוא מספר שדון חואן למד את הידע שלו באיזור וואחאקה, ובכל שנה הוא היה מגיע לאיזור וואחאקה כדי לאסוף צמחי מרפא, כי אלה אינם גדלים במדבר סונורה. אם הבנתי נכון, זה כולל את פטריית הפֵּיאוֹטֶה (מסקליטו).

הוא מציין כמה פעמים ש"היאקים הם לוחמים".

אספרנסה, כמדומני, לפלורינדה: אנו אוהבים את הלוחמנות שלך.

אני חושב שלוחמנות קשורה באופן הדוק עם כוונה-בלתי-כפיפה, נחישות.

מהי כוונה-בלתי-כפיפה אם לא הנכונות להיאבק? (מאבק שהוא בראש וראשונה מאבק פנימי)

לפני ההרצאה ישנה הקדמה בספרדית של כ-5 דקות, של מישהו שהעלה את ההקלטה ליוטיוב. מישהו שלכאורה פגש את קסטנדה בשיעוריו. היא די מטופשת בעיניי. האיש אומר שהספר "אמנות החלימה" נוצר כתרגיל ספרותי של קסטנדה עם סטודנטים שלו. כלומר הוא לקח רעיונות שהועלו באותם שיעורים ועשה מהם ספר. זו לדעתי שטות.

============= 

6.718

למרות שהספרות שלנו איננה תפיסת העולם היאקית, אלא תפיסה הרבה הרבה יותר קדומה שאיננה קשורה ליאקים, בכל זאת יש ליאקים חשיבות. 

כפי שאומר אמיליטו לטאישה בעמוד הלפני אחרון של ספרה (עמוד 265):

כל נגואל מספיג את הכישוף שלו במזג ובניסיון חייו. הנגואל דון חואן הביא אתו את הלך הרוח, האווירה (mood), של היאקים וזה שרה על כל אנשי החבורה שלו ועל חבורת החניכים.

כפי הנראה, אי אפשר להשתחרר לגמרי מהשורשים שלך. אם כי קסטנדה לא הביא שורשים כאלה, אלא הלך רוח אקדמי, שכלתני ומחקרי.

ה-rule המוזכר בקטע זה הוא חוק הנגואל. מעניינת הרזולוציה הגבוהה שאליה מגיע חוק הנגואל. 

בפינת "המילים המבקשות להיאמר, ואינני אחראי להן":

להבדיל, גם ביהדות חוק הנגואל (עשרת הדברות) מגיע לרזולוציה גבוהה מאד.

אני מביא את הקטע באנגלית, ההדגשות שלי. (במהדורה העברית: עמוד 265).

[Emilito] explained that every nagual imbues his sorcery with his particular temperament and experience.

The nagual John Michael Abelar, being a Yaqui Indian, had brought to his group the pathos of the Yaquis as a characterizing mark of all their actions.

Their sorcery, he said, was soaked in the somber mood of those Indians.

And all of the sorcerers, myself included, were bound by the rule to familiarize ourselves with the Yaquis; to follow their ups and downs.

"This perspective will prevail for you until the new nagual takes over," he said in my ear:

"Then you will have to soak yourself in his temperament and experience. That is the rule. You will have to go to college. He's lost in academic pursuits."

"When will this take place?" I whispered.

He replied softly, "Whenever all the members of my group together face that infinity in the room behind us, and we allow it to dissolve us."

============= 

8.7.18

דיברתי לאחרונה על צללים, והצעתי שהם שייכים לתחום התפיסה של הכפיל שלנו.

הערה נוספת לגבי צללים,

בבתי המכשפים השתמשו לעתים קרובות בפתיליות, כלומר במקור אור שהוא אש. ידוע לנו שלפחות בבית אחד היה גנרטור (מוזכר גם בספר של טאישה וגם בספר של פלורינדה, אבל איננו בטוחים שמדובר בבתים שונים). כלומר אור שמקורו להבת אש ולא אור שמקורו חשמל.

בציטוטים הלא מעטים שהבאתי לאחרונה אודות צללים מהספר של פלורינדה ראינו שהפתיליה "יצרה יותר צללים מאשר אור", והצללים היו רבים ופעילים.

קל לייחס זאת ללהבה שהיא כידוע אינה יציבה. וזו לדעתי הסיבה העיקרית מדוע הלא-אורגנים וגם המכשפים אוהבים מקורות אור כאלה.

כי בדרך זו הם יכולים להימצא בסמוך לחניכים מבלי שאלה יבחינו בהם, שהרי אנו לא בודקים כל הזמן שתנועות הצללים תואמות את תנועת הלהבה, ולמעשה בלתי אפשרי לעשות זאת, גם אם נרצה. כלומר, הם יכולים להסתובב שם בחופשיות מבלי להתגלות, מבלי שהמיינד יזדעזע.

גם נכתב במפורש שבמקרים רבים הייתה פנייה בדיבור או בתקשורת סימנים אל איזור הצל שבחדר.

============= 

8.7.18

אמרתי שאדבר על הקשר שבין הכובע של חנארו וכפות הידיים שנדרש למצאן בחלימה.

אומר את הדברים בשליפה, בלי מראי מקומות ולכן אולי לא אדייק, אבל היתרון הוא שזה חוסך זמן 😊.

זה מזכיר לי את האמירה של קסטנדה לפלורינדה (בשביל בדיחה אני תמיד מוצא את הזמן להביא ציטוט ומראה מקום)

כשאני ניצבת מול הקיר, ספרתי עד עשר ואז פניתי אליו בחיוך,

ובמתיקות אמרתי: "הבעיה איתך היא שאתה לטיני טיפוסי. המחר תמיד

מספיק טוב בשבילך. לא קיים אצלכם המושג של לבצע דברים." הרמתי

את קולי כדי למנוע ממנו לקטוע אותי. "ההתעקשות שלי על פגישה עם

החברות שלך היא כדי לזרז את העניינים."

"לזרז את העניינים?" חזר אחריי כלא מבין, "מה יש פה לזרז?"

"אתה מספר לי כמעט בכל יום כמה מעט זמן נותר," הזכרתי לו,

"אתה עצמך תמיד אומר כמה זה חשוב לי לפגוש אותן, ועם זאת אתה

מתנהג כאילו לפניך הנצח."

"אני אומר לך את זה כל הזמן כי אני רוצה שתמהרי ותנקי את

ההוויה הפנימית שלך, ולא מפני שאני רוצה שמעשים חסרי משמעות

ייעשו מהר ככל האפשר," אמר בקוצר רוח. "להציג לך אותן זה דבר

שאיננו תלוי בי. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי יושב כאן, מקשיב

להבלים שלך." הוא עצם את עיניו, נאנח בהגזמה ובהשלמה מזויפת.

אחר כך חייך ומלמל בשקט: "את טיפשה מדי בכדי לראות מה קורה."

(עמוד 181)

הכובע של חנארו שימש לדעתי אובייקט המקשר בין שני העולמות, הרגיל ועולם המכשפים. כלומר, הוא נמצא בשניהם (המכונית, לדוגמה, לא נמצאת בשניהם), ויותר מכך, הכובע משמש גשר דו צדדי עבור קסטנדה לתנועה בין העולמות. הכובע הוא ש"מוצא" את המכונית האבודה, כלומר מחזיר אותו לעולם הרגיל.

אובייקט דומה ראינו בשעון היד של פלורינדה ("להתעורר אל החלום").

גם התכשיטים שקיבלה טאישה מנלידה אמורים לשמש חוליות כאלה. (הדבר לא נאמר).

התרגול של החולמות ("הטבעת השניה של העוצמה") למצוא בעירות אובייקטים שהן ראו בחלימה וליהפך מיועד, לדעתי, להשיג אובייקטי גשר כאלה.

אני גם נוטה לחשוב שאובייקטים מגשרים אלה הם הקרויים: "מַגֵנִים" בדרך בעלת לב, כלומר הם ששומרים על הדרך שתהיה זמינה, וגם כדרכי מילוט חזרה לעולמנו.

וכפות הידיים?

הן אובייקט הגישור האולטימטיבי, כי הן תמיד שם זמינות, לפנינו. (במקרה של קסטנדה, הוצע לו, על ידי חנארו, להשתמש, אם זה עדיף לו, באיבר המין כתחליף לכפות הידיים 😊. "חנארו לעולם אינו רק צוחק"!!!)

============= 

8.7.18

כלומר, כפות הידיים אינן אמצעי להגעה לחלימה מודעת, כפי שרבים נוטים להבין, כי יש למצוא אותם במצב של חלימה מודעת.

============= 

9.7.18

הערה לגבי הקטע המשעשע הנ"ל:

"להציג לך אותן זה דבר שאיננו תלוי בי. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי יושב כאן, מקשיב להבלים שלך".
מדובר על המפגש הצפוי בין פלורינדה לשאר הנשים בחבורה החדשה. כפי הנראה, כמו כל שאר המפגשים (לדוגמה הנגואל והלוחמות שלו, אותן הוא אמור למצוא) צריכים לקרות על פי תנאים המוגדרים בחוק הנגואל. חוץ מזה, אני חושב שהיא כבר פגשה את האישה נגואל קרול טיגס. לדעתי, קרול נכנסה לעולמה כחברתה ולפחות פעמיים יצרה מפגש בינה לבין קסטנדה: בהרים בערפל, ובאולם ההרצאות לאחר מכן. השוֹק שהיא קיבלה כאשר קסטנדה הביא אותה לבית המכשפים הוא קטן לעומת השוק שהיא כנראה קיבלה כאשר היא גילתה שחברתה היא האישה נגואל. ואלי בעצם, ייתכן שזו בדיוק התגלית שגרמה לה להתעלף כשהגיעה לבית המכשפים.

ההערה שהתכוונתי "לבזבז עליה כמה טיפות של דיו" (ביטוי שנתקלתי בו אצל עגנון) היא שתפיסת העולם של הטולטקים אומרת ש"עת לכל חפץ (תחת השמים)", קוהלת. הזמן אינו הומוגני. כלומר אינו מורכב מרגעים שכל אחד מהם זהה לאחרים. יש זמנים מיוחדים: יומיים: שקיעה וזריחה, שנתיים: שעניינם המיקום היחסי לשמש... 
גם המרחב הגיאוגרפי אינו אחיד: יש מקומות בעלי עוצמה חיובית, אחרים בעלי עוצמה שלילית, ואי אפשר להגיע להישגים שלא במקומות ובזמנים הנכונים, שיתמכו במאמץ. כלומר, בהתחשב בכוחות גדולים כמו הארץ והשמש..... 
כלומר: התפיסה הטולטקית היא של חלונות הזדמנויות במרחב ובזמן. 
הסנטימטר המעוקב של המזל צץ מדי פעם וצריך להיות על המשמר, ערני, פתוח להבחין בבלתי צפוי, כדי לזהות אותו ולקטוף אותו. לדעתי אלו הם רגעים שבהם המשגיח שלנו אינו ערני והרוח מסוגלת אז לחדור אל בועת המציאות שלנו.

(חידה על הדרך: היכן מדובר על היותנו חיים בתוך בועה, שהמציאות מוקרנת על מעטפתה?)

אני חושב שמאפיין את הופעת הרוח הוא מצב חולשה של המשגיח/הכולא: 
- מקומות עוצמה הם מקומות שבהם הרשת אינה אוטמת היטב (פרשנות שלי). 
- דון חואן אינו יכול להניע את נקודת המאסף של קסטנדה כאשר הטונל שלו בשיאו,  כלומר כאשר קסטנדה נמצא בעירנות גבוהה. הוא אומר זאת. 
- כל חבטות הנגואל (אם אינני טועה) נעשו כאשר קסטנדה לא היה מוכן לכך. 

מצד שני יש גם מצבים שבהם לרוח יש עוצמה גבוהה במיוחד, זמנים בעלי משמעות קוסמית/אסטרונומית. נתקלנו במחזור העוצמה: גל קוסמי ש(שיאו?) מופיע כל 18 יום. 
מתי חל יום העוצמה הקרוב?
היום. (ה-9 ליולי 2018)

שיהיה לכם יום עוצמה שמח. :)

=============

10.7.18

אנו מדברים על "להפוך כל אבן" ואני מרשה לעצמי לגלוש לאבנים בהקשר שונה, מעט.

ב"האש שבפנים" מסופר על סלע עצום, שטוח, ובעל צורה אליפטית (תורגם בעברית כ"ביצה"). בעמוד 175 שכחו לציין שזהו סלע שטוח. לפי ההשוואה בין סלע זה לסלע המשחק תפקיד בפרק 15 (עמוד 198) אפשר ללמוד שגם לסלע הזה צורה אליפטית שטוחה. מדובר בסלעים שונים בגודלם.

הסלע הראשון הוא נקודת המוצא, באמצעות הליכת העוצמה של חנארו, אל העולם הגיהינומי: אדמומי, חם, כבד, מדכא, אורות אדומים המעוררים רושם של רוע, בקיצור גיהינום כפי שהוא מתואר בתרבות. כפי שמתברר בהמשך הספר, זהו העולם השחור.

הסלע השני, שהוא גדול מאד, הובא לשם על ידי הרואים הקדומים כמלכודת. גופם של הרואים הקדומים קבור בסביבתו, והם עצמם חיים עם בעלי הברית שלהם בעולמם של בעלי הברית.

בעמוד 197 אומר דון חואן שאין במקומות הקבורה של הרואים הקדומים שום דבר המושך את תשומת הלב, וצריך לראות כדי לדעת היכן הם קבורים.

לדעתי,

בשני הסלעים האליפטיים מדובר בדוֹלמֶנים, אותם "שולחנות" אבן מגאליתיים. בדרך כלל אלה הם שני אבנים אנכיים כשעליהם שוכבת אבן  שלישית.

בישראל יש שלושה מקומות עיקריים ובהם ריכוזים של מאות דולמנים, שלושתם ברמת הגולן: אחד ליד (ובתוך) קיבוץ שמיר, אחד בשמורת הטבע גמלא (כ-700), ואחד בגלגל רפאים (רוג'ום אל הירי) וסביבתו (כמדומני).

דולמנים יש בארץ ישראל, כמעט רק, בצד המזרחי של השבר הסורי אפריקאי. הגולן הוא המקום היחיד בתחומי מדינת ישראל שנמצא בעבר המזרחי של השבר הסורי אפריקאי.

הגלעד, השטח שבין הכנרת וים המלח בצד המזרחי, כלומר בירדן, גם בו ישנם דולמנים.

הזהרתי שאני לא מבטיח שלא נגיע לגיאו-לוגיה.

דרך אגב, הדיון ברואים הקדומים שקברו את גופם באדמה כרוך בדיון אודות האדמה: כיצור בעל חיים ותבונה, כמקום מקלט מהכוח המתגלגל (ולכן הם קברו את גופם באדמה) ועוד.

המסקנה מהדיון כאן, בהנחה שההשערה שלי נכונה לגבי הסלעים המוזכרים בספר, היא שדולמנים עלולים להיות מלכודות.

הבאתי בזמנו סיפור אישי של מישהו שעסק בפיתוח המודעות ובחר לשהות בלילה, או לישון, ליד רוג'ום אל הירי וחווה חוויה מפחידה של רדיפה, כזכורני.

("בלילה הכל צֵל").

דולמן גדול במיוחד בסמוך לקיבוץ שמיר.

============= 

10.7.18

דולמנים עצומים (וסתם סלעים מרהיבים) במדינת מונטנה, ארה"ב, הנמצאת סמוך לגבול קנדה.

ליד קיבוץ שמיר, בינו לבין כפר סאלד התגלה גייזר, ולא רחוק משם, דרומה, בצפון הכינרת יש לנו בימים האחרונים מוקד לסדרת רעשי אדמה.

=============

10.7.18

לבד זה לא בודד.

הארץ תמיד איתך

(גם אם לא למדת גיאולוגיה 😊)

============= 

10.7.18

המחשבה שהסלעים האליפטיים השטוחים, שהובאו למקומם על ידי המכשפים הקדומים (לפחות הגדול מביניהם), הם דולמנים היא היפותזה; אי אפשר להוכיח אותה על סמך הטקסט.

בקריאת הטקסטים האלה, שנכתבו על ידי הרוח והגיעו לקסטנדה בחלימה, זה לא מוזר שנידרש לבצע קפיצות פרשניות כי הטקסט מגלה טפח ומסתיר שניים, באופן שיטתי. המידע תמיד חסר. זה לא מוזר גם על רקע העובדה שהתורה הזו מדברת על "ידע שקט" (silent knowledge) כסוג של ידע גבוה שאליו אנו אמורים לשאוף.

=============

10.7.18

הדולמנים מוזכרים רבות במשנה ובתלמוד, כפי הנראה, בשם מרקוליס.

מוזכר שם מנהג נפוץ של זריקת אבנים על מרקוליס, מנהג שהוכרז כעבודה זרה.

לעתים הובאו למרקוליס מנחות.

אני משער שמכיוון שהדולמנים הם בני אלפי שנים, ובחלוף זמן רב לא נותר זכר לידע הקשור בהם (דוגמאות נוספות הן הפירמידות, סטונהנג', ציורי נסקה הענקיים בפרו...) אז אנשים ועמים חדשים משתקעים במקום וממציאים ידע פולקלוריסטי.

דווקא זריקת אבנים באמונות העממיות, בפולקלור, כמדומני, מציינת בדרך כלל סלידה, רצון להרחיק כוחות רעים. מכשפים קדומים הפורשים מלכודות על פני השטח הם בהחלט כוחות מסוכנים ולא מיטיבים.

בכתובת זו יש דיון די מקיף אודות המרקוליס.

============= 

11.7.18

אפרופו המכשפים הקדומים שקברו את גופם למשך אלפי שנים וחיים במימד אחר:

„Two old seers are buried there,” he said. „They buried themselves about two thousand years ago to

escape death, not in the spirit of running away from it but in the spirit of defying it.”

(האש שבפנים, הפרק על הממרים את המוות)

אני מסב את תשומת הלב לכך שהם לא נמלטים מן המוות, אלא ממרים את פיו. מכאן שמם: הממרים את המוות.

להמרות פירושו לסרב לציית לפקודה שמגיעה מסמכות גבוהה. 

אנו זוכרים שהאצלות הנשר הן פקודות.

בכך שהם לא הולכים בדרך כל בשר הם בעצם מונעים מהנשר את מזונו: המודעות שלהם. כמו חזיר שפוטם ולבסוף בורח מהשוחט. 

הרואים החדשים לא מונעים מהנשר את מזונו, הם מוותרים על המודעות (התנסויות החיים שעליהן "הפרשנו" את האנרגיה האמוציונלית שלנו, כמו סירופ מתוק על גלידה. בשביל הסירופ הזה נבנתה כל הרפת הקוסמית הזו  - זו דעתי). 

המכשפים הקדומים, לעומתם, נאלצים למצוא מסתור בתוך המערכת הטפילית כי הם שומרים על שלמותה של פקעת הסיבים שלהם, והפקעת היא אוסף רצועות של האצלות הנשר. הם מונעים את פרימת פקעת הסיבים ובכך את השתחררות התוכן העסיסי והגעתו אל מקור הנשר.

האם הרואים החדשים אינם מסרבים פקודות? 

ברור שצייתנות איננה הדבר שמאפיין אותם, אבל למנוע מהנשר את המודעות שלנו להאצלותיו תחייב אותנו, כמו את המכשפים הקדומים, לחיות חיי נרדף, להימצא תמיד במנוסה ("לחיות בין הצללים"). 

הרואים החדשים אינם מסרבים לפקודת הנשר, אלא לפקודות המערכת הטפילית (שמתגלמת בציווים החברתיים. הרשת החברתית היא התגלמות פיסית של הרשת הטפילית. כרגיל, זו דעתי). 

=============
11.7.18

תמיד מעניין להאזין לנסים ארמיין.
עוד שיחה אתו. המון נושאים מעניינים. דברים אחדים שהתייחסתי אליהם לאחרונה:
- הוא מציין שהפירמידות בדרום אמריקה ומצרים קדמו לתרבויות המוכרות. התרבויות האלה: הפרעונים והאינקה מצאו את הפירמידות. הם לא בנו אותם. אותו הדבר לדעתי לגבי הדולמנים.
- בסוף השיחה הוא מדבר על כך שהידע הוא בסופו של דבר אינטואיטיבי, כלומר מגיע אלינו ולא מתוך הסקת מסקנות. בטרמינולוגיה שלנו, זהו הידע השקט. הוא מאמץ, מבלי לציין זאת במפורש, את הרעיון של סוקרטס שהידע נמצא בנו וכל תובנה חדשה היא בעצם זיכרון. אם להכניס את הטולטקים לתמונה: כל תפיסה נמצאת מחוצה לנו, כולל מחשבות ורגשות. אנו נקודת מאסף וכל מה שהיא תופסת זה האצלות. כלומר הטענה שלו מנוגדת לתפיסה הטולטקית, אבל הטולטקים מדברים על רמה הרבה יותר עמוקה של המציאות.
- הוא מדבר על גבישים מסוג מסוים שהוא מעורב בייצורם/גידולם. גבישים הם משהו ש"צומח", גדל.
- הוידאו הזה הוא מאתמול, טרי טרי. הוא מארגן טיול רב משתתפים לפרו ובוליביה, לפירמידות ולשאר האתרים שקדמו לכל ציביליזציה מוכרת. הוא ערך טיול כזה לפני כמה חודשים למצרים. אז יש עדיין מקומות :)

============= 
12.7.18

אפרופו הממרים את פקודת המוות:
ציינתי שהלוחמים אינם מאופיינים כצייתנים (אלא למראית עין, כייקוש).
הזכרתי את הלוחמנות של פלורינדה הצעירה כמאפיין שהמכשפים אהבו אצלה.
הנה קטע מ"מפגשים עם הנגואל" המתייחס ללוחמנות הזו:

" הטבַּלַת הילד [לנצרות] היא כמו חתימה על הסכם. משם, כנקודת מוצא, היא [האמא]

מקדישה את עצמה להתקנת דפוסים של התנהגות מקובלת בו [בילד/ה].  היא

מאלפת את הילד, מצמצמת את הצד הלוחמני שלו, והופכת אותו לכבש

כנוע.

"כשלילד יש מספיק אנרגיה כדי לדחות את הנטל הזה, אבל לא

מספיק כדי להיכנס לנתיב של הלוחם, הוא הופך להיות מוֹרֵד, או

לטיפוס לא חברתי.

(עמוד 134)

המרידה במוסכמות החברתיות היא מרידה בעריצות החברה. ביסודה המרידה היא (לדעתי) ניסיון להתנער מהטפיל הרובץ עלינו, והרי החברה היא התגלמות המערכת הטפילית. 

הממרים את המוות מסרבים לפקודה להשיל מעליהם את פקעת הסיבים, ואילו הרואים החדשים מסרבים לציית לכתונת המשוגעים הזו :). הדרך שלהם להמשיך וללבוש אותה (משמעותה לחיות בגוף זה ובאינטראקציה עם החברה) היא לציית למראית עין לכתונת; זהו השיגעון המבוקר. controlled folly, שהוא חלק מתורת הייקוש (stalking).

בהקשר זה של מילוי פקודות וסירוב להן, ישנה האמירה:

הכנת רשימות המלאי היא פקודת הנשר, אבל להמשיך ולהחזיק ברשימות אלה הוא לא חלק מהפקודה, ואת זה מנצלים הלוחמים.  

ההשלכה של רשימות אלה נעשית על ידי עבודת הסיכום (לדעתי, כמובן).

כפי שהצעתי, הלוחמים אינם מסרבים לפקודות הנשר (כמו הממרים את המוות), אלא רק לפקודות המערכת הטפילית.

=============