הסידור מחדש של אי הטונל, וחושיו של הכפיל

Matt Monro - On Days Like These

החלק השני של הסרטון לקוח מתוך הסרט "לתפוס גנב" 1955.

המושג טוֹנַל מופיע, כמדומני, רק ב"סיפורי עוצמה". שם הוא מתואר כקוטב המנוגד ל"נגואל".
אי הטונל הוא, כך אני מבין זאת, שדה התפיסה החושית. העבודה שעל הלוחם לבצע באי הטונל שלו מתוארת בצמד הפעולות: ניקוי וסידור מחדש - cleaning and reordering the island of the tonal. התרגום בעברית נוטה לשכוח ברוב הפעמים את המילה "מחדש" ומסתפק ב"סידור".  קחו זאת לתשומת לבכם.

באופן כללי, הלוחם מנקה ומפנה צד אחד של האי (צד שמאל) ומרכז בצד הימני, של השכל, את כל מה ששייך לתפיסה הרגילה, כלומר, להבנתי, כל מה שמתאים למושגי השכל. (עמוד 207)

המורה (דון חואן) אחראי על הצד הימני של קסטנדה, והמיטיב (חנארו) אחראי על הצד השמאלי שלו.

אני מחזיק כרגע בתפיסה שמתנגשת, לכאורה, עם אמירה מפורשת של דון חואן:
הוא אומר ש:
"המחצית האחרת של הבועה, זו שרוקנה וטוהרה מכל תוכנה, עשויה להיתפש על ידי ישות המכונה בפי המכשפים בשם "הרצון". " (עמוד 207)
כלומר, אני סבור שהחצי השמאלי נוקה (מההתקן הזר, השכל) אבל הוא לא ריק.
אני סבור שהניקיון הוא סילוק מצד שמאל את כל מה שמעובד על ידי ההתקן הזר, אבל תמיד יש תכנים ששייכים לצד השמאלי של אי הטונל.
במילים אחרות, אני טוען שהתכנים הנמצאים בצד השמאלי של האי, חלקם נמצא כבר בתפישה של כל אחד מאיתנו, אבל אצל האדם הרגיל התכנים השונים נמצאים במעורבב, הוא לא יודע להפריד ביניהם.
במילים אחרות, מה שנמצא בצד השמאלי הן התפישות של הכפיל (הרצון), ובמצב הרגיל, של האדם הרגיל, הוא לא יודע שהתפיסות הממלאות את שדה התפיסה שלו מגיעות משני מקורות תפיסה שונים: ההתקן הזר והכפיל.

בבדיקה של המשפט הנ"ל בשפת המקור, אנגלית:

The other half of the bubble, the one that has been

cleared, can then be claimed by something sorcerers call will.

מתברר שלא נאמר נקי מ"כל תוכנה", אלא cleared, כלומר סולקו דברים מסוימים (שמלכלכים, פוגמים באיזשהו אופן).  כפי שציינתי לעיל, הפעולה המתוארת היא ניקוי, clean (וסידור מחדש). 

זה אמנם עניין של דקויות, אבל התרגום העברי חורץ את ההבנה של הקורא.

אם כבר מתקנים את התרגום, סוף המשפט אומר שהחלק הזה נתפש על ידי הרצון. אבל לא מדובר בתפישה חושית אלא בהשתלטות, claimed, אם כי אני חושב שבמקרה זה גם במובן של תפישה (perception) הוא נכון.

הרעיון שלי (שעכשיו מתברר שאינו עומד בסתירה לאמירה מפורשת) תואם את מה שטענתי בעבר: שהדיבור הפנימי נתפש על ידי הכפיל (גוף האנרגיה) שלנו. כלומר, בשדה התפישה שלנו ישנם תכנים, מרכיבים של מציאויות, מסוגים שונים, חלקם מגיע מהתפיסה הרגילה וחלקם מהכפיל.

מה עוד נוכח בשדה התפיסה הרגיל שלנו שמקורו בכפיל?
לדעתי: צללים.

צללים בשני המובנים: צללים של אובייקטים הנמצאים בצד הלא מואר שלהם, וישויות צל, "עשויים מאותם קווים", כלומר מורכבים מאותן האצלות.
אני מציע שצללים נתפשים בחוש ראיה נפרד, בחוש הראיה של הכפיל.
יש גם צלילים שמקורם, לדעתי, בחושי הכפיל, אבל אין לי כרגע דוגמה נפוצה. דוגמה לא נפוצה: צלילי ההתקדמות של בעלי הברית, הנשמעים כמו שבירה של ענפים.

חידה
מה, מלבד בעלי ברית, משמיע צליל של שבירת ענף?

נ.ב.
יש מקום בטקסט, באותו עמוד כמו המשפט הנ"ל (207), שבו נאמר במפורש שמעבירים לצד ימין את כל המרכיבים של האי.

cleaning and reordering the island of the tonal means regrouping all its elements

on the side of reason.

אהרהר בכך שוב.

בכל אופן, ההתייחסות בפוסט זה לאי הטונל ולסידורו מחדש הובאה כי נראה לי שההצעה שלי לגבי חושי הכפיל (הפעילים גם בעולם המוכר) צריכה להתאים לנושא זה, ואם נכשלתי, וזה עדיין לא בטוח, הכישלון הוא בהתאמה הזו. 

הכל בגלל מילה אחת (all) 😊

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

1.7.18

דווקא נזכרתי בדוגמה נפוצה לשמיעה של הכפיל:

דממה, שקט.

עבדכם הנאמן סבור, נכון לרגע זה, שהדממה נקלטת בחוש השמיעה של הכפיל.

============= 

2.7.18

מיחזור בדיחה שלי מאחד הפורומים.

מישהו שאל אם דון מיגל רואיז שכתב את "ארבע ההסכמות" הוא תרומה לתורה שהביא קרלוס קסטנדה.

תשובתי: כן, אם אתה קורא למזיגת כוס מים לים תרומה.

קראתי את הספרון הזה לפני לא מעט שנים והוא היה בסדר. הוא עשוי אולי להבהיר כמה נקודות. הוא לא מתנגש עם התפיסה שהביא קסטנדה, אבל אי אפשר לשים אותם על אותה מפה, כי הם לא בעלי אותו קנה מידה.

============= 

2.7.18

מה עוד שייך לכפיל ואיננו מזהים זאת, כי הימין והשמאל שלנו מופיעים בעולמנו מעורבבים זה בזה?

הריכוז, מיקוד תשומת הלב.

הוא לדעתי שייך לכפיל/לרוח. הקוראים וודאי זוכרים מהספר "צדו הפעיל של האינסוף" שדון חואן אמר לקסטנדה שעוד מעט הטפיל שלו יפסיק להתנגד כי אין להם יכולת ריכוז. חוסר יכולת ריכוז היא, אם כן, מאפיין של המיינד הטפילי וריכוז של הרוח.

זה מסתדר היטב עם המושג "כוונה בלתי כפיפה" (נחישות), שריכוז הוא לדעתי ללא ספק מרכיב בה, וכוונה היא הרוח.

אני נוטה לחשוב שגם הצבע הענברי המצוי בשקיעות וזריחות הוא תפישה של הכפיל.

התמקדות במה שאני מכנה "חושי הכפיל" היא , לדעתי, מהותה של אי העשייה.

יש כנראה דרגות של אי עשייה. בדרגה הנמוכה אנו רק מחליפים דפוסי התנהגות ושיגרה בדפוסים אחרים. בדרגה גבוהה יותר, אי-עשייה היא התרכזות במאפיינים החושיים של הכפיל/הרוח: האזנה לשקט, הבטה בצללים...

============= 

2.7.18

פתרון החידה שבפוסט:
צליל של שבירת ענף מופיע גם כאשר הכפיל מגיח מתוך הגוף, ליתר דיוק: מתחתית העורף.
נדמה לי שגם כאשר הוא חוזר. אני משאיר לכם לבדוק זאת.
מה זה אומר ששתי התופעות הללו (צעדי בעלי הברית ויציאת הכפיל) נשמעות אותו דבר?

חידה חדשה
האם ניקוי אי הטונל הוא ניקוי חולית החיבור אל הכוונה (הנגואל, הכפיל)?
ברמה הכמעט טריויאלית התשובה כמובן חיובית, כי כל משימותיו של הלוחם/ת משרתות את ההגעה ליעד של ניקוי חולית החיבור אל הכוונה. 
אנו מחכים כאן לתשובות עמוקות יותר. :)
============= 
2.7.18

מה עוד שייך לתפיסה של הכפיל?
הימור שלי: הצבע השחור.
השחור אינו קשור לצבעים אחרים. הוא לא נוצר על ידי צירופים שלהם. הוא נחשב על ידי המחשבה המערבית כהיעדר של אור וצבע. (גם שקט הוא היעדר של צלילים, וגם אותו הצעתי כנתפש על ידי הכפיל).
צללים הם בעצם סוג של שחור, לא? 
דון חואן: "בלילה הכל צל". ("מסע לאיכטלאן")
כלומר, החשיכה היא צל, וצללים נתפשים על ידי הכפיל (הצעה שלי). זה לא מפתיע שחשיכה/לילה היא ישות צל, כי היא בעצם צל הארץ. בלילה אנו נכנסים לתחומי צל הארץ. 

נקודת המאסף היא החלק המאיר את סיבי הפקעת העוטפת את הגוף הפיסי. 
האם זה מקרי שהטפיל, צללית הבוץ שלנו, נמצא בחזית שלנו, כמו מכסה סיר ("האש שבפנים", בהערה הבאה אביא את הקטע), כלומר בצד המוגן/מוצל מפני האור? 

הנימוק היותר חשוב למיקומו בחזית הוא, לדעתי, שהוא התיישב על החיבור שבין הגוף הפיסי וגוף האנרגיה, כלומר על סיב הרצון, אשר כידוע בוקע מאיזור הטבור, כלומר מחזית הגוף. 
נו, האם זה מקרי?
============= 
2.7.18

הקטע שבו מתואר דמוי המכסה-של-סיר שבחזית שלנו נמצא ב"האש שבפנים", והוא מתואר כמחיצה, כמחסום:

When I saw each luminous creature in profile, from the point of view of its body, its egglike

shape was like a gigantic asymmetrical yoyo that was standing edgewise, or like an almost round

pot that was resting on its side with its lid on. The part that looked like a lid was the front plate; it

was perhaps one-fifth the thickness of the total cocoon.

I would have gone on seeing those creatures, but don Juan said that I should now gaze at

people face to face and sustain my gaze until I had broken the barrier and I was seeing the

emanations.

============= 
2.7.18

לאחרונה סיפרתי על מערה במכרה במקסיקו, הנמצא בסמוך למדבר סונורה, או בתחומיו, שבו נמצאו גבישים עצומים עשויים סֶלֶנַייט, סוג של מינרל.
בעצם נמצאה מערה נוספת וגם בה גבישים גדולים, אבל הרבה יותר קטנים מאלה שבמערה האחרת.
בדף זה אפשר לקרוא על סגולותיו של הגביש בהקשר הרוחני. אני לא ערב לנכונות הנטען שם (המבטיח "הרים וגבעות"). אין לי מושג אם זה נכון. 
============= 
2.7.18

הדף המדבר על גבישי סלנייט וסגולותיהם טוען שיש בגביש הזה כדי לפקוח את העין השלישית.
אני נוטה לחשוב שהעין השלישית היא, בטרמינולוגיה טולטקית, עין הכפיל, אבל בתנאי שזו איננה צ'אקרה, כי לדעתי הצ'אקרות הן מרכזים אנרגטיים של הרצועות הלא אורגניות. 
דרונבלו טוען שיש בעצם עוד בלוטה בסמוך לבלוטת האיטרובל (העין השלישית). אם כן, אז לדעתי אחת מהן היא צ'אקרה, והשנייה היא עין הכפיל. זהו הרושם שלי כרגע.
============= 
3.7.18

ציטוטים אחדים מ"להתעורר אל החלום" הנוגעים לעניינינו.

"החשיכה והדממה נעו סביב
הבית כמו משהו חי, מביאות עימן רוח קפואה ואת ניחוח המדבר." ("להתעורר אל החלום" עמוד 133)
הצעתי שחשיכה ודממה שייכים לעולם אחר, ושהן נתפסות בחושי הכפיל.
זה לא מקרה, לדעתי, שהן הביאו את הרוח, שכאן היא כנראה "רוח" בשני המובנים.

כשאני שבעה, השתרעתי לאחור בכיסא שלי. הדלת לחצר הייתה
פתוחה לרווחה. רוח קרירה ארגנה מחדש את הצללים בחדר. שעת
הדמדומים נראתה כנמשכת לנצח. השמים היו עדיין מפוספסים בשכבות
כבדות של צבע: אדום עז, כחול עמוק, סגול וזהב. שקיפות האוויר
גרמה לגבעות הרחוקות להתקרב, לכאורה. הלילה, כאילו היה מוּנָע על
ידי כוח פנימי כלשהו, נראה כּאילו נורַה מתוך האדמה. תנועות הצללים
של עצי הפרי ברוח הקצבית ומלאת החן טאטאו את החשיכה מעלה, אל

השמים.  (עמוד 250)

יש אפשרות לתרגם את הדברים לתפיסה הרגילה ולומר שהרוח הזיזה דברים וכך היא הזיזה גם את צלליהם. באמצעות פרשנויות כאלה אנו כולאים את עצמנו בתוך בועת התפיסה.
אני מזכיר את הצל של קלרה שהתנהג באופן עצמאי ("מעבר המכשפים").

"למרות שהשמים היו עדיין בהירים, צללי הערב כבר התגנבו אל החצר." (עמוד 303)

הצללים התעבו סביב
מה שנראה כפיסות רהיטים שהושלכו, וסביב דמויות מוזרות למראה,
חלקן קטנות וחלקן עצומות, עשויות עץ ומתכת.
אותו צליל צורם, שמשך אותי לחדר זה, שבר את הדממה. כמו
יצורים ממשפחת החתוליים, שוטטו הצללים על פני החדר כמשחרים

לטרף. (עמוד 147)

מעבר לבָתָה ניצב הבית השני, כמעט נסתר בין הצללים. (עמוד 152)

"הנה הוא!" צעקתי. הבית החמקמק, שהצטייר כצללית על רקע
השמים, הופיע ממוּקָד בחדות במרחק של כמה צעדים בלבד משם.
"הנה הוא," קראתי שוב, קופצת מעלה ומטה, כאילו בכך אוכל לקבע

את הבית במקומו; לכלוא אותו בזמן. (שם)

היא הביטה לתוך החדר כאילו הסבר ברור יותר עשוי פתאום

להגיע ממישהו המתחבא בצללים, (עמוד 156)

תשומת לבי התחילה
לנדוד בדרך מוזרה אל הרהיטים בחדר, אותם לא יכולתי לראות כיוון
שהלהבה הנמוכה של מנורת השמן הטילה יותר צללים מאשר אור על

הסביבה שלי. (עמוד 159)

רוח קלה צצה. קולות ולחשושים עלו מתוך גוש גדול ואפל של
צללים. באופן אינסטינקטיבי נאחזתי בחצאיתה של אספרנסה.
"האם את יכולה לשמוע אותם?" היא שאלה, מפנה אליי את
פניה.
"את מי אני אמורה לשמוע?" מלמלתי בקול צרוד.
אספרנסה התקרבה, ואז, כאילו חששה שאנחנו עלולים להישמע,
לחשה לי באוזן: " סוּרֶּׁמִים מזמן אחר. הם משתמשים ברוח כדי לנדוד
על פני המדבר, עֵּרִים באופן תמידי."
"את מתכוונת לרוחות רפאים?"

"אין רוחות רפאים," אמרה בפסקנות והחלה ללכת שוב. (עמוד 162)

הרגשתי כל כך שלא בנוח, שהתחלתי למלמל אודות אחר
הצהריים שבו גיליתי לראשונה את החדר שלו, כיצד נתפתיתי אליו על
ידי רחש שנשמע מפחיד, שהתברר לבסוף כרוח שדחפה את הוילון
מבעד לחלון שבור. "אבל באותו זמן האמנתי שזוהי מפלצת,"

התוודיתי, מצחקקת בעצבנות, "נוכחות זרה הניזונה מצללי הדמדומים." (207)

בכוונה השארתי את עיניי פקוחות לרווחה, מחשש לפספס את מי
שהולך לצאת מתוך השיחים ברגע שתשומת לבי תתרופף. בהיתי בעלים
ובצללים, כבר לא מבחינה בין זה לזה, עד שנפלתי לתוך שינה עמוקה,

נטולת חלומות. (עמוד 275)

התקרבתי אל אספרנסה כשהצללים טיפסו מעלה, מכסים אותנו

ומשחירים את פני השמים. (עמוד 282)
זה בניגוד לדימוי הרגיל של "הערב יורד", כשברור שהוא עולה; איזור הקרקע מחשיך כשהשמים עדיין מוארים. 

============= 
3.7.18


"צללי הבוץ" על שום מה?
ייתכן, לדעתי,שהבוץ הוא אנחנו (האורגניזמים האורגניים), וצללי הבוץ הם הצללים שלנו, ישויות לא-אורגניות. 
============= 
4.7.18

חומר למחשבה
האם יחסי הקירבה בינינו לבין הורינו וילדינו הם (בראש ובראשונה) יחסים שבין הצללים ש"בלעו" אותנו, בני האדם?
כלומר, אני, הרגיל, הוא צל שהוא בנם של הצללים של אבא ואמא שלי?
לרשותכם שעה. אנא הקפידו על כתב יד קריא.

הזהות שלי, הכוללת את אופיי, תכונות נפשי וגופי, היא זהות שקרית שאנו אמורים להתנתק ממנה. הדמיון באופי ומבנה הגוף שלנו להורינו מַטֶה למחשבה שזוהי הורשה ברמת הצללים.
הטולטקים מתנתקים מהזהות החברתית האישית שלהם וגם מהקשרים החברתיים, כולל קשרי המשפחה. 

עם זאת, לעתים יש, לדעתי, קשרים אנרגטיים רוחיים בין הורים לילדיהם. לדעתי: קשרים כאלה אינם נדירים. 
הצבעתי בעבר על כמה רמיזות לכך בספרות שלנו, כלומר הורים ביולוגיים שהם בו זמנית גם הורים אנרגטיים:
- הדוגמה הכי בולטת: דונה סולדד ובנה פבליטו.
- הסיירת הכחולה שהתגלמה בגופה של המלצרית הייתה כנראה בתו של קסטנדה. בספר של ארמנדו דון חואן מאכיל את קסטנדה ואמה ב, לכאורה, בשרה של הילדה. האמא היא לדעתי אחת הלוחמות, כי אחרת היא לא הייתה מגיעה להימצא במגע עם דון חואן ועולמו.
- הסיפור על הבן של דון חואן שנהרג במפולת בזמן בניית כביש. הצעתי בעבר שהילד הוא הבן של האינדיאנית שאיתה ושני ילדיה, לכאורה לא ילדיו הביולוגיים, הוא חי במשך תקופה מסוימת. האינדיאנית היא גם כן, על פי השערתי, לוחמת. העליתי את ההשערה שחֶנַארוֹ ודֶליַה (הלוחמת בבית הדרומי) הם בן ואמו מבחינה ביולוגית, כי שם משפחתם "פְלוֹרֶס".
הצבעתי בזמנו, כזכורני, על עוד אפשרויות ליחסי קירבה ביולוגיים כאלה בין הלוחמים.

קשרים אנרגטיים בין לוחמים ולוחמות ללוחמים ולוחמות בחבורות שתחתן הם הכלל, לדעתי. קשרים כאלה הם, לדעתי, הדרך לאתר את החניכים שירכיבו את החבורה הבאה. הטענה כאן היא שלעתים קשרים אלה הם גם ביולוגיים.

הזהות בין הורות ביולוגית והורות של צללים היא הגיונית גם על רקע המחשבה שלֵידה, וסיבתה: יחסי מין, הם הקוטב השני, האלטרנטיבי, לשימוש באנרגיית המין, שהיא אותה אנרגיה המשמשת לחלימה. הבחירה בין מין לחלימה היא חד משמעית: זה או זה. מין (אשר תמיד מסתיים בהולדה, "ההאצלות אינן יודעות מין לשם הנאה" - חנארו) מוביל לקרקוע בעולם הצללים, ואילו חלימה אפשרית רק כאשר אנו מתנתקים מהצללים.

המבט המרענן בהערה זו הוא:
זה לא חדש שכל דמות אדם בעולמנו מנוהלת על ידי צללית בוץ. החידוש הוא שיחס ההורות הביולוגי הוא יחס של הורות בין צללים.

הדברים הם בגדר הרהור ותהייה, לא יותר. 
============= 
4.7.18

החידה האחרונה הייתה:
האם ניקוי אי הטונל הוא ניקוי חולית החיבור אל הכוונה (הנגואל, הכפיל)?

אני חושב שכן. 
יצירת הפרדה על אי הטונל (=שדה התפיסה) בין מה שנקלט על ידי השכל (ומרוכז בצד ימין של האי) לבין מה שנקלט על ידי הרצון (ומרוכז בצד שמאל של האי), כשהרצון הוא חולית החיבור אל הכוונה (כמדומני מעולם לא נאמר במפורש), חוליה שניקיונה הוא  משימתו העליונה של הלוחם, תואמת היטב לרעיון הזיהוי בין שני הניקיונות. 
במבט אחר, אם שאלת את עצמך מה פירוש ניקיון החוליה אל הכוונה, הרי שסיפור אי הטונל מספק תשובה (חלקית) לכך. 
ההצעה שלי שבעצם האי במצבו הרגיל אצל כל אדם מכיל כבר תפיסות של הרצון (של הכפיל) בנוסף לתפיסות השכל, מקבלת תמיכה חזקה, כי אז ההפרדה בין התפיסות על גבי האי - שהיא משימתו של הלוחם - מתאימה לרעיון של ניקיון הרצון.
=============