מקורות ההתלבטות

משהו טעים,

Delicioso

והעולם התת ימי, מקסים.
כל מה שחסר כדי להביא את החוויה לשלמות זו תובנה טולטקית קטנה, לא?
אז הנה אני נענה לאתגר.

עדיין לא חשבתי על מה יהיה הפוסט, אז שתי הערות קצרות:
- אחד השמות של הנגואל קסטנדה בספר "להתעורר אל החלום" הוא Baltazar (שמות נוספים שלו המוזכרים שם: צ'רלי עכביש, ג'ו קורטז)
הצעתי שהשם הזה אולי מרמז למלך הבבלי בלשאצר, שבלתזר היא אחת הווריאציות הכתובות של שמו. יד מסתורית כתבה כמה מילים על קיר הארמון בזמן משתה (הסיכוי לתפוס את המלך בזמן משתה הוא כנראה גבוה יותר מאשר בכל סיטואציה אחרת). הנביא דניאל פיענח עבורו את הכתוב. הצעתי שהדמיון לקסטנדה הוא בכך שגם קסטנדה קרא את האינסוף, כלומר האינסוף הביע את עצמו כלפיו באמצעות מילים כתובות. ספריו של קסטנדה הם תוצר של התגלויות כאלה, מכאן המושג: קורא(י) האינסוף.
מועמד היסטורי נוסף למקור של זה:
זהו שמו אחד משלושת המלכים/מכשפים/חכמים האמגושים שהלכו בעקבות כוכב בית לחם ומצאו את "מלך היהודים" שאך נולד שם, הוא ישוע.
לפי הוויקיפקדיה, האמגושים היו שבט עתיק בממלכת מַדַי שמאוחר יותר קיבלו עליהם את האמונה הזורואסטרית.
האם אפשרות זו מוצלחת יותר מהקודמת?
לדעתי לא, אם כי היא נראית לא רעה, מעוררת מחשבה.
אני מביא את הרעיון הזה כדי שהוא לא יישאר בחזקתי בלבד.
דרך אגב, קסטנדה נולד באותו יום שבו נולד, כנראה, ישו והוא היה ער לעובדה זו.


- הערה שנייה, חידה:
האם כאשר יש בנו התלבטות, בכל נושא באשר הוא: לאכול משהו אחד לעומת אחר, לעשות X או Y.... האם המאבק אז הוא בין המיינד הטפילי והמייינד האמיתי?

התשובה שלי נוגעת יותר לפרשנות שפיתחתי (או תיקשרתי, או מצאה בי אתר קינון, או...).
לדעתי, לא.
על פי פרשנות זו, ישנם 7 מיינדים (שכַלים) טפיליים ואחד אמיתי, של הרוח. על כן, אנו עלולים להיטלטל בידי (עד) שבע הצעות מנוגדות, ועדיין אף אחת מהן לא תהיה של הרוח.
אם ספרת 8, אחת מהן היא כנראה של הרוח. :)

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

29.12.18

זה לא מדויק. אם יש לי 8 הצעות סותרות, זה לא אומר בהכרח שהן ממקורות שונים, ולכן ייתכן שעדיין אף אחת מהן איננה של הרוח.

אני מתלבט אם להרחיב בנושא, באותה פרשנות. (מיהם המיינדים המעורבים בהתלבטות זו? :)

אחד מהמיינדים הטפיליים ניצח, ואת/ה הקורא/ת הפסדת 😊

============== 

29.12.18

יצירה מוסיקלית חדשה.

you move me - ron king

============== 

1.1.19

שנה שנה ובשורותיה.

בתוך שבועיים-שלוש יראה כנראה אור הספר "שבונו" של פלורינדה, אם ירצה הנשר :)

ספר שהתחלתי בתרגומו מזמן, ולאחרונה חזרתי אליו במשנה מרץ.

בינתיים,

במסגרת המספר שבע שכל כך הרבה דשתי בו, נזכרתי בביטוי השגור:

"לפקוח שבע עיניים".

מקור הביטוי הוא כנראה בפסוק מספר זכריה:

"כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל-אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲו‍ֹן הָאָרֶץ-הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד". (פרק ג, פסוק ט)

בספר זכריה חוזר רעיון שבע העיניים גם בפרק שלאחר מכן (ואולי בעוד מקומות, לא חקרתי):

"שבעה אלה עיני יהוה המה משוטטים בכל הארץ".

וכבר תהיתי לגבי הקשר בין פסוק זה והרעיון הטולטקי אודות העוצמה המשחרת לטרף במקומות מסוימים בשעות בין הערביים, כשמשבי רוח חזקים הם סימן ההיכר לנוכחותה. ככל הנראה, משבי רוח ספירליים. 

============== 

4.1.19

לכבוד "שַבּוֹנוֹ" הבא עלינו לטובה (ממש בקרוב), כמה מילים.

כנראה שאצרף את הרעיון שבהן (לא את הנוסח), לדף המתרגם בספר.

כידוע, פלורינדה הוציאה שלושה ספרים לאור. עם יציאתו של "שבונו" יעמדו לרשות הקורא העברי כל השלושה. 

ספרים אלה, כמו הספרים של קסטנדה וטאישה בני חבורתה, לא יסולאו בפז, ואני מתכוון לזה מילולית.

מבט-על מסוים על השלושה, לא בהכרח המבט החשוב ביותר:

"להתעורר אל החלום" מתאר את החניכה שלה לעולם המכשפים, מסלול חניכה של חולמת. הספר של טאישה אבלאר, להבדיל, מתאר מסלול חניכה של יוקשת (וגם לה יש ספר נוסף שכרגע מוכרז כנעדר, "יקוש הכפיל")

במסגרת חניכתה נשלחת פלורינדה על ידי פלורינדה המבוגרת למשימת מחקר אנתרופולוגית אקדמית לכאורה לוונצואלה, הארץ בה גדלה.

"מה את מציעה שאעשה שם?"

"תהיי את עצמך. בצעי את העבודה שלך. אמרת שאת רוצה
להיות אנתרופולוגית. היי כזו. מה יכול להיות פשוט יותר?" 
("חלום המכשפה" עמוד 16)

על קורותיה באותה משימה בוונצואלה אפשר לקרוא בספר המופלא "חלום המכשפה"; התנסויותיה בעולמה של דונה מרסדס, עולם של מכשפות ומרפאים.
בסופה של תקופה זו אצל דונה מרסדס היא מתומרנת על ידי דונה מרסדס לצאת למסע בג'ונגל.  
מתוך "שבונו", פרק ראשון:

"לו הייתי במקומך," הציעה דונה מרסדס , "הייתי מקבלת את ההצעה של החבר שלך להצטרף לציד במעלה נהר האורינוקו. זה יהיה שינוי טוב בשבילך." 
למרות שהתכוונתי לחזור ללוס אנג'לס בהקדם האפשרי על מנת לסיים את עבודת המחקר שלי, שקלתי ברצינות לקבל את ההזמנה של ידיד שלי לטיול בן שבועיים לתוך הג'ונגל. לא היה לי כל עניין בציד, אבל סברתי שתהיה בכך אולי הזדמנות עבורי לפגוש שַאמַאן, או להיות עֵדה לטקס ריפוי, באמצעות אחד המדריכים האינדיאנים שהוא תכנן לשכור לאחר שנגיע למיסיון הקתולי, שהיה המאחז האחרון של הציביליזציה.
"אני חושבת שכדאי שאעשה זאת," אמרתי לדונה מרסדס. "אולי אפגוש מרפא אינדיאני גדול שיגיד לי דברים על ריפוי שאפילו את לא יודעת." 
"אני בטוחה שאת תשמעי כל מיני דברים מעניינים," צחקה דונה מרסדס. "אבל אל תטרחי להעלות אותם על הכתב. את לא תעשי שום מחקר."
"הו, באמת. ומנין את יודעת את זה?"
"זכרי, אני מכשפה," היא אמרה וליטפה את הלחי שלי. הייתה הבעה של רוך בל יתואר בעיניה הכהות." 

קורותיה של פלורינדה בג'ונגל מתוארים בספר המקסים "שבונו - ביקור בעולם רחוק ומכושף ביער הגשם הדרום אמריקאי".

ועכשיו למבט העל:
לכאורה, בכל אחד משני הספרים "חלום המכשפה" ו"שבונו" היא מתרחקת יותר ויותר מעולם המושגים הטולטקי.
אני בדיעה שזה רק לכאורה, ושעלינו מוטלת המלאכה לתרגם את הרעיונות והמושגים האלה למושגי העולם הטולטקי. זה לא שלפתע מספרת לנו פלורינדה סיפורים מרתקים על עניינים אחרים שאינם רלבנטיים לידע הטולטקי. 

ב"חלום המכשפה" המושג המרכזי הוא ישויות הקרויות "צללי מכשפה", וב"שבונו" אלה הן ישויות הקרויות "הֶקוּרַה". בשני המקרים מדובר בישויות חסרות גוף פיסי, ויש ביניהן קווי דמיון נוספים, עליהם נדון לאחר שהספר יראה אור.

כמו בכל ספרי הספרות הזו, ישנו רובד של הרפתקה, התנסות, ורובד של ידע.

שבת שלום.

==============

4.1.19

רשימת מלאי של ארצי מולדתי, שהכין טשרניחובסקי בחרוזים.

מילים: שאול טשרניחובסקי

לחן: נעמי שמר

ביצוע: הגבעטרון

============== 

5.1.19

היום, יום שבת, ה-5.1 הוא יום עוצמה.

============== 
5.1.19

שלג במדבר סונורה שבמקסיקו (גם באריזונה) בימים אלה.
לא יודע אם זקני-צפת שלהם (הממרים את המוות) זוכרים דבר כזה.

נתקלתי בתמונות אלה בקבוצת פייסבוק גרמנית שעוסקת בהנדסת אקלים. אחת התגובות הייתה:
Haarp sei dank.
(במקור, לפני העיוות, זהו ביטוי השמור לאל, תודה לאל)
============== 

בין ביטחון עצמי לענווה

מה הקשר בין ביטחון-עצמי לענווה?
או בעברית: מה בין מחט לתחת?

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה". אני מביא אותו במקור האנגלי, כי התרגום העברי אינו גרוע, אלא זוועה!!!
אביא בסופו את מקום הקטע במהדורה העברית רק לצורך התמצאות.

"The self-confidence of the warrior is not the self-confidence of the average man. The average man seeks certainty in the eyes of the onlooker and calls that self-confidence. The warrior seeks impeccability in his own eyes and calls that humbleness. The average man is hooked to his fellow men, while the warrior is hooked only to himself. Perhaps you are chasing rainbows. You're after the self-confidence of the average man, when you should be after the humbleness of a warrior. The difference between the two is remarkable. Self-confidence entails knowing something for sure; humbleness entails being impeccable in one's actions and feelings."

(עמוד 15)

ההדגשות שלי נוגעות לחיפוש בתחומי העיניים והן מדגישות מוטיב החוזר בשתי ההגדרות, כמרכיב המשותף לשתיהן, אבל במהדורה העברית לא תמצאו לזה כמעט זכר. ("מבקש אישור מהסובבים אותו").

לרדוף אחרי ביטחון עצמי זה כמו לרדוף אחרי הקשת בענן.

האם ענווה היא המקבילה אצל הלוחם למה שמוּכַּר לכולנו כתחושת ביטחון-עצמי?

זהו החומר-למחשבה להיום, במסגרת שיח הלוחמים, כמובן :)

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

19.12.18

מי שיחפש תמונות של קרלוס קסטנדה באינטרנט ייתקל, קרוב לוודאי, גם בתמונה הבאה, ובטעות היא תחזור ותופיע גם בפורומים של קסטנדה מבלי שאף אחד יזעק על כך. 

אבל מתברר שהיא של פרופסור בשם זה, פרופסור להיסטוריה אמריקאית לטינית שנפטר בשנת 1958. 

יש גם תמונות אחרות של הפרופסור. 

================= 

20.12.18

השורה האחרונה בקטע הנ"ל אומרת (נאמר גם בתחילת הקטע) ש:

ענווה היא היות ללא-רבב במעשים ובהרגשות.

ובהקשר רחב יותר של הפרק, זו הדרך לצבור עוצמה אישית.

humbleness entails being impeccable in one's actions and feelings.

מה שמשעשע הוא שהמינוח הרגיל עומד בניגוד חזק להגדרות של דון חואן: 

ביטחון עצמי מאותר במבטיהם של אנשים אחרים, והענווה (חוסר הרבב) נמצאת בעיני עצמך. מצד שני, הענווה (נמצאת) בעיני עצמך, אבל בעצם מבטלת את עצמך; היא הכפפת עצמך למשהו אחר (לרוח). 

הדיון מזכיר לי את המשימה שהטיל דון חואן על קסטנדה:

לדאוג ללה-גורדה החניכה באופן אגואיסטי כאילו היא הייתה הוא עצמו. ("מתנת הנשר")

הנה הניסוח המדויק:

Don Juan was telling me that I had to look after la Gorda and take care of her in a most selfish fashion- that is, as if she were my own self.

בהמשך הוא מסביר את רעיון רתימת הדאגה העצמית כך שתכלול מישהו נוסף.

I would have to extend my selfish concern for myself to include la Gorda.

רתימת נטיות ודחפים רגילים לצורך השגת יעדים טולטקים מופיעה בספרות, לדוגמה:

- רתימת הדחף לאספנות כדי לאסוף את אירועי האלבום.

- רתימת ההשתוקקות שבשירה, הטייתה מתכנים ארציים לתכנים שמחוץ לעולם הזה.

- כאן, רתימת האגואיזם.

ועדיין לא השבנו על השאלה: האם וכיצד ענווה היא (סוג של) ביטחון עצמי?
מהקטע ברור שבמקום לחפש את הביטחון העצמי, עליו לחפש את הענווה, ולא בעיני אחרים. (להיות ענו בעיני אחרים זה בדרך כלל מניפולציה חברתית ולעתים קרובות גם מניפולציה עצמית; כאשר אתה מאמין לדימוי העצמי שאתה משווק)
ייתכן והשאלה הזו בטעות יסודה, כי הקטע לא אומר זאת, אלא, כפי שכתבתי, הוא רק אומר שבמקום לחפש את הביטחון העצמי, את הוודאות, בעיני אחרים, עליו לחפש ענווה בעיני עצמו.
עם זאת, אני חושב שיש תחושת ביטחון (וודאות) בענווה. הרוח, שבהנחייתה את/ה פועל (כאשר אתה פועל בענווה) מעניקה תחושה של תמיכה, הגנה, וודאות ...  

=================

21.12.18

בצל כפות תמר - עוזי מאירי

מילים: דודו ברק

לחן: מוני אמריליו

"הבוקר שם נשאר, זהב נגע בדרך, 
ונשמתי חלמה את שעיני צופות."

(בפירוש טולטקי: להביא את הכפיל לעולם הזה)

עלעלתי בספר נחמד הנקרא "מדוע קיים העולם", בו מנסה המחבר דרך פגישותיו עם הוגים ומדענים לברר את התשובה לשאלה: מדוע יש בכלל משהו?

כשלעצמי, לא הייתי מבזבז יותר מדי זמן על השאלה הזו. כתלמיד של דון חואן אני מאמין שהשכל, המיינד האנושי (הטפילי), אינו מסוגל להסביר את הכל, ובעצם יכול להסביר מעט מאד. 

לשכנע את עצמך במוגבלות זו הוא יעד חשוב ביותר בדרך הטולטקית. 

כמדומני שב"סיפורי עוצמה" אומר דון חואן שכל תפקידו בחניכה היה להביא אותו לשכנוע זה, לחשוף בפניו את הבלתי מובן, ובכך להגיע להכרה במוגבלותו של שכלו. ובפרספקטיבה אחרת: חשיפה זו מכניסה את הנגואל לאי הטונל.

דוגמאות אחדות מהספרים:

- פיסת בד על שיח סמוך שנראתה כחלקת אדמה בהרים הרחוקים (עד שפג הקסם וקסטנדה גילה שזו פיסת בד על שיח סמוך)

- ענף של עץ שנע ברוח הסערה ונראה לקסטנדה בחושך כחיה מוזרה. (ההסבר של דון חואן: העוצמה הכניסה בענף חיים) 

בספר הנ"ל נתקלתי במשפט המתקשר לעניינינו:

"הפילוסוף ארתור דנטו אמר שבכל חוג לפילוסופיה צריך להיות חפץ בלתי אפשרי אחד במשרד [לדוגמה המשולש ששימש את הצייר אֶשֶר לצייר את המדרגות במעגל סגור שבהן אתה כל הזמן עולה, או כל הזמן יורד, ללא סוף]. כדי להשרות אווירה של ענווה מטפיסית". 

כלומר, להכיר בכך שהשכל מוגבל. 

שבת שלום.

=================
23.12.18

חומר למחשבה. הקטע לקוח מתוך "להתעורר אל החלום".

"זוהי כרמלה," אמרה, מפנה אותי אל אישה

יפה בעלת עיניים כהות ושיער כהה. תווי פניה היו עדינים והעור שלה

היה מושלם. היה לה את החיוורון החלק והקטיפתי של מי שמבלה זמן

רב בבית.

"אני עושה רק אמבטיות ירח," לחשה לי באוזן כשחיבקה אותי.

"את צריכה לעשות את אותו הדבר. את בהירה מדי בכדי להיות בחוץ,

בשמש. את הורסת את העור שלך."

(עמוד 125)

מה פירוש אמבטיות, או מקלחות, של אור ירח?

הירח קשור במחשבה הפולקלוריסטית בחלימה, חולי ירח במצבים של ירח מלא וכו.

האם אור הירח נושא אנרגיה המתאימה לחלימה? אנו זוכרים את תרגילי טאישה של בליעת אור השמש כדרך להכניס לתוכנו אנרגיה.

פלורינדה היא כמובן חולמת.

מחשבה זו מעוררת את ההשערה שכרמלה היא חולמת, אבל לא, היא יוקשת.

האם ייתכן שהקטע אינו מסתיר דבר וכולו עוסק בענייני יופיו של העור?

אני סקפטי.

================= 

24.12.18

הערה בהקשר לשיר היפה "בצל כפות תמר", זה מזכיר לי שב"להתעורר אל החלום" מוזכרת כמה פעמים  ישיבה או עמידה בצל עץ הספודילה שניצב בחצר.

לדוגמה, כשדון חואן לקח את פלורינדה "שק קמח" הם ראו אנשים העומדים תחת עץ הספודילה שהקרין אור ירוק. האנשים הקרינו אחר כך זוהר זהוב, הוא זוהר המכשפים, וגם זוהר הסוּרֶם. 

מקורו של העץ בעולם הוא באמריקה המרכזית, ומקסיקו היא כמובן באמריקה המרכזית. כלומר, מדובר בעץ שזהו בית גידולו הטבעי.

הספודילה היא עץ פרי טרופי.
"עץ טרופי ירוק עד. לפרי טעם המשלב אגס ותמר. בהודו נקרא העץ "צ'יקו" ופירותיו אהובים מאוד על המקומיים והתיירים".

"אנשי המאיה השתמשו בענפי העץ ובגזעיו לבניית המקדשים, ועד היום ניתן לראות בין שרידי המבנים קורות ומשקופים מעץ ספודילה ששרדו את תלאות השנים." 

זהו כנראה העץ שמפירותיו אכלו טאישה ו/או פלורינדה (אני לא זוכר כרגע בדיוק).
עצים אלה בחצר בית המכשפות היו, כנראה, מכשפים קדומים.

***

עניין אחר:

בספרות מוזכרים שני עניינים, שני יעדים:

- הלוחמים רואים את עצמם כאילו הם כבר מתים.

- הריחוק הרגשי מכל דבר שבעולם.

אני מציע, כהבהרה מושגית, ש:

להחשיב את עצמך כמת הוא הריחוק האולטימטיבי.

================= 
24.12.18
אני עדיין חוזר ותוהה: אם כל התקדמות שלנו בדרך החירות היא בסופו של דבר מהלך של הרוח, מה באמת נותר לנו לעשות, מהו החלק שהוא כולו באחריות האדם? מהי תרומת היחיד לגאולתו?
אני חושב שהריחוק הרגשי הוא מועמד טוב מאד לתפקיד.
לוותר על פיתויי העולם הזה, או לרצות את הרוח - שזה פן אחר של אותו עניין - ביסודם נמצא הריחוק הרגשי.
================= 
25.12.18
לגבי החשבת עצמך כמת, זהו בעצם קצה הסקאלה של ריחוק, לא יותר.
זה פירושה של ההצעה הנ"ל.
נדמה לי שבמקור נאמר לראות את עצמך כמת, אבל אני חושב ש"להחשיב את עצמך" ככזה הוא נוסח מדויק יותר. הרי לא מדובר בראייה: לא רגילה ולא אנרגטית.

ולפסוקו של יום חדש:
לדעתי, לקרוא משפט כתוב או לשמוע אותו בדיבור (כולל דיבור פנימי), התהליך שהופך את הכתוב או הנשמע למשמעות, הוא בעצם אקט של הנעת נקודת המאסף; המשפט הוא שהביא אותך לתפוס, בעיני רוחך, משהו שלא ניצב לפניך קודם לכן.
"הציור" המנטלי הזה של הכתוב תוך כדי קריאה הוא תהליך של הסטת ההישרה, הישרה של האצלות חדשות.

במחשבה שניה, מבחינתי זה לא משהו חדש, כי אני חושב וטוען כבר מזמן שכל מה שאנו תופסים בחושים, בדמיון או במחשבה, כולל תחושות ורגשות, הם מושאי הישרה של האצלות, אבל משום מה לא תרגמתי את הרעיון הזה לביטוי קונקרטי כזה (הענקת משמעות למשפט כתוב או נשמע).
זהו. לכאורה לא רעיון מהפכני, אבל יש בו חידוש. הוא יכול לשנות את יחסינו למשפטים המסתובבים סביבנו.
מה יש במשפט שמעניק לו את הכוח לכוון את ההישרה שלנו?
כוונה (Intent). מוטבעת בו כוונה. משמעות המשפט או המושג היא הכוונה המוטבעת בו, אליה מכוון המשפט.
קסטנדה נותן דוגמה כזו לגבי המושג "הבית הלבן" ב"מעברים קסומים". 

לאחרונה הזכרתי את הספר "מדוע קיים העולם".
התשובה הטולטקית לזה היא: "כוונה". כל תפיסה היא תוצאה של כוונה אשר הסיטה את ההישרה אל האצלות כלשהן. אם אין הישרה, אין עולם.
זכור לי שדון חואן אמר ש"כוונה" מציינת גם את ההישרה וגם את מוּשאה. ואני מוסיף: גם את ההסטה של ההישרה (הוא אמר דבר דומה בהקשר אחר: כוונה היא גם שינוי התפיסה וגם קיבועה).
================= 
26.12.18

המודל שלי למבנה השושלת, שהוא לדעתי מבנה הזהה בכל הרמות שתחתיה (חבורה ובית) ואם יש גם רמות מעל, אז כנראה גם מעל. מודל זה מתבסס על היחס של שתי נשים לגבר (חולמת ויוקשת), אשר הוא ברור מהספרות רק לגבי הבית. 
יחס זה מתקיים על פי המודל גם לגבי השליחים והשליחות.

למה אני מעורר שוב את העניין?
ראשית, לא מזיק. אנו צריכים לשנן את רעיונות התפיסה החדשה, כי באמצעות שינון הטמענו את התפיסה הרווחת שממנה צריך להיפטר.
שנית, אני רוצה לקשר את הרעיון לסיפור המקראי, אם כי כמדומני גם את זה עשיתי.
במדרשים ישנו הרעיון שלאדם הראשון היו שתי נשים. וראה זה פלא, האישה השנייה, הפחות ארצית (החולמת) קרויה בשם המזכיר את הלילה, לילית.
"בספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל מסופר: "ובזה יובן עניין אדם הראשון שהיה לו ב' נשים, א' נקרא לילית וב' היא חוה".

אני רוצה לקחת את הרעיון המקראי אודות הבריאה מצלע ולקשר אותו לשתי הלוחמות שנצמדו לקסטנדה תחת זרועותיו (ובמילים אחרות: בצמוד לצלעותיו, אחת מימין ואחת משמאל), לה-גורדה וחוספינה, כאשר שלושתם עברו דרך הואגינה הקוסמית.
לדעתי היו מקרים נוספים של היצמדות שתי נשים לשני צידיו. 

קושי מסוים בתיאוריה הזו: 
גם נסטור ופבליטו נצמדו כך לקסטנדה, כמדומני בסמוך לקפיצה לתהום (סוף "סיפורי עוצמה"). השנַים, כמהלך ייקוש לדעתי, הסוו את המהלך והקלו על קסטנדה (והקוראים) לקבל את מעשיהם בהבנה, בכך שעשו הצגה מפוארת של פחד.

הערת אגב, התכרבלות כזו לצורך מחסה מוזכרת גם בחלימה של קסטנדה עם שתי הלוחמות הללו; שלושתם הצטופפו כך תחת זרועותיה של זולייכה, המורה לחלימה (אם אינני טועה לגבי המיקום שבו הם מצאו מחסה), כאשר הגרם השמיימי היוקד אילץ אותם לחפש מחסה.

אני מפליג בהשערותיי ותוהה, שלא לומר סבור, שזה כנראה מסביר את הנטייה הטבעית של נשים לשכב לצדו של הגבר, להתכרבל תחת זרועו, ובניסוח אחר: צמוד לצלעו.

מה יש באיזור הצלעות מבחינה אנרגטית?
על פי דיאגרמת 8 הנקודות, בצד ימין נמצאת החלימה, ובצד שמאל הראייה. (ביניהן, במרכז, נמצאת התחושה).
זה מתאים לחוספינה החולמת מימין ולה-גורדה, שלדעתי היא אישה-נגואל, משמאל.
אבל קצת פחות מסתדר עם יוקשת מימין וחולמת משמאל.

אסיים בברכת: "לכו לכם והתכרבלו".
================= 

המציאות - סרט גרוע?

ציון אחרת, שקטה יותר.
פארק לאומי "ציון" במדינת יוטה, ארה"ב.

על פי הטולטקים, הגישה למציאות צריכה להיות ריחוק אמוציונלי; אי הזדהות.
האם אין זו ההגדרה לסרט גרוע?
סרט שאינו מצליח להשכיח את זהותך/עולמך, ולכן אינך מצליח לשקוע לתוכו.
(כמו גם לגבי ספר גרוע)

מאידך,
"לדידי יש רק ההליכה [traveling] בנתיבים שיש להם לב, בכל נתיב שעשוי להיות לו לב. בנתיב כזה אני הולך, והאתגר היחיד שאני מעריך הוא לעברו לכל ארכו. ושם הולך אני - מסתכל ומסתכל, בנשימה עצורה".
("משנתו של דון חואן" עמוד 147)

קטע זה, לכאורה, עומד בניגוד לרעיון הסרט הגרוע.
ההליכה בנתיב בעל לב היא מלאת היפעמות.
אני מוסיף סייג קטן. מה שתורגם כ"נשימה עצורה" הוא במקור "breathlessly". זהו תרגום אפשרי, אבל המובן המילולי, המדויק יותר, הוא חסר נשימה. כלומר, ייתכן והוא אכן מתכוון לנשימה עצורה כתוצאה מהתפעמות, אבל גם ייתכן שמדובר פשוט על חוסר נשימה.
כזכור, באחד מהעולמות הלא-אורגניים שאליהם הגיע קסטנדה במסעות החלימה שלו ("אמנות החלימה"), הישויות שם ניסו לפתות אותו להישאר איתם, כי שם, בין היתר, אין צורך בנשימה.

אם מדובר בנשימה עצורה (כתוצאה מהיפעמות), איך משתלב הדבר עם הסרט הגרוע?
הרי סרט המעורר היפעמות רבה איננו סרט גרוע.
חומר למחשבה (במסגרת "שיח הלוחמים").

חירות

העולם של המיינד הטפילי הוא שגרתי, חוזר על עצמו, משעמם. 

העולם של הלוחם הוא חדש ושונה בכל רגע.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

14.12.18

קצת מוזיקה שמחה. 
ורד ספרדית.
לא הביקור הראשון שלה בבלוג.

================
15.12.18
עוד גירסה יפה של: don't fight me מהפוסט הקודם.
"אל תילחם בי!" אמר. "הילחם בעצלנותך והיזכר!"



================ 
15.12.18
אני מפנה את תשומת הלב לכך שהגישה, אותה מאמץ הלוחם/ת, היא שהופכת את המציאות לסרט גרוע. אפשר לומר שמשימתו של הלוחם להפוך סרט טוב לרע, או ליתר דיוק: סרט לא-רע לרע.
מצד שני, כפי הנראה, הוויתור על הטוב מפוּצה על ידי טוב אחר:
הלוחם מוותר על העליות והמורדות על גבי גלי האמוציות, הדרמה החברתית, אבל זוכה בהיפעמות, בפליאה. המציאות נעשית לסרט מפעים. 
ההיפעמות נוכח הנשגב, היא הפליאה נוכח הבלתי מוסבר - הלוחם הרי מוותר על הדרישה להבין את המציאות באמצעות המיינד הרגיל שלו, ובכך מצמצם את השליטה של המיינד הטפילי עליו. התפישה המתרחבת של הלוחם - הראייה - מראה לו שהמיינד מצמצם מאד את התפישה - את עולמו - לכדי סדר, מחזוריות, פרדיקטביליות (ולכן שיעמום), חוקי סיבה ומסובב... לדוגמה: את חדירות הרוח לתוך המציאות מסנן המיינד מאיתנו. 

לדעתי, אם ההיפעמות, תחושת הפליאה, היא אמוציה, רגש (זו בסך הכל שאלה סמנטית), אז אין היא שייכת לאמוציות המזינות את הלא-אורגנים (זה כבר לא עניין סמנטי).

הלוחם גם הופך את המציאות לסרט רע במובן נוסף: המציאות ככלא, כמכון חליבה, והוא נאלץ להגיע למסקנה הזו משום שהוא מתעקש להביט אל אחורי הקלעים של המציאות.

הדברים הם בגדר פרשנות בלבד.
================
15.12.18
דוגמה לריחוק רגשי:
פלורינדה אומרת לפלורינדה הצעירה, אני לא יכולה לכעוס עלייך, אבל אוכל להכות אותך. (להכות מבלי לכעוס).
גם דון חואן אומר שאינו יכול לכעוס על קסטנדה.
================ 
16.12.18

בעוד יומיים, יום שלישי ה-18.12.18 יהיה יום עוצמה.
זו התרעה למי שצריך להתארגן עם קונסרבים וכיו"ב. :)
================ 

מבטו הקר של המוות

Wave
קרלוס ג'ובים

המון משמעות טולטקית יש למילות השיר.

ההדגשות שלי.

So close your eyes
For that's a lovely way to be
Aware of things your heart alone was meant to see
The fundamental loneliness goes whenever two can dream a dream
Together

You can't deny, don't try to fight the rising sea

Don't fight the moon, the stars above, don't fight me

The fundamental loneliness goes whenever two can dream a dream
Together

When I saw you first, the time was half past three
When your eyes met mine it was eternity

By now we know the wave is on it's way to be
Just catch the wave, don't be afraid of loving me
The fundamental loneliness goes whenever two can dream a dream
Together

ולגירסת הסקסופון שלמענה טרחנו:

don't fight me
גם דון חואן אומר זאת לקסטנדה.
היכן?

בפרק "המוות הוא יועץ" שב"מסע לאיכטלאן".
"אל תילחם בי!" אמר. "הילחם בעצלנותך והיזכר!"

דון חואן מנסה לעודד אותו להיזכר בעזרת המבט שניבט מעיניו (של דון חואן) באותו רגע; היכן הוא פגש במבט זה בעבר.

התשובה היא: במבטם של נצים (falcons), אותם קסטנדה נהג לצוד בחוותו של סבו.

יעד ההיזכרות הוא נץ מיוחד, לבקן, מהיר מאד ובנוסף כמעט בלתי נראה בגלל לובנו.

המבט הקר, הפראי, הלא אנושי הניבט מעיני דון חואן, פלורינדה ואחרים (כולל תרנגולי קרב והאינסוף), מופיע רבות בספרות.

בואו נבדוק מה נאמר בפרק זה על מבטו של דון חואן:

"עיניו היו פראיות (אכזריות, fierce) ובוערות." (עמוד 43)

"[המבט עורר בו מבוכה ו]. אופן הסתכלותו הציק לי מאד". (שם)

"מבטו לא היה רע, או מאיים כשלעצמו; הוא היה, ליתר דיוק, מבט מסתורי, אבל יחד עם זאת בלתי-נעים." (שם)

"מבט פראי (אכזרי) קר, אשר הזכיר לי מבט של נץ" (שם)

"עיניו היו פראיות (אכזריות) בצורה בלתי רגילה" (שם)

"האכזריות שניבטה מעיניהם [של הנצים שאותם נהג לצוד בילדותו] רדפה אותי במשך שנים." (עמוד 44)

מעניין השילוב של קור ובעירה.

באש קרה נתקלנו בהקשר של הזוהר שבגבישי קווארץ. (לא בטוח שבאופן מפורש בספרות שלנו. אבל באופן מפורש כאן בבלוג :))

הצעתי בעבר, ואני עדיין מציע, שאירוע המרדף אחרי הנץ, כשלבסוף הוא יכול היה לירות בו וויתר על כך, הוא אירוע מאירועי האלבום של קסטנדה, וככזה הוא גם "ליבה מופשטת של הכישוף".

אולי אחזור לטענה זו בהמשך, ולקשר שבין המוות והכפיל (על פי הַצעתי).

אפרופו, "הילחם בעצלנותך" - העצלנות, לדעתי, היא היפוכה של הלוחמנות, וההולכים בדרך הטולטקית נקראים "לוחמים/ות". עצלנות היא חוסר אנרגיה; אתה יודע שאתה צריך לפעול בדרך מסוימת, אבל אין בך את העוצמה כדי לפעול כך או בכלל.

לדעתי, העצלות היא מצב שבו קול המיינד השקרי, הטפילי, גובר על קול המיינד האמיתי, קול הרוח.

מה חושב קסטנדה אחרי האמירה של דון חואן: "אל תילחם בי..."?

"אפילו לא עלה בדעתי שיכול הייתי לעשות אותו מאמץ כדי להיזכר". (שם)

מה זה מזכיר לכם?

התשובה בהמשך.

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

8.12.18

התשובה לשאלה:

אנו הופכים את עצמנו לאומללים או לחזקים. כמות העבודה בשני המקרים זהה.

וגם כאן מופיע המרכיב "לא עלה אפילו בדעתי ש".

He laughed mockingly and assured me that in order to accomplish the feat of making myself

miserable I had to work in a most intense fashion, and that it was absurd I had never realized I

could work just the same in making myself complete and strong.

"The trick is in what one emphasizes," he said. "We either make ourselves miserable, or we

make ourselves strong. The amount of work is the same."

("מסע לאיכטלאן" פרק 15 "אי-עשייה")

================= 

9.12.18

מופע נוסף של "אל תילחם ב(י)".

כאשר הנגואל חוליאן הטיל את דון חואן החניך לנהר השוצף במסגרת "התשובה" שלו לשאלת דון חואן: איך מגדירים את הרוח", הוא צעק אליו:"ולמען השם, אל תשנא את הנהר". בהמשך מסביר דון חואן לקסטנדה שבזמן שהוא נאבק על חייו בתוך הנהר הוא לא יכול היה לשנוא את הנהר או להילחם בו.

הנגואל אליאס הסביר לדון חואן החניך בדיעבד את האירוע ואמר שהנהר עזר לו להבין מהי הרוח, כלומר עזר לו להגיע להבנה מהי הרוח, והבנה זו הביאה אותו לידיעה השקטה.

The nagual Elias maintained that while don Juan was being carried by the current, fighting for his

life, the river helped him understand what the spirit was. And thanks to that understanding, don

Juan had the opportunity to enter directly into silent knowledge.

(כח השקט)

כלומר, יש לנו נטייה להיאבק כנגד מי שבאמת עוזר לנו.

לדעתי, זה לא מפתיע, כי הרתיעה והפחד שלנו מכל מה שקשור בנגואל ובחֵירוּת שלנו מעוּררת על ידי המערכת הטפילית; החירות שלנו היא אסונה. (היציאה לחופשי של פרות או תרנגולות היא הסיוט של החקלאי)

לדעתי, הפחדים, במקרים אלה, הם ניסיונות המערכת הטפילית להרחיק אותנו מהמגע עם הנגואל. כזכור, המוות הוא האויב הראשון בדרך של איש הדעת. ההוראה לא לפחד, או לא להיכנע לפחד; לא לאפשר לפחד לשתק אותך, חוזרת המון בספרות.

המגע עם הנגואל קשור תמיד בנוכחות של המוות. ("רק מה שהמוות נוגע בו, יש בו עוצמה").

ישנו מקרה נוסף (שכרגע עולה בזכרוני) הקשור ב"אל תילחם ב". 

הפעם המושא הוא המוות. ב"מתנת הנשר" אומר דון חואן לקסטנדה לא להיאבק במוות, אלא לקבל בהכנעה את מותו. 

אמירה זו מתנגשת לכאורה עם הטענה שהלוחם אינו מאפשר למוות לקחת אותו ללא מאבק.  

אם תרצו, הא לכם חידה. ובמפורש:

איך להבין את ההתנגשות הזו, את הסתירה בין הדברים?

================= 

9.12.18

נתאר לעצמנו שאדם מסוים יודע את האמת (שהעולם הוא כלא ואיך אפשר לצאת ממנו), אבל הוא אינו יכול לומר אותה במפורש לאחרים כי הסוהרים נמצאים בכל מקום. לכל אסיר צמוד סוהר, ובנוסף, יש יותר סוהרים מאסירים (אלפי בני חושך על כל בן אור אחד - ד"ר משה קרוי). אפילו לא ללחוש לך באוזן, כי גם הסוהר מאזין באותה אוזן.

לפני שנמשיך, אני רוצה לברר משהו: האם אתם קולטים את חומרת המצב, אם אי אפשר לומר לך את האמת באוזן מבלי שהמסר ייורט?

מה נותר לו לעשות?

לרמוז; להעביר את המידע ברמזים, כאלה שהמיינד הטפילי אינו בנוי כדי לפצחם. ("אתה (המיינד שלך) לא הבנת, אבל הגוף שלך הבין. אליו היה מכוון המידע" - דון חואן ב"מסע לאיכטלאן").

כלומר, הידיעה השקטה (הלא-מילולית), או במילות השיר של ג'ובים, לעיל:

Aware of things your heart alone was meant to see

לדעתי, הספרות שלנו היא אוסף של רמזים כאלה.  זו מהותה.

================= 

10.12.18

צפיתי עתה בריאיון הבא עם אמי וואלאס, האישה שכתבה ספר על חוויותיה עם קרלוס קסטנדה וחבורתו, ספר שכותרתו "שולית המכשף - חיי עם קרלוס קסטנדה". הריאיון נערך  ב-2003, בעקבות יציאת ספרה (שעדיין לא קראתי).

הריאיון לא מופיע, ככל הנראה, ביוטיוב, ועל כן ייתכן שהוא אינו זמין למתעניינים. 

הנה לינק אליו.

Amy Wallace interview

לא נתקלתי בו במשהו הראוי לציון.
פרט שולי, אולי: פלורינדה נתנה לאמי וואלאס, רגע לפני שהם נעלמו, תליון, קמיע, אותו היא עונדת בריאיון על צווארה. משובצת בו אבן מסוג אמטיסט (אחלמה, שהיא סוג של קוורץ בצבע סגול) בצורת עין, אשר נוצרה על ידי מכשף קדום (לא ברור כמה קדום). התליון מוזכר בריאיון בדקה ה-18:50 ואילך.
(הצבע הסגול קשור לצבעו של הכפיל. אתייחס לכך בהמשך.)

הצעתי בעבר שאֶמִי שירתה, ללא ידיעתה, את התוכנית של קסטנדה, בעיקר באמצעות סיפור הצדדים המכוערים, לכאורה, שבאינטראקציה שלו עם אנשים. הצעתי בעבר שבכך היא עשתה עבורו שירות; עזרה לו לבצע את מה שקרוי בספרים "תמרון עליון של מכשפים", רעיון המופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף". הנה הקטע:

"למחרת יצאה סבתי עם היועץ המכשף שלה למסע אל מקום מיתי הנקרא רונדוניה, שבו הוא התכוון למצוא מרפא לסבתי החולה במחלה אנושה, אף שלא ידעתי זאת. היא לא חזרה מעולם, ודון חואן ביאר את מכירת רכושה ואת הענקתו לאנטואן (הבן המאומץ) כתמרון עליון של מכשפים, שביצע היועץ שלה כדי לנתקה מהשגחת משפחתה. הם כעסו כל כך על סבתי בגלל מה שעשתה , עד שלא היה להם אכפת אם היא תחזור . הייתה לי הרגשה שהם אף לא השגיחו בעזיבתה".

כלומר, יצירת דימוי של חלאה היא דרך יעילה לשחרר את עצמו מתשומת הלב של האנושות. אף אחד כבר לא רוצה שום קשר אתו או עם ספריו, לאף אחד כבר לא אכפת ממנו.

אני נוטה לחשוב שלאמי וואלאס היה תפקיד נוסף בעולמם של קסטנדה ואנשיו. יותר מאשר רק לספר את מה שקסטנדה רצה שיסופר עליו.

דרך אגב, היא נפטרה לפני שנים אחדות, בגיל 58.

================= 
11.12.18

בהצתה מאוחרת לגבי הריאיון עם אמי וואלאס, יש בו גם קטע מעניין הנוגע לשיער הראש. (20:54)
היא מספרת שהוא כנראה היה בעברו גם ספר, והוא שסיפר את שערן של הנשים בחבורתו. הוא לא הסכים שאף ספר אחר יעשה זאת, כי לטענתו כל האנרגיה שיש בנו נמצאת בשיער, ואם ניתן למישהו שאינו מאגי לגעת בשיערנו, תיפגע הרוח שלנו. 

חיבתו לשיער קצר ידועה מהסרט (המכפיש) של הביביסי שנעשה עליו, ואכן ידוע שלכל הנשים בחבורתו הייתה תספורת קצרה.

ככל שאני זוכר אין התייחסות בספרים לשיער באספקט האנרגטי. ולכן זו אמירה חשובה. 
יש אזכור של מסרק שנתן הנגואל לדונה סולדד החניכה, אביזר שלדעתי שימש כאמצעי לתמרונה. בזמן שהיא סירקה את שערה הוא הגיח מאחוריה ותפס בחוזקה את ראשה בהטיה שמאלה למשך זמן ארוך לצורך הכיוון מחדש של העיניים שלה. בסופו של התהליך היא התעלפה.
אני תוהה לגבי הקשר של השיער לפרשנות שהצעתי, לפיה קווי העולם הם קווים של שדות מגנטיים, ובקדקד הראש, כך נאמר, ישנו מרכז אנרגטי שבו לכאורה הקווים נכנסים לתוך הגוף; קוטב מגנטי. 

אמי גם אומרת כי הבית של החבורה ב-westwood, נמסר לתלמידיו והיא חושבת שהמקום הפך לאתר תיירותי. 
יש לנו עוד מקום לעלות אליו לרגל 😊 
(אני לא צוחק)

בפינה הימנית העליונה של הסרטון ישנו לינק המאפשר הורדת הסרטון.
אנחנו לא יכולים לסמוך על כך שהחומרים החשובים לנו יישארו נגישים לנו גם בעתיד.
================= 
11.12.18

הערה לגבי הטענה של הנגואל אליאס שהנהר עזר לדון חואן החניך להבין מהי הרוח:
חלק מהעזרה הזו, לדעתי, הוא בכך שהוא עזר בפיצול התודעה שלו, כך שחלק שלה נסחף במים הגועשים, וחלק אחר של תודעתו נע על גדת הנהר.
החלק שבתוך המים הגועשים, בתוך הזרם, הוא בעצם החלק שלנו הכלוא בגוף, ונסחף בדרמה של העולם.
החלק שנע על הגדה וצופה בגוף הנאבק לשרוד במים, הוא המוות העוקב אחרינו כל העת, שהוא, על פי פרשנותי, הכפיל.
=================